עוד השלכות לכאורה בהקשר לפסיקתו של רעק"א

לפי הרעק"א שאומר שיש לברך על מזוזה בכל פעם שחוזר לביתו לאחר העדרות,אולי ניתן ללמוד מכך שגם ברכת התורה צריך לברך כל פעם מחדש,לאחר הפסקה בלימוד.מאי שנא ממזוזה ? ואולי יש הבדל לפי ההסבר הבא : בתורה כתוב והגית בו יומם ולילה.ברור שהאדם חייב להתפנות לעניינים שונים במשך היום ולהפסיק לזמן מה מלימודו והוא בכ"ז מקיים את והגית בו יומם ולילה,מכיוון שאין דרך אחרת בדרך הטבע והמציאות.ואם האדם חי עפ"י התורה וכל מעשיו לשם שמים,הרי שההפסקה ההכרחית מלימודו לצרכים פרטיים חיוניים,אינה פוגמת ב"יומם ולילה"ואין כאן הפסק שיחייב ברכה מחדש,לסוברים שמספיק לברך פעם אחת ביום וגם הרעק"א לשיטתו לגבי מזוזה, יודה אולי שאין צורך לברך כל פעם מחדש ברכת התורה כי אין כאן הפסק ב"יומם ולילה" משא"כ במזוזה ,שם יש ניתוק של האדם מחובת מזוזה כאשר אינו בביתו. וכבר בשאלתי הקודמת הבעתי את פליאתי על עצם הפסיקה שצריך לברך על המזוזה,כל פעם מחדש.שהרי מצוות מזוזה קבועה בבית ולא חל כל ניתוק בקיומה,גם כאשר האדם יוצא מחוץ לבית.