תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
הרבנית הצדקנית מרת חיה רוטברג ע"ה
קהל אלפים מכל חלקי היהדות החרדית, בראשות גדולי ישראל, רבנים, ראשי ישיבות, דיינים ומרביצי תורה, ובמרכזם המוני תלמידי ישיבת "בית מאיר", אברכיה ובוגריה מכל התקופות, ליוו שלשום בתחושת יגון ובכאב עמוק, את הרבנית החשובה, המחנכת הדגולה מרת חיה רוטברג ע"ה, אשת חבר להגאון רבי צבי רוטברג ייבדלחט"א, ראש ישיבת "בית מאיר", שהשיבה נשמתה הטהורה לבוראה לאחר מחלה קשה, בשנת ה - 65 לימי חייה.
הרבנית המנוחה ע"ה, נולדה בירושלים בשנת תש"ד, לאביה הגדול והנערץ הגאון החסיד רבי שמחה בונם לייזרזון זצוק"ל, מדמויות ההוד התורתיות של חסידות גור לפני למעלה מששים שנה, שכיהן כמשפיע הרוחני של ישיבת "שפת אמת" באותן שנים, ולאמה הצדקנית והחסודה הרבנית מרת רחל ע"ה, בתו של הגאון המקובל רבי חיים יהודא לייב אויערבאך זצוק"ל, ראש ישיבת "שער השמים" ואחותו של מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל.
בבית גדול ומרומם זה, גדלה והתחנכה עוד מילדותה לאהבת התורה ויראה טהורה ובין כותליו ספגה את חינוכה הטהור שהיה למופת ולדוגמא. כבר בצעירותה התבלטה כתלמידה מצטיינת בבית הספר "בית יעקב", מרכז, ולאחר מכן בסמינר בית יעקב, שם התחבבה על מורותיה וחברותיה, בלימודיה ובהתנהגותה האצילית, ועוד בטרם סיימה את חוק לימודיה בסמינר, נקראה לשמש בהוראה בבתי ספר בית יעקב בקרית אתא ובחיפה, בתקופה זו זכתה לחנך מאות בנות ישראל בדרכי התורה והיראה.
בהגיעה לפירקה נישאה לבעלה הגדול יבלחט"א בשנת תשכ"ד, כאשר דודה הגדול מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל - שפרש את חסותו האבהית על הבית ונטל על עצמו את עולה של משפחת אחותו לאחר שהתאלמנה בצעירותה מבעלה הגדול הגה"צ רבי שמחה בונים לייזרזון זצ"ל - הוביל אותה כאב רחום שדאג לכל צרכי הבית והיתומים הרכים.
מיד בתום ימי שבע הברכות, החלה בתפקידה כמחנכת מסורה ומצטיינת במוסד "אור החיים" בבני ברק, עמלה על חינוך בנות ישראל לאורך למעלה משלושים שנים רצופות, שבמהלכן זכתה להוציא יקר מזולל ולחנך אלפי תלמידות, שבחלקן הגדול הגיעו ממקומות ישוב מרוחקים ומבתים עזובים. בתקופה זו רכשה לעצמה שם תהילה, על מסירות נפשה ללא גבול ושיור ומאמציה הכבירים והבלתי נלאים להציל נפשות אלו, להעלותם ולהדריכם בדרכי ישרים. לאחר מכן אף סייעה בידן להשיאם ולהקים בתים גדולים ונאמנים בכרם בית ישראל.
שנים רבות לאחר מכן, המשיכה בתפקידים חינוכיים והוראה גם בסמינר ע"ש הרב וולף בבני ברק, כאשר חניכותיה מכל הזמנים נותרו קשורות אליה בעבותות הערצה כל השנים.
פרק מפואר ומזהיר ביותר בחייה ברוכי המעש, היה מסירותה ואהבתה המופלגת לתורה ולומדיה ונאמנותה המופתית לבעלה הדגול שליט"א ועמידתה הבלתי נלאית לימינו במשך עשרות שנים במשימותיו הכבירות להרבצת תורה והעמדת אלפי תלמידים לחיי תורה ומוסר, בישיבת בית מאיר המעטירה, שע"ש זקינו מרן הגר"מ קרליץ זצוק"ל, שהוא יבלח"ט עומד בראשה מאז סילוקו של אביו הגדול, הגאון רבי זלמן רוטברג זצוק"ל, מייסדה וראשה.
במשך עשרות שנות חייה לא חסכה כל עמל וטורח ועשתה למעלה מכוחותיה כדי להקל על בעלה מהעול הכבד ולמנוע ממנו טרחה והפרעה.
ביתה היה פתוח לרווחה בפני המוני בני הישיבה שדאגה לצרכיהם כאם הישיבה ועשתה כל אשר לאל ידה לסייע להם שיוכלו לישב על התורה ועל העבודה במנוחת הנפש.
כדמות מיוחדת במינה של אשה כשרה וחסודה, בת גדולים ואשת חבר, היתה סמל ודוגמא לאהבת תורה ויראת שמים, כמו גם בקיום המצוות בדקדוק ובשלמות, ובפעולות חסד לחזק ולהרנין לבבות שבורים. כשדמות דיוקנותיהם של אביה ואמה הנערצים ודודה שהיה לה כאב, גאון ישראל מרן הגרש"ז זצוק"ל, עמדו תמיד לנגד עיניה והנחו את נתיבות ואורחות חייה בכל העיתים והזמנים. תדיר היו שגורות בפיה עובדות והנהגות ומעשי רב של דודה מרן הגרש"ז ואביה שלא זכתה להכירו בהיותה בת שנתיים בפטירתו.
