תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
רבי יוסף בוכריץ זצ"ל
מאת: עובדיה חן
לאחרונה מלאו ששים שנים לפטירתו של הגאון הגדול רבי יוסף בוכריץ זצ"ל, ראב"ד זרזיס שבדרום תוניסיה (תש"ט-תשס"ט) * שוחחנו עם נכדו רבי חיים בוכריץ שליט"א יו"ר מוסדות יוסף לקח", ושמענו עובדות מרתקות על דמות של גאון בתורה ובחסד, שלולי התערבות רבי מעתוק עתוגי הכהן בילדותו, היה עולם התורה מפסיד גאון עצום, וכמה יוסף איכא בשוקא
בשוק הדגים בעיר זרזיס שררה המולה. צעקות מוכרי הדגים התערבלו בקולות ובהתמקחויות של האנשים הרבים שגדשו את השוק. אף זעקתם האילמת של הדגים המפרפרים, הצטרפה לאוירה הרועשת.
הגאון רבי יוסף בוכריץ זצ"ל, רב העיר, שהיה טורח בעצמו לקנות את הדגים לכבוד השבת, הגיע לשוק הדגים, ניגש אל אחד הדוכנים, והחל לבחור לעצמו מספר דגים מובחרים לענג בהם את השבת. לפתע, הבחין בו הגוי בעל הדוכן, שהיה גר בעיר אחרת ולא הכיר כי מדובר ברבי יוסף רב היהודים, וצעק לעברו בחוצפה עזה - "יהודי! עזוב את הדגים ומיד!" רבנו הניח את הדגים והלך לדרכו.
לא חלפו דקות מספר, וצעקות איומות החרידו את השוק כולו. הכל רצו לעבר מקור הזעקות, ומצאו את מוכר הדגים שצעק על רבנו, שרוע על הארץ כשהוא מתפתל מכאבים עזים. וכאילו לא די בזאת, פרצופו של הגוי התעוות לגמרי, ונותר כפי שנראה בעת שצעק על רבנו - כפרצוף אדם בשעת כעסו!
בני משפחתו של בעל הדוכן הוזעקו בדחיפות למקום, ורעדה אחזתם כשחזו במו עיניהם ביקירם הסובל נואשות, יותר כאב להם כי אין לאל ידם לעזור לו. אחד הנוכחים שהיה במקום בזמן שרבנו בחר את הדגים, סיפר לקרוביו את אשר עולל בעל הדגים, בהרימו את קולו על צדיק וקדוש, וחתם את דבריו בעצה המתבקשת למהר לילך לרבנו ולבקש את סליחתו.
כאשר שמעו זאת בני המשפחה, שידעו והכירו בגדולתו של רבנו, גערו ונזפו במוכר בחריפות - "כיצד העזת להרים קולך על רבי יוסף? עליך להתחנן לפניו על נפשך כי יסלח לך!" החל הגוי לבכות וליילל וקרא: "מתחרט אני! לעולם לא אצעק עוד על אף יהודי!"
מיהרו קרוביו לרבנו, כרעו ברך לפניו ובקשו ממנו כי ימחל למוכר הדגים, והבטיחו בשמו כי לעולם לא ירים קולו על אף יהודי.
רבנו, בענוותנותו, לא הקפיד ואמר מיד: "מחול לו! מחול לו! אך זאת בתנאי שיעמוד בקבלתו, ואחרת - מרה תהא אחריתו!"
וראה זה פלא, אך יצאו הדברים מפי הצדיק, ומיד שבו פני הגוי כבראשונה, והיה הדבר לאות ולמופת לכל.
"יוסף לקח"
בעיר אשדוד, מתנוסס לתפארה בנין מפואר לתורה וחסד, בו פועלים מוסדות "יוסף לקח", לזכרו ולעלוי נשמתו של רבנו. מפעל חיים ענק שהוקם על ידי נכדו, איש שיחנו, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, מזכה הרבים, הרב חיים בוכריץ שליט"א, ובנשיאותו של מרן הגאון ראש הישיבה הגר"מ מאזוז שליט"א.
הבנין כולל בית כנסת מרשים, הנחשב לאחד מבתי הכנסת היפים ביותר בארץ, ספריה, שיעורי תורה וכולל, ועוד.
במסגרת שיעורי התורה אותם הוא מעביר, משתדל רבי חיים לפעול בעיקר בקרב בני הנוער החילוניים, ולהשיב את לבם לאביהם שבשמים. לא אחת זוכה הנכד להשיב נערים תועים לצור מחצבתם, בזכות סבו הגדול. וכתוצאה מקירוב הבנים, גם אבותיהם ומשפחתם מתקרבים לתורה ומצוות.
בולטת במיוחד פעילותו של רבי חיים שליט"א בענייני חסד ובסיוע לאברכים ומשפחות במצוקה - בהענקת מצרכי מזון לכבוד שבת ומועד וחלוקת "קמחא דפסחא".
פרט לכך, זכו מוסדות "יוסף לקח", לההדיר מספר ספרים חשובים, שהבולט בהם הוא הספר הנפלא, יקר המציאות, שחולל נסים ונפלאות, והוא סגולה לכל בית אבני צדק על שלחן-ערוך או"ח ויו"ד, לגאון עוזנו מרן הגאון האדיר רבי ישועה בסיס זצוק"ל. ועוד ספרים נכבדים.
אילן רב פארות
מי היה גאון קדוש זה, שקדושתו היתה כה נוראה, ומי הם שרשיו?
בין המשפחות המפורסמות בג'רבא, ידועה היתה המשפחה הכבודה משפחת "בוכריץ" - אילן רב פארות, משפחה של חכמים, דיינים וסופרים.
מוצאה של המשפחה, לפי הידוע הוא מהעיר פאס שבמרוקו. בצוק העיתים היגרו בני המשפחה לג'רבא, כשבמשך השנים עקרו חלקם ללוב.
מבין בני משפחת "בוכריץ", הפציע וזרח אורו ושמשו של מורנו ורבנו הגאון הגדול רבי יוסף בוכריץ זצוק"ל רבה של העיר זרזיס בדרום תוניסיה.
רבי יוסף נולד בשנת התרמ"ה ב"חארה צגירה" (הרובע הקטן) שבג'רבא, לאביו ר' אברהם שהיה מנכבדי הקהילה וחבר בחברא קדישא המקומית, ולמחייתו עסק במכירת סדקית.
השקעה בטוחה
בילדותו ינק תורה מהגאון רבי דוד הכהן גדישא זצ"ל (מח"ס "שירי דוד"). שקידתו בתורה היתה מופלאה, ותשוקתו ללימוד התורה לא ידעה שבעה. יצוין כי חברו לספסל הלימודים, היה הגאון הצדיק רבי חיים חורי זצ"ל מי שלימים היה אחד מגדולי הדור.
יום אחד בא אביו לרבו רבי דוד, והודיעו כי היות והפרנסה בבית דחוקה עד מאד, נאלץ הוא לקחת את בנו יוסף שיסייע בידו בעבודתו. ואכן, יצא הילד וסייע לאביו במסחרו, ובא ללמוד בימי חמישי ושישי. אך למרות שהיה משתתף בלימודים אך בשני ימים בשבוע, היה התלמיד המצטיין ביותר.
כששמע הגאון רבי מעתוק עתוגי הכהן זצ"ל (מח"ס יקר הערך, שמלבד גדולתו בתורה, היה ידוע כאיש חסד גדול ומרבה להיטיב), כי העלם יוסף נאלץ לסייע בידי אביו למחייתו, ומפסיד את לימודיו, התמלא צער רב, כי ידע והכיר את כישוריו של הנער, וראה בעיני רוחו כי עדיו לגדולות. מה עשה? הלך לאביו של רבי יוסף ועשה עמו הסכם: "אם ימשיך בנך ללמוד, אדאג כי עשרה פרנסים מהעיר ידאגו לכל מחסורך", שמע כך האב ונאות להצעה בשמחה.
