סיפורה של 'תפרח' - מעוז ה'פרומקייט' בארץ-הקודש

ביקורו הקודם של שלמה קוק בתפרח היה לפני שמונה שנים * מאז ועד היום, כך התרשם בשבוע שעבר, כמעט דבר לא השתנה ב'חיצוניות' * רק התורה והחסד ביישוב הקטן פורחים כשושנים, ספסלים מתווספים לבתי-המדרש ובעלי-בתים הופכים לבני-תורה * האם 'שיטת תפרח' בבסיסה היא אכן נגד שינויים חיצוניים? * מתי הגיעו בחורים מישיבת חברון כדי 'לחזק' את ישיבת תושיה? * ואיזו ברכה המתגשמת עד היום, האציל הסטייפלער זצ"ל על התושבים? * תשעה קבין של יופי מתפרח

1.שלא שינו

שמונה שנים חלפו מאז ביקורי האחרון בתפרח. השבוע חזרתי לשם ונוכחתי לדעת שאין חדש תחת השמש.

כמעט דבר לא השתנה ביישוב השקט הממוקם בנגב הצפון-מערבי. לא רק האוויר היבש המאפיין את הנגב כולה, אלא אף סממן חיצוני. דבר חדש לא נבנה, מדרכות וכבישים לא שופצו; הפשטות – שלא לומר העליבות – היא מנת-חלקו של היישוב מזה שנות דור; ספק אם הגיעו משפחות חדשות של חתולי רחוב.

אין ספק, חיים כאן בעולם אחר.

אם תזכו לשמוע מראש ישיבת תושיה הגאון רבי אביעזר פילץ, מהדמויות הרוחניות הבולטות בתפרח, הוא יגיד לכם שזוהי המטרה. זוהי, אם תרצו, 'שיטת תפרח'. נגד שינויים חיצוניים שעלולים להשפיע על הפנימיות.

וזו הדוגמה הקלאסית: במשך מספר קדנציות לא מבוטל עומד בראש המועצה המקומית מרחבים – ותפרח בתוכה – מר אבנר מורי.

התנאי היחיד של ר'-אביעזר להורות לתושבים להצביע מורי פעם אחר פעם, הוא, שלא ישנה דבר. כשביקשו לפזר ספסלים ברחובות היישוב, סירב ר'-אביעזר בתוקף. כשמאן דהוא רצה להקים 'קיוסק' – בכל עיר יש קיוסק – ר' אביעזר הבטיח לו שישלם לו כל הוצאותיו, ובלבד שיחזור בו מהרעיון. קיוסק לא, מכולת כן.

"ר' אביעזר לא הסכים אפילו שישפץ מדרכות", אומר לי ר' אברהם-דוד ולדשיין, בוגר 'תפרח'.

זהו חלומו של כל ראש מועצה, אני אומר, שיתנו לו שקט. והוא מחייך.

"ראש המועצה", הוא אומר, "נותן בבין-הזמנים כמה אלפי שקלים לישיבת בין הזמנים בתפרח מתוך תקציב תרבות תורנית.

"זהו אחד התשלומים היחידים שלו לבוחריו שבתפרח".

2. מה בין ראדין לתפרח

אחד מגדולי ראשי הישיבות אשר ביקר בתפרח הפנה את תשומת-לב מארחיו לווארט 'מבהיל' של מרן בעל החפץ חיים זיע"א על מקומה של ראדין בגלובוס. את תפרח הוא השווה לראדין.

והסביר החפץ-חיים: מפת הגלובוס של העולם מצוירת בצורה שונה לגמרי בשמים מאשר זו המצוירת בארץ. העיר פטרבורג, בירת רוסיה בימים ההם, מופיעה בכל מפות העולם כעיר גדולה. לעומתה, העיירה ראדין, מופיעה כנקודה זעירה במפה. ויש מקומות שהשמיטוה לגמרי.

