בחכמה פותח שערים

"אשרי מי שזוכה להיות בדרגת 'בן ישיבה' – התואר הנעלה ביותר שייתכן בבריאה. הישיבה היא 'מרכבה לשכינה'"

בחכמה פותח שערים

אילו ניסיונות היו למרן המשגיח הגר"ש וולבה בימי בחרותו? מדוע ראה מרן הגראמ"מ שך חשיבות בתפילה על-פני הלימוד? מה הסביר מרן הגרי"ש אלישיב על 'ירידת הדורות'? איזו ישיבה סירבה תחילה לקבל לספסליה את מרן הגר"ש וואזנר? מהו ההבדל התהומי בין ההגדרה 'תלמיד ישיבה' להגדרה 'בן ישיבה'? ומי מבעלי המוסר הליטאים הוא מורו-ורבו של גאב"ד העדה החרדית, הגרי"ט וייס? * 'טיפים' שהם השקפה צרופה ממנהיגי הדורות ובעלי המוסר, לחיים נכונים ונבונים בעולם הישיבה

הנה משהו שלא תמצאו ב'שערי הישיבה': היה זה כ"ק האדמו"ר בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים , שהיטיב להגדיר באוזני מקורביו, את אחד המושגים הנפוצים ביותר בדורות האחרונים בעולם הישיבות.

לפני רבות בשנים, כך אמר הרבי, מי שחשקה נפשו בתורה, היה מתיישב בבית-מדרש עם גמרא ולומד, כפשוטו. יחידי סגולה היו לומדים בחברותא, אך ללא התארגנות מיוחדת או מסכת אחידה. אלה נקראו 'לומדי הישיבה', אמר הרבי וציטט: "הרי מימות אבותינו לא פסקה ישיבה".

בשלב מאוחר יותר, החלו ללמוד בצוותא, מסכתות ישיבתיות מסוימות, תוך רכישת שיטות בלימוד.  אלה היו 'תלמידי הישיבה'. הלוא הם קיבלו שיטה בלימוד מהישיבה, ואלה ראויים להיקרא תלמידים.

אבל בדורות אלה, אמר הרבי, הישיבה היא בית היסוד של כל מערכות החיים. בישיבה לומד התלמיד דרך חיים, השקפה, אפילו את צורת הלבוש והאכילה, כפי שראוי לבן-תורה. זוהי כבר דרגה גבוהה יותר – בן הישיבה. הוא בן של הישיבה. כשם שבן  - בכל מקום אשר יילך – נשאר הוא בנו של אביו, כך הוא בן של הישיבה, אשר מורה את דרכו בחיים – מפי מקורבו, ראש ישיבת מבקשי ה', הגרנ"צ קופילוביץ'.

וככל שהשנים חולפות, כך ההגדרה הזו הופכת יותר ויותר קולעת למציאות: היום, כל בחור ישיבה, הוא בן-ישיבה. הישיבה היא כל עולמו: הרוחני, ואפילו החברתי.

***

'שערי הישיבה' זהו ספר שיש בו הכל (ראו מסגרת). כל סיפור שיש בו כדי ללמד משהו על עולם הישיבות של פעם, מופיע שם, ואם לא מכיוון זה, אז מכיוון אחר. אפילו על אלה, על ההגדרות שהעניק הרבי ה'נתיבות שלום' יש כאן, אך מכיוון אחר.

ב'שערי הישיבה' מובא בשמו של רבי יצחק הוטנר זצ"ל בעל ה'פחד יצחק', שסיפר, כי רבי חיים מוולאז'ין  זצ"ל, בשעה שייסד את ישיבת וולאז'ין, הכניס ביטוי ביחס לחיי הישיבה. הוא היה מרחק את הביטוי "תלמידי הישיבה" ובמקומו היה משתמש בביטוי "בני הישיבה". מה לחצו לשנות את הביטוי המורגל, ולהחליפו בביטוי מחודש?

הרבה פעמים נזכר בגמרא על תנאים שפגשו נער צעיר, ואחרי שיחה קצרה עם הנער הצעיר, הכריזו "מובטחני שזה יהיה מורה הוראה בישראל". לפני זמן קצר נזדמן לי מאורע כזה, והנני מוצא לנכון לחזור בפניכם על אימרה אחת ששמעתי מ"מתיבתא אינגעל". שאלתי אותו: הנה, יש לך רבי  שאתה לומד אצלו גמרא, ולהבדיל בין קודש לחול יש לך מורה שאתה לומד אצלו לימודי חול. האם היחס שלך שווה הוא לשניהם, או שמרגיש אתה הבדל ביחסיך להם? ואם הינך מרגיש שינוי, בבקשה הגדר אותו.

