תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
הרה"ג שמשון אפשתיין זצ"ל
כתב וצילם: שלמה קוק, קו עיתונות דתית
כששמע החפץ-חיים כי בחור זה מניצולי תרפ"ט הוא, חיבקו ונישקו בהתלהבות וקרא בקול גדול: "אוד מוצל מאש"
אפוד-מגן ב'לבוש מרדכי'
בשבת הקרובה ימלאו שמונים שנה לשבת הנוראה ההיא, בה נעקדו על קידוש השם, בעיר האבות חברון, 67 יהודים, ובהם 24 מתלמידי ישיבת חברון, על-ידי תושבים ערבים * בבית קטן, ביתו של ראש ישיבת חברון, מרן הגאון רבי משה-מרדכי עפשטיין זצ"ל, הסתופפו בנו וחתניו הגאונים, בני-משפחה נוספים ותלמידים מקורבים, שהגיעו לבית בדרך נס * רבי משה-מרדכי הורה לנוכחים להשמיע פעם אחר פעם קול צעקה – וכולם ניצלו * מסתבר, שאחרי שהפרעות הסתיימו באופן רשמי, תכננו הבריטים לרצוח את בנו של ראש-הישיבה, הרב פייבל אפשתיין, בשעה שפיקח על קבורת חלקי הגופות והבגדים המוכתמים בדם * בראיון מיוחד ובדייקנות השמורה לו, מגולל הנכד, הרה"ג רבי שמשון אפשתיין, את ההיסטוריה – ומסכם: "הפרעות שברו את סבא. הרופאים אמרו שכל המחלות שדבקו בו אחר-כך והובילו לפטירתו, התפתחו בגלל צערו הגדול כתוצאה מהפרעות" * מסמך היסטורי נדיר
לא רק יום-הזיכרון העגול – 80 שנה – גורם לניצולי מאורעות תרפ"ט ולמי שנולדו וגדלו לתוך התקופה הזו, להתרגש השנה באופן מיוחד. השנה, נופלים הימים על תאריכים זהים. כמו השנה, גם בתרפ"ט יום שישי חל בי"ז באב, כשהמון מוסלמים יצאו משער שכם וטבחו ביהודי ירושלים. כמו השנה, גם אז, כשהתחולל הטבח המחריד בעיר האבות חברון, חלה שבת פרשת עקב בי"ח באב. בתפילה שהימים הארורים הללו לא יחזרו לעולמים. זו הייתה שבת שלא תישכח ממשפחת אפשתיין, על כל צאצאיה.
עלינו לביתו של הרה"ג רבי שמשון אפשתיין בשכונת בית-וגן בירושלים. הוא הנכד היחיד הנושא את השם אפשתיין. הוא בנו של הרב פייבל אפשתיין, שהסתופף בשבת השחורה ההיא יחד עם רעייתו, אחיותיו וגיסיו, הגאונים רבי אהרן כהן ורבי משה חברוני, בבית ראש-הישיבה וראש המשפחה, מרן הגאון רבי משה-מרדכי עפשטיין.
רבי שמשון מעיד על עצמו כי אמנם נולד שנים אחדות לאחר תום הפרעות, "אבל נולדתי לבית שהיה בו רושם בל יימחה מהפרעות. הפרעות השאירו רושם בל ימחה גם על אבא שלי וגם על אמא שלי. שניהם ניצלו בבית של סבא שלי. והפרעות גם השאירו עליי רושם בל יימחה. כיוון שכל-כך הרבה דיברו על-זה בביתנו".
ואכן, מהנימה הדרמטית והאותנטית המלווה כל תיאור היוצא מפיו של ר' שמשון, שוב ושוב אני תוהה שמא רבי שמשון אכן היה שם, בפרעות בחברון. התשובה, כאמור, שלילית. אלא מה, ככה זה כשאתה נולד לתוך בית 'חברונאי' ש'חי' את התקופה הזו לשנים ארוכות ושומע שוב ושוב את מה שאירע בפנים, ממקור ראשון, מהאנשים שראו את הקולות.
מטבע הדברים, דמותו של רבי משה-מרדכי משכה אליה תשומת לב רבה בתקופת הפרעות. המונים התעניינו לדעת מה עלה בגורלו של ראש-הישיבה שעלה לחברון שנים אחדות קודם-לכן עם קבוצת תלמידים-כבנים מסלבודקה ונקלע לכבשן-אש ה'תרפ"ט. כעת, לראשונה, באמצעות נכדו, אנו שופכים אור על נס הצלתו וכל מי שהסתופפו בצילו של בעל ה'לבוש מרדכי'.
"היה זה קול אימים"
הסיפור המרכזי אותו שמע רבי שמשון מהוריו מספר פעמים לא מבוטל, הוא נס הצלתם המדויק יחד עם סבו, רבי משה מרדכי, ששהה בחברון לאורך הפרעות. כעת, במלאות 80 שנה לטבח המחריד, הוא ניאות לספרו, למען יידעו הדורות הבאים איך נקנתה התורה בימים ההם.
מי התחבא שם, בבית סבך ראש-הישיבה, בימי הפרעות?
"היו שם סבא (רבי משה-מרדכי עפשטיין), סבתא, אבא (ר' פייבל אפשתיין, מנהל הכספים של הישיבה) ואמא ושלוש אחיות של אבא שלי: הרבנית כהן ובעלה רבי אהרן, הרבנית חברוני ובעלה רבי משה ואשתו של רבי יחזקאל סרנא, ועוד קבוצה של תלמידים מקורבים שהצליחו להסתנן לבית לפני ובמהלך השבת".
היכן היה רבי חצק'ל?
"הוא היה בירושלים בימים שקדמו לכך, ולמרות מאמציו לחזור לחברון בערב-שבת, הוא לא הצליח. התחבורה מירושלים לחברון באותם ימים יצאה משער יפו. ביום שישי, ר' חצק'ל הלך לשער יפו. אמרו לו: 'לא נוסעים'. הוא שאל למה, אבל אמרו לו: 'אין מה לעשות, אין תנועה לחברון'. לא הייתה לו ברירה והוא נשאר בירושלים בשבת. זה, למעשה, היה נס ההצלה שלו, מפני שהערבים ידעו שהוא מטפל בכספים של הישיבה, ובמהלך הפרעות התקיפו ושדדו את ביתו ואף צעקו בערבית: 'איפה אדון יחזקאל?'".
וכך התגלגלו העניינים: "ביום חמישי, היהודים הרגישו שמשהו לא בסדר. תשאל איך הם הרגישו בכך? ובכן, כל עקרת-בית שהייתה הולכת ביום חמישי לשוק כדי לקנות פירות וירקות לשבת, הייתה נותנת לנער ערבי שני מיל, והוא היה סוחב לה את הסלים לבית. ביום חמישי שלפני הפרעות סירבו הנערים הערבים לסחוב את הסלים אפילו תמורת תשלום גבוה יותר. היהודים הרגישו שמשהו לא בסדר.