בשנה האחרונה פקדה אותה ל"ע מחלה קשה, היא הסתירה בכל מאמצי כוחה את מצבה אף מבני משפחה קרובים ביותר, כדי לא לשבש את חיי התורה שלהם, כשהיא מתאמצת בכוחות נפש אדירים להמשיך באורחות החיים במאמצים על אנושיים שהפליאו את בני משפחתה הקרובים. בתקופת מחלתה התגלתה בפנימיותה המופלאה ובאמונתה העמוקה והתמימה, כשהיא מתאמצת בתפילות רוטטות ומשתפכת בתחינות ובקשות בדמעות שליש בתפלה להקב"ה שתזכה לתקן בחייה ולהשלים את עצמה בעולם הזה.
בימים האחרונים הוחמר לפתע מצבה, אך, כאמור, השתדלה להחזיק מעמד עד יומה האחרון. בערב השבת האחרונה, משגברו יסוריה אושפזה בבית החולים "תל השומר", שם עדיין הספיקה לברך עם כניסת השבת על הנרות, תוך אמירת תפילה רוויית דמעות, ואף הסבה יחד עם צאצאיה שסעדו אותה במסירות ובאהבה ללא גבול, לסעודת ליל שבת, וגם ספרה ספירת העומר. עם צאת השבת הוזעקו הרופאים אליה, וכל מאמציהם להצילה לא עלו יפה וביום ראשון בבוקר השיבה את נשמתה בטהרה ליוצרה במעמד בני משפחתה הקרובים.
השמועה המרה על פטירתה הכתה כרעם ביום בהיר והשרתה אוירת יגון וצער עמוק בקרב ידידי ואוהדי המשפחה הגדולה והמפוארה. ובין אלפי תלמידי ובוגרי ישיבת בית מאיר לדורותיה והמוני תלמידותיה וחניכותיה הפזורים בכל רחבי הארץ, אשר נהרו לעבר ביתה ברחוב רב אסי בבני ברק, כדי להשתתף בהלוייתה.
עם התקרב מועד ההלוייה, התמלאה רחבת ישיבת בית מאיר שברחוב דבורה הנביאה באלפי איש, בראשם נראו עשרות גדולי תורה נודעים, רבנים, ראשי ישיבות, רמ"ים, המוני אברכים ובני תורה וכן היו שם מאות רבות של אמהות ותלמידות. תלמידותיה במרוצת עשרות השנים, שביכו את פטירתה המכאיבה.
ראשון המספידים היה מחותנה יבלחט"א הגאון רבי גרשון אדלשטיין ראש ישיבת פוניבז' שהביא בדבריו דברי הגמרא נשים במאי זכיין רק שמסייעים לתורה זהו הזכות שלכם בתורה, וזו זכות מספקת להם לעולם הבא, ואם יש זיכוי הרבים בתורה ומעשים טובים, חינוך של אהבת תורה ומידות טובות חינוך של כמה דורות, ודאי שאין לשער זכויות אלו, פה אנו יודעים את הזכויות הגדולות של החינוך לתורה ומידות לחסד.
ש"ב הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך יבלחט"א, ראש ישיבת "מעלות התורה" פתח את הספדו הנרגש באומרו מה נאמר, מה נדבר ומה נצטדק, רק לפני זמן קצר נפטרה אחותה הצעירה שגם היא והמנוחה היו בנות לאותו גאון צדיק וקדוש, רבי שמחה בונם לייזרזון זצ"ל ולאמם הצדקנית, בציינו כי המנוחה גם מצד עצמה אשה גדולה במעשיה, בת קדושים וגם אשת חיל בה בטח בעלה הגדול יבלח"א.
נתקיים בה קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה, תמכה בו במסי"נ תמיד תיכננה כיצד לעזור ולסייע בידו בהרבצת תורה ולהקל עליו את עול הנהגת הישיבה מתוך אחריות גדולה, ומתוך בינה יתירה. יש לעשות חשבון נפש, נפשפש במעשינו ויאמר ד' לצרותינו די.
במשא מספד מרטיט, נפרד ממנה בעלה הגאון הגדול רבי צבי רוטברג, ראש ישיבת בית מאיר, יבדלח"א, שקרא עליה את דברי הנביא, ירמיהו בקינתו על חורבן בית המקדש"כה אמר ה' צבקות התבוננו וקראו למקוננות ותובאונה ואל החכמות שלחו ותבאנה ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים".
הנביא לא קונן בעצמו על כך, כי כאשר הכאב כל כך גדול כשהאובדן כל כך עצום ההספד הגדול ביותר הוא שתיקה - "האנך דום"! במצב זה שרוי כעת, אך מכיון שמבואר ברמב"ם מהלכות אבילות שיש חיוב הספד וביותר מבואר שם שחיוב ההספד העיקרי הוא בעל על אשתו כלשון הרמב"ם "חייב לעשות לה מספד וקינים", א"כ חייבים להספיד.
נאמר בפסוק "עוז והדר לבושה ותשחך ליום אחרון", עוז מורה על חוזק, והדר מורה על יופי, אף כי נראה אולי שזה תרתי דסתרי, ישנם כאלו שמשלבים שניהם יחד, האשת חייל הנמצאת כאן כמה עוז - חוזק ועצמה היה לה בכל צעד ושעל מתהפוכות החיים, כך גדלותה היתה בזה שהכול היה עם הדר - עם יופי עם אצילות ועדינות, העוז וההדר הזה היה "לבושה", וכדברי הרלב"ג על פסוק זה: שיושלם במדותיה היופי והתוקף להכניע תאותיה הגופנית, וזה מה שיושלם בשתנהג בדרכי התורה.
