רבי שלום שבדרון זצ"ל

דברי שלום ואמת

המגיד הירושלמי הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל היה סמל לדרשנות מוסרית אמתית. סגנונו הירושלמי החד לא השתנה כלל. בין אם עמד מול גבירים אמריקנים נכבדים הרחוקים ממושגים מוסריים עמוקים, ובין אם נשא מדברותיו מול בני ירושלים וחשוביה ב'זיכרון משה' - הדרשות אותן דרשות, המסר אותו מסר * בשיחה נדירה מספר בנו הרה"ג רבי יצחק שבדרון דברים לא יודעים אודות אביו, חייו ותורתו * בן יכבד אב

היכל בית הכנסת גדוש היה עד אפס מקום. אפילו המדרגות המובילות אל ארון הקודש נתמלאו באנשים הנדחסים זה על נעליו של זה משל היו בקו 2 הירושלמי בליל הושענא רבה. טיפותיו של הגשם שירד בחוץ הרטיבו את ההמונים שטיפסו על חלונות בית הכנסת 'זכרון משה', נאחזים בסורגים העתיקים, שותים בצמא כל מילה. אך הם לא חשו כלל בגשם או בקור. אוזני כולם היו כרויות לדרשן העומד ב'מזרח', ידו מלטפת את זקנו הזהבהב-לבנבן הארוך. ברגע אחד נישא צחוקו הרם ההופך את היצר ללעג וקלס, ובמשנהו נימת תוכחה מלווה בדמע ומרסקת את הלב. כל מילה או הברה היו מלוות בתנועה הנוסכת משמעות חדשה לנאמר.

משאלה אחת הייתה לכולם: "לשמוע ולראות את 'ר' שולם'".

המגיד הירושלמי הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל היה סמל לדרשנות מוסרית אמתית. בזמן דרשותיו שנאמרו היישר מן הלב, בלהט אדיר וברגש רב, הורגש 'חשמל' באוויר. הוא לא חת מפני איש, אמר את דבריו בצורה החריפה ביותר ושם ללעג וקלס כל דבר הנוגד את ההשקפה היהודית האמתית.

במהלך חייו ניצב מאחורי עמוד הדרשן בכל מקום אפשרי בארץ. החל במעברות ובעיירות נידחות שבהן לא התגוררו שומרי מסורת, וכלה בחוגי סטודנטים באוניברסיטאות נכבדות. שמעו הגיע אף לקהילות היהודיות במקומות המרוחקים ביותר בחו"ל, והוא הרחיק נדוד אליהן רבות.

סגנונו הירושלמי החד לא השתנה כלל. בין אם עמד מול גבירים אמריקנים נכבדים הרחוקים ממושגים מוסריים עמוקים, ובין אם נשא מדברותיו מול בני ירושלים וחשוביה ב'זיכרון משה' - הדרשות אותן דרשות, המסר אותו מסר. רק הדוגמאות השתנו לפי המקום והזמן - בארץ זה היה בזבוז הזמן על הנאות רחוב ריקות, ובחו"ל זה היה בזבוז הזמן בחופשת ימי ראשון.

רבי שלום הוא אשר שינה את פני עולם הדרשנות מקצה לקצה והאירו באור חדש עד שניתן לומר כי ייצר מחדש את המושג "מגיד". אוצרות ופנינים עד אין מספר נוצרו בכור ההיתוך המוסרי שייצר 'ר' שלום' במהלך השנים. רבות מן הדרשות של ימינו לקוחות מרעיונותיו ומדרשותיו.

אפילו נוסח הניגונים בתפילות הימים הנוראים בישיבות ובבתי כנסת רבים לקוח מתפילתו המרטיטה של רבי שלום בישיבת חברון. תפילותיו היו לשם דבר. יש האומרים כי העולם מתחלק לשניים - מן העבר האחד ישנם אלו ששמעו את תפילתו, ומן העבר השני, ישנם אלו שלא שמעו...

