תורה בוערת בשנחאי

מבט מבפנים: כך נראה היה 'עמל-התורה' של ארבע-מאות האריות והכפירים בישיבת מיר בימי שנחאי ויפן

ימי הקיץ בשנחאי קשים היו במיוחד. החום העיק והזיעה ניגרה בכמויות. לא ניתן היה לנגוע ברגלי ה'סטנדר' המתכתיים עקב החום האדיר אשר ספגו. לצורך כתיבת חידושיהם, עמדו התלמידים סמוך לחלונות, נעזרים בגיליונות פלסטיק למנוע רטיבות הזיעה הניגרת על הדיו הכתוב. ושרשרת הניסים לא פסקה * שם פנה המשגיח רבי חצ'קל לרבי שמואל קנישינע'ר, הלא הוא רבי שמואל בירנבוים: "הרי עדיך להיות ראש ישיבה, ומה זה תעסוק ב'קדשים'?" * וגם: איזה ערוץ חשאי הציל את הישיבה, עם התקפת היפנים ב"פרל הארבור"? * פרסום ראשון מתוך ספר שעתיד לראות אור על ראש ישיבת מיר דאמריקה זצוק"ל

מי שהתבונן, ולו לרגע קט, בסיפור-חייו המופלא של ראש ישיבת מיר דאמריקה, מרן רבי שמואל בירנבוים זצ"ל, כפי שהתפרסם בעיתוני הקודש והחול עם הסתלקותו לפני כארבעה חודשים, עצר את נשימתו. מיד הבין כי מדובר היה בראש ישיבה אחר.

ראש ישיבה אמיתי, ראש ישיבה של פעם. שר התורה. מורם מעם.

בניגוד לרבים מגדולי העולם, לא בכל אחד מאיתנו קיים רבי שמואל פוטנציאלי. כי את כוחות הנפש שלו הוא שאב באמצעות עבודה קשה בחומר ובלבנים, ייסורי איוב בשנחאי הרחוקה, ולא בתנאי פנימייה וארוחות עשירות על מגש של כסף בבני-ברק, כפי שאנו מכירים, בחסדי שמים, בהיכלי הישיבות של ימינו.

רבי  שמואל היה אחד מני ארבע-מאות האריות והכפירים שהיטלטלו בדרכים עקלקלות מהיכל ישיבת מיר ביפן, משם לשנחאי, ובהמשך לעיר הקודש והמקדש שבארץ הבחירה. העיקר לא לפסוק פומיה מגירסיה, גם לא בימים בהם קיבלו כל העת דיווחים על אבדן של מחצית ויותר מבני משפחותיהם.

בחוץ בערה אש המלחמה, ובפנים בערה בעוז אש התורה.

אנו גאים להגיש לכם בפרסום ראשון קטעים נבחרים מתוך הפרק "ממזרח שמש". בפרק זה מתועדים דברי ימי שנחאי, כפי שנשמעו על-ידי רבי שמואל בירנבוים עצמו ועל-ידי חבריו לספסל הלימודים, ברוח חיה ומוחשית.

הספר המלא, "ושמואל בקוראי שמו", יופיע לקראת חג מתן-תורה הקרוב, "על-ידי תלמידים ובני משפחה, מתוך רצון להעלות את שאיפות התלמידים". פרק אחר פרק בחייו של הענק שבענקים, מלווים בעמודי צבע ובכשבע-מאות תמונות נדירות.

המו"לים מדגישים, כי צאתו של הספר במהירות שכזו – פחות ממחצית השנה לאחר ההסתלקות – היא לא סיבה לחוסר דייקנות בעובדות, אלא תוצאה מבורכת של עבודת צוות של כחמישה כותבים במקביל לצד התלמידים ובני המשפחה.

הספר "ושמואל בקוראי שמו", יותר משהוא סיפור חיים וספר זיכרון לרבי שמואל, הוא סיפורה של תורה.

***

בראש חודש אלול תש"א, מסר (מרן) רבי חיים שמואלביץ את שיעור הפתיחה. אחריו עלה המשגיח (מרן) רבי חצ'קל לווינשטיין לשיחה שחרתה את דגלה בנפשות כולם. צופה מן הצד לא יכול היה לחלום שזה קורה בהיכל ישיבה מאולתר בשנחאי שבסין, שבועות אחדים לאחר הגירוש מיפן.