לא כך בעולמות עליונים. בשמים, מופיעה ראדין כעיר ואם, שהרי יש בה הרבה לומדי תורה ובעלי יראה, ואילו פטרבורג ה'גדולה' מופיעה כנקודה זעירה, שהרי אין בה אלא אולי מנין יהודים שומרי תורה.

"דוגמה זו של החפץ חיים ניתן להעתיקה גם כאן לארץ הקודש", אמר אותו ראש ישיבה. "כשאתה פותח את מפת ארץ ישראל, חיפה ותל-אביב תופסות מקום רחב, ואילו תפרח היא עוד נקודה זעירה. יש גלובוסים שאף ישמיטו לגמרי את הנקודה הזו.

"אבל בשמים – אדרבה ואדרבה. חיפה ותל-אביב החילוניות הן נקודות זעירות. אבל תפרח פורחת כשושנה. במפה הרוחנית, תפרח, המושתתת על הרבה תורה, עבודה וגמילות חסדים היא עיר ואם בישראל".

אגב, כך הם פני הדברים גם בשטח. עד לאחרונה לא ניתן היה למצוא את תפרח במכשירי הג'י-פי-אס. רק לאחרונה העניקו שמות לרחובות הקטנים. רחוב רש"י, ועוד רחובות. עד אז, לא היו שמות לרחובות.

ומה נשתנה? מעשה שהיה, ואמבולנס הוזעק בדחיפות לבית אחד התושבים. הסבירו לו באמצעות הטלפון ימינה ושמאלה, אך לא ידע לאיזה רחוב להגיע, וכמעט שנאלצו לישב על החולה 'שבעה'.

המציאות חייבה אותם לתת שמות לרחובות. אחרת, גם זה היה נשאר אותנטי, כמו פעם.

3. נגשים אל ארון הקודש

ליל שבת. בין קבלת שבת למעריב. בבתי-הכנסת ברחבי הארץ מקשיבים לווארט על הפרשה מאחד האברכים, אחרים אומרים שיר השירים. כאן, בהיכל ישיבת תושיה - בעגה התפרחית "ה-ישיבה", ללא תוספות – יושבים מאות. בחורי הישיבה ואברכים מקומיים נדחסים בספסלים הקדמיים, מטים אוזנם לטון הנמוך של ראש הישיבה, הגאון רבי יעקב פרידמן.

שיעור מוסר.

במשך ארבעים דקות מקריא ר'-יעקב, אט אט, קטעים מספר המוסר 'דבר יהושע' (לרבי יהושע הלר, תלמידו המובהק של רבנו ישראל סלנטר) ונותן דוגמאות ל"החלפת יצר ביצר".

הוא מדריך כיצד ניתן להשתמש ביצר הרע כדי להלחם ביצר הרע עצמו. מקריא מעט, מרחיב את הדברים ומתבל אותם באמצעות שלל דוגמאות מחיי היום-יום. בעברית צחה, בלשון רהוטה ובשפה השובה את הלב.

"בקלם", מספר הרב פרידמן, "כל בחור שרצה להיכנס לשיחה היה צריך לשלם משהו. כך היו מחשיבים יותר את השיחה, וממילא הדברים מתקבלים בחשיבות יתר".

דממה בהיכל, כולם מרותקים.

בתום השיחה, מתיישב הרב פרידמן בין הבחורים לתפילת ערבית. כך בכל תפילה. הוא מסרב לנהוג בגינוני ראש ישיבה, ולכן גם אינו 'מרשה' לבחורים לעבור לפניו לברכת גוט שבת בתום התפילה.

הגאון רבי אליהו-אליעזר יעקובזון הוא המרא-דאתרא. ה'דמויות' המקומיות הן הגאון רבי יעקב פרידמן ורבי אביעזר פילץ, ראשי הישיבה. הם, כעין נשיאי היישוב.