כן היתה בחייה הפרטים, כך הייתה בחינוך הבנות כמעט כל ימי חייה, למעלה משלושים שנה חינכה בנות ישראל במוסד "אור החיים", אלפי בנות נתחנכו על ידה, ואף ביניהם בנות רבות הרחוקות מכ"ז, כאשר התעסקה עמם עד אחר שהקימו ביתם לתפארת בישראל, שכבר יש מהם צאצאים, וכל זה הוא מן "העוז" ו"ההדר".
אח"כ חינכה בסמינר הרב וולף בבני ברק, היא למדה לשון הקודש - דקדוד, כאשר הרגישה בזה שליחות גדולה וקדושה ללמד לשון הקודש מתוך המקורות הקדושים שלנו, ולא לרעות בשדות זרים, כאשר ציינה זאת בהקדמת הספר שחיברה, ואף כי דקדוק הוא מקצוע שקשה ללמוד ולא אוהבים ללמוד, הצליחה להחדיר בזכות ההדר שבה את חשקת הלימוד.
יש מפרשים כי "לבושה" הוא הבית שמקימה, אך זה בכל ה"עוז" ובכל "ההדר", המדות המופלאות היוצאות דופן כאשר בכל לילה היתה אומרת את הרשב"ע שלפני ק"ש שעל המיטה, ואף פעם העידה בפני בעלה הגאון שליט"א שזו עבודה לא קלה בכל לילה למחול בלב שלם.
תפילותיה היו בהשתפכות הנפש, כאשר היו זמנים שהיתה לוקחת על עצמה חיובים של תפילות על אחרים להצלחתם ולישועתם.
אחר בקשת המחילה נפרד ממנה בקול בוכים כאשר מבכים עמו מרה בני הישבה על סילוקה.
לאחריו נשא דברי הספד, מנהלה הרוחני של ישיבת "בית מאיר" הגאון הצדיק רבי יונתן שרגא דומב שליט"א, שהזכיר דברי מרן הגר"א דסלר זצוק"ל שאמר "אחרי כל אדם גדול עומדת אשה גדולה", בפשטות גדולות האשה ניכרת בזמן שבעלה אדם גדול, אך מי שהכיר את המנוחה הרבנית ע"ה ידע שהיתה גדולה מצד עצמה, בכוחותיה הכבירים בחינוך הבנים, התלמידות, באצילות רוחה על בני הישיבה, ועיקר גדולתה היתה שעם כל זאת היתה בהתבטלות מוחלטת לבעלה רבינו ראש הישיבה שליט"א.
כמו"כ התמקד על הקרבתה ומסירותה המופלאה לבעלה בהנהגת הישיבה ואת הכוחות העצומים שהשקיעה להצלחתה בכל התחומים כעזר נאמן לבעלה ראש הישיבה, ועל חובת הכרת הטובה של בני הישיבה בחמישים שנות קיומה, לדמותה ואישיותה.
אחיה יבלחט"א הרב ר' אברהם יוסף לייזרזון, מראשי החינוך העצמאי, ספד לה נרגשות ובכאב שבר על שבר הושברנו, באומרו כי בעוד לא יבשו מעיינות הדמעות על פטירת האחות הצעירה מרת שמחה בוק ע"ה לפני חמישה חודשים, הנה שוב עלה מוות בחלוננו בא בארמנותנו והיום אנו מלווים את האחות השניה שנקטפה מאתנו מבלי שתינתן לנו השהות להזעיק שמים וארץ להצלתה, כי הסתירה את מחלתה ויסוריה אף מבני משפחה קרובים כדי לא להכאיב ולא לצער.
בהמשך הספדו העלה על נס במילים נרגשות את מסכת פעליה וזכויותיה הגדולות בהקמת ביתה המפואר מהבתים הגדולים בישראל, יחד עם בעלה הגדול שליט"א שכל ימיה ניצבה לימינו בצורה מופתית בהרבצת תורה ובהצלת המוני בנות ישראל לתורה וליהדות, דאגתה ומסירותה לישיבה ותלמידיה. עלי לישיבה של מעלה ואמרי לבורא עולם, מילאתי שליחותי באמונה בעולם הזה.
בסיימו הביא את הפיוט הנאמר בכניסת ראש השנה, אחות קטנה תפילותיה עורכה, תכלה שנה וקללותיה בבקשו מהמנוחה שתמליץ טוב בפני יושב מרומים כי יאמר די לצרות ישראל.
לאחריו הספידה נרגשות ובקול חנוק בנה הרה"ג ר' שמחה בונם, שפתח בדברי הפסוק: כאיש אשר אמו תנחמנו - יש ניחום של אמא ובפטירת האמא יש בו צער שלא שיך ניחום מושלם כי רק " אמו תנחמנו", זהו כונת דברי הכתוב "כי אם לשארו לאמו", אמו נכתבה ראשונה בקורבות, לפי שיש קירבה מיוחדת שקיימת אצל אמא.
בדבריו הביא את דברי הגמרא בברכות יז, א גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר "נשים שאננות קמנה שמענה קולי בנות בטחות האזנה אמרתי". ומיד אחר מימרא זאת הביאה הגמרא את זכותם של הנשים, אמר ליה רב לרבי חייא נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן.
ופירש בזה מדברי אביו ראש הישיבה הגאון הגדול רבי צבי שליט"א יבלח"ט, שבחלק התורה של נשים נטרן לגוברייהו ויקרהי בניהו וכו' יש לנשים חלק יותר גדול בתורה, שאננות - בוטחות, משום שיש להם רק את העמל לעזור ולהעמיד תורה בלי התענוג העלאי שיש בתורה - עוד הוסיף שלנשים אין את החסרונות של שלא לשמה בלימוד וכדו'.