"אם לא די בכך, ביום שישי לפני שהתחילו הפרעות, נאספו ערבים מחברון ומכפרי הסביבה ונסעו לירושלים בשיירת אוטובוסים, וכשעברו ברחובות חברון, שרו שירים לאומנים ערבים. אחד מהשירים היה מורכב מהמילים: 'פלסטין שלנו – והממשלה (הבריטית – ש.ק.) איתנו'.
"כעבור שעה ויותר, האוטובוסים הללו חזרו לחברון כשערביי העיר בתוכם. סופר אחר-כך שהערבים נסעו לירושלים כי הם העדיפו ליטול חלק בפרעות שמחוץ לחברון. הם לא רצו לפגוע ביהודי חברון, כי הבחורים וכל צוות הישיבה הביאו להם רווחה כלכלית גדולה. הרי שכרו מהם בתים ודירות, קנו בחנויות שלהם, וזה הביא להם שפע של פרנסה. אבל בדרך, בבריכות-שלמה, עצרו אותם חבריהם ואמרו להם: 'בירושלים יש מי שיעשה את העבודה – אתם צריכים לעשות את העבודה בחברון'. אז הם חזרו לחברון והחלו למחרת בטרור הרצחני".
"אבא גם היה עד לשת"פ של הבריטים לפרעות האיומות. ממול לבית של סבא, גר המושל המנדטורי של העיר חברון. אבא שלי נשלח על-ידי סבא לדבר איתו בליל שבת. המושל אמר לו: 'אני אחראי. המשטרה שולטת, והיא אחראית למצב. עליכם מוטל דבר אחד: להודיע לכל היהודים שלא יצאו מהבתים ולא יסתובבו ברחובות'. כך אמר המושל מטעם האנגלים".
שבת מתקדשת על עיר האבות, וביתו של רבי משה-מרדכי עפשטיין, שהיה עמוס בבני-משפחה ותלמידים, ננעל על בריח. רוח החסד שרתה בכל פינה. אין יוצא – אבל יש בא, וניסים פוקדים את הבית פעם אחר פעם. "מי שהיה בבית של סבא", מספר רבי שמשון כפי ששמע מהוריו, "נשאר כל השבת בבית. שם הדליקו נרות, שם אכלו, שם התפללו. היה מניין בבית של סבא. והתפללו שם וקראו בתורה.
"שלוש פעמים במהלך בוקר השבת, הותקף הבית של סבא על-ידי הפורעים. בפעם הראשונה, סבא הורה לכולם להרים קול צעקה. היו מי מבין האורחים שניסו לערער על דבריו, בטענה שאם הערבים ישמעו צעקות, הם יבינו שבבית ישנם הרבה 'קורבנות' וזה יסית אותם לתקוף את הבית, ואדרבה, אם ישתקו, אולי הם יחשבו שאיש איננו שם, ויעזבו את המקום. אבל סבא הורה לצעוק, כדי שהמושל הבריטי, שהתגורר בבית ממול, ישמע את הצעקות, ולא תהיה לו ברירה אלא לצאת מביתו – והפורעים יעזבו. וכך היה. תחזיתו התגשמה. כיוון שאי-אפשר היה להתעלם מהצעקות הרמות, יצא המושל כשהוא רכוב על סוס ומלווה בשני שוטרים ערבים ללא נשק (המשטרה המקומית בחברון, שהייתה בפיקוד בריטי, שללה מהשוטרים ביום רביעי קודם-לכן את הנשק החם, וציידה אותם באלות בלבד – ש.ק.). הפורעים הערבים ראו את המושל ואת השוטרים, וברחו מן המקום".
זו לא הייתה ההתקפה היחידה. "כעבור שעה, חזרו הפורעים לבית. לאחר שהבחינו יושבי הבית שהצעקות מועילות, הפעם, כולם צעקו ללא יוצא מן הכלל. היה זה קול אימים. המושל יצא בשנית, רכוב על סוס כששני שוטרים ערבים מלווים אותו ללא נשק. הערבים לא ברחו מיד. הם הסתכלו אחד על השני כמה דקות, ופתאום כולם עזבו. והבית ניצל מההתקפה בשנית.
"כעבור שעה, הפורעים באו בפעם השלישית, ושוב סבא הורה לצעוק, וכולם צעקו, והמושל יצא שוב, רכוב על סוס עם שוטרים ערבים ללא נשק. הפעם הערבים לא הסתכלו אחד על השני אלא אמרו מילה ערבית – 'אומו'. המושל, שלא ידע ערבית, ביקש מהשוטרים שליווהו שיתרגמו לו מה אומרים הפורעים. הם פחדו לומר לו. הוא נזף בהם וציווה עליהם שיאמרו לו. לא הייתה להם ברירה, אז הם הסבירו לו שהפורעים אומרים: 'להוריד את המושל מהסוס'. זה העלה את כעזו של המושל. הוא חזר לביתו, צייד את השוטרים הערבים ברובה, יצא איתם החוצה שוב, ונתן להם פקודה לירות כדור באוויר. הערבים ברחו. כך ניצל הבית של סבא, וכך הסתיים הפוגרום בחברון כולו".
מהיכן הוריך ידעו את כל פרטי המשא-ומתן ותגובות הפורעים?
"הם היו בקומה השנייה של הבית של סבא, ראו ושמעו את הקול. הם אמרו לי שראו בחוש שהמצב הוא סכנת-נפשות, ובחמלת ה' עליהם ניצלו".
מתי נודע לרבי משה-מרדכי על תלמידיו שנעקדו על קידוש השם?
"עד לצאת השבת, איש לא ידע את גודל האסון. במוצ"ש המשטרה אספה את כל היהודים מבתיהם לבניין המשטרה, בניין 'טיגרט'. הביאו את הניצולים מכל רחבי העיר, והייתה שם כמובן המשפחה, בראשות רבי-מרדכי. כל אחד סיפר על האסון, אמר 'גם זה נהרג', ו'גם זה נהרג', ואז נתבררו ממדי האסון.
"האנגלים הסבירו לניצולים שהם לא יכולים להגן על יהודי חברון שנשארו, כיוון שהם מפוזרים, ולכן כולם נשארו בתחנת המשטרה. כעבור שלושה ימים, האנגלים סיפקו שירותי תנועה והעלו את כל היהודים לבית הבריאות שטראוס בירושלים, ומשם כל אחד הלך לדרכו".
באיזו רמה השפיע האסון על סבך?