אי-אפשר שלא להזכיר את הגאון רבי חיים גריינימן. אף הוא הטביע חותם מיוחד על המקום, כאשר שנים רבות היה בורח מההמון שבבני-ברק, נוסע היה תיכף בצאת השבת ו"מסתגר" כל ימות השבוע בתפרח.

4. עד שבחברון

ישיבת 'תושיה' נוסדה בכפר מימון, כשלוחה של ישיבת חברון – כנסת ישראל. ראש הישיבה רבי אביעזר פילץ הוא בוגר 'חברון' בעצמו. כעבור שנים אחדות, עברה לתפרח והפיחה בה רוח חיים.

רבים נוהגים להשתמש בפסוק "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאוד" כדי להסביר את התהליך שעבר על הישיבה מיום שנוסדה ועד עצם היום הזה.

בתחילת ימיה הייתה 'תושיה' לישיבה בלתי נודעת. מי שידעו עליה, ידעו בגלל שמה המאד-מקורי. גם ראשי הישיבה היו בלתי מפורסמים. מעטים הבחורים שהסכימו לגלות למקום כה מרוחק ולעזוב את הישיבות המפורסמות. היום זה נשמע הזוי, אך באותם ימים נקראו אל הדגל תלמידים מצוינים מישיבת חברון, שגלו לתפרח כדי 'לחזק' את הישיבה הצעירה.

בסוף הפכה 'תושיה' למבוקשת בעצמה. הישיבה מונה כיום כ-600 תלמידים. אלפים עברו בין ספסליה והקימו בתים נאמנים בישראל, לא מעט בזכות הענקים שישבו כאן על מדין.

במרוצת השנים מסרו בישיבה שיעורים דמויות ענק שהפכו לדמויות הכלל. הגר"ח קמיל והגר"ש פינקוס זצ"ל ויבדלחט"א הגאון רבי משה שפירא, המשגיח הגה"צ רבי דן סגל והגר"צ פרידמן.

גם בהיותו 'משגיח' שכל העולם סובב אחר שיחותיו, מקפיד רבי דן לבוא אחת לשבועיים למסור ועד בהיכל ישיבת תושיה.

"הכוח העולה של הישיבות הליטאיות", כך הוגדרה תפרח לאחרונה בכתב-עת חיצוני. "מאפיין בולט אחר הוא שמדובר בישיבה שתלמידיה מעריצים עד בלי גבול את ראש הישיבה שלהם, הרב אביעזר פילץ. בציבור הליטאי יש מי שמגדיר אותם בשל כך 'על גבול החסידים'".

לא פשוט ללמוד בתפרח, ואין זו אגדה. לתפרח כללי-משמעת מיוחדים, מחמירים ביותר. אפילו על זמני החתונות. בתחילת זמן  לא מקיימים חתונות. וגם באמצע הזמן, אך ורק בערבי שני וחמישי. אירוסין – רק במוצ"ש. לכל דבר – סיבה מנומקת.

כשנשאלים בני-הישיבה האם הם מעדיפים כללים כה נוקשים למרות גילם המתקדם, הם משיבים: "אנחנו לא רואים את זה ככללים. כל מילה של ראש הישיבה הנערץ היא קודש קודשים עבורנו".

5. משפחה אחת

'תושיה' היא עיקר העיקרים בתפרח. הקהילה והמוסדות כמו סובבים סביבה, חוסים תחת כנפיה.

בעקבות תושיה צמחו ישיבות ומוסדות חשובים המתפארים אף הם בשמו של היישוב הקטן. 'הישיבה לצעירים תושיה'. 'הישיבה הספרדית תפרח' (בנשיאותו של הגאון רבי יצחק פרץ, רבה של רעננה, ובראשות בנו) 'ישיבת דעת שלמה' (על-שם מרן המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל), כולל, חיידר, בית ספר, ועוד מוסדות רבים וטובים.