ואכן כך היה. הילד יוסף המשיך לשקוד על תלמודו, ועשה חיל בלימודיו, בעוד רבי מעתוק שומר על הבטחתו, ודואג לכל מחסור בני ביתו.
רבי מעתוק רצה להיות בטוח כי אכן הוא משקיע ביהלום הנכון, וביקש איפוא מהילד לבוא לפניו בכל סוף שבוע בכדי לעמוד על הישגיו. מדי יום שישי היה מגיע העלם אליו וחוזר לפניו על כל אשר למד אצל רבו במשך השבוע, ולאחר הבחינה היה רבי מעתוק נותן בידיו את כל הכסף הדרוש בעבורו ובעבור בני משפחתו.
האמת היא, שלא עשרה פרנסים מהעיר היו המחזיקים ותומכים במשפחה, אלא רבי מעתוק בעצמו היה משלם את כל הסכום מכיסו הפרטי! אכן, זכה רבי מעתוק והשקיע השקעה בטוחה, ובזכותו עמד לישראל אחד מעמודי התווך של עולם התורה.
כמו כן, קנה רבנו תורה מהגאון הגדול רבי משה זקן מאזוז זצ"ל רבה של ג'רבא, שכינה את תלמידו הצעיר "תפארת בחורים פלפלתא חריפתא". ובמקום אחר מתארו "מתון ומסיק, חמר חיור עתיק הו'ד יוסף נר"ו".
נפשו של רבנו הכמהה לתורה וחכמה, לא אמרה די, ולבד מלימודיו אצל רבותיו, גלה למקום תורה - העיר תונס הבירה, ושיחר על פתחו של הגאון המפורסם רבי שלמה דאנה זצ"ל.
משגדל בתורה ובשנים, התמנה רבנו לעוזרו של המרא דאתרא רבו הגאון רבי משה זקן מאזוז זצ"ל, וקיים אצלו שימוש תלמידי חכמים.
לאחר פטירת רבו הגאון רבי משה זקן מאזוז זצ"ל (בשנת תרע"ה), נקרא לכהן כדיין ברובע היהודי "חארה צגירה" בג'רבא, והוא בן שלושים שנה בלבד!
בהנהגת הקהילה
לאחר תקופה מסוימת, בסביבות שנת התרפ"א, התבקש על ידי אנשי קהילת זרזיס לכהן כרב העיירה. עד אותה שנה שימש בתפקיד זה הגאון רבי שלום הכהן זצ"ל, ואחר עלותו ארצה, חיפשו אנשי העיר דמות בעלת שיעור קומה שתמלא את מקומו ובחרו ברבנו. בכהונתו זאת, שימש במשך כשלושים שנה עד פטירתו.
חביב ונערץ היה רבנו על כל בני הקהילה למגדול ועד קטן, והכל ראוהו כאב, וממש נתקיים בו "כל שרוח המקום נוחה הימנו, רוח הבריות נוחה הימנו".
כשמואל בדורו, היה מכתת רגליו מכפר לכפר ומעיר לעיר, כדי להפיץ תורה ולזכות את הרבים בכל אתר ואתר.
דרכיה דרכי נועם
שיטה מיוחדת היתה לו לרבנו בקירוב רחוקים לצור מחצבתם. דרכו היתה סלולה ללכת בדרכי נועם, ובגישה זו הצליח למעלה מן המשוער. נביא כאן שני סיפורים, אותם שמענו מפי נכדו הרב חיים בוכריץ שליט"א (יושב ראש מוסדות 'יוסף לקח' באשדוד), מעשים המלמדים עד כמה הצליח רבנו בחכמתו ונעימותו להשיב לב בנים לאביהם שבשמים.
פעם הגיע אליו אדם מבני הקהילה מלווה בבנו, ותינה בפניו את צערו כי הבן אינו מסכים ללכת להתפלל. "הנח לו, מה עניינך במה שהוא עושה?!" נענה רבנו. הלה הופתע לחלוטין למשמע תשובה כזו יוצאת מפי הרב שערך התפלה היה בעיניו עליון וחשוב. הוא כלל לא הבין מה פשר פשרנות זו, אך קיבל את הדברים, ביודעו את גדלותו של רבנו, שבודאי יודע את אשר הוא אומר.
לאחר מכן ביקש רבנו לדבר עם הבן ביחידות, ואמר לו: "אה! איך אני? אתה רואה, אני איתך!". שמח הבן על התמיכה, ואמר "כל הכבוד לרב...". אמר לו רבנו: "רק אבקש ממך בקשה קטנה ממני, שתגיע להתפלל אחת לשבוע". ניאות הנער בחפץ לב. לאחר תקופה מסוימת, משהתרגל להתפלל פעם בשבוע, הציע לו רבנו לבוא פעמיים בשבוע לתפלה. בין כה וכה, פגשו רבנו מדי פעם והדליק בלבו את הניצוץ, בשיטת מוסיף והולך, עד שהרגילו להעתיר לקונו מדי יום ביומו...
ושוב מעשה נוסף אך אופייני לרבנו. כאשר הבחין פעם בבית הכנסת בקבוצה מבני הקהילה אשר מחליפים ביניהם דברים סוערים. ניגש אליהם ובירר בעדינות אודות הענין אשר מטרידם. שטחו לפניו את שיחתם: "הנה היום תתקיים ברית ליהודי מהעיר שאינו שומר שבת, ואנו שוקלים אם להשתתף בברית זו".
נענה מיד רבנו ואמר להם: "לא רק שאתם תלכו, אלא אף אני אצטרף", ומי רואה אותם יוצאים, ואינו יוצא... לבסוף, כאשר ראה אותו יהודי כי רב העיר מקרבו וטורח להגיע לשמחתו, שב בתשובה.
לעייף את העגל
אנשי הקהילה בזרזיס היו נועצים עם רבנו גם בענייניהם הפרטיים, ורבנו שלבו היה רחב כאולם, היה עונה ומייעץ להם בטוב לב ובתבונה.
אצל רבנו לא היה את המושג איפה ואיפה. עם העשירים כמו עם פשוטי העם, היה נוהג שווה בשווה, וכל בני עדתו כבדוהו והוקירוהו בשל כך.
סיפר יהודי מעירו של רבנו: פעם רצה אחד מיהודי העיר לשחוט את העגל שברשותו. העגל היה גדול במיוחד, ומחמת גודלו של העגל לא בנקל הצליחו לתופסו. העגל ברח, קפץ מעל הגדר וחמק לאחת הסמטאות.
בצר לו, פנה אותו יהודי לרבנו ושאל בעצתו, הכיצד יוכל לתפוס עגל גדול ופראי שכזה. רבנו בחכמתו הרבה ענה לו - "אם תצליח לעייף את העגל, תוכל ללוכדו..." וכך עשו, רדפו אחרי העגל עד אשר אפסו כוחותיו, ואז לכדוהו והביאוהו לפני רבנו לשחיטה. רבנו שחט ובדק, והעגל היה כשר וחלק למהדרין לשמחת בעליו.
והעמידו תלמידים הרבה
בכשרון פדגוגי מעולה, ניחן רבנו, והיה יודע ומבחין בהבחנה דקה לאיזה תלמיד קיימים סיכויים טובים להצליח בלימוד התורה, והיה שם עינו עליו לעודדו ולחזקו עד שיהיה לגדול בישראל.