"זה שבר אותו מאד-מאד. הרופאים אמרו שכל המחלות שדבקו בו אחר-כך והובילו לפטירתו, התפתחו בגלל צערו הגדול כתוצאה מהפרעות. חלק מהתלמידים עוד היו תלמידים שלו בסלבודקה".
"אוד מוצל מאש "
בעיצומה של השבת, הצליח להסתנן לבית רבי משה-מרדכי, תלמיד-הישיבה משה גולד (לימים רב בניו-ג'רזי), ובכך ניצלו חייו. את נס הצלתו המרתק, שמע הרב אפשתיין מפי הוריו, ואימת אותו לימים כאשר פגש את בעל-המעשה, בביקורו בישראל, לאחר שנהיה דוד רעייתו ואף התיידד עמו.
וכך מספר ר' שמשון: "כשמשה גולד נהיה בר מצוה, שאלו אביו (הרב זאב גולד): 'מוישהל'ה, איזו מתנה אתה רוצה לבר מצווה?' ילד אמריקאי ממוצע היה מבקש סקטים, אולי אופניים. מוישה אמר: 'אני רוצה לנסוע לארץ ישראל ללמוד בישיבה'. זו המתנה שהוא רצה. אמר לו אביו באנגלית: 'יו גאט איט' (קיבלת).
"כעבור תקופה קצרה, מילא אביו את הבטחתו והביאו ללמוד בארץ. הרב גולד הביאו לישיבת חברון בחברון וביקש לקבלו בישיבה. בישיבה, שבה למדו באותה תקופה עשרות בחורים בלבד, הסכימו לקבלו, אבל אמרו שכיוון שהוא צעיר לימים והוא אינו יודע ללמוד לבדו דף גמרא, יש למצוא לו מורה פרטי שילמד עמו. מצאו עבורו את הבחור זוסמן ריגר (לימים דיין בתל-אביב). לישיבה בחברון לא הייתה פנימיה ולא חדר אוכל. כל בחור שלמד בישיבה, שכר לו מיטה או חדר וגם את הארוחות רכשו אצל בעלת הבית היהודייה. משה גולד הושם בחדר עם בחורים אמריקאים נוספים, והתמיד בתורה.
"בשבת בבוקר של הפרעות, התעורר משה בשעה מוקדמת מן הרגיל. הוא שמע צעדים ברחוב. הוא ניגש לחלון וראה את המלמד שלו, זוסמן ריגר. אז הוא שאלו דרך החלון: 'רבי, לאן אתה הולך?' זוסמן אמר לו: 'אני הולך לבית של ר' משה מרדכי בתקווה שיכניסו אותי'. שאל אותו משה גולד: 'רבי שם זה בטוח יותר מהחדר שלך?' השיב לו רבי זוסמן: 'אני לא יודע אם זה בטוח יותר, אבל מה שיהיה עם ר' משה מרדכי יהיה גם איתי'. משה ביקש מזוסמן שימתין עבורו, הוא לבש את בגדיו והצטרף אליו. בינתיים, כשהוא מתלבש ומתארגן ליציאה, שמעו את השיחה חבריו לחדר ואמרו לו: 'אתה 'קרייזי'. אנחנו נמצאים בחדר שכולם יודעים שגרים בו אמריקאים. אף ערבי לא ירצה לפגוע בנו כאמריקאים. אבל שם, אצל ראש-הישיבה הישראלי, זו סכנה גדולה'. משה השיב לחבריו את מה שרבו אמר לו דקה קודם-לכן: 'מה שיהיה עם ר' משה מרדכי, יהיה גם איתי...'
"כל פעם מחדש, כשאני שומעת את המשפט הזה, אוחזת בי צמרמורת", מעידה הרבנית מאירה אפשתיין, רעייתו של הרב שמשון.
זו הייתה הפעם האחרונה שמשה גולד פגש בחברי-החדר שלו.
"משה התלווה לרבו, זוסמן ריגר. הם הלכו לבית של ר' משה מרדכי, דפקו בדלת, וכשבני-הבית ראו אותם, פתחו להם את הבית והכניסו אותם. הם שהו בבית של ר' משה מרדכי במשך כל אותו היום וכך ניצלו, ואילו הבחורים האמריקאים שנשארו בחדר – נעבאך – נהרגו, והם חלק מקדושי חברון".
"סבתו של משה גולד, הרבנית פרידה-דבורה קרבצ'ינסקי, הייתה מאוד נסערת לאחר הטבח", ממשיך ר' שמשון. "היא דרשה מנכדה שיחזור לאמריקה ולא ימשיך ללמוד בארץ-ישראל מפאת הסכנה. ואכן, חצי שנה לאחר-מכן, הגיע לארץ הרב זאב גולד ולקח את בנו חזרה לארה"ב".
"הרב גולד נסע חזרה דרך פולין ונכנס לחפץ חיים עם מוישה'לה. הוא הציג בפני החפץ חיים את בנו, ואמר לו כי הוא מניצולי הפרעות בחברון. החפץ חיים חיבקו ונישקו וקרא בקול כמה פעמים: "'אוד מוצל מאש, אוד מוצל מאש'".
"התוכנית לחסל את אבא"
הרב שמשון חושף, כי מסתבר, שאחרי שהפרעות הסתיימו באופן רשמי, תוכנן טבח נוסף, שנמנע בחסדי שמים. וכך היה: כשהוא נסער כולו מעוצמת הטבח, נקרא ר' פייבל אפשתיין אל הדגל לסייע בקבורת חלקי הגופות. "לחללים לא היו לוויות גדולות", מספר ר' שמשון. "הקבורה נעשתה במוצ"ש, כאשר החברה-קדישא המקומית של חברון טיפלה בחללים וקברה אותם.
"למחרת, יום ראשון, התברר שנשארו בבתים חלקי גופות ובגדים ספוגים בדם ההרוגים. כי הרי הערבים ימ"ש השתמשו בחרבות וסכינים, ולא רק ירו בנשק חם.
"עסקני חברון היהודית ביקשו מהאנגלים ליווי בטחוני, כדי לבדוק היכן נשארו חלקים הטעונים קבורה. האנגלים לא הסכימו בטענה שזה מטריח כוח משטרה גדול מדי. הם הציעו פשרה: שיעניקו ליווי משטרתי לאדם אחד, המקובל על כולם, והוא יעבור בין הזירות ויאסוף את חלקי הגוויות והבגדים המגואלים בדם. המשטרה האנגלית רצתה שאבא שלי ייקח על עצמו את התפקיד הזה. בתחילה אף אחד לא הבין. הרי אבא לא היה איש חברה קדישא. אבל האנגלים התעקשו שהם רוצים דווקא אותו.