"למוסדות החינוך כאן מגיעים מיישובים חרדיים בכל רחבי הנגב", אומר לי י. מושקוביץ, המתגורר בתפרח. "המאפיין העיקרי כאן הוא המסירות לתורה, וזה הנושא עליו מדברים כל הרבנים שמגיעים למקום לבקר.

"המעלה המרכזית כאן היא ההסתפקות במועט. אין את כל מה שיש בעיר. החנויות קטנות יותר ולא ראוותניות, אין את כל ה'רחוב'. חוץ מזה אנחנו לומדים על בשרנו מידת סבלנות מהי. אם נשבר משהו או צריך לקנות, צריך לחכות עד ליום בו נהיה בעיר הגדולה ונוכל לקנות...

"גם גמילות החסדים כאן היא משהו שלא מן הנמצא כיום. הנה, קח לדוגמה את גמ"ח הנסיעות. כמישהו נוסע לקניות הוא יקנה גם לאחרים, השכנים יעשו לו את הבייביסיטר ואולי הוא גם ייקח טרמפ. אנחנו בעצם כמו משפחה אחת".

אתם נמצאים בסוף העולם, הערתי לבן-שיחי.

"אתה רואה כאן בחוש הווי גולה למקום תורה", הוא אומר. "אנשים, רובם נטולי רכב פרטי, בחרו להתיישב בסוף העולם, לבנות לעצמם חיים של תורה, נטולי 'גשמיות' כמעט. כל מה שרק מריח מותרות לא תמצא כאן".

6. ותגל ערבה ותפרח כחבצלת

המילה תפרח מופיעה לראשונה בספר ישעיהו: "ותגל ערבה ותפרח כחבצלת".

המושב נוסד בשנת 1949 בידי גרעין של ניצולי שואה מהונגריה מגובים בידי תנועת הפועל המזרחי, אבל המקום לא הצליח. כבר במהלך העלייה לקרקע, סבל היישוב משיעור גבוה של עזיבות והושלם ב-1950 בקבוצת עולים ממרוקו. הם התפרנסו ממחלבה שהקימו, מכרמי ענבים בסמוך, מלולים, מפירות וירקות, אבל גם הם, לפחות מרביתם, עזבו בהמשך וחלקם נשארו לגור שם עד היום, בשכונה מבודדת במרכז היישוב.

לא היה פשוט לגור בתפרח. שטחו הגדול של המושב, כ-5,000 דונם, היה שומם ברובו. "היה ניתן למצוא כאן בעיקר צבאים, אילות, שועלים, תנים, קיפודים, ארנבות וסלבים", אומר לי זבולון ב., מוותיקי היישוב.

60 שנה אחרי, כך משרד הפנים הרשמי מאפיין את תפרח: "ישוב חרדי. כ-300 משפחות. רוב הגברים אברכים. מעט מאוכלוסיית הישוב אינה דתית. המושב בנוי ממשקים חקלאיים אשר אינם פעילים ברובם, וכן מקריית חינוך חרדית.

"מיעוט מתוך התושבים עוסקים בחקלאות או בעבודה משרדית, ורובם תורתם אומנותם. קבלה ליישוב: על-ידי ועדת קבלה".

אז איך באמת קרה שיישוב של תנועת הפועל המזרחי, שנחשב לכושל, הפך ליישוב חרדי מצליח?

במילה אחת: הישיבה.

הישיבה הגיעה לתפרח, והפכה את המקום לאי של תורה.

7. וחושך על פני תהום

כך זה קרה: בשנת תשכ"ח, שנתיים לאחר שהוקמה בכפר מימון, הגיעה הישיבה לתפרח. האדמו"ר משומרי אמונים הציע את הרעיון למייסד וראש הישיבה, הגר"י פרידמן. הקבוצה הראשונה מנתה כמה עשרות בחורים, אולי שלושים. הם גרו בדירות שהתרוקנו מיושביהם. הישיבה התמקמה ב'מועדון' היישוב, שם היו שני חדרים וחדרון למטבח.