לא רק בכוח דיבורו החיה רבי שלום את עולם המוסר, אלא גם בכוח הקשבתו. הוא הפך לתלמידם של בעלי המוסר ממשיכי האור המוסרי הקלמאי, הסלבודקאי והנובהרדוקאי, והעלה על הכתב את כל תורתם. בזכותו יצאו לאור ספרים רבים מעמודי המוסר בדור האחרון, בהם הספרים "לב אליהו" של הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל ו"אור יהל" של הגה"צ רבי לייב חסמן זצ"ל.

עשר שנים תמימות חלפו מאז נלקח נצר לאחרוני המגידים מדורות עברו - אם לא האחרון שבהם - אבל גם היום, דרשותיו ורעיונותיו חיים ופועמים בבתי ישראל כאילו ברגע זה בקעו בבית המוסר מפיו של המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון זצ"ל, האגדה וההגדה.

לקראת יום היארצייט העשירי נכנסנו למעונו של בנו יחידו הרה"ג רבי יצחק שבדרון לשיחה על אודות אביו הכהן הגדול, חייו ותורתו.

נולד לדרשנות

"באחת הפעמים שנכנסתי למרן החזון אי"ש, שאלתי אם מותר לספר ב'שמועס' מעשייה שאמנם לא הייתה ולא נבראה אך יש בה מוסר השכל חזק. אמר לי החזו"א שאם זה מחזק, אפשר גם להמציא מעשה שאינו אמתי. וכעת, זה היה המעשה הראשון שהמצאתי..." (מתוך השיחות)

מה הביא את אביך להיות 'מגיד'?

"מן השמים. כוח דרשנות היה טבוע בו מהולדתו. הרב מבריסק היה מתעניין מאוד בדרשותיו. הוא ביקש שידבר ב'זכרון משה', והיה שולח את ילדיו לשיחות ומבקש לשמוע מה נאמר בהן".

מאיזה גיל החל לדרוש?

"מגיל צעיר מאוד. כשהיה בחור דרש בבית כנסת מאה שערים, אך המקום היה ריק מאדם ומלא בסטנדרים - אז אמר שהם יהיו במקום אנשים... באותו זמן עבר שם הגאון רבי דוד יונגרייז זצ"ל, וכשראה את המחזה ניגש אליו ואמר לו 'אתה צריך להיות דרשן, נולדת לכך!'"

מה היה סוד ההצלחה? אותן השיחות שנאמרו במקומות שונים ומול קהל שונה השפיעו באותה עצמה, אף שהקפיד לא לשנות את סגנונו לפי הזמן והמקום?

"הסוד הוא שכל כוונתו הייתה לשם שמים. מעולם לא נטל תשלום על דרשותיו ב'זכרון משה'. פעם אחת דיבר באיזה מקום, וראיתי שהשיק שקיבל על סך 1,500 ש"ח קרוע. שאלתי בפליאה 'אבא, מדוע זה קרוע?' והוא השיב: 'אני לא לוקח כסף על דרשות, אפילו לא שקל'".

כל זאת אף שלא חי בעושר מופלג, ולא יכול היה להרשות זאת לעצמו?

"להפך, היה מצומצם מאוד בבית. אבל ב"ה יראי ה' לא יחסרו כל טוב".

את השאלה הזו - מהו סוד הצלחתו, שאל אותו עיתונאי מ"הארץ" בתשי"ח, ואביך השיב שאין לו הסבר, אבל הוא מוכן לשאת דרשה בפני העיתונאי וכך יתרשם. ובאמת, הדרשה כולה נכנסה לעיתון "הארץ" בליווי כתבה (שכותרתה "מטיף שלא על מנת לקבל פרס")

"כן? לא ידעתי מזה. ב'הארץ'? הוא הרי עיתון אנטי?!"

בין היתר כתב העיתונאי שעל מנת לחזק אביך מוכן לכתוב אפילו בעיתונות הכללית אבל בעילום שם. היו דברים כאלה?