"לא הייתה ברירה. אבא עבר בבתים שבהם נהרגו אנשים, ובכל מקום אסף חלקי גוויות ובגדים ספוגים בדם.
"בתום המלאכה, הגיע עם מה שאסף לבית-הקברות, ושם ארגנו האנגלים קבוצת אסירים ערבים, החייבים בעבודת פרך, והם היו אמורים לעמוד לצד אבא ולחפור את הקבר הגדול שבו יקברו את כל החלקים. לא מצא חן בעיני אבא לעמוד יהודי יחידי לצד קבוצת פועלים ערבים, אבל הוא לא אמר שום דבר, כיוון שלצידו עמד קצין אנגלי שליווה אותו במשך כל אותו הזמן.
"פתאום הוא הבחין שהקצין האנגלי, מתחיל להתרחק ומשאיר אותו לבדו. הוא קרא לו ושאל אותו: 'למה אתה עוזב אותי כאן לבד?'. השיב לו הקצין: 'מיסטר אפשתיין, אל תהיה רגיש. לא יקרה לך שום דבר אם תישאר לבד. אני צריך לעשות את צרכיי'. אבל אבא נזף בו: 'אל תיפרד ממני. תיצמד אליי במשך כל שעת העבודה כפי שסוכם'.
"כעבור כמה דקות, הבין אבא את הנס הגדול שלו. הוא הבחין באלות של המשטרה שהוכנו בסמוך מבעוד מועד, והבין שייתכן והבריטים רקמו תוכנית לחסל אותו, כדי למנוע ממנו לשמש כעד לעובדה שהמושל הבריטי ידע מבעוד מועד על הפרעות שבדרך ולא עשה דבר.
"כנראה שהייתה משימה של האנגלים, שהערבים בשטח יתנפלו על אבא שלי באמצעות האלות, וגם אותו, חלילה וחס, היו קוברים יחד עם כל חלקי הגוויות, אבל הקב"ה רצה שהשושלת תמשיך הלאה והלאה", מסיים רבי שמשון את סיפורו כשבזווית עיניו ניתן להבחין בדמעות של התרגשות.
מעתיק-השמועה
מיוחד במינו הוא הרב שמשון אפשתיין זצ"ל כמעתיק-השמועה. הוא לא רק אוצר היסטורי מהלך הנודף ניחוח משכר של יין ישן-נושן. כל מי שמכיר את רבי שמשון יודע שאין דייקן כמותו בשעה שהוא מספר את ההיסטוריה. הוא לא יוציא מפיו סיפור, אם לא בדק את אמינותו מכל זווית אפשרית.
הוא הנכד היחיד הנושא את השם אפשתיין. אביו, הרב שרגא-פייבל אפשתיין, שעסק בתחילה בניהול כספי הישיבה ובהמשך עסק לפרנסתו בחיפה, היה בן-יחיד לראש ישיבת חברון מרן הגאון רבי משה-מרדכי עפשטיין זצ"ל, לצד ארבע אחיות (שהיו נשואות לרבי יחזקאל סרנא, רבי אהרן כהן, רבי משה פינקל ורבי משה חברוני).
בצעירותו למד הרב שמשון בישיבת פוניבז' ולאחר מכן עבר למקומו הטבעי, בישיבת חברון.
הוא נשא לאישה את הרבנית מאירה, בתו של הרב דב כ"ץ, מנהל בתי הדין הרבניים ובעל סדרת הספרים 'תנועת המוסר'. הרב כ"ץ נשלח על-ידי הסבא מסלבודקא עם קבוצת התלמידים הראשונה לייסד את הישיבה בחברון.
זה קרוב ליובל שנים שבהן הוא זוכה להרביץ תורה בבתי-מדרש רבים, ומכהן כרב בית-הכנסת 'מגדל' בשכונת בית וגן. שיעוריו ידועים בבהירותם הייחודית. במשך שנים רבות שימש כ'בעל-תפילה' בימים הנוראים בישיבת 'קול תורה', הסמוכה לביתו, כאשר ראש-הישיבה מרן הגרש"ז אויערבאך התרפק על תפילותיו.
מה המסר לדור-הצעיר, שלא חי על התקופה הזו, מכל הסיפורים הללו ממאורעות תרפ"ט? אני שואל את הרב שמשון. "רואים בחוש אמונה בהשגחה פרטית", הוא אומר. "רואים שמי שצריך להינצל, הוא קם בבוקר ופותחים לו את הדלת לבית מוגן, או שלא מאפשרים לו להגיע מירושלים לחברון, ומי שהיה צריך להיעקד על קידוש השם – היה צריך להיות עקשן כדי לזכות בכך".
נלב"ע י"ט אדר א' ה'תשע"א
"אני מוסר את נפשי בשמחה לאלוקים"
מפורסם הוא הסיפור אותו נהג לספר המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון זצ"ל, על מבוכתם של ראשי ישיבת חברון בפני הנדיב וקסלר, ששכל את בנו על תלמודו בישיבה.
רבי שמשון אפשתיין הפנה אותנו למכתב אותנטי המאשש את הסיפור ומוסיף בו פרטים חדשים, כפי שמופיע בספרו של סב רעייתו, הרב זאב גולד ז"ל, 'זהב הארץ'.
וכך כותב הרב גולד: "יודע אני, שיש בני אדם, ששמחים עתה בדיעבד, שבניהם לא עזבו, כאותם קדושים, את בתי הוריהם העשירים ולא הלכו להתענות ולסבול בחברון החרבה, והעיקר: לא מתו מיתה משונה כזאת.
"לאותם אנשים אני רוצה לספר מה שסיפר לי אחד מגדולי הדור, שקיבל מכתב מכבוד גאונו הר"מ ר' משה מרדכי שליט"א, וזהו לשון המכתב:
"הלכתי היום לבקר בבית-חולים 'הדסה' אשר בירושלים עיה"ק את הנער האומלל וקסלר, בן הגביר הנדיב משיקגו שנפצע (ונפטר אחר-כך מפצעיו האנושים בייסורים נוראים). כאשר ישבתי ליד מיטתו שעה קלה לפני מותו, לא יכולתי להתאפק ופרצתי בבכי. פתח הנער את עיניו ואמר לי: רבי, על מה אתה בוכה? לו ידעת, כמה אני מודה לך שהצלת את נפשי, שזכיתי ליצוק מים על ידיך וללמוד מפיך תורה ומוסר. מה מאושר אני למות בארץ-הקודש יהודי שלם! אני מוסר את נפשי בשמחה לאלוקים'. בת צחוק נעימה עברה על שפתו בדברו, ואני קראתי בתוך לבי: 'אשריך ישראל שלא פסקו ממך עדיין גיבורים! עם ישראל חי ויחיה לנצח!", עד כאן מכתבו של הגאון.
