הרה"ג רבי ישראל קליינר זצ"ל

הקטן שבתלמידים מספר על רבי ישראל קליינר

מילי דהספידא על מורנו ראש הישיבה הרב ישראל קליינר זצ"ל

אקדים ואומר, לא הייתי "צדיק תמים" בשנות לימודיי בישיבת "בית הכרם". אם היה שוקל לסלק אותי-היו לרב הרבה סיבות. אבל הוא לא היה אדם שהולך בדרך הקלה, הוא בחר להשקיע בי.

נשארתי קשור אליו גם לאחר שכבר זכיתי להקים בית, לשאת אשה, להתפרנס ולגדל ילדים. לכל אורך הדרך הוא נשאר בעיניי "הראש ישיבה אומר כך וכך". וזה השפיע לאורך, לרוחב ולעומק על צביון הבית וחינוך הילדים.

כמעט לא קרה, במשך 25 שנה, שאחסיר ביקור חג אצל הרב, בפורים בפסח ובסוכות. ביקור שנתן "דלק" ורכוש רוחני למשך זמן ממושך. אינני מתגאה בכך, אלא מבהיר עד כמה הוא קשר אותי אליו.

עצה ותושיה

בסניף הבנק שלי היתה פקידה ממוצא רוסי, לא שומרת תומ"צ. היא הקשיבה לשיחה שלי בעת תקופת השידוכים של בתי הבכורה שתחי', ושאלה אותי בתמיהה:"מה זה? בדברים כל כך חשובים ואישיים אתה מתייעץ עם הרב שלך?"

עניתי אינסטיקטיבית:"הוא יותר חכם ממני,והוא דורש את טובתי!"

-"עכשו אני מבינה,הלואי שגם לי היה דבר כזה..."

יראת כבוד

בשנת תשנ"ב התגייסתי לצבא ("שירות שלב ב") על פי פסיקה אישית שקיבלתי מהרב אלישיב ע"ה. בוקר אחד יצאתי לבוש מדים מביתי לבסיס. והנה מרחוק הבחנתי שהרבנית תליט"א באה ממול בדרכה ללמד ב"בית יעקב".ואז נסוגתי לאחור עד שהיא עברה.

(הרוצה ללגלג על הסיפור-ילגלג. כמה רבנים אתם מכירים, שתלמידיהם הקטנים ביותר חשים כלפיהם יראת כבוד כזו, גם לאחר שמונה שנים שכבר אינם לומדים בישיבתם?)

ובאותו ענין:אני נוהג להחזיק את צרור מפתחותיי בחגורתי, אבל תמיד כשנכנסתי אליו, הצנעתי את המפתחות באיזה כיס, באופן שלא יקרקשו. הוא מעולם לא דרש זאת, אבל הרגשתי היטב שאצלו זה ס'פאסט נישט.

מילי דעלמא

גרנו בדירה קטנה וחמודה בירושלים, שניים וחצי חדרים, שבעה ילדים. הגדולה בת מצווה. כמה אפשר להישאר ככה? באתי אל הרב. "אל תמכור בלי לקנות ואל תקנה בלי למכור". הוי! כמה סייעתא דשמייא הייתי צריך כדי להסתדר אז! אבל העצה המדהימה הזו היתה נכונה.

שקלתי לעבור ל"פרוייקטים",ביתר או קרית ספר. "לפני כן תעשו שם שבת, תראו אם המקום מתאים לכם". הוי רבי רבי, כמה גדולה היתה עצתך!

בתפקידי בחינוך כיתה

בשנת תשמז הוצע לי להיכנס למשרת חינוך, הייתי אחוז פחד מעוצמת האחריות הכרוכה בזה. "טוב מאד שאתה מפחד, אלא מי יחנך-מי שלא מפחד?" במילים אלו הוא הכריע את הכף. "תפחד ותחנך כראוי!"

יום אחד באתי אליו וכולי מלא תלונות על תלמידים אלו ואחרים. הוא הביט בי במבט חודר. "האם צמת בשבילם אי פעם?" היום אני מבין שהוא צם בשבילי.

השפעתו על חינוך ילדיי

בכל חג, פורים, פסח וסוכות הייתי בא לבקרו, ומביא עימי את בניי שיחיו, הוא תמיד התעניין ודיבר איתם כמו סבא טוב. באחת ההזדמנויות הוא הביט  בבני השלישי: "מה אתה לומד?"

"אלף בית" ענה הילד

"תוכל לדקלם לי בבקשה את האותיות למפרע, מ-א' עד יו"ד?"

בני אכן דיקלם זאת בהצלחה מרובה והרב חייך חיוך גדול. ואז הביט אליי. ופתאום הבנתי בלי מילים מה הוא רוצה: "יש לך בן נפלא עם זיכרון צילומי! תשמור שיהיה תלמיד חכם! שלא יתבזבז על שטויות!"