העמיד תלמידים הרבה, ביניהם ניתן למנות את הגאון רבי משה הכהן דריהם זצ"ל (מחבר ספר "ידי משה"), מי שלימים כיהן כרבה של 'חארה צגירה' בג'רבא, ואחרי עלותו ארצה שימש כדיין בעיר הקודש טבריה. תלמידים נוספים היו לו והם: הגאון רבי בנימין מקיקץ דידי זצ"ל (מח"ס "תולדות יצחק" ועוד), הגאון רבי סאסי הכהן זצ"ל (מח"ס "פרוכת המסך" ו"מדרשו של שם ועבר"), שלימים עלה ארצה והתיישב בצפת, וקבע את מקום לימודו במערת שם ועבר. כן, אחד מתלמידיו המפורסמים היה הגאון רבי כמוס סופר זצ"ל רב מושב עלמא.
ויוסף הוא המשביר
על אף שכל ימיו היו קודש ללימוד התורה בהתמדה ובחשק, ייחד רבנו זמן רב מזמנו למעשי צדקה וחסד. תורתו תחילתה היתה חסד וסופה חסד.
את העזרה והסעד לבני הקהילה, ראה כחלק מחובתו כרב הקהילה, והתייגע בעצמו רבות לדאוג לצרכיהם, על מנת להקל מעליהם את עול הפרנסה, ולסייע בידם לצלוח את משברי החיים. עזרתו לזולת לא ידעה גבולות. לכל דורש, היה עוזר ומסייע, אף כשהיה הדבר כרוך בנסיעות וטורח רב. ובפרט, שמור היה מקום בלבו לעניי העיר.
על אף גדולתו העצומה, לא היה מניח לאחרים לזכות במצות הצדקה, והיה הוא עצמו ממונה אישית על חלוקת כספי הצדקה לעניים. ניתן היה לראותו בכבודו ובעצמו מכתת רגליו ברחובות קריה, ועובר מבית לבית לאסוף מצרכים עבור עניי העיר. ולאחר מכן היה נושא בידיו שני סלים כבדים עמוסים מכל טוב, וסובב מבית נצרך למשנהו ומעניק להם במאור פנים מתכולת הסלים. חלק גדול מן המצרכים שחילק היו משלו, והשאר תרומת נדיבי העיר.
בהיותו מעורה בחיי קהל מרעיתו, ידע רבנו להתאים את הנדבה לכל משפחה ומשפחה לפי צרכיה האישיים. למשפחה אחת שלח מצרכי מזון, לשנייה בגדים, לשלישית תכשיטים וכיוצא.
מתן בסתר
בחלוקת הכסף, הקפיד רבנו על מתן בסתר, ודאג שהעניים המקבלים, לא יתביישו כתוצאה מהחלוקה. פעם דרשו ממנו אנשי ועד הקהילה למסור את שמותם של האנשים מקבלי התרומה, אך רבנו סירב למלא את מבוקשם. מחשש שמא לא יעמוד בלחץ לגלות את השמות, דרש לנכות ממשכורתו את סכומי הכסף שהיה נותן לעניים.
הנה לנו עדותו של אחד מבני הקהילה, 'ורגני שועי' שמו, אשר מספר כיצד היה רבנו מקיים את מצות הצדקה בהסתר, מבלי לבייש את המשפחות הנזקקות.
מה היה עושה? נוטל חבילה של בגדים, הולך ודופק אצל המשפחה העניה ומבקש להשאירה אצלם, בטענה מוסווית כי אין כח בידו לשאתה עד ביתו, וכי יכול להיות שישלח את בנו לקחת את החבילה, ואם לא יבוא, יכולים הם להשתמש בבגדים אלו. כך היה אומר ולא שב אליהם.
לעתים, היה רבנו משתמש בתחבולות כדי לדעת מי נצרך. היה מגיע לבתי אנשים בקהילה, ושואלם מה הכינו היום לאכול, ואם אמרו לו כי לא הכינו מאכל עם דגים או בשר, היה יודע כי משפחות אלו במצוקה כלכלית, והיה דואג להם כדי שובע נפשם.
זכרון יוסף
חריף ובקי עצום היה רבנו בכל חדרי התורה. כוחו גדול היה בנגלה ובנסתר ובחכמת הדקדוק. מכמני הש"ס והפוסקים, נהירים וגלויים היו לפניו כשבילי עירו זרזיס.
במיוחד נודע רבנו כבעל תפיסה מהירה וזכרון נדיר ומופלג, דבר שעורר התפעלות אצל כל שומעיו. כל מי שבא עמו במגע, מציין את כח הזכרון הנפלא שחונן בו. לא לחנם נקרא אחד מספריו בשם "זכרון יוסף", להנציח את זכרונו המופלא.
בקיאות זו עוררה לא מעט התפעלות בקרב הלומדים שניסו להתחקות וללכת בעקבותיו להגדיל תורה ולהאדירה.
תכונות אלו אף העניקו לו בקיאות עצומה בהלכה, מה שזיכה אותו לכינוי: "ר' יוסף דינו פי גלמוזתו" (תרגום: ר' יוסף ההלכה מצויה בכיס גלימתו"). הוא היה מסוגל לשלוף בכל עת תשובה לכל שאלה בהלכה, כאילו הכל מונח בכיסו. לא אחת כששאלוהו שאלה הלכתית, היה עונה על אתר באיזה ספר ובאיזה עמוד בדיוק נמצאת התשובה.
השלחן ערוך על כל חלקיו, מונח היה תמיד מול עיניו ושגור על לשונו. על כל שאלה שנשאל היה משיב לשואליו על אתר, ללא התמהמהות, וללא צורך בפתיחת ספר. מעידים עליו כי תמיד היה מענה בפיו, ומעולם לא קרה שנשאל בדבר והשיב את שואלו ריקם.
סמכות מרובה העניקו לו חכמי דורו בפסיקת ההלכה. גדולי תורה ופשוטי עם שיחרו לפתחו, והציגו בפניו את שאלותיהם וספקותיהם, באשר ידעו כי "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו". ובעיקר נראה לכל, כוחו ועוצמתו בפסיקת הלכות קשות ומורכבות, אשר לעתים אפילו תלמידי חכמים גדולים נסוגו לאחור, ויראו לנפשם לפסוק ולדון בהם, ואילו רבנו שינס מותניו לפסוק ולהכריע אף בנושאים קשים ומסובכים.
13 מקורות בעל פה
אודות זכרונו המופלא, יעיד המעשה הבא: בקהילת בן-גרדאן שוחטים היו מדי יום חמישי שור לכבוד שבת. את חלקו הקדמי של השור, חילקו בין כל יהודי העיירה שמנו כ - 700 נפשות במספר. והחלק האחורי הטעון ניקור, היה נמכר לחיילי הצבא הצרפתי. והנה באחת הפעמים התעורר ספק בריאתו של השור הנשחט.
כאמור, שור זה מיועד היה לספק בשר לכל צרכי הקהילה, והספק שנתעורר עיכב את חלוקת הבשר. ישבו הרבנים על המדוכה, והתלבטו כיצד להכריע, אך לא עלתה בידם הלכה ברורה. משלא מצאו תשובה, הרימו טלפון לרבי יוסף, ובקשו לשמוע את חוות דעתו בנדון.
רבנו שמע את הבעיה, ומיד ללא שהיות עלה על האוטובוס העושה את דרכו לבן-גרדאן על מנת לעמוד מקרוב על הספק. בהגיעו למקום, פנה מיד לבדוק את הספק בריאה. אחר בדיקה מדוקדקת, פסק כי הבשר כשר. הרבנים שעמלו למצוא פתרון זמן רב, היו מופתעים. פסיקתו נראתה בעיניהם פזיזה למדי, והם דרשו ממנו נימוק כלשהו להחלטתו זו. מיד פתח רבנו את פיו, וציטט להם על פה שלשה עשר מקורות (!) עם ציון מספר הסימנים והסעיפים, שעליהם הסתמך בפסיקתו...