"לא, לי לא ידוע לי שהיו. אבל הוא דיבר בפני סטודנטים מאחת האוניברסיטאות. ר' מרדכי חשין שהיה אומר שיעורים באוניברסיטת בר אילן ובמקומות נוספים ודיבר בפני בעלי תשובה, הביא קבוצת סטודנטים חילוניים, והרב דרש בפניהם".

היו ועדים קבועים כגון אלו?

"אכן, היו ועדים קבועים לסטודנטים מאוניברסיטאות שונות שבהם הם למדו 'מסילת ישרים' עם אבא".

מהיכן לקח את הסגנון הזה - המשלים והליצנות שעשה מכל הבלי העולם?

"את הליצנות אינני יודע, זו הייתה השמחה הטבעית, אבל את כוח הדרשה שאב מהגה"צ רבי לייב חסמן. ההספד הראשון שלו היה בהלוויית החזו"א, ובאותה תקופה למדתי בזכרון יעקב אצל ר' אל'ה לופיאן. כאשר חזר ר' אל'ה מן ההלוויה ניגש אליי ואמר לי בהתפעלות: 'יש לך דרישת שלום מאביך. אביך הספיד ודיבר מהלב עד כדי כך שכל מי שנכח בהלוויה נזדעזע בכל לבו'".

האם נכון המעשה שהחזו"א 'אישר' את סגנון הדרשות לאחר שאברכים שאלו אותו על הסגנון ה'חדשני' כביכול?

"הוא הגיע למרן החזון אי"ש לשאוךל ונענה: 'לא שמעתי מעולם דרשה שלך, תגיד דרשה'. ואבא עמד ואמר דרשה שלמה עם כל הליצנותא דע"ז כאילו אומר אותה בפני ציבור שלם. החזון אי"ש צחק כל כך ואמר לו 'כך צריך לדבר. אילו היו לפני מאתיים שנה כאלו דרשנים לא הייתה קמה ההשכלה!'"

תורה ומוסר בשתיקה

בכוחו בנה רבי שלום את יסודות ה"א-ל-ו-ל" וחידש לתפארה את הרעד והאימה האלוליים בדור זה. שיחותיו בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה שונות היו לגמרי משיחותיו בשאר ימות השנה. צחוקו הידוע ומשליו המלאים בהומור נעלמו כלא היו, ואת מקומם תפסו המנגינה הנוגה והבכי.

השיחות הפכו מלאות ברגש רב יותר מבכל ימי השנה, תובעניות, מצביעות על השעון, מלאות במשלים מסוג אחר, משלים של אלול...

בדרך זו נוצרו הרעיונות המוסריים המרטיטים המחזיקים את שיחות המוסר וההכנות לימי הדין כפי שהם מוחדרים כיום. רבים רבים חבים לרבי שלום את כל חיזוקם בהכנות לימי הדין. חלק מהם אפילו אינם יודעים מיהו זה שבנה את עולם החיזוק המוסרי המופלא הזה.

איך הייתה האווירה בבית גדוש תורה ומוסר שכזה?

"הייתה שמחה (בהתפעלות). העולם טועים, חושבים שאבא היה אדם נוקשה, אבל הוא היה מלא שמחה. כל הטבע שלו היה שמח".

ובאלול?

"היה שותק כל חודש אלול. יום אחד אמרתי לו: 'אבא הרי זה מביא לעצבות', אז הוציא דף ועט וכתב לי שזוהי השמחה הכי גדולה עבורו".

גם הדרשות היו אחרות לגמרי, הרבה יותר רציניות ומלאות בכי וללא דברי שחוק

"לפני ימים נוראים... האלול של אבא... לאחר כל שיחה גם אמר עם הציבור פרקי תהלים בהתעוררות עצומה".

והשתיקה הידועה הזו הייתה של ר' שלום שסמלו היה הדיבור

"כן כן, של השמחה והעליזות"...

