פותח שער למהותה של מסכת סוטה

האם ניתן למכור חצי מעולם הבא * ת"ח כיצד יתכן שנצרך לשמינית שבשמינית גאוה * מהו השם 'סוטה' וטעם כתיבתה בלשון יחיד * מהי ייחודיותה של מסכת זו בדוקא * הטעם שרבו בה דברי האגדה המוסריים *

על אלו ועוד בכתבה שלפניכם

  

היה זה דיון נוסף בבית דינו הנודע של ה'חכמת שלמה' הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל.

משני הצידי המתרס עמדו הנידונים, האחד הוא רבי לייב תלמיד חכם וירא ה', שמחייתו דחוקה למאד, ובצר לו פנה הוא לאחד מידידיו עתירי הממון, שייאות לסייע עמו בשעתו הקשה, אותו ידיד ניאות אף לזון אותו כל ימיו בסכומים הגונים בתנאי אחד - מכור לי בשטר רבע מהעולם הבא הספון לך. המחשבות התרוצצו בקרבו, כלום יש לנו השגה מהו רגע אחד של עולם הבא?? רבע מעולם הבא?? אך מאידך, מביט הוא בדמעות רותחות על רעייתו וששת ילדיו שזה ימים לא נכנס דבר מאכל משביע לפיהם, ומה יהא עליהם???

בלית ברירה, ניתנה ההסכמה, החתימה נכתבה בקולמוס רועד עלי נייר, והסכום הגדול ניתן במעטפה חתומה אף היא. לא עברו אלא מספר ימים, ורבי לייב מתהפך בשנתו, טירדה מקשה על תלמודו, וכי בנזיד עדשים מכרתי רבע מהעולם הבא הספון לי לעתיד לבא??? כיצד עשיתי כן??? הוא אץ לביתו של אותו ידיד, ובידו מעטפת המעות, את המעות החסרות התאמץ להשלים, והניח אותם על שולחנו באומרו, שחש הוא רגשי חרטה עמוקים, וחפץ הוא לחזור בו מאותה עיסקה, 'הנה לפניך הכסף במלואו, ואנא הבא לי את שטר המכירה' - מבקש רבי לייב.

אך הידידי עומד בסירובו, הרי כלל ברזל הוא בעסקי המסחר, את הנחתם אין להשיב, 'מלבד השתתפות ברגשות אינני מתכוון לעשות דבר' הפטיר אותו ידיד.

הויכוח עלה והסתעף, שני הצדדים העלו טיעונים תורתיים ורגשיים, אך לא הצליחו להגיע לעמק השוה, וכך נקבע לו דיון בבית דינו הנודע של החכמת שלמה.

הס הושלך באולם, עת השמיע הרב את פסק דינו הנחרץ, ניתן היה לחוש באויר את המתח הרב. וכה אמר הרב:

גמרא ערוכה היא לפנינו במסכת סוטה... וממנה עולה המסקנא הברורה, אין במכירה זו כל ממשות, שכן עולם הבא אינו דבר הניתן למכירה כלל לאחר מעשה, ואין הוא ברשותו של האדם העתיד לזכות בהן, ולכך לא ניתן למכור זאת לאחר. אף אין חילוק בדבר אם השיב לו את מעותיו או לאו.

רבי לייב, שהיה בר אוריין נודע, אכן שמח שמחה יתירה עם דברי פסקו של הגאון, אבל ביקש להבין הדברים עד דק... הרי מצינו רבות בחז"ל הסכמים של יששכר וזבולון, מצינו אף יותר בשכרה של האשה המסייעת בידי בעלה בתורתו, שהיא זוכה כחלקו בעולם הבא, ומדוע מכירה אמיתית לפי כל כללי המסחר אינה תקיפה בענין זה.

התשובה היתה מאלפת, והוכיחה יותר מכל, את ייחודיותה של מסכת 'סוטה' המלאה באמרות מיוחדות ורבות אודות התורה ומעלתה, ובעיקר על לומדיה והולכי נתיבותיה. והרב החל להביא את דברי הגמרא ומפרשיה שיוכיחו את צדקת דבריו:

הגמרא בסוטה [כא,א] מתארת את הבת קול שיציאה ואמרה, שהמקרא הנאמר בשיר השירים 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו', נאמר בעד הון שמנסה אדם לרכוש מהלומד את שכר לימודו... שכל הון שבעולם לא ישוה לו, והמנסה לעשות זאת בוז יבוזו לו.