על אמא ע"ה ניתן לומר שהיא אחת מן הנשים השאננות ובוטחות במסירותה, כי אין קץ לתורה ולומדיה ולהעמדת תורה בביתה ובישיבה הק'.
עוד הביא את המעשה ברבי עקיבא שהלך ללמוד תורה וחזר אחר עשרים וארבע שנים, ואז אמר לתלמידיו - שלי ושלכם שלה, אותו רבי עקיבא, זה שהעמיד את התורה שבעל פה מכריז בפני כל תלמידיו: זו האשה העמידה את תורת רבי עקיבא, כביכול היתה חלק ממקבלי ומוסרי התורה שבעל פה - מבהיל!!!
לא היה לה הנאה כמו ההנאה לראות שכל יוצאי חלציה כן ירבו בס"ד עומלים בתורה ולא חסכה שום מאמץ וטורח לדאוג שיוכלו ללמוד בהשקט שיהיה לבן פנוי לגמרי בעמל ועסק התורה. ואף בזמן האחרון שהיה זמן קשה לא רצתה לבטל כלל את ילדיה ונכדיה מת"ת, ובקשה שרק בנות יטפלו בה ויסייעו בעדה שאין להם חיוב ת"ת.
אחר מכן הספידה בקול בוכים בנה הרה"ג ר' טוביה, בפתח דבריו הביא את הפסוק בתהילים "כאבל אם קודר שחותי", כאשר דוד המלך מתאר את האבילות הקשה ביותר, ומבאר הרד"ק מדוע נקרא כאבל אם כי היא גדלתו ודאגה לכל צרכיו.
מבואר כאן שתי נקודות, קודר שהוא חושך כללי, ושחותי שהוא באופן פרטי, כמה קודר כמה חושך וכמה שחותי יש לכל אחד, ישנם דרגות בתינוק הצריך לאמו וכמו שאחז"ל דקריא אימא אימא ופרש"י שכרוך אחריה, כולנו תינוקות הצריכים לאמם, אמא ע"ה היתה כולה התמסרות למענינו באופן מופלא ביותר הן ברוחניות הן בגשמיות בגוף בגוף ובממון, ואף מעבר לכן כמה יכלה לבזות עצמה עבור רוחניות.
כל השתדלותה היתה כדי שאבא שליט"א לא ישנה מסדריו למסור בישיבה שיחות ושיעורים, תמיד ספרה את המעשה עם אמה שבפעם הראשונה כשבאה אל ביתם אחר החתונה, אבא שליט"א ישב ללמוד, ובאה אל אבא שליט"א לומר לו הנה אמי באה לביקור, סטרה לה אמה על ידה ואמרה לה כך חינכתי אותך להפריע באמצע הלימוד? לימים אמרה שמעשה זה מלווה אותה כל ימי חייה.
בדבריו ציין את כח התפילה המופלא שהיה בה, על כל צרה ששמעה, בתקופת הטיפולים אמרו הרופאים שבעת הטיפול לא היה עם מי לדבר היתה בתפילה בדביקות עצומה, ועל מי על שני צרות של ב' אנשים,
כל ימי חייה חנכה את בני ביתה לבקש מחילה ממי שפגעו בו ח"ו, אנו מבקשים ממך כעת מחילה אם לא עשינו עבורך מספיק, היי מליצת יושר על כולנו, על אבא שליט"א שימשיך להנהיג את המשפחה, על הישיבה הק' שהקב"ה יעזור שנוכל לקיים הפסוק ואל תטוש תורת אמך.
אחרון המספידים היה חתנה הרב הגאון רבי ישראל אדלשטיין שליט"א, מראשי ישיבת בית מדרש עליון בבני ברק, שבמילים כואבות ורועדות עמד על השבר הגדול בפטירתה של אם המשפחה החסודה והדגולה. כאשר מתאר את אישיותה הרוחנית הנדירה כאם יהודית נאמנה וכמחנכת, בכל ישותה, מהותה ואורחותיה, מי שהכיר איך בית זה מתנהל יוכל לומר עליה הפסוק "בטח בה לב בעלה" במלא המובנים, כאשר מסירות נפשה לתורה לא ידעה גבולות.
תהא מליצת יושר על הבעל הגדול על הבנים על הבנות על כל המשפחה, וכפי שהיתה דואגת להם מלמטה כך תדאג להם בעולם הבא, ונזכה אנו לעשות נחת רוח לנשמתה.
לאחר אמירת "קדיש" על ידי שני בניה, יצאה ההלויה ההמונית רגלי בדרכה לבית החיים של נציבי פוניבז' שם הובאה לקבורה סמוך למקום מנוחתם של גדולי ישראל, מרן רשכבה"ג הגרא"מ שך זצוק"ל, חמיה מרן הגר"ז רוטברג זצוק"ל, מרן הגרמ"ש שפירא זצוק"ל מרן הגר"ב רוזנברג זצוק"ל. במעמד מרטיט של צידוק הדין בהשתתפות אלפי מלווים שביכו את האבידה הגדולה.
המנוחה ע"ה הותירה אחריה את בעלה הגאון הגדול רבי צבי שליט"א, בניה הרבנים הגאונים רבי שמחה בונם ורבי טוביה מחשובי רבני ואברכי ישיבת "בית מאיר", חתניה הרבנים הגאונים רבי ישראל אדלשטיין שליט"א מראשי ישיבת בית מדרש עליון בבני ברק, רבי יצחק זאב זאקס שליט"א מראשי ישיבת חברון - כנסת הגדולה בקרית ספר, רבי זליג מינצר שליט"א ראש כולל בירושלים, רבי רפאל פרוכטר שליט"א מגיד שיעור, רבי יצחק הורביץ שליט"א, בנותיה, כלותיה מטובי המחנכות של בית יעקב, נכדים ונינים המפארים את היכלי התורה והישיבות, וממשיכים תפארת מורשת אבות לשם עולם.