כששמע החפץ-חיים כי בחור זה מניצולי תרפ"ט הוא, חיבקו ונישקו בהתלהבות וקרא בקול גדול: "אוד מוצל מאש"
אפוד-מגן ב'לבוש מרדכי'
בשבת הקרובה ימלאו שמונים שנה לשבת הנוראה ההיא, בה נעקדו על קידוש השם, בעיר האבות חברון, 67 יהודים, ובהם 24 מתלמידי ישיבת חברון, על-ידי תושבים ערבים * בבית קטן, ביתו של ראש ישיבת חברון, מרן הגאון רבי משה-מרדכי עפשטיין זצ"ל, הסתופפו בנו וחתניו הגאונים, בני-משפחה נוספים ותלמידים מקורבים, שהגיעו לבית בדרך נס * רבי משה-מרדכי הורה לנוכחים להשמיע פעם אחר פעם קול צעקה – וכולם ניצלו * מסתבר, שאחרי שהפרעות הסתיימו באופן רשמי, תכננו הבריטים לרצוח את בנו של ראש-הישיבה, הרב פייבל אפשתיין, בשעה שפיקח על קבורת חלקי הגופות והבגדים המוכתמים בדם * בראיון מיוחד ובדייקנות השמורה לו, מגולל הנכד, הרה"ג רבי שמשון אפשתיין, את ההיסטוריה – ומסכם: "הפרעות שברו את סבא. הרופאים אמרו שכל המחלות שדבקו בו אחר-כך והובילו לפטירתו, התפתחו בגלל צערו הגדול כתוצאה מהפרעות" * מסמך היסטורי נדיר
לא רק יום-הזיכרון העגול – 80 שנה – גורם לניצולי מאורעות תרפ"ט ולמי שנולדו וגדלו לתוך התקופה הזו, להתרגש השנה באופן מיוחד. השנה, נופלים הימים על תאריכים זהים. כמו השנה, גם בתרפ"ט יום שישי חל בי"ז באב, כשהמון מוסלמים יצאו משער שכם וטבחו ביהודי ירושלים. כמו השנה, גם אז, כשהתחולל הטבח המחריד בעיר האבות חברון, חלה שבת פרשת עקב בי"ח באב. בתפילה שהימים הארורים הללו לא יחזרו לעולמים. זו הייתה שבת שלא תישכח ממשפחת אפשתיין, על כל צאצאיה.
עלינו לביתו של הרה"ג רבי שמשון אפשתיין בשכונת בית-וגן בירושלים. הוא הנכד היחיד הנושא את השם אפשתיין. הוא בנו של הרב פייבל אפשתיין, שהסתופף בשבת השחורה ההיא יחד עם רעייתו, אחיותיו וגיסיו, הגאונים רבי אהרן כהן ורבי משה חברוני, בבית ראש-הישיבה וראש המשפחה, מרן הגאון רבי משה-מרדכי עפשטיין.
רבי שמשון מעיד על עצמו כי אמנם נולד שנים אחדות לאחר תום הפרעות, "אבל נולדתי לבית שהיה בו רושם בל יימחה מהפרעות. הפרעות השאירו רושם בל ימחה גם על אבא שלי וגם על אמא שלי. שניהם ניצלו בבית של סבא שלי. והפרעות גם השאירו עליי רושם בל יימחה. כיוון שכל-כך הרבה דיברו על-זה בביתנו".
ואכן, מהנימה הדרמטית והאותנטית המלווה כל תיאור היוצא מפיו של ר' שמשון, שוב ושוב אני תוהה שמא רבי שמשון אכן היה שם, בפרעות בחברון. התשובה, כאמור, שלילית. אלא מה, ככה זה כשאתה נולד לתוך בית 'חברונאי' ש'חי' את התקופה הזו לשנים ארוכות ושומע שוב ושוב את מה שאירע בפנים, ממקור ראשון, מהאנשים שראו את הקולות.
מטבע הדברים, דמותו של רבי משה-מרדכי משכה אליה תשומת לב רבה בתקופת הפרעות. המונים התעניינו לדעת מה עלה בגורלו של ראש-הישיבה שעלה לחברון שנים אחדות קודם-לכן עם קבוצת תלמידים-כבנים מסלבודקה ונקלע לכבשן-אש ה'תרפ"ט. כעת, לראשונה, באמצעות נכדו, אנו שופכים אור על נס הצלתו וכל מי שהסתופפו בצילו של בעל ה'לבוש מרדכי'.
"היה זה קול אימים"
הסיפור המרכזי אותו שמע רבי שמשון מהוריו מספר פעמים לא מבוטל, הוא נס הצלתם המדויק יחד עם סבו, רבי משה מרדכי, ששהה בחברון לאורך הפרעות. כעת, במלאות 80 שנה לטבח המחריד, הוא ניאות לספרו, למען יידעו הדורות הבאים איך נקנתה התורה בימים ההם.
מי התחבא שם, בבית סבך ראש-הישיבה, בימי הפרעות?
"היו שם סבא (רבי משה-מרדכי עפשטיין), סבתא, אבא (ר' פייבל אפשתיין, מנהל הכספים של הישיבה) ואמא ושלוש אחיות של אבא שלי: הרבנית כהן ובעלה רבי אהרן, הרבנית חברוני ובעלה רבי משה ואשתו של רבי יחזקאל סרנא, ועוד קבוצה של תלמידים מקורבים שהצליחו להסתנן לבית לפני ובמהלך השבת".
היכן היה רבי חצק'ל?
"הוא היה בירושלים בימים שקדמו לכך, ולמרות מאמציו לחזור לחברון בערב-שבת, הוא לא הצליח. התחבורה מירושלים לחברון באותם ימים יצאה משער יפו. ביום שישי, ר' חצק'ל הלך לשער יפו. אמרו לו: 'לא נוסעים'. הוא שאל למה, אבל אמרו לו: 'אין מה לעשות, אין תנועה לחברון'. לא הייתה לו ברירה והוא נשאר בירושלים בשבת. זה, למעשה, היה נס ההצלה שלו, מפני שהערבים ידעו שהוא מטפל בכספים של הישיבה, ובמהלך הפרעות התקיפו ושדדו את ביתו ואף צעקו בערבית: 'איפה אדון יחזקאל?'".
וכך התגלגלו העניינים: "ביום חמישי, היהודים הרגישו שמשהו לא בסדר. תשאל איך הם הרגישו בכך? ובכן, כל עקרת-בית שהייתה הולכת ביום חמישי לשוק כדי לקנות פירות וירקות לשבת, הייתה נותנת לנער ערבי שני מיל, והוא היה סוחב לה את הסלים לבית. ביום חמישי שלפני הפרעות סירבו הנערים הערבים לסחוב את הסלים אפילו תמורת תשלום גבוה יותר. היהודים הרגישו שמשהו לא בסדר.