אך בעיון בתוככי דברי הגמרא על שלל מפרשיה ופוסקיה, עולה התמונה הברורה, 'אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה, ולא כרבי יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא', לא נאמר כן על 'שמעון' שעמל כל ימיו בתורה, שעשה עיסקא זו עם אחיו עזריה שהיה סוחר ועסק במסחר, וכן לא על רבי יוחנן שעסק כל ימיו באותם הוויות מקודשות, ונעזר משולחנו של דבי נשיאה, שסיפק כל צרכיו, אלא מדובר דוקא על הלל הזקן ושבנא אחיו, הלל יגע בתורה כל ימיו, ושבנא עסק במסחר כל ימיו, בסוף ימיהם פנה שבנא להלל בבקשה שבהיות וסייע בעדו רבות בימי חייו, יחלוק עמו את שכרו בעולם הבא. על כך יצאה בת קול מן השמים ואמרה שאם יתן איש כל הון ביתו באהבת התורה ושכרה לרכוש חלק הלומד - בוז יבוזו לו. והרי ודאי הוא הדבר שהלל ניאות למכור חלקו ולהתחלק עמו, שהרי אם לא כן לא היו נצרכים לבת קול, ובכל זאת יצאה בת קול באומרה שלא ניתן למכור חלקו בעולם הבא.

ולמרות שזו בת קול מפורשת, ביאר הגאון טעם הדבר, והחילוק ממקרים אחרים, שעולם הבא אינו חוב כשכירות פועל, כמאמרם ז"ל 'מי הקדימני ואשלם', שאם היה אדם מקדים לשלם, ואז היה עושה האדם את המצוה, שייך לומר שהוא 'ישלם' שמשמעותו מדינא, אבל היות והאדם הוא המקדים בעשיית מצוותיו, כמו שאמרו חז"ל אדם עושה מזוזה טרם נתתי לו בית, אם כן לא מגיע לו השכר אלא רק חסד הוא שנותן הבורא לשומרי מצוותיו. ואם הוא חסד שנותן הבורא, כיצד יכול למוכרו לאחר, אולי הקב"ה אינו חפץ בעשיית החסד לאותו אחר, כפי שחפץ היה להעניק לאותו אדם שעשה המצוה. אך שונה הדבר בקביעה מראש בתחילת החיים או מזמן זה ואילך, כמו שמעון ועזריה או רבי יוחנן ודבי נשיאה, שקבעו מראש חלוקה ברורה שהוא ילמד כל חייו והוא יעבוד בכדי לפרנסו, שאם לא כן היו נאלצים שניהם לעשות מחצה מחצה, וכאן בהחלט יכול השותף לקבל חלק בשכרו של הלומד.

וזהו שדייק הכתוב, אם יתן את כל הון ביתו באהבה, כיון שהשכר כולו הוא מחמת האהבה שאוהב הקב"ה את לומדיו ושומרי מצוותיו, ואין זה מן הדין כשכירות פועל, לכך 'בוז יבוזו לו', 'בוז' למוכר, ו'יבוזו' לקונה, שאין המכירה זו ממש.

ביאור זה הינו אחד מיני רבים עד מאד, הספונים בליבה של הסוגיות הנלמדות במסכת סוטה. את הביאור שנאמר במאורע מפעים זה, ערכו בש"ס לובלין, והביאוהו בצורה בהירה וייחודית במדור הייחודי "ביאורי הדף" במסגרת ש"ס לובלין שע"י מכון המאו"ר.

***

זו דוגמא אחת קטנה, מחומר מדהים בהיקפו וייחודיותו, הטמון בין בתרי מסכת 'סוטה'. לקראת תחילת לימוד הדף היומי במסכת סוטה, פנינו לעורכי ש"ס לובלין מבית היוצר של מכון המאו"ר בירושלים, המהווים כיום את הנחשולים שהחלו בביסוס והרחבת לומדי הדף היומי מקרב כל שדרות הציבור ובמיוחד עמלי התורה ומבקשי דברתה, אודות לתורה העצומה המחולקת למדורים רבים ומרתקים, להם נחשפים עשרות אלפי המנויים והמעיינים בתלמוד המפואר "ש"ס לובלין - המאור", שכל הרואה זאת אומר ברקאי.

יודגש, כי בהיות ומסכת זו רחבה היא מיני ים ועוסקת בנושאים רבים ומגוונים, לא ניתן יהיה להקיף בבימה זו אלא תמצית שבתמצית, ובתוככי העיון בגמרא המבוארת ניתן להשכיל וכל הרוצה יחכים.

'אכן לא הרי מסכת סוטה כיתר מסכתות הש"ס' - אומר לנו בשיחה הרה"ג ישראל אלברט שליט"א עורך ראשי ב'עין יעקב השלם', אחד ממדורי העילית בש"ס לובלין, 'בעוד המסכתות כולם עוסקות בדרך כלל בנושא אחד עליו נסובה המסכת, יוצאת דופן היא מסכת סוטה, שאף שהענין המרכזי בו כשמו - הוא השקאת הסוטה, נקבצו ובאו בין אמרותיה, תורה שלימה, הן בנושאי עיון רבים שאין להם כל מקור אחר בתלמוד, כמו גדרי ופרטי ברכת כהנים, או תיאור מצות הקהל וכל פרטיה, דיני משוח מלחמה ועגלה ערופה, על שלל הפרטים הנידונים בה, ובמיוחד חומר רב ונדיר בכמותו של דברי אגדה יחודיים, אודות מעלת לומדי התורה, והענין האמיתי במידה כנגד מידה, הן לגבי מידה טובה והן לגבי מידה רעה, כפי שמצינו בענינה של סוטה, או שמשון הגבור ומרים הנביאה, וכל הסובב בענינים אלו.

