"ואותי השלכת אחרי גויך"

לומדים חז''ל בברכות שאסור לאכול ולשתות לפני שמתפלל אדם על צרכיו שנאמר 'לא תאכלו על הדם' ועליו נאמר 'אותי השלכת אחרי גויך' ודרשו חז''ל את תקרי גויך אלא גאיך ואם עשה כן אומר עליו הקב"ה שאחרי שנתגאה זה, בא להתפלל. ופסקו הפוסקים שמים שרי כיוון שאין בהם משום גאוה. והשאלה היא- מנין לחז''ל כח לדרוש את הפסוק ולהוציאו מהפשט שמשמעו כל צורך הגוף (היינו גויך) ולדרוש גאיך היינו מלשון גאווה ובכך לאפוקי מים שאין בהם גאווה? אולי התורה הייתה רוצה שיישאר הפסוק כח בכוונה בכדי שאדם ימעט כל עסקיו לפני תפילה ואפילו שיהיה אסור במים? ועוד דרשו חז"ל בברכות ה: מאבא בנימים שהיה מצטער על שני דברים וכו' ופירש רש"י שלא היה עושה צרכיו ואפילו לומד תורה לפני שמתפלל והקשו שם התוס' על פירושו ולכן פסק הרא"ש סימן א הלכה ז שמה שאמר רשי שאסור אפילו ללמוד מיירי במתפלל בבית מדרשו ולא הולך לבית הכנסת אבל אם הוא מתפלל בבית כנסת אפילו רשי יסכים שמותר ללמוד תורה קודם שמתפלל וכן פסק ר"י. והשאלה היא מנין לר"י ולרא"ש לומר דבר כזה שמחזי כנבואה?? וכי רש"י גילה דעתו לומר כן? אלא רק אמר שאפילו ללמוד לא למד. אם כן מניין להם שכך דעת רש"י?