"אם לא די בכך, ביום שישי לפני שהתחילו הפרעות, נאספו ערבים מחברון ומכפרי הסביבה ונסעו לירושלים בשיירת אוטובוסים, וכשעברו ברחובות חברון, שרו שירים לאומנים ערבים. אחד מהשירים היה מורכב מהמילים: 'פלסטין שלנו – והממשלה (הבריטית – ש.ק.) איתנו'.
"כעבור שעה ויותר, האוטובוסים הללו חזרו לחברון כשערביי העיר בתוכם. סופר אחר-כך שהערבים נסעו לירושלים כי הם העדיפו ליטול חלק בפרעות שמחוץ לחברון. הם לא רצו לפגוע ביהודי חברון, כי הבחורים וכל צוות הישיבה הביאו להם רווחה כלכלית גדולה. הרי שכרו מהם בתים ודירות, קנו בחנויות שלהם, וזה הביא להם שפע של פרנסה. אבל בדרך, בבריכות-שלמה, עצרו אותם חבריהם ואמרו להם: 'בירושלים יש מי שיעשה את העבודה – אתם צריכים לעשות את העבודה בחברון'. אז הם חזרו לחברון והחלו למחרת בטרור הרצחני".
"אבא גם היה עד לשת"פ של הבריטים לפרעות האיומות. ממול לבית של סבא, גר המושל המנדטורי של העיר חברון. אבא שלי נשלח על-ידי סבא לדבר איתו בליל שבת. המושל אמר לו: 'אני אחראי. המשטרה שולטת, והיא אחראית למצב. עליכם מוטל דבר אחד: להודיע לכל היהודים שלא יצאו מהבתים ולא יסתובבו ברחובות'. כך אמר המושל מטעם האנגלים".
שבת מתקדשת על עיר האבות, וביתו של רבי משה-מרדכי עפשטיין, שהיה עמוס בבני-משפחה ותלמידים, ננעל על בריח. רוח החסד שרתה בכל פינה. אין יוצא – אבל יש בא, וניסים פוקדים את הבית פעם אחר פעם. "מי שהיה בבית של סבא", מספר רבי שמשון כפי ששמע מהוריו, "נשאר כל השבת בבית. שם הדליקו נרות, שם אכלו, שם התפללו. היה מניין בבית של סבא. והתפללו שם וקראו בתורה.
"שלוש פעמים במהלך בוקר השבת, הותקף הבית של סבא על-ידי הפורעים. בפעם הראשונה, סבא הורה לכולם להרים קול צעקה. היו מי מבין האורחים שניסו לערער על דבריו, בטענה שאם הערבים ישמעו צעקות, הם יבינו שבבית ישנם הרבה 'קורבנות' וזה יסית אותם לתקוף את הבית, ואדרבה, אם ישתקו, אולי הם יחשבו שאיש איננו שם, ויעזבו את המקום. אבל סבא הורה לצעוק, כדי שהמושל הבריטי, שהתגורר בבית ממול, ישמע את הצעקות, ולא תהיה לו ברירה אלא לצאת מביתו – והפורעים יעזבו. וכך היה. תחזיתו התגשמה. כיוון שאי-אפשר היה להתעלם מהצעקות הרמות, יצא המושל כשהוא רכוב על סוס ומלווה בשני שוטרים ערבים ללא נשק (המשטרה המקומית בחברון, שהייתה בפיקוד בריטי, שללה מהשוטרים ביום רביעי קודם-לכן את הנשק החם, וציידה אותם באלות בלבד – ש.ק.). הפורעים הערבים ראו את המושל ואת השוטרים, וברחו מן המקום".
זו לא הייתה ההתקפה היחידה. "כעבור שעה, חזרו הפורעים לבית. לאחר שהבחינו יושבי הבית שהצעקות מועילות, הפעם, כולם צעקו ללא יוצא מן הכלל. היה זה קול אימים. המושל יצא בשנית, רכוב על סוס כששני שוטרים ערבים מלווים אותו ללא נשק. הערבים לא ברחו מיד. הם הסתכלו אחד על השני כמה דקות, ופתאום כולם עזבו. והבית ניצל מההתקפה בשנית.
"כעבור שעה, הפורעים באו בפעם השלישית, ושוב סבא הורה לצעוק, וכולם צעקו, והמושל יצא שוב, רכוב על סוס עם שוטרים ערבים ללא נשק. הפעם הערבים לא הסתכלו אחד על השני אלא אמרו מילה ערבית – 'אומו'. המושל, שלא ידע ערבית, ביקש מהשוטרים שליווהו שיתרגמו לו מה אומרים הפורעים. הם פחדו לומר לו. הוא נזף בהם וציווה עליהם שיאמרו לו. לא הייתה להם ברירה, אז הם הסבירו לו שהפורעים אומרים: 'להוריד את המושל מהסוס'. זה העלה את כעזו של המושל. הוא חזר לביתו, צייד את השוטרים הערבים ברובה, יצא איתם החוצה שוב, ונתן להם פקודה לירות כדור באוויר. הערבים ברחו. כך ניצל הבית של סבא, וכך הסתיים הפוגרום בחברון כולו".
מהיכן הוריך ידעו את כל פרטי המשא-ומתן ותגובות הפורעים?
"הם היו בקומה השנייה של הבית של סבא, ראו ושמעו את הקול. הם אמרו לי שראו בחוש שהמצב הוא סכנת-נפשות, ובחמלת ה' עליהם ניצלו".
מתי נודע לרבי משה-מרדכי על תלמידיו שנעקדו על קידוש השם?
"עד לצאת השבת, איש לא ידע את גודל האסון. במוצ"ש המשטרה אספה את כל היהודים מבתיהם לבניין המשטרה, בניין 'טיגרט'. הביאו את הניצולים מכל רחבי העיר, והייתה שם כמובן המשפחה, בראשות רבי-מרדכי. כל אחד סיפר על האסון, אמר 'גם זה נהרג', ו'גם זה נהרג', ואז נתבררו ממדי האסון.
"האנגלים הסבירו לניצולים שהם לא יכולים להגן על יהודי חברון שנשארו, כיוון שהם מפוזרים, ולכן כולם נשארו בתחנת המשטרה. כעבור שלושה ימים, האנגלים סיפקו שירותי תנועה והעלו את כל היהודים לבית הבריאות שטראוס בירושלים, ומשם כל אחד הלך לדרכו".
באיזו רמה השפיע האסון על סבך?