ביקשנו לנסות ולצלול במעמקי המסכת, לדלות ממנה מעט מושגים שיבהירו את קוי המיתאר היחודיים של מסכת זו, הצצנו מעט בין בתרי שני כרכי המסכת שיצאו לאור על ידם, והשכלנו להבין שלא נוכל לעשות זאת, לא יתכן כלל להקיף במסגרת חשובה זו, ולו קוים זעירים לאפיונה של מסכת כה גדולה וייחודית המכילה אוצר בלום מכל מקצועות התורה, שכל מי שייחשף להם יישבה בקיסמן חיש מהרה.

אך פטור בלא כלום אי אפשר, וכך שולח אותנו הרב אלברט, לחזות כדוגמא בעלמא, בתחילת המסכת, בה ביארה הגמרא בטעם הדבר שנכתבה מסכת סוטה בסדר נשים במקום זה, לאחר מסכת נזיר, ומבארת הגמרא טעם הדבר, לומר לך 'שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין'. על מאמר זה, נשפכו קולמוסים רבים מאבירי התורה לבאר עיקרו, למן תקופת הראשונים ועד ימינו אנו, אך עורכי ש"ס לובלין היחודיים, ראו לנכון ללקט כעמיר על גורנה את הדברים היחודיים ביותר, בצורה בהירה ומתומצתת, שיש בהם ליתן נופך רב למעיין בהם, המביאים אותו לידי שמחת התורה האמיתית.

כך לדוגמא הובא ביאורו של המהרא"ל צינץ [מלא העומר, נשא] שהאיר במאמר זה את דיוק הפסוקים בפרשת הנזיר, שכן לכאורה יש להבין מדוע הוצרכה התורה להדגיש - איש 'כי יפליא' לנדור וגו'. כמו כן צריך ביאור משמעות הלשון 'לנדור נדר להזיר לה''. גם יש לבאר את משמעות הלשון 'להזיר', שמשמעותו לכאורה שמזיר הוא את האחרים...

הדבר יתבאר באופן נפלא לפי מה שאמרו שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, והנה בודאי הדבר נחוץ רק למי שרואה בעצמו שאינו שולט ביצרו, ולכך נדרש הוא לעזר וסיוע לעצמו. אולם מי ששולט ביצרו אינו צריך לחשוש שמא יארע אף לו מקרה הסוטה, ואם כן אינו צריך להזיר עצמו מן היין כשמבחין הוא בסוטה בקלקולה. מעתה, יש לחוש שמי שאינו שולט ביצרו יתבייש להיות נזיר קודש, בראותו את הסוטה בקלקולה, כשעלול הוא לחשוב שהבריות שיבחינו בכך יבינו שיצרו שולט עליו.

אולם מצינו לחז"ל הקדושים שכדי שילמדו מהם הבריות ולא יבושו להודות על האמת נהגו אף הם קלות בעצמן כאילו חלילה היו גם הם חשודים, כמו שמצינו במסכת סנהדרין [יא,ב] באשה שבאה לפני רבי מאיר ואמרה לו, רבי, אחד מכם קידשני, מיד עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות ונתן לה, וכן עמדו כולם ונתנו לה. הרי שזה דרך הצדיקים, שכדי שלא יתביישו העושים שלא כהוגן, הראו כאילו אף הם עצמם נגועים באותו דבר. ועל זה רומז הכתוב באומרו: 'איש' - שהוא חשוב, 'כי יפליא' - שהוא מעשה נפלא שבראותו הסוטה בקלקולה ומזיר עצמו מן היין, יהיה הדבר לנדור נדר 'להזיר לה'', דהיינו כדי להזיר אחרים שהם חשודים על הדבר שימנעו מכך.

'מענין לציין' אומר לנו הרב אלברט, 'שמתחילים ללמוד בסדר לימוד הדף היומי את מסכת סוטה בדיוק בימי העומר מעט לפני חג השבועות, שכן אף קרבן הסוטה מגיע מן השעורים, כפי שמתארת הגמרא שהוא מידה כנגד מידה, שהיא עשתה מעשה בהמה, ולכך תביא קרבנה ממאכל הבהמות, בכך שלא קיימה את מצוות התורה שניתנו בהר סיני, וכבר ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין כן, שמנחת סוטה באה משעורים לפי שעשתה מעשה בהמה שמקרבת נפש בהמיותה לה' יתברך, והתיקון הוא בקרבן עומר שמקריב כל כוחות הבהמיות שלו גם כן לה' יתברך, ואז מתחילין לספור הימים לזמן מתן תורה שבו נעשים חרות מיצר רע וממלאך המות, ונצרף גם מעשה הבהמיות שלו במ"ט ימי הספירה להיות מזוקק שבעתים ונזדכך קדושת היסוד ברית קודש, ואז זוכה על ידי קדושת חג השבועות לשפע בני, דבעצרת נידונו פירות האילן והאדם עץ השדה וזוכה להשפעת פירות למינהו. ובפרי צדיק אף הוסיף שלכך יש שנהגו ללמוד מסכת סוטה בימי ספירת העומר שיש בה מ"ח דפים ולמדו בה כל יום דף, שכן עבודת האדם מיציאת מצרים ממ"ט שערי טומאה עד חג השבועות ליזכך מהדרגה הנמוכה ביותר כסוטה שעשתה מעשה בהמה, עד לזיכוך מוחלט במתן תורה שפנים בפנים דיבר ה"א עמכם.