הישיבה הפיחה רוח חיים בתפרח ובנתה את הקהילה החרדית. בחורי הישיבה הקימו בתים נאמנים בישראל, ביקשו להמשיך לחסות בצל הישיבה, גידלו ילדים מצוינים והיה צורך להקים מוסדות לימוד. המוסדות הראשונים היו בית-ספר בית יעקב ותלמוד-תורה לילדי תשב"ר.

"שלוש בנות בכיתת בבית-יעקב, וחמישה בנים בכיתת התלמוד-תורה הראשונה", משחזר זבולון.

מאוחר יותר האוכלוסייה החרדית רבתה, והחילונית כמעט ונכחדה. בית-ספר הממלכתי של היישוב עבר למרחבים, ובית הספר בית יעקב זכה בשטח.

אבל, בשנים הראשונות גם לחרדים בתפרח לא היה קל.

ותיקי היישוב עוד זוכרים את הימים בהם חיו במסירות נפש, בחושך של ממש. מים היו שואבים מיישוב סמוך. חשמל? מי בכלל חשב על זה. בלילה הרחוב היה חשוך לגמרי ורק פנסים היו מאירים במקצת את אפילת הלילה. גם מרפאה לא הייתה בנמצא באותם ימים, ומי שהיה צריך דוקטור היה צריך לנסוע לקיבוץ שובל.

ואם לא די בצרות הטבעיות, היו עוד סיבות לצער: "ערבים מעזה היו מסתננים לתפרח. הם היו גונבים פרות וסוסים ואפילו אוכל מהבתים", מספר זבולון.

ולא זו אף זו: בימים הראשונים של התיישבות האברכים בתפרח, הוא נזכר, תקפה את היישוב מכת נחשים מסוכנת, שלא דילגה כמעט על אף בית. האברכים המבוהלים, ששקלו לנטוש את היישוב, נכנסו למרן הסטייפלער זצ"ל, הוא בירכם "שהנחשים יותר לא יזיקו", והברכה התקיימה במלואה.

"ככל שהצרות התרבו", מסביר זבולון, "התושבים החילוניים עזבו. החרדים רק התרבו, אם כי היו כמה בודדים שעזבו. הרגשנו כאילו מפנים לנו מכאן את הגורמים המפריעים, באמצעות רמזים משמים, כדי שיהיה מקום של תורה".

8. העבר אין, העתיד עדיין

המועצה האזורית מרחבים, אפוא, היא תשקיף מדויק למתרחש בתפרח. כאילו מדובר בעולם אחר, לא במדינת ישראל המתקדמת.

כשיצרנו קשר עם לשכת ראש המועצה אבנר מורי, כדי לשמוע כמה מילים על תפרח מנקודת מבטו של ראש המועצה החילוני, אמרו לנו: "ראש המועצה לא נמצא במשרד במהלך השבוע". נו נו.

בסוף הגענו ליוסי לוי, איש המועצה הדתית במועצה אזורית מרחבים. בהתלהבות השמורה לו הוא לא חדל להרעיף שבחים (הוא שכח לרגע שיש עוד מישהו ששמע על ישיבת תפרח, אבל נו, שיהיה): "תפרח היא המגדלור התורני הגדול של מדינת ישראל", אמר לנו. "זהו מגדלור בקנה מידה עולמי. אין ישיבה כדוגמתה בכל העולם. זה לא בני ברק, לא ירושלים. זה תפרח.

"מי שרק רוצה לחוות אש יוקדת של תורה, להתבשם מעט מהאווירה", אומר לוי ומזמין את קוראינו הנאמנים, "שיבוא לשמחת בית השואבה או בפורים. ירגיש את זה באוויר".

כתושב אופקים, אתה יכול לומר שתפרח משפיעה גם מחוץ לגבולות היישוב?