הוא חשב איזה רגעים, ולבסוף השמיע הסברה מזהירה: היחס שלי אל המורה של לימודי-חול, הוא דומה למי שמקבל מידו של מבשל המזון; ואילו, יחסי אל "הרבי" דומה למי שמקבל מזון ממינקת שלו. המינקת מזינה את היונק בתמצית חייה, ואילו המבשל נותן דבר הבא לגמרי מן החוץ, ואין כאן אלא מין עזרה מכאנית להכשיר את המזון.

אחרי ששמעתי משפט זה מה"מתיבתא אינגעל" הכרזתי עליו: מובטחני שיהיה מורה הוראה בישראל.

זה היה ה'לחץ' שגרם לר' חיים להחליף את הביטוי "תלמידי הישיבה" בביטוי "בני הישיבה", אומר ר' יצחק הוטנר. כלומר, אין הישיבה מקום הכנת מזונות, אלא מקום יניקת מזונות.

בעל ה'אבי עזרי':

תפילה בישיבה, הדרך להצלחה

'המשגיח' דפוניבז', רבי אליהו-אליעזר דסלר שליט"א (ראו מסגרת), מספר כי פעם שאל את מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצ"ל, אודות בחור בישיבה שהיה צריך חיזוק בלימודו, והזדמן באותה תקופה לסדר לו חברותא מהמצוינים שבחבורה, אבל רק בשעות הלילה המאוחרות.

ענה ראש-הישיבה ואמר: אם זה יגרום שמחמת כך הוא לא יבוא להתפלל בישיבה, אל תסדר לו אותו! שכן תפילה בישיבה היא-היא הדרך להצלחה.

רבי אברהם גרודז'ינסקי:

צריך ללמוד באימה וביראה

ב'שערי הישיבה' מובאים דברי המשגיח דסלבודקה, רבי אברהם גרודז'ינסקי הי"ד, אשר כתב בספרו 'תורת אברהם', שאמנם לימוד התורה צריך להיות מתוך שמחה, אבל זה בשעת העיון בסברא, שלזה נצרכת שמחה המרחיבה את נפש האדם.

אבל בשעה שעוסק ברכישת ידיעות [ואפילו בשעה ששומע שיעור, כל זמן שאינו עמל מעצמו על ההבנה] צריך לישב באימה וביראה רבה".

בעל ה'קהילות יעקב':

קרע לפיסות את הקבלות

מספר רבי שלמה ברעוודה ב'שערי הישיבה': ישבתי פעם לפני מרן הסטייפלר זצ"ל, ונכנס בחור מירושלים. בחור יקר, לפי השערתי הריהו מהמובחרים והיותר נעלים. והבחור הזה הכין בתחילת הזמן רשימה של קבלות בלא נדר לזמן הבא, לחיזוק בתורה ותפילה ומדות ויראת שמים, וביקש את הסכמתו של בעל ה'קהילות יעקב'.

הסטייפלר קרא בסבלנות בקול רם את כל הרשימה, ואחר כך אמר: הבה ונחזור עכשיו על כל פרט ופרט. דבר זה אתה רוצה לקבל על עצמך שלש פעמים בכל יום – פעמיים בשבוע יספיקו. וזה, בכל שבוע – מספיקה פעם אחת בחודש. וזה, שרצית לעשות כמה פעמים בשבוע, תמחק לגמרי, עדיין לא הגעת לזה.

וכך קרע לפיסות את כל קבלותיו והשאיר לו שמינית שבשמינית.

הרב מבריסק:

מקום שאין בו מוסר, אינו ישיבה

כשעלה הרעיון לפתוח ישיבה בירושלים, הציע הרב מבריסק למשגיח רבי חצק'ל לוינשטיין  ולדמויות נוספות זצ"ל לבוא למסור שיחות מוסר בישיבה. ולאחר שלא התאפשר הדבר, אמר כי במתכונת זו שאין משגיח אי אפשר שהמקום יקרא בשם "ישיבה". והתלמידים שנתאספו אצלו בשעת שיעורו ושיעורי בנו הגרי"ד, נקראו "קיבוץ"!

בנו של הרב מבריסק, רבי רפאל סולובייצ'יק, היה אומר בשם אביו כי אך בזכות המנהלים הרוחניים משפיעי המוסר, נמשך קיומן של הישיבות הקדושות עד היום, כדברי אביו, המשכילים החריבו והפכו את הישיבות, עד שבאו המשגיחים וניקו את הישיבות מהם".

רבי אייזיק שר:

בן תורה בבית תבשיל?

הגה"צ ר' אייזיק שר זצ"ל הבחין פעם בבחור שפונה לעבר בית התבשיל. פנה אליו בתמיהה, בן תורה בבית תבשיל?!