הרבנית המנוחה ע"ה, נולדה בירושלים בשנת תש"ד, לאביה הגדול והנערץ הגאון החסיד רבי שמחה בונם לייזרזון זצוק"ל, מדמויות ההוד התורתיות של חסידות גור לפני למעלה מששים שנה, שכיהן כמשפיע הרוחני של ישיבת "שפת אמת" באותן שנים, ולאמה הצדקנית והחסודה הרבנית מרת רחל ע"ה, בתו של הגאון המקובל רבי חיים יהודא לייב אויערבאך זצוק"ל, ראש ישיבת "שער השמים" ואחותו של מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל.
בבית גדול ומרומם זה, גדלה והתחנכה עוד מילדותה לאהבת התורה ויראה טהורה ובין כותליו ספגה את חינוכה הטהור שהיה למופת ולדוגמא. כבר בצעירותה התבלטה כתלמידה מצטיינת בבית הספר "בית יעקב", מרכז, ולאחר מכן בסמינר בית יעקב, שם התחבבה על מורותיה וחברותיה, בלימודיה ובהתנהגותה האצילית, ועוד בטרם סיימה את חוק לימודיה בסמינר, נקראה לשמש בהוראה בבתי ספר בית יעקב בקרית אתא ובחיפה, בתקופה זו זכתה לחנך מאות בנות ישראל בדרכי התורה והיראה.
בהגיעה לפירקה נישאה לבעלה הגדול יבלחט"א בשנת תשכ"ד, כאשר דודה הגדול מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל - שפרש את חסותו האבהית על הבית ונטל על עצמו את עולה של משפחת אחותו לאחר שהתאלמנה בצעירותה מבעלה הגדול הגה"צ רבי שמחה בונים לייזרזון זצ"ל - הוביל אותה כאב רחום שדאג לכל צרכי הבית והיתומים הרכים.
מיד בתום ימי שבע הברכות, החלה בתפקידה כמחנכת מסורה ומצטיינת במוסד "אור החיים" בבני ברק, עמלה על חינוך בנות ישראל לאורך למעלה משלושים שנים רצופות, שבמהלכן זכתה להוציא יקר מזולל ולחנך אלפי תלמידות, שבחלקן הגדול הגיעו ממקומות ישוב מרוחקים ומבתים עזובים. בתקופה זו רכשה לעצמה שם תהילה, על מסירות נפשה ללא גבול ושיור ומאמציה הכבירים והבלתי נלאים להציל נפשות אלו, להעלותם ולהדריכם בדרכי ישרים. לאחר מכן אף סייעה בידן להשיאם ולהקים בתים גדולים ונאמנים בכרם בית ישראל.
שנים רבות לאחר מכן, המשיכה בתפקידים חינוכיים והוראה גם בסמינר ע"ש הרב וולף בבני ברק, כאשר חניכותיה מכל הזמנים נותרו קשורות אליה בעבותות הערצה כל השנים.
פרק מפואר ומזהיר ביותר בחייה ברוכי המעש, היה מסירותה ואהבתה המופלגת לתורה ולומדיה ונאמנותה המופתית לבעלה הדגול שליט"א ועמידתה הבלתי נלאית לימינו במשך עשרות שנים במשימותיו הכבירות להרבצת תורה והעמדת אלפי תלמידים לחיי תורה ומוסר, בישיבת בית מאיר המעטירה, שע"ש זקינו מרן הגר"מ קרליץ זצוק"ל, שהוא יבלח"ט עומד בראשה מאז סילוקו של אביו הגדול, הגאון רבי זלמן רוטברג זצוק"ל, מייסדה וראשה.
במשך עשרות שנות חייה לא חסכה כל עמל וטורח ועשתה למעלה מכוחותיה כדי להקל על בעלה מהעול הכבד ולמנוע ממנו טרחה והפרעה.
ביתה היה פתוח לרווחה בפני המוני בני הישיבה שדאגה לצרכיהם כאם הישיבה ועשתה כל אשר לאל ידה לסייע להם שיוכלו לישב על התורה ועל העבודה במנוחת הנפש.
כדמות מיוחדת במינה של אשה כשרה וחסודה, בת גדולים ואשת חבר, היתה סמל ודוגמא לאהבת תורה ויראת שמים, כמו גם בקיום המצוות בדקדוק ובשלמות, ובפעולות חסד לחזק ולהרנין לבבות שבורים. כשדמות דיוקנותיהם של אביה ואמה הנערצים ודודה שהיה לה כאב, גאון ישראל מרן הגרש"ז זצוק"ל, עמדו תמיד לנגד עיניה והנחו את נתיבות ואורחות חייה בכל העיתים והזמנים. תדיר היו שגורות בפיה עובדות והנהגות ומעשי רב של דודה מרן הגרש"ז ואביה שלא זכתה להכירו בהיותה בת שנתיים בפטירתו.
בשנה האחרונה פקדה אותה ל"ע מחלה קשה, היא הסתירה בכל מאמצי כוחה את מצבה אף מבני משפחה קרובים ביותר, כדי לא לשבש את חיי התורה שלהם, כשהיא מתאמצת בכוחות נפש אדירים להמשיך באורחות החיים במאמצים על אנושיים שהפליאו את בני משפחתה הקרובים. בתקופת מחלתה התגלתה בפנימיותה המופלאה ובאמונתה העמוקה והתמימה, כשהיא מתאמצת בתפילות רוטטות ומשתפכת בתחינות ובקשות בדמעות שליש בתפלה להקב"ה שתזכה לתקן בחייה ולהשלים את עצמה בעולם הזה.
