בענין שיעור כדי אכילת פרס

בשו"ע בסימן פא' איתא קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיוכל גדול לאכול אכילת פרס מרחיקין מצואתו או ממימי רגליו: ושם במ"ב ביאור שהשיעור תלוי כדי אכילת פרס ( שהוא מח' רמב"ם ורש"י אם הוא ג' או ד' ביצים) של אותו מאכל. ולכאורה לפי"ז איך יוכל להגדיר את שיעור כאכ"פ אם הוא 5 או 4 דקות, הלא הוא תלוי במה שהוא אוכל. אמנם בהלכות פסח מבואר בהפוסקים וביניהם המ"ב שצריך למהר לאכול את שני כזיתי מצה בבת אחת משום שצריך להיות בתוך שיעור כאכ"פ. ותמוה שהלא לפי הנ"ל בס' פא' אז השיעור כאכ"פ במצה הוא זמן גדול? ושו"ר במל"מ הלכות ברכות פ"ג הי"ב שכתב בזה"ל "והשותה פחות מרביעית וכו'. שמעתי באומרים לי שעל שתיית הקאוו"י מברכין לאחריו ואע"פ שיש מתחלת השתיה עד סוף השתיה יותר מכדי שתיית רביעית או יותר מכדי אכילת פרס למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שאני הכא משום דדרך שתייתו בכך ומצטרף אף שיש יותר מכשיעור מתחלת שתיה ראשונה ע"ס שתיה אחרונה. ולי נראה דחילוק זה ליתיה וראיה ממ"ש רבינו ז"ל בספ"ח מהלכות שאר אבות הטומאה וז"ל אשה שהיא ראשון לטומאה ומניקה את בנה הרי הבן טהור ולא גזרו עליו טומאה שאפילו תאמר שינק רביעית אפשר שיש מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס שהרי אינו יונק בבת אחת והרי גבי יניקה שדרך שתייתו בכך ואפ"ה אמרו שאם יש מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס אינו מצטרף וזה פשוט. (א"ה עיין בספר שיורי כנה"ג ובני חייא סי' ר"ד והרמ"ז מהר"ם ן' חביב בחידושיו לפרק יום הכפורים (דף י"ב:) האריך בזה ומסיק כדברי הרב המחבר שלא לברך יע"ש): " עכ"ל ותמוה שהמ"ב כידוע בסימן רו' פסק שאין מברכין ברכה אחרונה על הקפה? ופשטות לשון הגמ, בעירובין ד. שהוא שיעור בזמן ולא באוכל ולא כהמ"ב הנ"ל וזהו לשון הגמ' "לכה למשה מסיני שיעורין דאורייתא הוא דכתיב ארץ חטה ושעורה וגו' ואמר רב חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר חטה לכדתנן הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתיפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והם טמאין מיד היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס פת חיטין ולא פת שעורין " וצ"ע