שבת דף נח ע"א, ביצה דף לד ע"א, בפר' אחרי מות

 1) בשבת דף נח ע"א (ע"ש) לגבי החשש שיניח העבד הטלית על כתפו ברשות הרבים, פירש"י דדמי למשוי.ותמהני, דהא משמע מדבריו שאינו משוי ממש אך בהמשך רב יצחק בר יוסף אומר שחייב חטאת ואם כן לכאורה משוי ממש הוא.

2) בביצה דף לד ע"א כתוב:"מפצעים את האגוז במטלית ואין חוששין שמא תקרע" ופירש"י ואפילו אם תקרע זה רק קורע שלא על מנת לתפור.ותמה עליו גליון הש"ס למה לא כתב שמטעם דבר שאינו מתכוון מותר.ורבנו המשנה ברורה תירץ בסימן תקח סעיף ב (עיין בשער הציון) שרש"י רצה לתרץ אליבא דכולי עלמא ולא רק ר' שמעון.ואני שמעתי ולא אבין,דהא קורע על מנת שלא לתפור-איסורא מדרבנן מיהא איכא , ומאי שנא מאם היה מתרץ שמותר בגלל שאינו מתכוון וגם אז היה ר' יהודה סובר שאסור מדרבנן(דהא דדבר שאינו מתכוון-ר' יהודה אוסר, מדרבנן הוא כמוכח ברש"י שבת קכא ע"ב) ואם כן מה תירץ לנו בזה (בין רש"י ובין המשנה ברורה).

3) באחרי מות, איתא בפרשת העריות שאחותו אסורה בין אם נולדה מאביו ע"י אישה אחרת ובין אם מאמו ע"י גבר אחר(כפירוש אונקולוס לפסוק ט). ותמהתי מדוע חזר הכתוב שנית בפסוק יא' שאחותו מאב ע"י אישה אחרת אסורה? ושוב ראיתי בפירוש חכם הרזים הרמב"ן שבא הכתוב להוסיף עוד לאו.ושאלתי ובקשתי היא למה הובא בצורה של הפסק פסוק באמצע,לכאורה היה ניחא אם היה מובא מיד אח"כ או מאידך היה מובא במקום אחר בתורה ואז היה מסתדר יותר,אולם מאיזה טעם בחרה התורה להביאו באותה פרשייה ולהפסיק בניהם בבת בנו או בתו?