כשביקשנו הימנו לאפיין כדוגמא מהו ה'עין יעקב השלם', הפורס בקרבו מדורים מרהיבים סביב אגדות המסכת, שבמסכת סוטה הינם חלק עיקרי ומכריע, הוא נוקט בפנינו דוגמא מאלפת, השייכת לימים אלו בהם עמלים כולנו לתיקון המדות, והנה הגמרא בסוטה מביאה ש'תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית של גאוה', ורבו הפירושים להבנת הענין כיצד תיתכן גאוה בתלמיד חכם העניו מכל אדם, ובעין יעקב השלם נפרסו ובאו כ"ד מהלכים  מרהיבים שננסה להביאם באומר הקצירה.

מעניין לציין, שהתחלת הלימוד בסדר לימוד הדף היומי במסכת סוטה חלה בדיוק בימי ספירת העומר מעט לפני חג השבועות, וכן ידוע על מנהג מקדמת דנא ללמוד מסכת סוטה בימי ספירת העומר, וכן הוא מנהג חב"ד

 

מענין לציין, שמתחילים ללמוד בסדר לימוד הדף היומי את מסכת סוטה בדיוק בימי ספירת העומר מעט לפני חג השבועות, כמה מתאים הדבר, שכן אף קרבן הסוטה מגיע מן השעורים, כפי שמתארת הגמרא שהוא מידה כנגד מידה, 'היא עשתה מעשה בהמה ולכך תביא קרבנה ממאכל בהמה', וכבר ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין, שמנחת סוטה באה משעורים לפי שעשתה מעשה בהמה, והתיקון הוא בקרבן העומר שמקריב כל כוחות הבהמיות שלו גם כן לה' יתברך, ומתחילים ממחרת הפסח לספור הימים שעד זמן מתן תורה שבו נעשים חירות מהחמץ, ומהיצר רע ומלאך המות, ונצרף גם מעשה הבהמיות במ"ט ימי הספירה להיות מזוקק שבעתים ונזדכך קדושת היסוד, ולכך בחג השבועות מקריבים את העומר, כי נתקן ונתעלה. וכן ידוע על מנהג מקדמת דנא ללמוד מסכת סוטה בימי ספירת העומר, וכן הוא מנהג חב"ד, (ראה מנחת עומר, כג, א-ב. שערי הלכה ומנהג, ימי הספירה). עבודת האדם מיציאת מצרים ממ"ט שערי טומאה עד חג השבועות, היא להזדכך מהדרגה הנמוכה ביותר כסוטה שעשתה מעשה בהמה, עד לזיכוך מוחלט במתן תורה שפנים בפנים דיבר ה"א עמכם.

                                                                                                       

                                                                                                         * * *

כ"ד אופנים בביאור המליצה שתלמיד חכם נצרך ל'שמינית שבשמינית' גאוה, האמנם?

אם בכל התורה כולה 'שבעים פנים לתורה', על אחת כמה וכמה בדברי אגדה, שהן כבשונו של עולם, וכמה דיו נשפכו וקולמוסים נשתברו להבין דברי חכמים וחדותם. מסכת סוטה משופעת בחלק עיקרי ומכריע שלה באגדות הש"ס.

דוגמא מאלפת למאמר חז"ל, אשר נאמרו עליו אין ספור ביאורים באופנים שונה הוא מאמר הגמרא במסכת סוטה ש'תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית של גאוה'. ורבו הפירושים להבנת הענין, כיצד תיתכן גאוה בתלמיד חכם העניו מכל אדם, ומה כוונת מליצת לשון הגמרא שמותר שיהא בו 'שמינית שבשמינית' גאוה. ננסה להביאם כאן בקצירת האומר כ"ד מהלכים  מרהיבים.

א. רש"י והמאירי פירשו, שאחד משמונה שבשמינית הוא משקל הקטן שבמידות, הנקרא עוכלא, והכוונה לומר שהתלמיד חכם צריך שיהיה בו אך ורק מעט גאוה.

ב. הרמב"ם ביאר, שהרי הוזכר בגמרא אודות הגאוה, 'בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה', דהיינו שאין ראוי להיות האדם שפל רוח לגמרי, ולכן שיערו בדרך משל חלק אחד משישים וארבע, דהיינו שכשנשים את הגאוה בקצה אחד ואת שפלות הרוח בקצה אחר יהיה ביניהם רוחב שישים וארבע חלקים, ועל האדם לעמוד בחלק הס"ג, ואילו יחסר חלק אחד ויקרב אל הגאוה יותר ממידה זו, יכנס תחת השמתא.