בני הראשון מוסיף

בטח שיש עוד הרבה מה לספר, אני הייתי רוצה לספר משהו קטן מהצד שלי

בתקופה שאתה בחור בישיבה אתה מקבל הרבה תוכחות. אתה מפתח יכולת לסנן מה שלא מתאים לך ולצפצף על העולם, יהיה מי שיהיה.

תקופה מסויימת בישיבה היה לי ירידה גדולה בלימוד ובכלל. ואז אמרת לי ללכת לראש ישיבה ולדבר איתו. ממש יראתי היות וזוהי הפעם הראשונה [והאחרונה בעצם] שישבתי איתו פנים מול פנים רק אני והוא.

ישבתי מולו והתחלתי לספר לו, אמיתי וכנה, שפשוט אין לי כח ללמוד, ושאני יושב בחדר ומשחק שחמט או קורא עיתון או סתם מפטפט עם חברים.

הוא הקשיב לי בקשב רב, ולאחר מכן שטף אותי כמו שבחיים לא שטפו אותי.

"איזה מין דבר זה לשחק שח? בבין הזמנים תשחק שח!! אתה צעיר תשב תלמד.... וכו'"

ולמרות שהדברים נשמעים קשים... דווקא הרגשתי שכאילו חיכיתי שמישהו יטיח אותם בפרצופי.

יש משפט אחד מהשיחה הזו שזכור לי עד היום [אולי כבר 11 שנים?]

"גם אם תהיה מוכר בחנות מכולת, לעולם לא תוכל לתלות שלט על הדלת יום אחד, ובו יהיה כתוב 'לקוחות יקרים שלום, היום אין לי כח לעבוד'... אז למה אתה חושב שבלימוד תורה זה אחרת?"

נקודה נוספת... ממש מעניינת.

באתרים החרדים פרסמו את פטירתו, בלי התמונה שלו. ואותי זה מאוד שימח. כי הוא רצה כך, זכורה לי שיחה איתו בסוכות תשס"א.

הרב: "מה הספקתם בעיון בזמן אלול"?

אני: מדף יח עמוד ב ועד יט עמ' ב

הרב "כל אלול רק דף אחד? אנחנו היינו מספיקים שלושים דף"

שתיקה

אני "אני קורא במכתבים של הרב שך [אז הוא עוד היה שליט"א] ואני רואה שתמיד הוא צועק על זה... שצריך להספיק ולהספיק... "

הרב "נכון, זו אמת לאמיתה"

אני "אז למה לא שומעים לו?"

הרב: [מתכופף לכיוון שלי בשולחן ולוחש לחישה רועמת]  "הרב שך הוא רב של בחירות"

סוף

ועוד באותו ענין

בתקופה שבני הראשון למד בישיבה גדולה-גבה טורא בינו ובין רבו. ויש בזה הרבה לספר. פעם אחת התבטא בני באזניי: "הלואי ויכולתי להביט בכבוד כזה על הרב שלי, כפי שאתה, אבא, מביט בכבוד על הרב שלך!"

השיחות של לילות שבת בחורף

זו היתה חויה מיוחדת, לא שגרתית, אם לא ירד גשם-היינו הולכים מדי ליל שבת מהישיבה בשכונת "בית הכרם" עד לבית הרב ברחוב צפניה. חצי שעה של הליכה. בבית הרב היינו מתיישבים בצפיפות, סלון קטן, מרצפות בנות 60 שנה, ריהוט צנוע, כוס תה-והרב היה מתחיל לדבר. היה שופע סיפורים ועובדות מכל מיני מקורות. והעניק לנו כללי חיים ויסודות חשיבה.

זכורני שבשבת "וישלח" הוא דיבר על ענייני ממון בעקבות הפסוק "יש לי רב-יש לי כל". באותו מוצ"ש ישבתי עם חבר ושחזרתי בכתב 25 סיפורים שהשמיע.

מקורות יניקתו

הייתי בחור חדש בישיבה, והנה אני שומע אותו מצטט אותם בכינויים. כמובן שהסתקרנתי למי הוא מתכוון, כך למדתי: כשהוא אומר "הראש ישיבה"-כוונתו להגאון ר' משה שמואל שפירא מ"באר יעקב". וככה "המשגיח"-זה הרב וולבה. "ר' בערל" זה ר' בערל סולובייצ'יק בן מרן הגרי"ז. וכשהוא אומר "הבריסקער רב", אין כבר מה לומר... הרי זה כמפי הגבורה.