לפני ארבעים שנה בעת למדי בישיבה יצאתי פעם לקנות בחנות, ניגש אלי אחד מהבחורים המבוגרים והעיר לי: "בחור יוצא לחנות?! הרי אפשר לבקש מבעלת האכסניא".

"כך היו בני תורה לפני תקופה קצרה", כותבים ב'שערי הישיבה. "הם היו מבינים להתרחק מענייני חומריות ולהתעלות עליהם".

רבי שלמה וולבה:

רק מפני שלמדתי מוסר

'המשגיח' דפוניבז' שליט"א מספר שזכה לשמוע מ"גאון חכמת כוחות הנפש, 'המשגיח' מרן רבי שלמה וולבה זצ"ל, על תקופת בחרותו".

בתחילה למד הרב וולבה בישיבת מיר, ובמשך תקופה של כשלושה חדשים בלבד זכה להתקרב לרבו המובהק, המשגיח רבי ירוחם, וללימוד המוסר.  או אז, לפתע פתאום, נסתלק עליו רבו כשהוא בדמי ימיו, ונחרב עליו עולמו. אך לא נשבר.

מרן המשגיח  סיפר כי המשיך את לימודו עם בני החבורה הנפלאה שהייתה במיר, אלא שלא עבר זמן רב והחלו הזעזועים בעולם. הימים היו טרום מלחמת העולם השניה, והמשגיח, בהיותו יליד גרמניה, לא יכול היה להישאר בפולין, בגלל הניתוק שנוצר בין המדינות. וכך נתלש באכזריות ממקום גידולו וצמיחתו, ונתגלגל למקום שומם וחרב ממש מבחינה רוחנית, עד שכמעט שהיותר טובים ומעולים שהיו שם היו בקושי בדרגת "שומרי שבת". והוא לבדו ללא קרוב וגואל, ללא רב וחבר במקום, ללא אב ואם וללא משען ומשענה, מנותק מבית ה', והעולם כולו גועש ורועש, פחדים נוראים, שמועות מכלות עיניים ומדאיבות נפש, מהקורה אצל כלל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, והנה המשגיח בחור בודד במקום מבודד שומר את צורתו האמיתית של בן תורה ועולה ומתעלה.

אך עדיין לא אמר נואש.

באותם ימים קשים, בתקופה מסוימת חשש המשגיח שמא לימוד המוסר אינו משפיע עליו, ושיגר אגרת לרבי יחזקאל לוינשטין זצ"ל, ששהה עם תלמידי ישיבת מיר בשנחאי.

והשיב לו רבי-חצק'ל באגרתו, וזו לשונו בתוך דבריו: העיקר להיות הלימוד במנוחה וסבלנות, ולבטל המבינות שלו מלומר שאין לך תועלת בלימודך, והאמת היא כי נהפוך הוא... כל דבר מוסר שמתבונן פועל על לב האדם. כעניין הידוע מרבי עקיבא (אבות דר"נ פ"ו) "על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבו של האדם".

לאחר שנים, בשנותיו האחרונות של המשגיח הגר"ש וולבה כתב בספר המצוות השקולות (הספר האחרון שזכה להוציא-לאור בימי חייו) כדברים האלה: חיי רוחי - גם אם מעט ורעים היו שני חיי לא זכיתי אלא ע"י לימוד המוסר, וזאת אוכל להעיד על עצמי: הייתי חי שמונה שנים במדינת שבדיה הרחוקה, בקהילה שהיה בה מנין מצומצם של שומרי שבת, כמעט כל כלי קודש ששימשו במדינה ההיא התקלקלו שם. אם הצלחתי איך שהוא לשמור על צורתי כבן תורה בשנים אלו, בהיותי גלמוד, זהו רק מפני שלמדתי שם מוסר בקביעות. לולא זאת מי יודע מה היה ממני, רק ע"י לימוד המוסר נשארתי "יחיד בעולמי" כפי שלימדוני אדמו"ר  ר' ירוחם נ"ע וציס"ע  ר' יחזקאל לוינשטיין נ"ע".

רבי שמעון ויינטרוב:

תאריך על-פי המסכת הנלמדת

רבי שמעון ויינטרוב מזיכרונותיו: בשנים קדמוניות בישיבות, כשרצו להזכיר מאורע מסוים, היו מזכירים אותו לפי המסכתות: זה היה ב'בבא בתרא', ב'כתובות', לא אמרו בשנת תש"י או תשי"א, רק בכתובות או בגיטין, בימינו (באמריקה) מי שיודע וזוכר את התאריך היהודי ולא מזכיר לפי הלוח הלועזי, הוא כבר נחשב לצדיק... בבא קמא בבא מציעא, היה התאריך שלנו, זה היה באותו יום שהראש ישיבה אמר שיעור על אשו משום חיציו, "זה היה בבבא בתרא כשהראש ישיבה אמר שיעור על נסכא דרבי אבא", השיעור של הראש ישיבה היה כל חיותינו בישיבה, אז דיברנו בסוגיא זו, אז למדנו בסוגיא אחרת.