כעין זה פירש האר"י הקדוש, ששמונה פעמים שמונה הם ס"ד, וכשתיקח חלק אחד מהם שהוא שעור אחד משמנה בשמינית עדיין אינו בכלל ג"ס הרוח כי לא נכנס בגבולו של ס"ג, אבל אם יהיה בו יותר משעור זה אפילו כל שהוא, יכנס בכלל ג"ס הרוח ונקרא בעל גאוה.

ג. הר"ן ביאר מאמר זה, שבכל העולם מפוזר קב אחד של גאוה, כפי שאמרו במסכת קידושין שעשרה קבין גסות הרוח ירדו לעולם ואחד ממידה זו נטל העולם כולו, נמצא שבכל העולם מפוזר קב אחד של גסות וגאוה, ושמינית הקב הוא חצי לוג, ושמינית של חצי לוג הוא רובע רביעית הלוג. לזאת אמרו שצריך שיהיה בו שמונה משמינית דהיינו רובע רביעית, שאז כשתמזגנו עם רביעית דם הנפש אינו אלא על חד ארבע שאין בשיעורו מזיגה ואין בו טעם הגאות, ובא להשמיענו שלא יתגאה בשיעור הבולט והמורגש לעין.

ד. המהרש"א פירש, שהכוונה לומר שלא ישפיל התלמיד חכם את עצמו יותר מדאי, מפני כבוד התורה שיש לה שמונה מעלות, שנאמרו בשמינית, דהיינו במזמור אשרי תמימי דרך - המדבר בשבח התורה - שנאמר בתמניא אפין.

ה. מהר"י חלאוה כתב לבאר, שבכל המדות, הנהגת המיצוע היא הדרך הנכונה, ואילו בגאוה צריך האדם להתרחק ממנה יותר מהמיצוע, ונקטו בדרך משל, שאם היה בין הגאוה לשפלות שמונה שמיניות שהם ס"ד, לא יעמוד החכם על ל"ג, שהוא המיצוע, אלא יטה עצמו לצד השפלות, ולא בקצה האחרון שהוא ס"ד, אלא יעמוד על נ"ז, שהוא אחד משמונה שבקבוצת השמינית האחרונה.

ו. בעל עיון יעקב פירש, שעל התלמיד חכם להתגאות אך ורק נגד הרשעים ועמי הארץ כדי לא להתחבר עמהם, והנה הפסוק השמיני במזמור 'למנצח על השמינית' הוא 'אתה ה' תשמרם תנצרם מן הדור זו לעולם', דהיינו שצריך להתרחק מן הרשעים בתכלית הריחוק, ולזה רומז המאמר.

ז. ביערות דבש כתב לפרש בזה, שהכוונה למזמור 'אשרי תמימי דרך' האמור בשמונה בבות, ובאות חי"ת נאמר 'חבר אני לכל אשר יראוך', והיינו שצריך התלמיד חכם שתהיה בו מדה זו, להתחבר לכל יראי ה' וחושבי שמו.

ח. רבי שלום חריף פירש, שבא לרמז למובא במדרש שמואל על הפסוק 'חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך', שמותר לאדם להתפאר בעצמו בזה שהוא חלק ה' ממעל, אם יבוא על ידי כך 'לשמור דבריך', ופסוק זה שמונה שבשמינית הוא, כי הוא באות ח' שבתמניא אפי.

ט. רבי העשיל מקראקא ביאר זאת, שהרי מצינו שבחר הקב"ה את הר סיני הנמוך מכל ההרים לתת עליו את התורה, כדי להראות שילמדו מכך מדת עניוות. ומובא במסכת בבא בתרא שהר תבור גבוה ארבע פרסה, והנה פרסה היא ארבע מיל, ומיל הוא אלפיים אמה, אם כן פרסה הוא שמונה אלף אמה, וכיון שהר תבור גבוה ארבעה פרסאות, אם כן הוא שלשים ושניים אלף אמות. ומובא במדרש שהר סיני גבוה חמש מאות אמה, והוא ממש חלק ס"ד משלשים ושניים אלף אמות, ומכך שלא רצה הקב"ה לתת התורה על הר תבור, אלא על הר סיני, משמע שמותר לתלמיד חכם להתגאות חלק שמינית שבשמינית.

י. בספר הקדוש קב הישר הביא לפרש בזה בשם הגאון רבי וואלף אב"ד פוזנא, דאיתא בזוהר הקדוש שהשם הקדוש ע"ב יוצא מפסוקים ויס"ע ויב"א וי"ט, באופן שהוא מסודר בשמונה שורות, ולפי הסדר שסידרו הזוהר נמצא שאחד משמונה השמות שבשורה השמינית הוא ענ"ו, ועל זה רמזו כאן שצריך התלמיד חכם שתהא בו מידה זו.

יא. בעונג נפש כתב, שהרמז בזה לשמונה פסוקים אחרונים שבתורה שכתבם משה לבדו, ולפסוק השמיני הכתוב שם 'ולכל היד החזקה וגו'', שמזה למדים שמותר לתלמיד חכם להתגאות, שאף שהיה משה עניו מאד אף על פי כן הראה לעיני ישראל יד חזקה ומורא גדול.