 האם נכון הסיפור שתענית דיבור של אלול  היה בתנאי האירוסין שלו?

"הוא לא דיבר על זה וגם אמא לא, אבל ידוע שהתנה עמה שלא ידבר כל האלול, והיא קיבלה זאת על עצמה".

 מספרים שבית משפחת שבדרון היה בית של הכנסת אורחים.

"כל ה'ארחי פרחי' היו באים הביתה. אנשים שבורים, קבצנים וחולים, אפילו לאחר שאמא ז"ל נפטרה. באחת הפעמים הגיע אדם לאחר חצות הלילה לישיבת 'מעלות התורה' הסמוכה לבית וביקש שם דבר מה לאכול. לאחר שאמרו לו שהמטבח כבר סגור ניגש אליו אחד מן הבחורים ואמר לו שתמיד אפשר ללכת לבית של ר' שלום. וכך בשתיים בלילה דפק הלה על הדלת ואמר שרוצה לאכול. 'בבקשה', אמר אבא בשמחה. הוא היה לבד בבית אך זה לא מנע ממנו לפתוח מיד שולחן לאורח ולהגיש לו מהמקרר את האוכל שהוכן עבורו ליום המחר.

"כשיצא אותו אדם מהבית אמר לאדם אחד שפגש אותו: 'הוא נתן לי את ההרגשה שאני מאכיל אותו יותר משהוא מאכיל אותי. ממש הרגשתי שאני נותן לו לאכול'".

 בשערי חסד גר בסמוך אליו גיסו רבי שלמה זלמן שהיה ידיד נפשו.

"הם היו כשני אוהבים, היה קשר עז ביניהם. בכל לילה היו מדברים בלימוד. בבית הכנסת הסמוך לביתו היה אבי מתפלל ותיקין, והגרש"ז התפלל בשעה שבע. אחותי סיפרה כי באחת השבתות לאחר שחזר מהתפילה ועשה קידוש, מיהר אבא בשנית לבית הכנסת. כאשר שאלה אותו מדוע הולך בשנית, אמר לה: אומרים בברכת כהנים 'באהבה', ורבי שלמה זלמן מגיע להתפלל. כעת אני יכול לברך באהבה אמתית - וכיצד לא אברך?!"

אחד מהצדדים הפחות מפורסמים אצל ר' שלום הוא הגאונות התורנית המדהימה שהייתה לו.

"הוא הסתיר עצמו, אבל רואים את הערותיו הגאוניות שהוסיף לספרים של סבו המהרש"ם מברזן על התורה. הסטייפלער כותב ב'דעת תורה' שכל מורה הוראה שאין לו הספר של המהרש"ם לא יכריע בהלכה. והרי המהרש"ם לא צריך הסכמה, אלא שהוא ניצל זאת כדי להמשיך ולכתוב על אבא דברים מופלאים, ממש 'מויראדיק'".

 מספרים שהסטייפלער היה קם לכבודו כשהיה מגיע אליו.

"פעם באתי אליו והבאתי לו את הספר 'משפט שלום' לאחר שהודפס מחדש, וכשראה את הספר קם מלוא קומתו כביכול לכבוד המהרש"ם. ואז שאל אותי 'והיכן הערות של אביך? הוא כותב כל כך טוב, חבל שאין הערות'. עניתי שזוהי הדפסה מחודשת. הסטייפלער הוציא מכיסו שטר של עשרה שקלים והושיט לי, וכשהסברתי שאבא לא לוקח כסף עבור הספרים אמר לי בחיוך: 'אז שיהיה לך דמי חנוכה'".

 מסירות נפש וקנאות

רבי שלום היה קנאי אמתי. מעולם לא חסך את שבט לשונו כאשר חש שרוח זרה כלשהי חדרה אל מחנה היראים. הוא לא חשש משום אדם וריסק בפיו עולמות שלמים. קרה שבחוגים מסוימים שיצא נגדם אף מנעוהו מלגשת לברכת כהנים בבתי הכנסת שבאזוריהם, בטענה שאינו יכול לברכם "באהבה".