בקי בטיב גיטין וקידושין
במיוחד נודע רבנו כבקי ומומחה גדול בכל ענייני אישות: גיטין, קידושין, יבום וחליצה, ועל פיו ישק כל דבר בעניינים אלו.
בהיותו צעיר לימים, עת עשה שימוש חכמים לפני רבו הגאון רבי משה זקן מאזוז זצ"ל, הבחין בגט המונח בלשכת רבו. באותם ימים, סידור הגיטין היה מתבצע רק בעיר הבירה תונס על ידי חכמי המקום, וגם גט זה נכתב בעיר הבירה תונס ונשלח לג'רבא. רבי יוסף שהיה בקי מופלא בטיב גיטין וקידושין, עיין בו, ולפום ריהטא גילה כי הגט הינו פסול!
מיד עורר את הממונים על כך, והגט נשלח בחזרה לעיר הבירה. ואכן, הודו חכמי תוניס כי הגט פסול, והוסיפו ואמרו כי מי שגילה שגיאה כזו שקשה להבחין בה, ראוי הוא לקבל סמיכה של מסדר גיטין. ואכן, מני אותו יום הסמיכו הגאון רבי ישראל זיתון זצ"ל (רבה הראשי של תוניסיה) כמסדר גיטין. לימים, נתמנה להיות אחראי על עניני גיטין וחליצה בכל דרום תוניסיה, תפקיד שניתן ליחידי סגולה בלבד.
גם כשכיהן רבנו כרבה של זרזיס, היה מסייע בסידור הגיטין בג'רבא, וכשהיו מסדרים גט בג'רבא, היה רבנו נוסע אליהם ויושב ומברר הספיקות יחד עם מרן הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל ובית דינו.
עקב ידענותו הרחבה בענייני אישות, לא אחת נקרא לפתור בעיות הלכתיות סבוכות ברחבי תוניסיה, והיה מצוי הרבה בנסיעות. אך טבעי היה הדבר, כי כשהגיע לעיר מסוימת, נכנס מיד לבית המדרש, ונטל חלק פעיל במהלך השיעור, כאילו הוא מצוי בתוך הסוגיא.
ערב אחד בשעה מאוחרת, נקלע לעיירה "בנגרדאן" הנמצאת באחד מפרברי ג'רבא. כהרגלו חיפש מקום לימוד להחיות בו את נפשו, עד שמצא בית מדרש שבו ישבו תלמידים לפני רבם הרה"ג רבי נסים הכהן זצ"ל (שלאחר שנים היה רב מושב שרשרת שבדרום), והם עמלים על תלמודם.
באותה שעה, ישבו אלו ולמדו מסכת בבא מציעא, ונתקשו עד מאד בהבנתו של תוספות קטן אך מוקשה מאוד. חזרו מספר פעמים על דברי התוספות, בדקו בכל המפרשים עד היכן שידם הגיעה, אך לא עלה בידם למצוא מזור לדברי התוספות. זמן רב עמלו לפענח את הדברים ע"י עיון במפרשי הש"ס הרבים שהיו ברשותם, אך למרות כל המאמצים, יישוב נכון לא עלה בידם.
"במה התקשיתם?" שאל רבנו מיד כשהתיישב. ענה לו רבי נסים הכהן: "רבי יוסף! ראה נא את דברי התוספות האלו, כמה שהפכנו בדבריהם, לא הצלחנו לפצח את כוונתם, ואין לנו אפילו קצה חוט לרדת לסוף דעתם".
נטל רבנו בידו את הגמרא, וצלל באחת אל בין האותיות הזעירות, והנה - תוך דקה, חיוך התפשט על פניו, ובפשטות אופיינית קרא: "גיליתי! פשוט חסרה כאן מלה אחת בתוספות! והא לכם ראיה שכך הוא, שהרי דברי מהרש"א מתייחסים לדברי התוספות, והוא כן הזכיר מלה זו. ואכן, על ידי הוספת אותה מלה, הכל היה ברור ונהיר, ועיני הלומדים ברקו בהנאה השמורה ללומדי התורה.
עשות ספרים
חיבר מספר ספרים בהלכה ואגדה, שיצאו לאור לאחר פטירתו, והם: "יוסף לקח" ב' חלקים - חידושים על התורה ודרושים, "זכרון יוסף" - חידושים ושו"ת על ארבעת חלקי השלחן ערוך, ובסופו נדפס קונטרס "לחוקקי ישראל" - מכתבי תורה שנשלחו מראב"ד תונס הגאון רבי ישראל זיתון זצ"ל אל רבנו, ומהם מכתבים לגאון רבי משה זקן מאזוז זצ"ל והגאון רבי דוד בן בארון זצ"ל. וכן "זכות יוסף" - דרושים (ישראל תשל"ז).
מרן הראשון לציון מאור ישראל שליט"א, כתב בדברי הסכמתו לספר "זכרון יוסף" שחיבר רבנו כדלהלן: "חדאי נפשאי בראותי אור יקרות הספר היקר זכרון יוסף חידושים ושו"ת על ארבעת חלקי השלחן ערוך, מעשי ידי אמן, צנצנת המן, הרב הגדול, מבצר עוז ומגדול, סיני ועוקר הרים כמהר"ר יוסף בוכריץ זצ"ל, אשר שמו נודע בשערים המצוינים בהלכה בחריפותו ובבקיאותו, וישיב אמריו כי נעמו באורח סלולה ובדרך אמת, לשום המעקשים למישור והרכסים לבקעה, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, בעומק העיון והסברא. עמו עוז ותושיה ונהורא עמיה שרי. כזה ראה וקדש".
ויעלו את עצמות יוסף
ביום ה' באדר התש"ט, השיב רבנו את נשמתו הטהורה לבוראה, והוא בן שישים וארבע שנים.
"גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם". לא רק בחייו היה רבנו מחולל נסים, אלא אף לאחר מותו.
"גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" אמרו חז"ל. לא רק בחייו היה רבנו מחולל נסים, אלא אף לאחר מותו ניכר כוחו הרב במופתים מופלאים.
בשנת התשט"ז בתקופת "מבצע סיני", יצאו כנופיות של מתפרעים ערביים, וקמו לעשות שפטים ביהודי זרזיס. מאות רבות של המוני מוסלמים משולהבים, צעדו מהכפר "למואנסה" הסמוך, כשבידיהם כלי משחית, ופניהם לעיר זרזיס להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים שם, רח"ל.
בדרכם, חלפו בסמוך לבית החיים היהודי, כשלפתע קפאו על מקומם! לעיניהם הנדהמות נתגלתה דמותו של רבנו הקבור שם, כשהוא ניצב עומד סמוך לקברו, עטוף בתכריכים לבנים כמלאך ה' צבאות, ומתרה בהם לבל יעיזו לבצע את זממם! ראו הערבים, ובהלה ורעד אחזתם, ומיד שבו על עקבותיהם, ויהי לנס.
סיפור זה סיפר, השומר הערבי של בית העלמין, שחזה במעשה במו עיניו.
שלשים שנה לאחר פטירתו, ביום ר"ח אלול התשל"ט, זכה והועלו עצמותיו לארץ הקדש, על ידי יוצאי חלציו, בהשתתפות המונים מיוצאי תוניסיה. ונקבר בהר הזיתים בירושלים. זכותו תגן עלינו אמן.