יב. בפנים יפות ביאר כוונת המאמר, כי ראוי לאדם שיצניע כל מעשיו, מה שאין כן ענין היראה צריך לעשותה לעין כל כדי שילמדו ממנו. וזה הרמז בשמונה שבשמינית, שהשמונה פסוקים שבסוף התורה כתבם משה בדמע, ובפסוק השמיני מסיים 'המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל', ומילת 'המורא' היא התיבה השמינית מסוף הפסוק למפרע, רמז שאת מצוות המורא יכול לעשות לעיני כל ישראל.

יג. בדרשות החתם סופר פירש, שהנה ישנם ל"ב נתיבות חכמה, וכל אחד כלול משתיים, סור מרע ועשה טוב, נמצא שנעשה מהל"ב ס"ד. לכך אמרו שאף על פי שמותר לו להתגאות קצת ביתרונותיו, מכל מקום יתגאה רק שמונה שבשמינית, דהיינו שיחשוב בדעתו שאין בו שום יתרון כי אם המעלה הראשונה של הל"ב נתיבות, וגם באותה מעלה אין בו כי אם חלק הסור מרע אבל לחלק העשה טוב עדיין לא הגיע, והוא חלק ס"ד ממה שצריך להגיע לשלמות נפשו. ונקטה הגמרא שמונה שבשמינית ולא חלק ס"ד, לרמז לפסוק השמיני שבאות ח' בתמניא אפי, 'חסדך ה' מלאה הארץ חוקיך למדנו', שהתפלל דוד שיורהו ה' דרך חוקיו, וכמו כן צריך התלמיד חכם לידע בנפשו שלא הגיע עדיין לבחינת עשה טוב ולכן יבקש חוקיך למדנו.

יד. עוד פירש בזה החתם סופר, על פי מה שכתב הרמב"ם שבעת שמוכיח לרבים יש לדבר עימם קשות. והנה שעת תוכחת החכם היא שעה אחת ביום השבת, והיא שמינית שבשמינית, מפני שצריך האדם לעסוק בתורה כל יום שמונה שעות, ובשבת צריך לעסוק בתורה שתי פעמים שמונה שעות, שהרי אין לו את השמונה שעות של עסקי עולם הזה, נמצא שצריך לעסוק בתורה בכל שבוע שמונה פעמים שמונה שעות, שהם ששים וארבעה. אם כן באותה שעה שהחכם דורש הוא שעה אחת מהס"ד שעות, והוא שמיני שבשמינית, ורק באותה שעה מותר לחכם להשתרר על הציבור לשם שמים כדי שיתקבלו דבריו.

טו. ביאור נוסף מצינו בזה לחתם סופר, ע"פ דברי הרע"ב (אבות ג, ג) שהתורה מחולקת לארבעה חלקים, מקרא, משנה, תלמוד, הלכה. והנה חלקי התורה גם כן מחולקים לארבע, עדות, חוקים, מצוות, משפטים. נמצא שכל חלק הוא חלק ט"ז. וכל התורה מחולקת לשני חלקים, עשין ולא תעשין. נמצא שכל חלק מחלקי התורה הוא חלק ל"ב. וכתב הרמב"ן שבכל התורה יש בה עיקר הדין, ותוספת, שהוא לפנים משורת הדין. נמצא שכל חלק מחלקי התורה הוא חלק ס"ד. וכוונת הגמרא לומר, שתלמיד חכם הזוכה להלכה למעשה, שהוא החלק הרביעי של התורה, ועושהו במשפט, דהיינו בין אדם לחבירו שהוא חלק רביעי בחלקי התורה, ועושהו בקום ועשה לפנים משורת הדין, יכול להתגאות בחלק שמינית שבשמינית זו.

טז. עוד פירש החתם סופר, שהכוונה למצות המילה, שהיא המצוה שמינית שבתורה, ומתקיימת ביום השמיני, והזוכה לשמור ברית קודש מותר לו להתגאות בזה.

יז. הגר"א פירש מאמר זה, שהפרשה השמינית בחומש בראשית היא וישלח, והפסוק השמיני הוא 'קטונתי מכל החסדים וגו''. והכוונה לומר שצריך התלמיד חכם לזכור את חסדי השם יתברך ושהוא קטן מכל החסדים.

יח. בעל קדושת לוי כתב לבאר, שאף שצריך האדם להיות עניו בכל דרכיו ומעשיו, מכל מקום בעבודת ה' אסור לו להיות עניו, ואיתא בזוהר שעולם התענוג הוא המידה השמינית, והעושה מעשים טובים מדבק עצמו למדה השמינית שבשמינית, שהמתענג בתענוג שעושה הרי הוא מדבק עצמו גם כן במדה השמינית.

יט. רבי עקיבא איגר ביאר, שהכוונה לפסוק השמיני שבפרשה השמינית שבתהלים, 'תמשילהו במעשי ידך כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים כולם וגם בהמות שדי', שרק על בעל חי מותר לאדם להתגאות.