קנאות זו הופנתה גם נגד כאלה המתיימרים לקרוא לעצמם קנאים ולמעשה פועלים בדיוק להפך. כאשר ראה באחד הימים 'פשקוויל' (כתב פלסתר) שבו רשומים דברים קיצוניים היכולים להזיק, מיהר רבי שלום למסור את המפיץ לאנשי המשטרה במטרה שיעצרוהו לבל יצליח להבעיר אש מסוכנת.

באותה עת נכנס כהרגלו לביתו של הרב מבריסק, ואחד הממתינים צעק לעברו "הנה המוסר". לאחר מספר שניות יצא הרב מבריסק מחדרו, ולהפתעת הנוכחים הקריא הלכה מן הרמב"ם האומרת שכאשר אדם מזיק לציבור ומסכנם ניתן למסרו. בכך הביע הרב מבריסק את תמיכתו בכל מעשיו של רבי שלום.

אחד מהדברים שבהם היה ידוע היא מסירות הנפש שלו. בשנים שנעשו עליות מרוכזות של עדות המזרח לישראל חירף נפשו כדי להבטיח שהעולים ימשיכו לשמור תורה ומצוות. במקרים מסויימים לא נרתע מלפעול במחנות העולים גם כשאקדחים נשלפו מולו.

"נכון. באחת הפעמים הגיע לחזק במקום שנקרא 'מחנה הדסה'. מנהל הקיבוץ הופיע מולו, הוציא אקדח מול פניו ואיים שאם לא יסתלק מן המקום יירה בו.

"אבא היה קנאי אמיתי. בצעירותו למד ב'תורה ויראה' ושם קיבל את מסכת הקנאות. מחד גיסא המשיך אותה לאורך כל הדרך, ומאידך גיסא, כשאמרו שצריך להצביע הלך לנאום למען 'אגודת ישראל'. הוא היה נשמע לכל גדולי ישראל. היכן שראה אדם גדול היה נשמע לו ועושה אותו לרבו, 'עשה לך רב'. אבל בטבעו היה קנאי מאוד".

וכל זאת אף שהיה 'חברונער' בכל נימי נפשו

"אמת. גם משם קיבל קנאות. הגה"צ רבי לייב חסמן (משגיח ישיבת חברון) שהיה הרב'ה שלו גם כן היה קנאי. אבל זו הייתה קנאות אמתית. כאשר ראה קנאות מזויפת ומזיקה - לחם נגדה".

שניים מן הדברים הגדולים שהביא ר' שלום לעולם היו הספרים "אור יהל" של הגה"צ רבי לייב חסמן זצ"ל ו"לב אליהו" של הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל.

"בוודאי, כך ייתכן שהיו 'נשכחים' הדברים ולא באים לעולם. ר' אל'ה דיבר המון, אבל לא היו דברים בכתב עד שאבא הוציא את ה'לב אליהו'. היום המונים לומדים את ה'לב אליהו' וה'אור יהל'".

היה לו קשר הדוק עם הגר"א לופיאן?

"כל רב שהגיע נהיה לו אבא לתלמיד. בתחילה זה היה הגה"צ רבי אליהו דושניצר, אחר כך ר' לייב ולאחר מכן שב לרבי אליהו דושניצר. כששמע שהגיע רבי אליהו לופיאן לארץ מיד החל לבא אליו מדי יום למשך חצי שנה. הרבה מדרשותיו לקח מר' אל'ה".

אתה זוכר את הטייפ רקורדר הידוע שהביא מחו"ל שבו הקליט את הכל?

"אה, העגול הזה (מחייך) נו נו"...

אמרים שכאשר חזר מחו"ל התפלאו שלא הביא עמו דבר, אבל אז הוציא את מכשיר ההקלטה והראה אותו בגאווה לבני הבית?