לאחרונה מלאו ששים שנים לפטירתו של הגאון הגדול רבי יוסף בוכריץ זצ"ל, ראב"ד זרזיס שבדרום תוניסיה (תש"ט-תשס"ט) * שוחחנו עם נכדו רבי חיים בוכריץ שליט"א יו"ר מוסדות יוסף לקח", ושמענו עובדות מרתקות על דמות של גאון בתורה ובחסד, שלולי התערבות רבי מעתוק עתוגי הכהן בילדותו, היה עולם התורה מפסיד גאון עצום, וכמה יוסף איכא בשוקא
בשוק הדגים בעיר זרזיס שררה המולה. צעקות מוכרי הדגים התערבלו בקולות ובהתמקחויות של האנשים הרבים שגדשו את השוק. אף זעקתם האילמת של הדגים המפרפרים, הצטרפה לאוירה הרועשת.
הגאון רבי יוסף בוכריץ זצ"ל, רב העיר, שהיה טורח בעצמו לקנות את הדגים לכבוד השבת, הגיע לשוק הדגים, ניגש אל אחד הדוכנים, והחל לבחור לעצמו מספר דגים מובחרים לענג בהם את השבת. לפתע, הבחין בו הגוי בעל הדוכן, שהיה גר בעיר אחרת ולא הכיר כי מדובר ברבי יוסף רב היהודים, וצעק לעברו בחוצפה עזה - "יהודי! עזוב את הדגים ומיד!" רבנו הניח את הדגים והלך לדרכו.
לא חלפו דקות מספר, וצעקות איומות החרידו את השוק כולו. הכל רצו לעבר מקור הזעקות, ומצאו את מוכר הדגים שצעק על רבנו, שרוע על הארץ כשהוא מתפתל מכאבים עזים. וכאילו לא די בזאת, פרצופו של הגוי התעוות לגמרי, ונותר כפי שנראה בעת שצעק על רבנו - כפרצוף אדם בשעת כעסו!
בני משפחתו של בעל הדוכן הוזעקו בדחיפות למקום, ורעדה אחזתם כשחזו במו עיניהם ביקירם הסובל נואשות, יותר כאב להם כי אין לאל ידם לעזור לו. אחד הנוכחים שהיה במקום בזמן שרבנו בחר את הדגים, סיפר לקרוביו את אשר עולל בעל הדגים, בהרימו את קולו על צדיק וקדוש, וחתם את דבריו בעצה המתבקשת למהר לילך לרבנו ולבקש את סליחתו.
כאשר שמעו זאת בני המשפחה, שידעו והכירו בגדולתו של רבנו, גערו ונזפו במוכר בחריפות - "כיצד העזת להרים קולך על רבי יוסף? עליך להתחנן לפניו על נפשך כי יסלח לך!" החל הגוי לבכות וליילל וקרא: "מתחרט אני! לעולם לא אצעק עוד על אף יהודי!"
מיהרו קרוביו לרבנו, כרעו ברך לפניו ובקשו ממנו כי ימחל למוכר הדגים, והבטיחו בשמו כי לעולם לא ירים קולו על אף יהודי.
רבנו, בענוותנותו, לא הקפיד ואמר מיד: "מחול לו! מחול לו! אך זאת בתנאי שיעמוד בקבלתו, ואחרת - מרה תהא אחריתו!"
וראה זה פלא, אך יצאו הדברים מפי הצדיק, ומיד שבו פני הגוי כבראשונה, והיה הדבר לאות ולמופת לכל.
"יוסף לקח"
בעיר אשדוד, מתנוסס לתפארה בנין מפואר לתורה וחסד, בו פועלים מוסדות "יוסף לקח", לזכרו ולעלוי נשמתו של רבנו. מפעל חיים ענק שהוקם על ידי נכדו, איש שיחנו, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, מזכה הרבים, הרב חיים בוכריץ שליט"א, ובנשיאותו של מרן הגאון ראש הישיבה הגר"מ מאזוז שליט"א.
הבנין כולל בית כנסת מרשים, הנחשב לאחד מבתי הכנסת היפים ביותר בארץ, ספריה, שיעורי תורה וכולל, ועוד.
במסגרת שיעורי התורה אותם הוא מעביר, משתדל רבי חיים לפעול בעיקר בקרב בני הנוער החילוניים, ולהשיב את לבם לאביהם שבשמים. לא אחת זוכה הנכד להשיב נערים תועים לצור מחצבתם, בזכות סבו הגדול. וכתוצאה מקירוב הבנים, גם אבותיהם ומשפחתם מתקרבים לתורה ומצוות.
בולטת במיוחד פעילותו של רבי חיים שליט"א בענייני חסד ובסיוע לאברכים ומשפחות במצוקה - בהענקת מצרכי מזון לכבוד שבת ומועד וחלוקת "קמחא דפסחא".
פרט לכך, זכו מוסדות "יוסף לקח", לההדיר מספר ספרים חשובים, שהבולט בהם הוא הספר הנפלא, יקר המציאות, שחולל נסים ונפלאות, והוא סגולה לכל בית אבני צדק על שלחן-ערוך או"ח ויו"ד, לגאון עוזנו מרן הגאון האדיר רבי ישועה בסיס זצוק"ל. ועוד ספרים נכבדים.
אילן רב פארות
מי היה גאון קדוש זה, שקדושתו היתה כה נוראה, ומי הם שרשיו?
בין המשפחות המפורסמות בג'רבא, ידועה היתה המשפחה הכבודה משפחת "בוכריץ" - אילן רב פארות, משפחה של חכמים, דיינים וסופרים.
מוצאה של המשפחה, לפי הידוע הוא מהעיר פאס שבמרוקו. בצוק העיתים היגרו בני המשפחה לג'רבא, כשבמשך השנים עקרו חלקם ללוב.
מבין בני משפחת "בוכריץ", הפציע וזרח אורו ושמשו של מורנו ורבנו הגאון הגדול רבי יוסף בוכריץ זצוק"ל רבה של העיר זרזיס בדרום תוניסיה.
רבי יוסף נולד בשנת התרמ"ה ב"חארה צגירה" (הרובע הקטן) שבג'רבא, לאביו ר' אברהם שהיה מנכבדי הקהילה וחבר בחברא קדישא המקומית, ולמחייתו עסק במכירת סדקית.
השקעה בטוחה
בילדותו ינק תורה מהגאון רבי דוד הכהן גדישא זצ"ל (מח"ס "שירי דוד"). שקידתו בתורה היתה מופלאה, ותשוקתו ללימוד התורה לא ידעה שבעה. יצוין כי חברו לספסל הלימודים, היה הגאון הצדיק רבי חיים חורי זצ"ל מי שלימים היה אחד מגדולי הדור.
יום אחד בא אביו לרבו רבי דוד, והודיעו כי היות והפרנסה בבית דחוקה עד מאד, נאלץ הוא לקחת את בנו יוסף שיסייע בידו בעבודתו. ואכן, יצא הילד וסייע לאביו במסחרו, ובא ללמוד בימי חמישי ושישי. אך למרות שהיה משתתף בלימודים אך בשני ימים בשבוע, היה התלמיד המצטיין ביותר.
כששמע הגאון רבי מעתוק עתוגי הכהן זצ"ל (מח"ס יקר הערך, שמלבד גדולתו בתורה, היה ידוע כאיש חסד גדול ומרבה להיטיב), כי העלם יוסף נאלץ לסייע בידי אביו למחייתו, ומפסיד את לימודיו, התמלא צער רב, כי ידע והכיר את כישוריו של הנער, וראה בעיני רוחו כי עדיו לגדולות. מה עשה? הלך לאביו של רבי יוסף ועשה עמו הסכם: "אם ימשיך בנך ללמוד, אדאג כי עשרה פרנסים מהעיר ידאגו לכל מחסורך", שמע כך האב ונאות להצעה בשמחה.