כ. הגאון מהרא"ל צינץ כתב (בהקדמתו לספר מגן האלף), ששמונה פעמים שמונה הם ס"ד, בגימטריא דין, והרמז שבעת שבאים הדיינים לפסוק דין, נצרך הדיין לגאוה ושיעמוד על דעתו להתיר עגונה וכדומה, ואם לעולם יאחוז בכל החומרות הוא סיבה להשחית ולחבל ולעגן בנות ישראל שלא כדת, ולכן צריך שיקול הדעת לשקול בשקל הקודש במה שראוי לעמוד עליו ולקבוע בו מסמרות שיהיה דין כראוי על ידי שמינית שבשמינית. והוסיף לבאר, שלכן נקטו חז"ל 'והגס לבו בהוראה', דהיינו שאם מתגאה מעט יותר משמינית שבשמינית שהוא ס"ד, נכנס בגדר 'גס' לבו בהוראה.

כא. בטל אורות פירש, שלא דק בחשבונו כל כך, והכוונה לומר שהחכם, אף על פי שהוא בקיא בכל הש"ס, שהוא שישים מסכתות, אל יחזיק עצמו כבקי בכל הש"ס אלא רק במסכת אחת מהם, במסכת שעוסק בה עתה.

כב. בעיני שמואל פירש, שהתלמיד חכם מצד גופו צריך לחשוב שהוא כאפס ואין, אבל במה שנוגע לענין הנפש צריך לחזק עצמו. ורביעית דם שבאדם נקרא דם הנפש, ומשקל דם הנפש הוא כ"ה סלעים שהוא רביעית הלוג, ורביעית הלוג הוא שני עוכלא, וישנם ארבעה חלקי נשמה, נפש רוח נשמה חיה, וכל אחד ואחד כלול מכל הארבעה חלקים, נפש שבנפש רוח שבנפש וכו', וחלק נפש בנפש הוא רק חלק אחד מט"ז שבנשמה אחרי שכל אחד כלול מארבעתם. ובא להורות שהתלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית, דהיינו שלא יתגאה כי אם בחלק הנפש שבנפש שהוא חלק ס"ד מכל חלקיו, והוא שמינית שבשמינית.

כג. בפרחי כהונה כתב, שהוא רומז למידה השמינית שבשמינית בספירות, הוד שבהוד. ובא לרמז שהתלמיד חכם, מאן מלכי רבנן, וצריך שיהיה לו הוד מלכות כדי שיתקבלו דבריו.

כד. בעל עין אליהו ביאר, שדרכם היה בזמן חכמי התלמוד לשבת לפני הרב בשבע שורות לפי מעלתם, והיושב בשורה השמינית אינו חשוב כל כך. לזה אמר שהתלמיד חכם ישפיל עצמו בעיניו אף נגד היושב בשורה השמינית אף על שהוא גדול ממנו בשמונה מעלות.

 

***

אכן, יקשה ליכנס לנבכי מסכת גדולה וייחודית זו בבימה זעירה, אך בעיון קל בהקדמה המפוארה שקונה לה מקום של כבוד בפתח שני כרכי המסכת מבית היוצר של 'ש"ס לובלין', מבחינים אנו ביצירה מפוארת שאכן פותחת בפני הלומדים צהר נרחב להבין מיטב פרטיה ודקדוקיה של המסכת כולה, במיוחד הנושאים שנדברו בהם לראשונה בתלמוד במסכת זו, כדיני ופרטי ברכת כהנים, עגלה ערופה ומשוח מלחמה ואחרים, בשפה קולחת ובהירה, שטרם נראה כדבר הזה בשדה הספר התורתי.

פנינו להרה"ג הלל מן שליט"א עורך ראשי בש"ס לובלין, שאף ערך וליקט את ההקדמה המקיפה למסכת סוטה, עליה מעידים בפנינו מכירי המסכת ונבכיה, שהיא יצירה מופתית הפותחת שער לכל המבקש להבין את עניני המסכת כולה, כששלל פרטיה ודקדוקיה של המסכת ועניניה הרבים מובאים בה בצורה מיוחדת ובהירה.

'אכן', מתאר בפנינו הרב מן, 'מסכת סוטה שופעת היא במלא חופניה, במושגים חדשים, שלא נתקלים בהם בתלמוד כולו, בעוד תחילת המסכת עוסקת רבות בפרטי ענין הסוטה, נשנה בה אחד הדינים שקריאת פרשת הסוטה נאמרת בכל לשון, באו ונפרסו בין דפיה המלאים מצוות רבות שחלקן נאמרות אף הן בכל לשון, וחלקן דוקא בלשון הקודש, ואגב דין זה, נכנסה הגמרא לפרט מיטב פרטיה והלכותיה, וזו הסיבה שבין בתריה נדונים בהרחבה דיני ברכת הכהנים, ודיני ההכרזה לפני היציאה למלחמה שנעשים על ידי הכהן משוח המלחמה, הברכות והקללות שנאמרו על ידי הכהנים והלויים בבוא עם ישראל לארץ בימי יהושע, דין הקהֵל שנקראת התורה בבית המקדש ברבים, ודיני העגלה הערופה המובאת במעמד גדול לכפר על רצח שלא נודע עושהו, ובהיות ואין מסכתות העוסקות בנושאים אלו, נפרסו ובאו במסכת זו.