בימים האחרונים הוחמר לפתע מצבה, אך, כאמור, השתדלה להחזיק מעמד עד יומה האחרון. בערב השבת האחרונה, משגברו יסוריה אושפזה בבית החולים "תל השומר", שם עדיין הספיקה לברך עם כניסת השבת על הנרות, תוך אמירת תפילה רוויית דמעות, ואף הסבה יחד עם צאצאיה שסעדו אותה במסירות ובאהבה ללא גבול, לסעודת ליל שבת, וגם ספרה ספירת העומר. עם צאת השבת הוזעקו הרופאים אליה, וכל מאמציהם להצילה לא עלו יפה וביום ראשון בבוקר השיבה את נשמתה בטהרה ליוצרה במעמד בני משפחתה הקרובים.
השמועה המרה על פטירתה הכתה כרעם ביום בהיר והשרתה אוירת יגון וצער עמוק בקרב ידידי ואוהדי המשפחה הגדולה והמפוארה. ובין אלפי תלמידי ובוגרי ישיבת בית מאיר לדורותיה והמוני תלמידותיה וחניכותיה הפזורים בכל רחבי הארץ, אשר נהרו לעבר ביתה ברחוב רב אסי בבני ברק, כדי להשתתף בהלוייתה.
עם התקרב מועד ההלוייה, התמלאה רחבת ישיבת בית מאיר שברחוב דבורה הנביאה באלפי איש, בראשם נראו עשרות גדולי תורה נודעים, רבנים, ראשי ישיבות, רמ"ים, המוני אברכים ובני תורה וכן היו שם מאות רבות של אמהות ותלמידות. תלמידותיה במרוצת עשרות השנים, שביכו את פטירתה המכאיבה.
ראשון המספידים היה מחותנה יבלחט"א הגאון רבי גרשון אדלשטיין ראש ישיבת פוניבז' שהביא בדבריו דברי הגמרא נשים במאי זכיין רק שמסייעים לתורה זהו הזכות שלכם בתורה, וזו זכות מספקת להם לעולם הבא, ואם יש זיכוי הרבים בתורה ומעשים טובים, חינוך של אהבת תורה ומידות טובות חינוך של כמה דורות, ודאי שאין לשער זכויות אלו, פה אנו יודעים את הזכויות הגדולות של החינוך לתורה ומידות לחסד.
ש"ב הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך יבלחט"א, ראש ישיבת "מעלות התורה" פתח את הספדו הנרגש באומרו מה נאמר, מה נדבר ומה נצטדק, רק לפני זמן קצר נפטרה אחותה הצעירה שגם היא והמנוחה היו בנות לאותו גאון צדיק וקדוש, רבי שמחה בונם לייזרזון זצ"ל ולאמם הצדקנית, בציינו כי המנוחה גם מצד עצמה אשה גדולה במעשיה, בת קדושים וגם אשת חיל בה בטח בעלה הגדול יבלח"א.
נתקיים בה קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה, תמכה בו במסי"נ תמיד תיכננה כיצד לעזור ולסייע בידו בהרבצת תורה ולהקל עליו את עול הנהגת הישיבה מתוך אחריות גדולה, ומתוך בינה יתירה. יש לעשות חשבון נפש, נפשפש במעשינו ויאמר ד' לצרותינו די.
במשא מספד מרטיט, נפרד ממנה בעלה הגאון הגדול רבי צבי רוטברג, ראש ישיבת בית מאיר, יבדלח"א, שקרא עליה את דברי הנביא, ירמיהו בקינתו על חורבן בית המקדש"כה אמר ה' צבקות התבוננו וקראו למקוננות ותובאונה ואל החכמות שלחו ותבאנה ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים".
הנביא לא קונן בעצמו על כך, כי כאשר הכאב כל כך גדול כשהאובדן כל כך עצום ההספד הגדול ביותר הוא שתיקה - "האנך דום"! במצב זה שרוי כעת, אך מכיון שמבואר ברמב"ם מהלכות אבילות שיש חיוב הספד וביותר מבואר שם שחיוב ההספד העיקרי הוא בעל על אשתו כלשון הרמב"ם "חייב לעשות לה מספד וקינים", א"כ חייבים להספיד.
נאמר בפסוק "עוז והדר לבושה ותשחך ליום אחרון", עוז מורה על חוזק, והדר מורה על יופי, אף כי נראה אולי שזה תרתי דסתרי, ישנם כאלו שמשלבים שניהם יחד, האשת חייל הנמצאת כאן כמה עוז - חוזק ועצמה היה לה בכל צעד ושעל מתהפוכות החיים, כך גדלותה היתה בזה שהכול היה עם הדר - עם יופי עם אצילות ועדינות, העוז וההדר הזה היה "לבושה", וכדברי הרלב"ג על פסוק זה: שיושלם במדותיה היופי והתוקף להכניע תאותיה הגופנית, וזה מה שיושלם בשתנהג בדרכי התורה.
כן היתה בחייה הפרטים, כך הייתה בחינוך הבנות כמעט כל ימי חייה, למעלה משלושים שנה חינכה בנות ישראל במוסד "אור החיים", אלפי בנות נתחנכו על ידה, ואף ביניהם בנות רבות הרחוקות מכ"ז, כאשר התעסקה עמם עד אחר שהקימו ביתם לתפארת בישראל, שכבר יש מהם צאצאים, וכל זה הוא מן "העוז" ו"ההדר".
