שלא להושיט כלי החפירה לחברו בזמן כיסוי קבר

כתב במעבר יבק (שפת אמת פרק כ"ז): ונוהגים שלא להושיט אדם לחברו כלי שבו משליכין העפר בו, אלא מניחין אותו לפניו על הארץ. והביא על זה שני טעמים: "אולי יהיה זה על זה הדרך, כי אין שלטון ביום המוות (קהלת ח' ח'),  ועוד, שלא להושיט צרה לחברו על דרך שאמרו במועד קטן, אי בדידך הוא וכו' והוות כשגגה היוצאת מלפני השליט. ואם בדיבור כך, כל שכן המעשה בעידן ריתחא ובעת פתיחת פה האדמה דאתיהיב רשותא ח"ו".

ובספר נוהג בחכמה (להגאון רבי יוסף בן נאיים, מגדולי חכמי מרוקו) עמ' ק"ע ס"ק ד': מנהג כשחופרין הקבר ומפנים העפר בקופה שאין מושיטין הקופה זה לזה אלא מניחין אותה בקרקע, וכן כשרוחצים ידיהם, אין מושיטין כלי הרחיצה זה לזה אלא מניחין בקרקע. וסיים שם: וגם משום ניקיון שלא להושיט דבר מאוס לחברו.

וכן כתב בבית לחם יהודה (על שו"ע יו"ד סי' שע"ו סעי' ד'): מקפידין שלא ליקח מרא או חצינא מיד חברו כשקוברין את המת, אלא זורקין על הארץ. גם בשעת הנטילה מקפידין שלא ליקח הכלי מיד הרוחץ. 

ובספר חכמת אדם - כלל קנח: המנהג להקפיד שלא ליקח מרא או חצינא מיד חבירו כשקוברין המת אלא זורקין מידם ואחר כך לוקחין אותו וכן בשעת הנטילה אין ליקח הכלי מיד מי שרחץ (מענה לשון).

הלל בבית האבל

האבל במהלך ימי השבעה  אינו אומר הלל בראש חודש.

בשבלי הלקט כתב: "ובר"ח אין קורין שם את ההלל.... השתא בעיר קטנה אין שאילות שלום ביניהן הלל בבית האבל דכתיב ביה זה עשה ה' נגילה ונשמחה בו לא כ"ש דלא לימרו".

ובספר הרוקח: "ואין קורין שם הלל בר"ח. חדא, דאין אומר דבר שמחה. ועוד, משום לועג לרש. כי הנשמה אוננת שם ואיך יאמרו לא המתים יהללויה".

המנהג המקובל הוא שבשעה שמגיעים  בתפילה להלל, האבל יוצא לחדר אחר והקהל אומר הלל ואחר הלל האבל חוזר ואומר קדיש. האבל אינו אומר הלל כלל.

ויש נוהגים שהאבל נשאר במקומו והציבור עובר לחדר אחר. 

אם חל היום השביעי של האבלות בראש חודש, לאחר שהאבל קם מאבלותו והלכו המנחמין, אומר האבל הלל. 

אם האבל מתפלל בבית הכנסת, יאמר הלל עם הציבור.