שאלה בהלכות דעות ברמב"ם

הרמב"ם בהל' דעות פרק ד, כותב "כל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמשהה נקביו, או מי שמעיו קשים, אפ' אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה- כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תשש". ובהלכה הבאה מובא "רוב החולאים הבאים על האדם אינם אלא מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה". ורציתי לשאול למה בהלכה הראשונה הרמב"ם כותב שמי שאינו מתעמל -ימיו יהיו מכאובים, ובהלכה השניה הרמב"ם כותב שמי שאוכל מאכלים רעים- עונשו יהיה חולאים. מהו איפוא ההבדל בין מכאובים (שהזכיר בהלכה הראשונה) לבין חולאים. (שהזכיר בהלכה השניה.) אשמח לקבל תשובות.