"בוודאי. זה מקרין על כל האזור, על כל העולם".

האם יש סיכוי שמשהו ישתנה בתשתיות המיושנות של היישוב?

"מדברים על זה. בסופו של דבר, אני מאמין, תהיה פריצת דרך. לא בצורה ראוותנית, כי הרי ראש הישיבה מתנגד לזה. אבל יש תשתיות שתפרח חייבת לעבור. אני מדבר על כבישים, מדרכות. ביוב. עדיין אין ביוב מרכזי וזה מפריע לתושבים".

למה לא נגעו בזה עד היום? הסיבה היא הקו של ר'-אביעזר לא לתת במה למודרניזציה?

"אני לא חושב, כי הרי לישיבה עצמה יש בניין יפה".

אז איפה המחסום לטיפול בבעיות?

"דיברו כל הזמן שאם מנהל מקרקעי ישראל מתערב, המנהל הופך להיות אחראי על האכלוס, וזה לא טוב לצביון של היישוב. עד כמה שאני יודע ומכיר, הבעיה הזאת עומדת להיפתר בקרוב".

9. דף גמרא בכל יום

האגדות נכונות: אפשר לומר ש'פרומקייט' מאפיין את תפרח, במינון גבוה יותר מבמקומות אחרים. ויש בו הרבה מן החיובי: אפילו ה'בעלי-בתים' של תפרח, כמו בעל המכולת, נסחפו, נעשו בני תורה.

ומעשה שהיה כך היה: בעל המכולת הוותיקה בתפרח ביקש להוסיף לפרנסתו אף בערב, והיה מציע שירותי הסעות לבני הקהילה. יום אחד, הציע לו רב הקהילה לארגן שיעור דף היומי לחבריו, ה'בעלי-בתים' של תפרח. הוא דיבר עם אחד מאברכי הקהילה, בעל יכולת הסברה, וביקשו למסור את השיעור.

הגיע הערב הראשון לשיעור. והנה, בדיוק בערב זה הזדמנה לו נסיעה משתלמת מאד, כזו שלא בכל יום מזדמנת. בתחילה התחבט: כך, שאל עת עצמו, אוותר על נסיעה שכזו? ומצד שני, לא נעים, מה אגיד לחבריי? שארגנתי את הכל ובסוף עזבתי את השיעור ועשיתי 'הסעה'?

לבסוף נפלה ההכרעה: הוא בא לשיעור, בכל מחיר. הזמנת הנסיעה בטלה ומבוטלת.

יומיים חלפו, ושוב נזדמנה לו נסיעה. גם היא לזמן השיעור. "שמא יש כאן ניסיון משמים לבחון אותי האם אבטל את השיעור הקבוע?", מלמל לעצמו והחליט: אינני מבטל את השיעור ויהי מה!

החליט האדון לפרסם ברבים: "מעתה ואילך, איני יכול לקחת הסעות בשעות הערב. אני בדף היומי".

סיפר בעל המכולת, כי כעבור חודשיים עשה שקלול ממוצע של ההכנסות וההוצאות ומצא שאין לו ולו הפסד של פרוטה, חרף העובדה שחדל בהסעות.

הקב"ה משלם.

השיעור, אין צורך להוסיף, מתקיים עד היום.

את הסיפור הזה סיפר בעל המכולת עצמו, בעת סיום הש"ס הראשון של שיעור זה.

הוא קרא בהתרגשות לחבריו ואמר: אחיי, ראו כמה זה משתלם, לא רק מבחינה רוחנית, אלא גם מבחינה גשמית. במקום שאטלטל כל ערב בדרכים, תחת זה - בזכות השיעור בדף היומי - אני יכול לאכול ארוחת ערב רגועה עם בני ביתי וגם ליהנות משיעור גמרא, והרווחים הם אותם רווחים..." 

כך הצטרף בעל המיני-מרקט למעגל בני התורה של תפרח. והוא לא היחיד.