"זה שבר אותו מאד-מאד. הרופאים אמרו שכל המחלות שדבקו בו אחר-כך והובילו לפטירתו, התפתחו בגלל צערו הגדול כתוצאה מהפרעות. חלק מהתלמידים עוד היו תלמידים שלו בסלבודקה".
"אוד מוצל מאש "
בעיצומה של השבת, הצליח להסתנן לבית רבי משה-מרדכי, תלמיד-הישיבה משה גולד (לימים רב בניו-ג'רזי), ובכך ניצלו חייו. את נס הצלתו המרתק, שמע הרב אפשתיין מפי הוריו, ואימת אותו לימים כאשר פגש את בעל-המעשה, בביקורו בישראל, לאחר שנהיה דוד רעייתו ואף התיידד עמו.
וכך מספר ר' שמשון: "כשמשה גולד נהיה בר מצוה, שאלו אביו (הרב זאב גולד): 'מוישהל'ה, איזו מתנה אתה רוצה לבר מצווה?' ילד אמריקאי ממוצע היה מבקש סקטים, אולי אופניים. מוישה אמר: 'אני רוצה לנסוע לארץ ישראל ללמוד בישיבה'. זו המתנה שהוא רצה. אמר לו אביו באנגלית: 'יו גאט איט' (קיבלת).
"כעבור תקופה קצרה, מילא אביו את הבטחתו והביאו ללמוד בארץ. הרב גולד הביאו לישיבת חברון בחברון וביקש לקבלו בישיבה. בישיבה, שבה למדו באותה תקופה עשרות בחורים בלבד, הסכימו לקבלו, אבל אמרו שכיוון שהוא צעיר לימים והוא אינו יודע ללמוד לבדו דף גמרא, יש למצוא לו מורה פרטי שילמד עמו. מצאו עבורו את הבחור זוסמן ריגר (לימים דיין בתל-אביב). לישיבה בחברון לא הייתה פנימיה ולא חדר אוכל. כל בחור שלמד בישיבה, שכר לו מיטה או חדר וגם את הארוחות רכשו אצל בעלת הבית היהודייה. משה גולד הושם בחדר עם בחורים אמריקאים נוספים, והתמיד בתורה.
"בשבת בבוקר של הפרעות, התעורר משה בשעה מוקדמת מן הרגיל. הוא שמע צעדים ברחוב. הוא ניגש לחלון וראה את המלמד שלו, זוסמן ריגר. אז הוא שאלו דרך החלון: 'רבי, לאן אתה הולך?' זוסמן אמר לו: 'אני הולך לבית של ר' משה מרדכי בתקווה שיכניסו אותי'. שאל אותו משה גולד: 'רבי שם זה בטוח יותר מהחדר שלך?' השיב לו רבי זוסמן: 'אני לא יודע אם זה בטוח יותר, אבל מה שיהיה עם ר' משה מרדכי יהיה גם איתי'. משה ביקש מזוסמן שימתין עבורו, הוא לבש את בגדיו והצטרף אליו. בינתיים, כשהוא מתלבש ומתארגן ליציאה, שמעו את השיחה חבריו לחדר ואמרו לו: 'אתה 'קרייזי'. אנחנו נמצאים בחדר שכולם יודעים שגרים בו אמריקאים. אף ערבי לא ירצה לפגוע בנו כאמריקאים. אבל שם, אצל ראש-הישיבה הישראלי, זו סכנה גדולה'. משה השיב לחבריו את מה שרבו אמר לו דקה קודם-לכן: 'מה שיהיה עם ר' משה מרדכי, יהיה גם איתי...'
"כל פעם מחדש, כשאני שומעת את המשפט הזה, אוחזת בי צמרמורת", מעידה הרבנית מאירה אפשתיין, רעייתו של הרב שמשון.
זו הייתה הפעם האחרונה שמשה גולד פגש בחברי-החדר שלו.
"משה התלווה לרבו, זוסמן ריגר. הם הלכו לבית של ר' משה מרדכי, דפקו בדלת, וכשבני-הבית ראו אותם, פתחו להם את הבית והכניסו אותם. הם שהו בבית של ר' משה מרדכי במשך כל אותו היום וכך ניצלו, ואילו הבחורים האמריקאים שנשארו בחדר – נעבאך – נהרגו, והם חלק מקדושי חברון".
"סבתו של משה גולד, הרבנית פרידה-דבורה קרבצ'ינסקי, הייתה מאוד נסערת לאחר הטבח", ממשיך ר' שמשון. "היא דרשה מנכדה שיחזור לאמריקה ולא ימשיך ללמוד בארץ-ישראל מפאת הסכנה. ואכן, חצי שנה לאחר-מכן, הגיע לארץ הרב זאב גולד ולקח את בנו חזרה לארה"ב".
"הרב גולד נסע חזרה דרך פולין ונכנס לחפץ חיים עם מוישה'לה. הוא הציג בפני החפץ חיים את בנו, ואמר לו כי הוא מניצולי הפרעות בחברון. החפץ חיים חיבקו ונישקו וקרא בקול כמה פעמים: "'אוד מוצל מאש, אוד מוצל מאש'".
"התוכנית לחסל את אבא"
הרב שמשון חושף, כי מסתבר, שאחרי שהפרעות הסתיימו באופן רשמי, תוכנן טבח נוסף, שנמנע בחסדי שמים. וכך היה: כשהוא נסער כולו מעוצמת הטבח, נקרא ר' פייבל אפשתיין אל הדגל לסייע בקבורת חלקי הגופות. "לחללים לא היו לוויות גדולות", מספר ר' שמשון. "הקבורה נעשתה במוצ"ש, כאשר החברה-קדישא המקומית של חברון טיפלה בחללים וקברה אותם.
"למחרת, יום ראשון, התברר שנשארו בבתים חלקי גופות ובגדים ספוגים בדם ההרוגים. כי הרי הערבים ימ"ש השתמשו בחרבות וסכינים, ולא רק ירו בנשק חם.
"עסקני חברון היהודית ביקשו מהאנגלים ליווי בטחוני, כדי לבדוק היכן נשארו חלקים הטעונים קבורה. האנגלים לא הסכימו בטענה שזה מטריח כוח משטרה גדול מדי. הם הציעו פשרה: שיעניקו ליווי משטרתי לאדם אחד, המקובל על כולם, והוא יעבור בין הזירות ויאסוף את חלקי הגוויות והבגדים המגואלים בדם. המשטרה האנגלית רצתה שאבא שלי ייקח על עצמו את התפקיד הזה. בתחילה אף אחד לא הבין. הרי אבא לא היה איש חברה קדישא. אבל האנגלים התעקשו שהם רוצים דווקא אותו.