"לא בדיוק כך".

מופתים בכוח התפילה

רבי שלום היה דרשן בכל נימי גופו ונשמתו. כוח הדיבור שניחן בו היה מיוחד במינו. דרשותיו ואמריו היו יוצאים היישר מלבו החם ומחלחלים בלבות ההמונים, עושים שמות ביצר הרע ובהבלי העולם. בבת צחוק אחת ויחידה שנאמרה במסגרת דברי תוכחה על רדיפת שווא אחרי הבלים, יכול היה למוסס תופעה שלילית שלמה. לא ניתן היה לעמוד שאנן מול זלזולו במוסכמות חברתיות ריקות.

שפתו הייתה מרתקת, וכוחו הרטורי - מופלא ונדיר. ציבור שומעי לקחו היו מרותקים במשך שעות, ללא ניע, לכל מילה היוצאת מפיו. שפתו התאימה לכל סוגי האנשים מכל הגילים. שפה שירדה לעולם פעם אחת בלבד - שפתו של ר' שלום.

אם היה היום בין החיים יכול היה לדבר באותה צורה לדור של היום?

"בוודאי! הרבה אנשים היום אומרים בצער שחבל שאבא לא אתנו. הרבה צרות היו נמנעות"...

 מספרים שהיה מעשן בקביעות, אבל הפסיק בין היתר בגלל בעיות ספיחין בשמיטה

"באחת הפעמים שנסע לחו"ל לקח אתו את כל חפציו, אבל בדרך נזכר ששכח את הסיגריות שאותן בדק מפני חשש ספיחין. היו אז סיגריות 'אסקוט'. הוא סב על עקבותיו ורצה לחזור הביתה, אך אחרי כמה רגעים עצר לפתע ושאל: 'האם אעבור על צוואת ר"י החסיד בגלל תאווה לסיגריות? לא!' (על פי הצוואה אסור לחזור לבית אחרי שיוצאים לדרך, ואם שכח דבר מה יעמוד בפתח הבית ויבקש שיוציאו לו) ובו במקום החליט מיד שמפסיק לעשן".

במהלך השיחה מספר לנו הרב יצחק שבדרון מעשה נורא מאותה התקופה המעיד על הכוחות העצומים שהיו לרבי שלום.

"ב'שבעה' הגיע ר' ישראל גליס וסיפר בהתרגשות מעשה שלדבריו זו הפעם הראשונה שיכול לספר. וכך היה: בתקופה שה'פעילים' היו יוצאים לערי השדה, להביא ליושביהן את דבר ה', נסע ר' ישראל עם אבא למושב בית יוסף-ירדנה. זה היה בתקופת מלחמת ההתשה. במושב אבא דיבר כאשר מולו כולם יושבים על משטח שנפרס על גבי הקרקע. באמצע הדרשה, כשכולם היו מרותקים לדבריו, נשמעה אזעקה. כולם החלו לרוץ ולברוח מפחד מההפגזות. מיד אמר להם אבא: 'שאיש לא יזוז מכאן. אני מבטיח לכם בעז"ה שאם תישארו פה הכל יהיה בסדר'. נשארו. הייתה בהם אמונת חכמים תמימה.

"אבא החל לומר איתם תהלים, 'משכיל לדוד'... בבכיות ובצעקות נוראיות. לאחר מספר דקות כשנרגעו ההתקפות וניתן היה לצאת מן המקלטים, אמר להם שכעת הם יכולים ללכת למקלט. כאשר הגיעו למקלט ראו לתדהמתם שכל המקלט הרוס לגמרי, ואילו היו שם - רח"ל מה שהיה קורה להם.

"מיד רץ אליו ר' ישראל ואמר לו: 'אני מכיר את הרב היטב, אבל עד כדי כך, מופת כזה?!' אמר לו אבא מיד: 'שתוק, ועד אחרי המאה ועשרים שלי אל תדבר דבר על כך'. מעשה נורא! זה היה כוח התפילה של אבא. הוא הסתיר את עצמו היטב".