אח"כ חינכה בסמינר הרב וולף בבני ברק, היא למדה לשון הקודש - דקדוד, כאשר הרגישה בזה שליחות גדולה וקדושה ללמד לשון הקודש מתוך המקורות הקדושים שלנו, ולא לרעות בשדות זרים, כאשר ציינה זאת בהקדמת הספר שחיברה, ואף כי דקדוק הוא מקצוע שקשה ללמוד ולא אוהבים ללמוד, הצליחה להחדיר בזכות ההדר שבה את חשקת הלימוד.
יש מפרשים כי "לבושה" הוא הבית שמקימה, אך זה בכל ה"עוז" ובכל "ההדר", המדות המופלאות היוצאות דופן כאשר בכל לילה היתה אומרת את הרשב"ע שלפני ק"ש שעל המיטה, ואף פעם העידה בפני בעלה הגאון שליט"א שזו עבודה לא קלה בכל לילה למחול בלב שלם.
תפילותיה היו בהשתפכות הנפש, כאשר היו זמנים שהיתה לוקחת על עצמה חיובים של תפילות על אחרים להצלחתם ולישועתם.
אחר בקשת המחילה נפרד ממנה בקול בוכים כאשר מבכים עמו מרה בני הישבה על סילוקה.
לאחריו נשא דברי הספד, מנהלה הרוחני של ישיבת "בית מאיר" הגאון הצדיק רבי יונתן שרגא דומב שליט"א, שהזכיר דברי מרן הגר"א דסלר זצוק"ל שאמר "אחרי כל אדם גדול עומדת אשה גדולה", בפשטות גדולות האשה ניכרת בזמן שבעלה אדם גדול, אך מי שהכיר את המנוחה הרבנית ע"ה ידע שהיתה גדולה מצד עצמה, בכוחותיה הכבירים בחינוך הבנים, התלמידות, באצילות רוחה על בני הישיבה, ועיקר גדולתה היתה שעם כל זאת היתה בהתבטלות מוחלטת לבעלה רבינו ראש הישיבה שליט"א.
כמו"כ התמקד על הקרבתה ומסירותה המופלאה לבעלה בהנהגת הישיבה ואת הכוחות העצומים שהשקיעה להצלחתה בכל התחומים כעזר נאמן לבעלה ראש הישיבה, ועל חובת הכרת הטובה של בני הישיבה בחמישים שנות קיומה, לדמותה ואישיותה.
אחיה יבלחט"א הרב ר' אברהם יוסף לייזרזון, מראשי החינוך העצמאי, ספד לה נרגשות ובכאב שבר על שבר הושברנו, באומרו כי בעוד לא יבשו מעיינות הדמעות על פטירת האחות הצעירה מרת שמחה בוק ע"ה לפני חמישה חודשים, הנה שוב עלה מוות בחלוננו בא בארמנותנו והיום אנו מלווים את האחות השניה שנקטפה מאתנו מבלי שתינתן לנו השהות להזעיק שמים וארץ להצלתה, כי הסתירה את מחלתה ויסוריה אף מבני משפחה קרובים כדי לא להכאיב ולא לצער.
בהמשך הספדו העלה על נס במילים נרגשות את מסכת פעליה וזכויותיה הגדולות בהקמת ביתה המפואר מהבתים הגדולים בישראל, יחד עם בעלה הגדול שליט"א שכל ימיה ניצבה לימינו בצורה מופתית בהרבצת תורה ובהצלת המוני בנות ישראל לתורה וליהדות, דאגתה ומסירותה לישיבה ותלמידיה. עלי לישיבה של מעלה ואמרי לבורא עולם, מילאתי שליחותי באמונה בעולם הזה.
בסיימו הביא את הפיוט הנאמר בכניסת ראש השנה, אחות קטנה תפילותיה עורכה, תכלה שנה וקללותיה בבקשו מהמנוחה שתמליץ טוב בפני יושב מרומים כי יאמר די לצרות ישראל.
לאחריו הספידה נרגשות ובקול חנוק בנה הרה"ג ר' שמחה בונם, שפתח בדברי הפסוק: כאיש אשר אמו תנחמנו - יש ניחום של אמא ובפטירת האמא יש בו צער שלא שיך ניחום מושלם כי רק " אמו תנחמנו", זהו כונת דברי הכתוב "כי אם לשארו לאמו", אמו נכתבה ראשונה בקורבות, לפי שיש קירבה מיוחדת שקיימת אצל אמא.
בדבריו הביא את דברי הגמרא בברכות יז, א גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר "נשים שאננות קמנה שמענה קולי בנות בטחות האזנה אמרתי". ומיד אחר מימרא זאת הביאה הגמרא את זכותם של הנשים, אמר ליה רב לרבי חייא נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן.
ופירש בזה מדברי אביו ראש הישיבה הגאון הגדול רבי צבי שליט"א יבלח"ט, שבחלק התורה של נשים נטרן לגוברייהו ויקרהי בניהו וכו' יש לנשים חלק יותר גדול בתורה, שאננות - בוטחות, משום שיש להם רק את העמל לעזור ולהעמיד תורה בלי התענוג העלאי שיש בתורה - עוד הוסיף שלנשים אין את החסרונות של שלא לשמה בלימוד וכדו'.
על אמא ע"ה ניתן לומר שהיא אחת מן הנשים השאננות ובוטחות במסירותה, כי אין קץ לתורה ולומדיה ולהעמדת תורה בביתה ובישיבה הק'.