"לא הייתה ברירה. אבא עבר בבתים שבהם נהרגו אנשים, ובכל מקום אסף חלקי גוויות ובגדים ספוגים בדם.
"בתום המלאכה, הגיע עם מה שאסף לבית-הקברות, ושם ארגנו האנגלים קבוצת אסירים ערבים, החייבים בעבודת פרך, והם היו אמורים לעמוד לצד אבא ולחפור את הקבר הגדול שבו יקברו את כל החלקים. לא מצא חן בעיני אבא לעמוד יהודי יחידי לצד קבוצת פועלים ערבים, אבל הוא לא אמר שום דבר, כיוון שלצידו עמד קצין אנגלי שליווה אותו במשך כל אותו הזמן.
"פתאום הוא הבחין שהקצין האנגלי, מתחיל להתרחק ומשאיר אותו לבדו. הוא קרא לו ושאל אותו: 'למה אתה עוזב אותי כאן לבד?'. השיב לו הקצין: 'מיסטר אפשתיין, אל תהיה רגיש. לא יקרה לך שום דבר אם תישאר לבד. אני צריך לעשות את צרכיי'. אבל אבא נזף בו: 'אל תיפרד ממני. תיצמד אליי במשך כל שעת העבודה כפי שסוכם'.
"כעבור כמה דקות, הבין אבא את הנס הגדול שלו. הוא הבחין באלות של המשטרה שהוכנו בסמוך מבעוד מועד, והבין שייתכן והבריטים רקמו תוכנית לחסל אותו, כדי למנוע ממנו לשמש כעד לעובדה שהמושל הבריטי ידע מבעוד מועד על הפרעות שבדרך ולא עשה דבר.
"כנראה שהייתה משימה של האנגלים, שהערבים בשטח יתנפלו על אבא שלי באמצעות האלות, וגם אותו, חלילה וחס, היו קוברים יחד עם כל חלקי הגוויות, אבל הקב"ה רצה שהשושלת תמשיך הלאה והלאה", מסיים רבי שמשון את סיפורו כשבזווית עיניו ניתן להבחין בדמעות של התרגשות.
מעתיק-השמועה
מיוחד במינו הוא הרב שמשון אפשתיין זצ"ל כמעתיק-השמועה. הוא לא רק אוצר היסטורי מהלך הנודף ניחוח משכר של יין ישן-נושן. כל מי שמכיר את רבי שמשון יודע שאין דייקן כמותו בשעה שהוא מספר את ההיסטוריה. הוא לא יוציא מפיו סיפור, אם לא בדק את אמינותו מכל זווית אפשרית.
הוא הנכד היחיד הנושא את השם אפשתיין. אביו, הרב שרגא-פייבל אפשתיין, שעסק בתחילה בניהול כספי הישיבה ובהמשך עסק לפרנסתו בחיפה, היה בן-יחיד לראש ישיבת חברון מרן הגאון רבי משה-מרדכי עפשטיין זצ"ל, לצד ארבע אחיות (שהיו נשואות לרבי יחזקאל סרנא, רבי אהרן כהן, רבי משה פינקל ורבי משה חברוני).
בצעירותו למד הרב שמשון בישיבת פוניבז' ולאחר מכן עבר למקומו הטבעי, בישיבת חברון.
הוא נשא לאישה את הרבנית מאירה, בתו של הרב דב כ"ץ, מנהל בתי הדין הרבניים ובעל סדרת הספרים 'תנועת המוסר'. הרב כ"ץ נשלח על-ידי הסבא מסלבודקא עם קבוצת התלמידים הראשונה לייסד את הישיבה בחברון.
זה קרוב ליובל שנים שבהן הוא זוכה להרביץ תורה בבתי-מדרש רבים, ומכהן כרב בית-הכנסת 'מגדל' בשכונת בית וגן. שיעוריו ידועים בבהירותם הייחודית. במשך שנים רבות שימש כ'בעל-תפילה' בימים הנוראים בישיבת 'קול תורה', הסמוכה לביתו, כאשר ראש-הישיבה מרן הגרש"ז אויערבאך התרפק על תפילותיו.
מה המסר לדור-הצעיר, שלא חי על התקופה הזו, מכל הסיפורים הללו ממאורעות תרפ"ט? אני שואל את הרב שמשון. "רואים בחוש אמונה בהשגחה פרטית", הוא אומר. "רואים שמי שצריך להינצל, הוא קם בבוקר ופותחים לו את הדלת לבית מוגן, או שלא מאפשרים לו להגיע מירושלים לחברון, ומי שהיה צריך להיעקד על קידוש השם – היה צריך להיות עקשן כדי לזכות בכך".
נלב"ע י"ט אדר א' ה'תשע"א
"אני מוסר את נפשי בשמחה לאלוקים"
מפורסם הוא הסיפור אותו נהג לספר המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון זצ"ל, על מבוכתם של ראשי ישיבת חברון בפני הנדיב וקסלר, ששכל את בנו על תלמודו בישיבה.
רבי שמשון אפשתיין הפנה אותנו למכתב אותנטי המאשש את הסיפור ומוסיף בו פרטים חדשים, כפי שמופיע בספרו של סב רעייתו, הרב זאב גולד ז"ל, 'זהב הארץ'.
וכך כותב הרב גולד: "יודע אני, שיש בני אדם, ששמחים עתה בדיעבד, שבניהם לא עזבו, כאותם קדושים, את בתי הוריהם העשירים ולא הלכו להתענות ולסבול בחברון החרבה, והעיקר: לא מתו מיתה משונה כזאת.
"לאותם אנשים אני רוצה לספר מה שסיפר לי אחד מגדולי הדור, שקיבל מכתב מכבוד גאונו הר"מ ר' משה מרדכי שליט"א, וזהו לשון המכתב:
"הלכתי היום לבקר בבית-חולים 'הדסה' אשר בירושלים עיה"ק את הנער האומלל וקסלר, בן הגביר הנדיב משיקגו שנפצע (ונפטר אחר-כך מפצעיו האנושים בייסורים נוראים). כאשר ישבתי ליד מיטתו שעה קלה לפני מותו, לא יכולתי להתאפק ופרצתי בבכי. פתח הנער את עיניו ואמר לי: רבי, על מה אתה בוכה? לו ידעת, כמה אני מודה לך שהצלת את נפשי, שזכיתי ליצוק מים על ידיך וללמוד מפיך תורה ומוסר. מה מאושר אני למות בארץ-הקודש יהודי שלם! אני מוסר את נפשי בשמחה לאלוקים'. בת צחוק נעימה עברה על שפתו בדברו, ואני קראתי בתוך לבי: 'אשריך ישראל שלא פסקו ממך עדיין גיבורים! עם ישראל חי ויחיה לנצח!", עד כאן מכתבו של הגאון.