במסכת סוטה אף התרבו דברי האגדה, וריבויים נובע מעצם טבעם של הנושאים הנדונים בה. מצוות השקאת הסוטה מביאה בעקיפין לדיונים עיוניים רבים, הן לגבי הסיבות הגורמות לאנשים לחטוא, והן לגבי דרכי העונש הבאים עליהם מן השמים, שבמדה שאדם מודד מודדין לו מן השמים. הן ביחס לסוטה, והן ביחס לאישים שונים בעמינו. במסכת זו אף נידון בהרחבה שאלת הגמול בכללותה, הדרכים שבהם נענשים אנשים על חטאיהם, והאופן שבו הם מקבלים שכר על מעשיהם הטובים. זכותה של הסוטה המעכבת את הפורענות מלחול עליה, מביאה לדון ביחס לזכות במצוות בכללה. וסיומה של המסכת, המדבר על ביטול מצוות אחדות השקאת סוטה, הבאת עגלה ערופה, בגלל ירידת הדורות כללית של האומה הוא בסיס רחב של השינויים לרעה שבאו על עם ישראל מזמן הפאר, שבו היתה לעם התגלות וברכה, עד לדורות ההולכים ופוחתים במשך התקופות כולן'.

נקודה ראויה לציון הפותחת אף הקדמה זו, הוא שמה של המסכת.

מחד, די להביט בדברי החינוך [שסה], בביאורו ענין המסכת, שדייק הדבר שלשון 'סוטה' הוא מלשון סטיה והסרה, שהאשה סוטה ומסירה את עצמה מבעלה ללכת אחרי אנשים אחרים. כי רוב הפעמים הבעל לא יקנא בה כי אם כשרואה בה דבר פריצות, ומכך באו ונתרבו כל גדרי ופרטי הדינים בענין הסוטה.

אך המסר המעודד מאידך, דייק הסמיכת חכמים שהמסכת נקראה 'סוטה' בלשון יחיד, ולא 'סוטות' בלשון רבים, לרמז שלא נחשדו בנות ישראל על כך, ואינו דבר מצוי להקראות לשון רבים כדאמרו 'אחת היתה ופרסמה הכתוב'. ועוד, היות ויש אם למקרא להקראות 'סוטה' גם כן בלשון זכר, לרמז שנאמר כן אף על הבעל, שדין סוטה נאמר אף בו, שהרי אמרו בה, כשם שהמים בודקין את האשה בודקין את האיש מטעם ונקה האיש מעון, ואגב כך נפרסו ובאו פרטי וגדרי הדבר בארוכה.

ענין נוסף בהקשר לכך כתב הדברי שאול, בטעם הדבר שבמקראות התורה קדם דבר הסוטה לדין הנזיר, ואילו במסכתות התלמוד, קדמה מסכת נזיר למסכת סוטה, ללמדך, שענין סוטה מורה שיביט האדם בחסרונו, ואחרי כן יזיר את עצמו ויעמוד על דברי התורה שצריך לו לגדור עצמו בהם, לכן נכתבה בתורה תחילה פרשת סוטה, ורק לאחר מכן נאמרה פרשת נזיר, כי באמת אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. אמנם חז"ל שנקראו 'תורת אמך', לרמז שהם אוהבים לאדם וחפצים בטובתו היתרה, לכן הם סדרו את מסכת נזיר קודם מסכת סוטה, דהיינו שהאדם יזיר עצמו בתחילה טרם שיכשל בדברי תורה, ויהיה די לו בזה שיתבונן בפרשת סוטה האמורה בתורה, ומדברי התורה יבין באיזה דבר צריך לשמור, ולא על ידי כשלון בדבר, וכוונת המשנה היא להורות ולסלול לאדם דרך שלא יצטרך להגיע לכשלון, אלא מיד מתחילה יקיים 'סור מרע' ויזיר עצמו מן היין, ועל ידי כך כלל לא יגיע לבחינת - רואה סוטה בקלקולה.

ביאור נפלא בכך, שכל אחד יכול ללמוד ממנו אורחות יושר, כתב העקדת יצחק [שער עג], שהרואה סוטה בקלקולה בוודאי יפחד וירך לבבו על חטאותיו הפרטיים, הנסתרות והצפונות עם לבבו, ויאמר לעצמו אוי מי יחיה משומו אל עין השקפתו עלי להפרע ממני בסתר או בגלוי, כמו שעשה באשה הזאת אשר התפרסם ניוולה לעיני כל, לכן העצה היעוצה היא שלא יניח להתעוררות זו לחלוף ללוא שיעשה עימה דבר ממשי לתיקון נפשו, ולכך תיכף ומיד יקבל על עצמו קבלה טובה, ויפריש עצמו מן היין שגרם לאשה זו כל זאת, והפורש עצמו מן היין ההווה, יזכה אל היין המשומר בענביו בסעודת לויתן עם בא המשיח בב"א.