ואם אצל האדם הלימוד הוא כל חייו, אזי מובן שאין לו דבר בעולמו חוץ מזה, וברגע שבא לישיבה, מיד תופס גמרא ונכנס ללמוד, ואינו מחכה עד שהכל יהיה מוכן, שכן מי יודע כמה זמן ילך לאיבוד אם לא ישב מיד ללמוד, טרדות העולם אינן פוסקות, הם לא נגמרים אף פעם, אם אתה רוצה ללמוד, תלמד עכשיו, 'ואם לא עכשיו - אימתי'.

רבי יוסף שלום אלישיב:

12 שעות אינן 12 שעות

מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב אמר לתלמידיו, כי יש להבין, הרי באמת היום גם-כן לומדים כל-כך הרבה כמו בזמנים שעברו, אם כן היכן הם אותם 'גדולים' שהיו צריכים לצמוח, ואינם?

אלא, השיב מרן, שהן אמת שגם כיום לומדים את אותן שתים עשרה שעות ביממה, אבל ההבדל הוא, שבזמנים שעברו, שאז היו לומדים שתים-עשרה שעות, אבל היום "שתים עשרה שעות לומדים, ושתים עשרה שעות 'לא' לומדים"! וזהו ההבדל שלכן היום לא צומחים כמו שצריך.

ביניים:

בעל 'שבט הלוי':

לא נחל הצלחה במבחן

ראש ישיבת חכמי לובלין, מרן הגר"ש וואזנר, העיד על עצמו כי כאשר ביקש להתקבל בישיבת חכמי לובלין בפולין, במבחן שנערך לו על-ידי ראשי הישיבה לא נחל הצלחה, וסירבו לקבלו לישיבה... בצר לו ישב ולמד מספר שעות בהיכל הישיבה לטעום וליהנות מאוירת הלימוד של הישיבה, עד לשעת יציאת הרכבת מן העיר למחוז חפצו, בחזרה לביתו.

וכשראה ראש הישיבה, רבי מאיר שפירא זצ"ל, בהתמדתו העצומה ובאהבת התורה שבערה בו החליט לקבל את הבחור לישיבתו...

ומאותה שעה, במשך שנה ומחצה, לא יצא הרב וואזנר מבנין הישיבה, אף לא במועדים וימים טובים, והשחיר עצמו על התורה, עד ששאלו רבו רה"י הגר"מ שפירא למה משחיר עצמו על התורה כ"כ, וענה לו "שחורה אני ונאוה". ולא פלא שזכה להגיע למה שהגיע.

גאב"ד העדה החרדית:

גדולי וצדיקי ליטא הביאו חסידות

מי שאינו מכיר את הביוגרפיה של גאב"ד העדה החרדית לפרטיה, יופתע לגלות היכן ינק את יסודותיו הטהורים.

הגאון רבי יצחק-טוביה וייס חרג מהרגלו ויצא מגדרו במאמר מרתק ב'שערי הישיבה', בו הוא מרחיב ומבאר את סדרי והנהגות הישיבות בזמנים קדומים, כפי שקיבל בימי בחרותו. מהיכן קיבל? מרבותיו. כפי שהוא מעיד: "רבותיי, בעל 'המכתב מאליהו' ורבי מ"י שניידר זצ"ל, שעלתה בידיהם שכמעט כל התלמידים נעשו מרביצי תורה הם או יוצאי חלציהם".

אך פטור בלי כלום, אי-אפשר. ובכל-זאת, יהודי חסידי הוא הגאב"ד. "והריני מוצא לנכון לרשום", מוסיף הגאב"ד, "ששני רבותיי הנזכרים , הרב  דסלר והרב שניידער שהיו גדולי צדיקי יוצאי ליטא, הביאו בשיחותיהם הקדושות מימרות של גדולי החסידות תמידים כסדרו ודיברו מהם בהערצה ובהערכה כל השנים הארוכות שזכיתי לשאוב ממימיהם הנאמנים, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל.

"כן לא הסכימו לסדר ועד של בעלי בתים שיסייעו להחזקת הישיבה, אף שהציעו את זה, שהיה מתיירא שתתערב השפעה מבחוץ על מהלך רוח הישיבה, והיה נושא את כל העול הרוחני וגם הגשמי של הישיבה על כמו, וזה היה מסירות נפש ממש".