עוד הביא את המעשה ברבי עקיבא שהלך ללמוד תורה וחזר אחר עשרים וארבע שנים, ואז אמר לתלמידיו - שלי ושלכם שלה, אותו רבי עקיבא, זה שהעמיד את התורה שבעל פה מכריז בפני כל תלמידיו: זו האשה העמידה את תורת רבי עקיבא, כביכול היתה חלק ממקבלי ומוסרי התורה שבעל פה - מבהיל!!!
לא היה לה הנאה כמו ההנאה לראות שכל יוצאי חלציה כן ירבו בס"ד עומלים בתורה ולא חסכה שום מאמץ וטורח לדאוג שיוכלו ללמוד בהשקט שיהיה לבן פנוי לגמרי בעמל ועסק התורה. ואף בזמן האחרון שהיה זמן קשה לא רצתה לבטל כלל את ילדיה ונכדיה מת"ת, ובקשה שרק בנות יטפלו בה ויסייעו בעדה שאין להם חיוב ת"ת.
אחר מכן הספידה בקול בוכים בנה הרה"ג ר' טוביה, בפתח דבריו הביא את הפסוק בתהילים "כאבל אם קודר שחותי", כאשר דוד המלך מתאר את האבילות הקשה ביותר, ומבאר הרד"ק מדוע נקרא כאבל אם כי היא גדלתו ודאגה לכל צרכיו.
מבואר כאן שתי נקודות, קודר שהוא חושך כללי, ושחותי שהוא באופן פרטי, כמה קודר כמה חושך וכמה שחותי יש לכל אחד, ישנם דרגות בתינוק הצריך לאמו וכמו שאחז"ל דקריא אימא אימא ופרש"י שכרוך אחריה, כולנו תינוקות הצריכים לאמם, אמא ע"ה היתה כולה התמסרות למענינו באופן מופלא ביותר הן ברוחניות הן בגשמיות בגוף בגוף ובממון, ואף מעבר לכן כמה יכלה לבזות עצמה עבור רוחניות.
כל השתדלותה היתה כדי שאבא שליט"א לא ישנה מסדריו למסור בישיבה שיחות ושיעורים, תמיד ספרה את המעשה עם אמה שבפעם הראשונה כשבאה אל ביתם אחר החתונה, אבא שליט"א ישב ללמוד, ובאה אל אבא שליט"א לומר לו הנה אמי באה לביקור, סטרה לה אמה על ידה ואמרה לה כך חינכתי אותך להפריע באמצע הלימוד? לימים אמרה שמעשה זה מלווה אותה כל ימי חייה.
בדבריו ציין את כח התפילה המופלא שהיה בה, על כל צרה ששמעה, בתקופת הטיפולים אמרו הרופאים שבעת הטיפול לא היה עם מי לדבר היתה בתפילה בדביקות עצומה, ועל מי על שני צרות של ב' אנשים,
כל ימי חייה חנכה את בני ביתה לבקש מחילה ממי שפגעו בו ח"ו, אנו מבקשים ממך כעת מחילה אם לא עשינו עבורך מספיק, היי מליצת יושר על כולנו, על אבא שליט"א שימשיך להנהיג את המשפחה, על הישיבה הק' שהקב"ה יעזור שנוכל לקיים הפסוק ואל תטוש תורת אמך.
אחרון המספידים היה חתנה הרב הגאון רבי ישראל אדלשטיין שליט"א, מראשי ישיבת בית מדרש עליון בבני ברק, שבמילים כואבות ורועדות עמד על השבר הגדול בפטירתה של אם המשפחה החסודה והדגולה. כאשר מתאר את אישיותה הרוחנית הנדירה כאם יהודית נאמנה וכמחנכת, בכל ישותה, מהותה ואורחותיה, מי שהכיר איך בית זה מתנהל יוכל לומר עליה הפסוק "בטח בה לב בעלה" במלא המובנים, כאשר מסירות נפשה לתורה לא ידעה גבולות.
תהא מליצת יושר על הבעל הגדול על הבנים על הבנות על כל המשפחה, וכפי שהיתה דואגת להם מלמטה כך תדאג להם בעולם הבא, ונזכה אנו לעשות נחת רוח לנשמתה.
לאחר אמירת "קדיש" על ידי שני בניה, יצאה ההלויה ההמונית רגלי בדרכה לבית החיים של נציבי פוניבז' שם הובאה לקבורה סמוך למקום מנוחתם של גדולי ישראל, מרן רשכבה"ג הגרא"מ שך זצוק"ל, חמיה מרן הגר"ז רוטברג זצוק"ל, מרן הגרמ"ש שפירא זצוק"ל מרן הגר"ב רוזנברג זצוק"ל. במעמד מרטיט של צידוק הדין בהשתתפות אלפי מלווים שביכו את האבידה הגדולה.
המנוחה ע"ה הותירה אחריה את בעלה הגאון הגדול רבי צבי שליט"א, בניה הרבנים הגאונים רבי שמחה בונם ורבי טוביה מחשובי רבני ואברכי ישיבת "בית מאיר", חתניה הרבנים הגאונים רבי ישראל אדלשטיין שליט"א מראשי ישיבת בית מדרש עליון בבני ברק, רבי יצחק זאב זאקס שליט"א מראשי ישיבת חברון - כנסת הגדולה בקרית ספר, רבי זליג מינצר שליט"א ראש כולל בירושלים, רבי רפאל פרוכטר שליט"א מגיד שיעור, רבי יצחק הורביץ שליט"א, בנותיה, כלותיה מטובי המחנכות של בית יעקב, נכדים ונינים המפארים את היכלי התורה והישיבות, וממשיכים תפארת מורשת אבות לשם עולם.