ואכן כך היה. הילד יוסף המשיך לשקוד על תלמודו, ועשה חיל בלימודיו, בעוד רבי מעתוק שומר על הבטחתו, ודואג לכל מחסור בני ביתו.
רבי מעתוק רצה להיות בטוח כי אכן הוא משקיע ביהלום הנכון, וביקש איפוא מהילד לבוא לפניו בכל סוף שבוע בכדי לעמוד על הישגיו. מדי יום שישי היה מגיע העלם אליו וחוזר לפניו על כל אשר למד אצל רבו במשך השבוע, ולאחר הבחינה היה רבי מעתוק נותן בידיו את כל הכסף הדרוש בעבורו ובעבור בני משפחתו.
האמת היא, שלא עשרה פרנסים מהעיר היו המחזיקים ותומכים במשפחה, אלא רבי מעתוק בעצמו היה משלם את כל הסכום מכיסו הפרטי! אכן, זכה רבי מעתוק והשקיע השקעה בטוחה, ובזכותו עמד לישראל אחד מעמודי התווך של עולם התורה.
כמו כן, קנה רבנו תורה מהגאון הגדול רבי משה זקן מאזוז זצ"ל רבה של ג'רבא, שכינה את תלמידו הצעיר "תפארת בחורים פלפלתא חריפתא". ובמקום אחר מתארו "מתון ומסיק, חמר חיור עתיק הו'ד יוסף נר"ו".
נפשו של רבנו הכמהה לתורה וחכמה, לא אמרה די, ולבד מלימודיו אצל רבותיו, גלה למקום תורה - העיר תונס הבירה, ושיחר על פתחו של הגאון המפורסם רבי שלמה דאנה זצ"ל.
משגדל בתורה ובשנים, התמנה רבנו לעוזרו של המרא דאתרא רבו הגאון רבי משה זקן מאזוז זצ"ל, וקיים אצלו שימוש תלמידי חכמים.
לאחר פטירת רבו הגאון רבי משה זקן מאזוז זצ"ל (בשנת תרע"ה), נקרא לכהן כדיין ברובע היהודי "חארה צגירה" בג'רבא, והוא בן שלושים שנה בלבד!
בהנהגת הקהילה
לאחר תקופה מסוימת, בסביבות שנת התרפ"א, התבקש על ידי אנשי קהילת זרזיס לכהן כרב העיירה. עד אותה שנה שימש בתפקיד זה הגאון רבי שלום הכהן זצ"ל, ואחר עלותו ארצה, חיפשו אנשי העיר דמות בעלת שיעור קומה שתמלא את מקומו ובחרו ברבנו. בכהונתו זאת, שימש במשך כשלושים שנה עד פטירתו.
חביב ונערץ היה רבנו על כל בני הקהילה למגדול ועד קטן, והכל ראוהו כאב, וממש נתקיים בו "כל שרוח המקום נוחה הימנו, רוח הבריות נוחה הימנו".
כשמואל בדורו, היה מכתת רגליו מכפר לכפר ומעיר לעיר, כדי להפיץ תורה ולזכות את הרבים בכל אתר ואתר.
דרכיה דרכי נועם
שיטה מיוחדת היתה לו לרבנו בקירוב רחוקים לצור מחצבתם. דרכו היתה סלולה ללכת בדרכי נועם, ובגישה זו הצליח למעלה מן המשוער. נביא כאן שני סיפורים, אותם שמענו מפי נכדו הרב חיים בוכריץ שליט"א (יושב ראש מוסדות 'יוסף לקח' באשדוד), מעשים המלמדים עד כמה הצליח רבנו בחכמתו ונעימותו להשיב לב בנים לאביהם שבשמים.
פעם הגיע אליו אדם מבני הקהילה מלווה בבנו, ותינה בפניו את צערו כי הבן אינו מסכים ללכת להתפלל. "הנח לו, מה עניינך במה שהוא עושה?!" נענה רבנו. הלה הופתע לחלוטין למשמע תשובה כזו יוצאת מפי הרב שערך התפלה היה בעיניו עליון וחשוב. הוא כלל לא הבין מה פשר פשרנות זו, אך קיבל את הדברים, ביודעו את גדלותו של רבנו, שבודאי יודע את אשר הוא אומר.
לאחר מכן ביקש רבנו לדבר עם הבן ביחידות, ואמר לו: "אה! איך אני? אתה רואה, אני איתך!". שמח הבן על התמיכה, ואמר "כל הכבוד לרב...". אמר לו רבנו: "רק אבקש ממך בקשה קטנה ממני, שתגיע להתפלל אחת לשבוע". ניאות הנער בחפץ לב. לאחר תקופה מסוימת, משהתרגל להתפלל פעם בשבוע, הציע לו רבנו לבוא פעמיים בשבוע לתפלה. בין כה וכה, פגשו רבנו מדי פעם והדליק בלבו את הניצוץ, בשיטת מוסיף והולך, עד שהרגילו להעתיר לקונו מדי יום ביומו...
ושוב מעשה נוסף אך אופייני לרבנו. כאשר הבחין פעם בבית הכנסת בקבוצה מבני הקהילה אשר מחליפים ביניהם דברים סוערים. ניגש אליהם ובירר בעדינות אודות הענין אשר מטרידם. שטחו לפניו את שיחתם: "הנה היום תתקיים ברית ליהודי מהעיר שאינו שומר שבת, ואנו שוקלים אם להשתתף בברית זו".
נענה מיד רבנו ואמר להם: "לא רק שאתם תלכו, אלא אף אני אצטרף", ומי רואה אותם יוצאים, ואינו יוצא... לבסוף, כאשר ראה אותו יהודי כי רב העיר מקרבו וטורח להגיע לשמחתו, שב בתשובה.
לעייף את העגל
אנשי הקהילה בזרזיס היו נועצים עם רבנו גם בענייניהם הפרטיים, ורבנו שלבו היה רחב כאולם, היה עונה ומייעץ להם בטוב לב ובתבונה.
אצל רבנו לא היה את המושג איפה ואיפה. עם העשירים כמו עם פשוטי העם, היה נוהג שווה בשווה, וכל בני עדתו כבדוהו והוקירוהו בשל כך.
סיפר יהודי מעירו של רבנו: פעם רצה אחד מיהודי העיר לשחוט את העגל שברשותו. העגל היה גדול במיוחד, ומחמת גודלו של העגל לא בנקל הצליחו לתופסו. העגל ברח, קפץ מעל הגדר וחמק לאחת הסמטאות.
בצר לו, פנה אותו יהודי לרבנו ושאל בעצתו, הכיצד יוכל לתפוס עגל גדול ופראי שכזה. רבנו בחכמתו הרבה ענה לו - "אם תצליח לעייף את העגל, תוכל ללוכדו..." וכך עשו, רדפו אחרי העגל עד אשר אפסו כוחותיו, ואז לכדוהו והביאוהו לפני רבנו לשחיטה. רבנו שחט ובדק, והעגל היה כשר וחלק למהדרין לשמחת בעליו.
והעמידו תלמידים הרבה
בכשרון פדגוגי מעולה, ניחן רבנו, והיה יודע ומבחין בהבחנה דקה לאיזה תלמיד קיימים סיכויים טובים להצליח בלימוד התורה, והיה שם עינו עליו לעודדו ולחזקו עד שיהיה לגדול בישראל.