מהי הנקודה שאפשר לייחד אותו בה?

"אני אגיד לך מהי - היה לו הכל: גאון בתורה, במוסר, ביראה ובתפילה".

*****

ערב יורד על ירושלים. על יד בית הכנסת "זיכרון משה" עובר כרוז קולני המכריז באידיש על דרשה שתתקיים בליל שבת. "בואו בהמוניכם", אומר הכרוז. רבי יצחק מאזין לנאמר, והיושב לצדו פונה אליו בחיוך: "בתקופה של ר' שלום לא היו זקוקים לשום רמקול שכזה. אני זוכר איך בכל מצב, גם בסערת שלגים או בעת שירדו גשמים עזים, ללא שום הודעה מוקדמת, היה בית הכנסת עמוס ודחוס עד אפס מקום בשעת הדרשה. לא היו זקוקים לשום רמקול"...

******

זה היה באחד מימי הקיץ בארה"ב. נכנס ר' שלום לבית הכנסת בעיר שבה שהה כדי למסור דרשה, אך בית הכנסת היה כמעט שומם. "מה קרה?" שאל ר' שלום. "חופש, קיץ. כולם נסעו להרים", השיבו לו הבודדים שנותרו.

ר' שלום לא התמהמה, עלה אל לפני ארון הקודש ופתח במעשה המבוסס על דרשתו של המגיד מקלם. קולו רעם אל מול מעט המאזינים. "יום אחד, עובר אני ברחוב ושומע קול בכי בוקע מאחד הבתים. מי יודע, שמא זה אדם הזקוק להצלה, או תינוק רעב. אולי אישה עצובה... הבכי מתחזק וממש שובר את הלב. אני ניגש אל הבית ונוקש על הדלת, אך אין קול ואין עונה.

הבכי בפנים מתגבר, ואני מחליט להיכנס פנימה. ידי לוחצת על ידית הדלת ופותחת אותה בזהירות. איש אינו נמצא בבית. אבל הבכי עודנו קיים וצריך לחפש מהיכן הוא. אני מתקרב לעבר הקול והוא אינו נמצא בשום חדר, עד שמגיע אני לחדר הפנימי שם נשמעות הבכיות בחזקה... מאחת המגירות. מיד אני ניגש לפתוח את המגירה, ולמול עיניי ניצבת טלית.

'מה לך כי תבכי?' שאלתי אותה. והיא בקול יבבה נורא אמרה לי: 'אני הטלית של בעל הבית. כעת הוא יצא לחופשה. הוא נטל עמו את האוכל, את  השתייה, את כל חפצי הלבוש והמשחקים, ואפילו מצלמה הוא לא שכח. את הכל הוא לקח. אבל אותי השאיר לבד כאן'. כך שחה לי הטלית.

מיד הרגעתי אותה ואמרתי לה: 'טלית טלית, עכשיו את לבד, אבל יבוא יום שבו ילך בעל הבית לבית עולמו. הוא ישאיר כאן את הכל: את הכסף והחפצים, את הבגדים והתמונות. רק דבר אחד בלבד הוא ייקח עמו, אותך טלית, ורק אותך". כשלבו מיצר על ההמונים ה'מנמיכים' בדתם בימי הקיט, סיים ר' שלום את סיפורו, והקהל השונה כל כך ממאזיניו ב'זכרון משה' הטה את אוזנו והרגיש כיצד חודרים הדברים ללבו.

ומי לנו יותר מר' שלום, שהוציא את הטלית מן המגירה, הביאה לכל קצוות תבל והכניסה לכל לבבות עם ישראל בכל מקום ובכל זמן, גם בעצם היום הזה.

התמונות באדיבות 'משפחה' מארכיונם של הרב שמעון יוסף מלר והרב אפרים לוי