מחלוקת ראשונים בסוכה לח.

ב"ה שישי בשבת פשט הסוגייה בסוכה לח. דאם עסק בענייני עולם הזה ונצרך לקיים מצווה,אם היא דאורייתא חייב להפסיק מיד (כמו בלולב ביום הראשון) ואם היא מדרבנן,אם יש שהות אינו צריך להפסיק ואם אין שהות צריך להפסיק.והר"ן על אתר ובפ"ק דשבת כתב דגם בדאורייתא יש חילוק,דכל מה דצריך להפסיק מיד הוא בהתחיל את עסקו באיסור,דהיינו לאחר שהגיע זמן המצווה,אך בהתחיל בהיתר דינו כמו דרבנן דתליא אי יש שהות או לא.וכן כתבו הריטב"א והתוספות (בערבי פסחים) ואפשר גם לדקדק ברש"י ואכמ"ל.וראיתי בב"ח בסימן ע' שכן היא דעת כל הראשונים ואין חולק וזה פשט הסוגייה,ואפילו הרמב"ם סובר כך כפי שכתב הב"י והכס"מ בתירוצו השני לרמב"ם,וגם הראב"ד לא חולק ולא הבין מלשון הרמב"ם דאינו חולק עליו.וגם הגר"א שם כתב כן,דס"ל דאמנם הרמב"ם פסק כמו הסוגייה בערבי פסחים,אך התוספות ושאר פוסקים וכן הראב"ד סוברים כמו שתירץ הר"ן (אף דלא נקט בשמו,מוכח מסוף דבריו שכן הוא,שכתב שהם מפרשים את הסוגייה בסוכה בהתחיל באיסור ולכן מפסיק בדאורייתא והסוגייה בפסחים בהתחיל בהיתר כתירוץ הר"ן). ואני שמעתי ולא אבין,דניחא דכך דעת הר"ן והריטב"א וכו',אבל מתוספות וראב"ד ורא"ש מוכח לעניות דעתי שפליגי,וס"ל דבדאורייתא מפסיק תמיד כפשט הסוגייה,דהרי סתמו ולא כתבו כפירוש הר"ן (ובפרט שהראב"ד מוסב על הרמב"ם שיש אשר פירשוהו כר"ן), וגם התוספות והרא"ש בתוספותיו לא תירצו את הסתירה מערבי פסחים כמו הר"ן,ויתר מזה-כל המקום לפירוש הר"ן הוא רק מתירוץ הסתירה הזו כמו שמוכח מדבריו (ועיין גם בגר"א בסימן תרנב) ואם כן למה שיסברו כך התוספות (בסוכה) והרא"ש שלא תירצו כך???ואיך הבין הב"ח שזה משמעות פשט הסוגייה ואין חולק?