העמיד תלמידים הרבה, ביניהם ניתן למנות את הגאון רבי משה הכהן דריהם זצ"ל (מחבר ספר "ידי משה"), מי שלימים כיהן כרבה של 'חארה צגירה' בג'רבא, ואחרי עלותו ארצה שימש כדיין בעיר הקודש טבריה. תלמידים נוספים היו לו והם: הגאון רבי בנימין מקיקץ דידי זצ"ל (מח"ס "תולדות יצחק" ועוד), הגאון רבי סאסי הכהן זצ"ל (מח"ס "פרוכת המסך" ו"מדרשו של שם ועבר"), שלימים עלה ארצה והתיישב בצפת, וקבע את מקום לימודו במערת שם ועבר. כן, אחד מתלמידיו המפורסמים היה הגאון רבי כמוס סופר זצ"ל רב מושב עלמא.
ויוסף הוא המשביר
על אף שכל ימיו היו קודש ללימוד התורה בהתמדה ובחשק, ייחד רבנו זמן רב מזמנו למעשי צדקה וחסד. תורתו תחילתה היתה חסד וסופה חסד.
את העזרה והסעד לבני הקהילה, ראה כחלק מחובתו כרב הקהילה, והתייגע בעצמו רבות לדאוג לצרכיהם, על מנת להקל מעליהם את עול הפרנסה, ולסייע בידם לצלוח את משברי החיים. עזרתו לזולת לא ידעה גבולות. לכל דורש, היה עוזר ומסייע, אף כשהיה הדבר כרוך בנסיעות וטורח רב. ובפרט, שמור היה מקום בלבו לעניי העיר.
על אף גדולתו העצומה, לא היה מניח לאחרים לזכות במצות הצדקה, והיה הוא עצמו ממונה אישית על חלוקת כספי הצדקה לעניים. ניתן היה לראותו בכבודו ובעצמו מכתת רגליו ברחובות קריה, ועובר מבית לבית לאסוף מצרכים עבור עניי העיר. ולאחר מכן היה נושא בידיו שני סלים כבדים עמוסים מכל טוב, וסובב מבית נצרך למשנהו ומעניק להם במאור פנים מתכולת הסלים. חלק גדול מן המצרכים שחילק היו משלו, והשאר תרומת נדיבי העיר.
בהיותו מעורה בחיי קהל מרעיתו, ידע רבנו להתאים את הנדבה לכל משפחה ומשפחה לפי צרכיה האישיים. למשפחה אחת שלח מצרכי מזון, לשנייה בגדים, לשלישית תכשיטים וכיוצא.
מתן בסתר
בחלוקת הכסף, הקפיד רבנו על מתן בסתר, ודאג שהעניים המקבלים, לא יתביישו כתוצאה מהחלוקה. פעם דרשו ממנו אנשי ועד הקהילה למסור את שמותם של האנשים מקבלי התרומה, אך רבנו סירב למלא את מבוקשם. מחשש שמא לא יעמוד בלחץ לגלות את השמות, דרש לנכות ממשכורתו את סכומי הכסף שהיה נותן לעניים.
הנה לנו עדותו של אחד מבני הקהילה, 'ורגני שועי' שמו, אשר מספר כיצד היה רבנו מקיים את מצות הצדקה בהסתר, מבלי לבייש את המשפחות הנזקקות.
מה היה עושה? נוטל חבילה של בגדים, הולך ודופק אצל המשפחה העניה ומבקש להשאירה אצלם, בטענה מוסווית כי אין כח בידו לשאתה עד ביתו, וכי יכול להיות שישלח את בנו לקחת את החבילה, ואם לא יבוא, יכולים הם להשתמש בבגדים אלו. כך היה אומר ולא שב אליהם.
לעתים, היה רבנו משתמש בתחבולות כדי לדעת מי נצרך. היה מגיע לבתי אנשים בקהילה, ושואלם מה הכינו היום לאכול, ואם אמרו לו כי לא הכינו מאכל עם דגים או בשר, היה יודע כי משפחות אלו במצוקה כלכלית, והיה דואג להם כדי שובע נפשם.
זכרון יוסף
חריף ובקי עצום היה רבנו בכל חדרי התורה. כוחו גדול היה בנגלה ובנסתר ובחכמת הדקדוק. מכמני הש"ס והפוסקים, נהירים וגלויים היו לפניו כשבילי עירו זרזיס.
במיוחד נודע רבנו כבעל תפיסה מהירה וזכרון נדיר ומופלג, דבר שעורר התפעלות אצל כל שומעיו. כל מי שבא עמו במגע, מציין את כח הזכרון הנפלא שחונן בו. לא לחנם נקרא אחד מספריו בשם "זכרון יוסף", להנציח את זכרונו המופלא.
בקיאות זו עוררה לא מעט התפעלות בקרב הלומדים שניסו להתחקות וללכת בעקבותיו להגדיל תורה ולהאדירה.
תכונות אלו אף העניקו לו בקיאות עצומה בהלכה, מה שזיכה אותו לכינוי: "ר' יוסף דינו פי גלמוזתו" (תרגום: ר' יוסף ההלכה מצויה בכיס גלימתו"). הוא היה מסוגל לשלוף בכל עת תשובה לכל שאלה בהלכה, כאילו הכל מונח בכיסו. לא אחת כששאלוהו שאלה הלכתית, היה עונה על אתר באיזה ספר ובאיזה עמוד בדיוק נמצאת התשובה.
השלחן ערוך על כל חלקיו, מונח היה תמיד מול עיניו ושגור על לשונו. על כל שאלה שנשאל היה משיב לשואליו על אתר, ללא התמהמהות, וללא צורך בפתיחת ספר. מעידים עליו כי תמיד היה מענה בפיו, ומעולם לא קרה שנשאל בדבר והשיב את שואלו ריקם.
סמכות מרובה העניקו לו חכמי דורו בפסיקת ההלכה. גדולי תורה ופשוטי עם שיחרו לפתחו, והציגו בפניו את שאלותיהם וספקותיהם, באשר ידעו כי "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו". ובעיקר נראה לכל, כוחו ועוצמתו בפסיקת הלכות קשות ומורכבות, אשר לעתים אפילו תלמידי חכמים גדולים נסוגו לאחור, ויראו לנפשם לפסוק ולדון בהם, ואילו רבנו שינס מותניו לפסוק ולהכריע אף בנושאים קשים ומסובכים.
13 מקורות בעל פה
אודות זכרונו המופלא, יעיד המעשה הבא: בקהילת בן-גרדאן שוחטים היו מדי יום חמישי שור לכבוד שבת. את חלקו הקדמי של השור, חילקו בין כל יהודי העיירה שמנו כ - 700 נפשות במספר. והחלק האחורי הטעון ניקור, היה נמכר לחיילי הצבא הצרפתי. והנה באחת הפעמים התעורר ספק בריאתו של השור הנשחט.
כאמור, שור זה מיועד היה לספק בשר לכל צרכי הקהילה, והספק שנתעורר עיכב את חלוקת הבשר. ישבו הרבנים על המדוכה, והתלבטו כיצד להכריע, אך לא עלתה בידם הלכה ברורה. משלא מצאו תשובה, הרימו טלפון לרבי יוסף, ובקשו לשמוע את חוות דעתו בנדון.
רבנו שמע את הבעיה, ומיד ללא שהיות עלה על האוטובוס העושה את דרכו לבן-גרדאן על מנת לעמוד מקרוב על הספק. בהגיעו למקום, פנה מיד לבדוק את הספק בריאה. אחר בדיקה מדוקדקת, פסק כי הבשר כשר. הרבנים שעמלו למצוא פתרון זמן רב, היו מופתעים. פסיקתו נראתה בעיניהם פזיזה למדי, והם דרשו ממנו נימוק כלשהו להחלטתו זו. מיד פתח רבנו את פיו, וציטט להם על פה שלשה עשר מקורות (!) עם ציון מספר הסימנים והסעיפים, שעליהם הסתמך בפסיקתו...