סעודה ג' בקיץ

הרב היה מגיע מדי שבת לישיבה, סעודה שלישית, אפלולית של חדר האוכל (לא השתמשו בחשמל אלא רק בבית המדרש) שירת "מזמור לדוד השם רועי", "ידיד נפש" ועוד, ואז הוא היה פותח ומדבר. קולו העמוק מהדהד עדיין באזני. ולמרות שהישיבה שכנה באיזור חילוני מובהק-היו מדי פעם אנשים שנכנסו באפלולית, התיישבו להם על כיסא בפינה והקשיבו.

נשיקת יד-הבדלי מנטליות

אני באתי ממוצא מזרחי, הרב היה "בריסקער" וקנאי. בחמש עשרה השנים האחרונות, בכל פעם שיצאתי מלפניו, נישקתי את ידו. גם כי כספרדי-הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשותו, גם מפני הכרת הטוב שלי אליו. וגם מפני שבניי שיחיו היו נלווים אלי, ואבי ע"ה חינך אותי לנשק את ידיהם של ת"ח.

 אודה כי מאד חששתי איך יגיב הרב על כך. הוא קיבל זאת בהבנה מלאה.

בני הרביעי וה"גסטרו"

בגיל שנה הילד סבל הרבה הרבה נזלת, ממש "נחל נובע". היו לו הפסקות נשימה והוא לא עלה כהוגן במשקל. גם ניתוח פוליפים לא עזר, הרב שלח אותנו למומחה אא"ג הכי גדול בארץ, איני זוכר את שמו, שהיתה לו קליניקה בעיר רחובות. הוא לא מצא כלום. והמליץ על בדיקת גסטרו. חזרנו אל הרב והוא שלח אותנו לד"ר יוסף פבר ע"ה ("שערי צדק") שהיה רופא גסטרו ילדים, ומשם התחילה הישועה.

מעולם לא שאלתי את הרב מניין הוא יודע כל כך במילי דעלמא.

בני הראשון אחרי הביקור באומאן

במשך השנים התקרבתי לכיוון ברסלב, הנסיעה הראשונה שלי לאומאן היתה בחודש אב תשנ"ו, חווייה מטלטלת מאד! בסוכות שלאחר זה הייתי אצל הרב, וסיפרתי לו על כך. הוא נתן לי שטיפה רצינית בפני בני הגדול שיחי', שהיה אז נער כבן עשר. בני היה המום וכשיצאנו הוא שאל אותי "אבא,אתה תמשיך עוד לבוא לכאן?"

עניתי לו "בוודאי! מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין!"

ואכן כך היה, לא היתה שום סתירה בין מה שהוא לימד אותי ובין מה שקלטתי בתורתו של רבי נחמן.

סנדקאות לבני הרביעי

בהולדת בני הרביעי באתי אליו, כולי חיל ורעדה וביקשתי ממנו להיות סנדק, הוא הסכים מיד, כשהבעתי בפניו את גודל שמחתי הוא הגיב בפשטות: "הרי אסור לסרב!"

"זה שלי"?

מאז שהיה סנדק לבני הרביעי שיחי, היתה לו חיבה מיוחדת כלפיו, וכשהייתי נכנס אליו עם הנער היה שואל בחביבות "זה שלי?"

באחד הביקורים, הבאתי כמובן את ילדיי, ובני הזה שאל שאלה מעניינת בענין "ולא תעלה במעלות על מזבחי". הרב נהנה מאד מעצם השאלה. אך לא השיב לה באותו זמן. בני רשם את קושייתו בפנקס מיוחד וכעבור שנתיים לערך מצא לה תירוץ. העידוד של הרב נתן לו את המרץ לכך.

"אני צריך להתחתן"

קשה לי לתאר עד כמה הייתי פתוח בפניו, אבי ע"ה נפטר (תשמ"ב) בהיותי בן 19. לאחר שנה הרגשתי בדידות וחוסר שקט, באתי אליו וישבתי מולו אולי עשר דקות מבלי לדבר, ואז פלטתי "אני רוצה להתחתן". והסמקתי מאד.

בסוף תשמ"ג התחתנתי ב"ה. הוא היה מעורב בכל פרט. כולל גם העניינים הכי הכי פרטיים שאין לדבר עליהם. יכולתי להציג בפניו כל בעיה בידיעה ברורה שהוא לעולם לא יבוז לי. ייתכן ויעיר לי או יגער בי. אבל לעולם לא יבוז.

בהתבוננות שלאחר מעשה, בעוד אבי הביולוגי ע"ה (שהשאיר לי מורשת רבה!) ליווה אותי רק 19 שנה בימי חיי. הרב ליווה אותי במשך כ-30 שנה ויותר, מי יתן לנו תמורתו!!!

תנצב"ה