בקי בטיב גיטין וקידושין
במיוחד נודע רבנו כבקי ומומחה גדול בכל ענייני אישות: גיטין, קידושין, יבום וחליצה, ועל פיו ישק כל דבר בעניינים אלו.
בהיותו צעיר לימים, עת עשה שימוש חכמים לפני רבו הגאון רבי משה זקן מאזוז זצ"ל, הבחין בגט המונח בלשכת רבו. באותם ימים, סידור הגיטין היה מתבצע רק בעיר הבירה תונס על ידי חכמי המקום, וגם גט זה נכתב בעיר הבירה תונס ונשלח לג'רבא. רבי יוסף שהיה בקי מופלא בטיב גיטין וקידושין, עיין בו, ולפום ריהטא גילה כי הגט הינו פסול!
מיד עורר את הממונים על כך, והגט נשלח בחזרה לעיר הבירה. ואכן, הודו חכמי תוניס כי הגט פסול, והוסיפו ואמרו כי מי שגילה שגיאה כזו שקשה להבחין בה, ראוי הוא לקבל סמיכה של מסדר גיטין. ואכן, מני אותו יום הסמיכו הגאון רבי ישראל זיתון זצ"ל (רבה הראשי של תוניסיה) כמסדר גיטין. לימים, נתמנה להיות אחראי על עניני גיטין וחליצה בכל דרום תוניסיה, תפקיד שניתן ליחידי סגולה בלבד.
גם כשכיהן רבנו כרבה של זרזיס, היה מסייע בסידור הגיטין בג'רבא, וכשהיו מסדרים גט בג'רבא, היה רבנו נוסע אליהם ויושב ומברר הספיקות יחד עם מרן הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל ובית דינו.
עקב ידענותו הרחבה בענייני אישות, לא אחת נקרא לפתור בעיות הלכתיות סבוכות ברחבי תוניסיה, והיה מצוי הרבה בנסיעות. אך טבעי היה הדבר, כי כשהגיע לעיר מסוימת, נכנס מיד לבית המדרש, ונטל חלק פעיל במהלך השיעור, כאילו הוא מצוי בתוך הסוגיא.
ערב אחד בשעה מאוחרת, נקלע לעיירה "בנגרדאן" הנמצאת באחד מפרברי ג'רבא. כהרגלו חיפש מקום לימוד להחיות בו את נפשו, עד שמצא בית מדרש שבו ישבו תלמידים לפני רבם הרה"ג רבי נסים הכהן זצ"ל (שלאחר שנים היה רב מושב שרשרת שבדרום), והם עמלים על תלמודם.
באותה שעה, ישבו אלו ולמדו מסכת בבא מציעא, ונתקשו עד מאד בהבנתו של תוספות קטן אך מוקשה מאוד. חזרו מספר פעמים על דברי התוספות, בדקו בכל המפרשים עד היכן שידם הגיעה, אך לא עלה בידם למצוא מזור לדברי התוספות. זמן רב עמלו לפענח את הדברים ע"י עיון במפרשי הש"ס הרבים שהיו ברשותם, אך למרות כל המאמצים, יישוב נכון לא עלה בידם.
"במה התקשיתם?" שאל רבנו מיד כשהתיישב. ענה לו רבי נסים הכהן: "רבי יוסף! ראה נא את דברי התוספות האלו, כמה שהפכנו בדבריהם, לא הצלחנו לפצח את כוונתם, ואין לנו אפילו קצה חוט לרדת לסוף דעתם".
נטל רבנו בידו את הגמרא, וצלל באחת אל בין האותיות הזעירות, והנה - תוך דקה, חיוך התפשט על פניו, ובפשטות אופיינית קרא: "גיליתי! פשוט חסרה כאן מלה אחת בתוספות! והא לכם ראיה שכך הוא, שהרי דברי מהרש"א מתייחסים לדברי התוספות, והוא כן הזכיר מלה זו. ואכן, על ידי הוספת אותה מלה, הכל היה ברור ונהיר, ועיני הלומדים ברקו בהנאה השמורה ללומדי התורה.
עשות ספרים
חיבר מספר ספרים בהלכה ואגדה, שיצאו לאור לאחר פטירתו, והם: "יוסף לקח" ב' חלקים - חידושים על התורה ודרושים, "זכרון יוסף" - חידושים ושו"ת על ארבעת חלקי השלחן ערוך, ובסופו נדפס קונטרס "לחוקקי ישראל" - מכתבי תורה שנשלחו מראב"ד תונס הגאון רבי ישראל זיתון זצ"ל אל רבנו, ומהם מכתבים לגאון רבי משה זקן מאזוז זצ"ל והגאון רבי דוד בן בארון זצ"ל. וכן "זכות יוסף" - דרושים (ישראל תשל"ז).
מרן הראשון לציון מאור ישראל שליט"א, כתב בדברי הסכמתו לספר "זכרון יוסף" שחיבר רבנו כדלהלן: "חדאי נפשאי בראותי אור יקרות הספר היקר זכרון יוסף חידושים ושו"ת על ארבעת חלקי השלחן ערוך, מעשי ידי אמן, צנצנת המן, הרב הגדול, מבצר עוז ומגדול, סיני ועוקר הרים כמהר"ר יוסף בוכריץ זצ"ל, אשר שמו נודע בשערים המצוינים בהלכה בחריפותו ובבקיאותו, וישיב אמריו כי נעמו באורח סלולה ובדרך אמת, לשום המעקשים למישור והרכסים לבקעה, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, בעומק העיון והסברא. עמו עוז ותושיה ונהורא עמיה שרי. כזה ראה וקדש".
ויעלו את עצמות יוסף
ביום ה' באדר התש"ט, השיב רבנו את נשמתו הטהורה לבוראה, והוא בן שישים וארבע שנים.
"גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם". לא רק בחייו היה רבנו מחולל נסים, אלא אף לאחר מותו.
"גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" אמרו חז"ל. לא רק בחייו היה רבנו מחולל נסים, אלא אף לאחר מותו ניכר כוחו הרב במופתים מופלאים.
בשנת התשט"ז בתקופת "מבצע סיני", יצאו כנופיות של מתפרעים ערביים, וקמו לעשות שפטים ביהודי זרזיס. מאות רבות של המוני מוסלמים משולהבים, צעדו מהכפר "למואנסה" הסמוך, כשבידיהם כלי משחית, ופניהם לעיר זרזיס להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים שם, רח"ל.
בדרכם, חלפו בסמוך לבית החיים היהודי, כשלפתע קפאו על מקומם! לעיניהם הנדהמות נתגלתה דמותו של רבנו הקבור שם, כשהוא ניצב עומד סמוך לקברו, עטוף בתכריכים לבנים כמלאך ה' צבאות, ומתרה בהם לבל יעיזו לבצע את זממם! ראו הערבים, ובהלה ורעד אחזתם, ומיד שבו על עקבותיהם, ויהי לנס.
סיפור זה סיפר, השומר הערבי של בית העלמין, שחזה במעשה במו עיניו.
שלשים שנה לאחר פטירתו, ביום ר"ח אלול התשל"ט, זכה והועלו עצמותיו לארץ הקדש, על ידי יוצאי חלציו, בהשתתפות המונים מיוצאי תוניסיה. ונקבר בהר הזיתים בירושלים. זכותו תגן עלינו אמן.