היתה זו שיחה מוסרית מזעזעת כל לב, בה תבע רבי חצ'קל התמסרות מוחלטת לעמל התורה, תוך שמפרט הוא את ההנהגה הניסית והמופלאה אשר הובילה את ישיבת מיר, על ארבע מאות האריות והכפירים השוכנים בה, בדרכים עקלקלות.

 את דבריו סיים במשפט שנחרט לימים בלב תלמידיו, באומרו כי הנהגה שכזאת הרי אין היא מותירה אפשרות כלשהי לחטא, נוטלת היא את הבחירה מהאדם! התמסרות ללא שייר, התבטלות מוחלטת! זו היתה תביעתו, ובכך ניתן האות לפתיחתה של תקופה. תקופה מופלאה, נטולת הסבר והגיון אנושי, אשר נפרשה על פני חודשים ארוכים, קרוב לשש שנים.

אמנם, הם חשבוה, את גזירת הגירוש מיפן לשנחאי, לרעה, אך האלוקים חשבה לטובה. 'גזירה' זו היתה מהטובות שידעה הישיבה, שכן תקופה זו נזכרה ונזכרת עד ליום זה בערגה בפי אותם אשר זכו ללמוד שמה, כתקופה בה ידעו עליה מופלאה ונוראה בתורה ויראה. וכך בשלהי הקיץ, שלהי חודש אב, הועלו פליטי וילנא הגולים על ספינות, וגורשו לעיר הנמל, שנחאי.

 
1791 – מימין: רבינו, רבי נחום פרצוביץ, רבי יעקב פינקלשטיין, רבי שמואל חרקובר,
רבי אשר ליכטנשטיין, עומד (רביעי מימין) רבי ראובן פיין

חום כבד

פליטי הישיבה שוכנו בבנין בית הכנסת הגדול "בית אהרן" בשנחאי. היה שם אולם לימודים ענק, מטבח וחדרי אוכל מרווחים. חדרי לינה נשכרו ברובע היפני 'הונקיו', וכן נרכשו שני בניינים שהוכשרו למקומות לינה באזורים סמוכים.

בני הישיבה, ארבע מאות כפירי אריות שקדו על תלמודם, כאילו אין להם בעולמם אלא ד' אמות של "בית אהרן" בלבד. הרחק מביתם וממשפחתם, מנותקים מהעולם השסוע הפצוע והמדמם את דמם של יהודי אירופה, ישבו בני ישיבת מיר בבית הכנסת "בית אהרן", ושקעו בתלמודם.

ימי הקיץ בשנחאי קשים היו במיוחד, החום העיק והזעה נגרה בכמויות. לימים סיפרו בוגרי שנחאי, כי לא ניתן היה לנגוע ברגלי ה'סטנדר' המתכתיים עקב החום האדיר אשר ספגו. לצורך כתיבת חידושיהם, נעזרו התלמידים בגיליונות פלסטיק בהם נקרע חור ברוחב שורה, הגיליונות מונחים היו על דף הכתיבה למען לא תרטיב הזיעה הניגרת את הדיו הכתוב, וב'חלון' של השורה כותבים היו את חידושיהם.

  בתחילה גם סבלו רבים מהתלמידים מבעיות תזונה אשר גרמו לסדקים בלשונם, בעיה אשר אובחנה כתוצאה ממחסור בוויטמין מסוים. נשות הקהילה שנסו את מותניהם להכין דברי מאכל העשויים משמרים, המכילים רכז גבוה של הוויטמין החסר.

"ימי הזוהר", כך כינה לימים מרן הגר"ש בירנבוים זצ"ל את אותה התקופה, ימי תורת שנחאי. בתקופה זו למד הוא בחברותא עם הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל, לימים חתן מרן הגר"י שמואלביץ זצ"ל, וראש הישיבה בא"י. בתקופה זו סיימו הם בחברותא את סדר נשים וקדשים, סדר קבוע היה להם, סדר אשר התחיל עם תחילת סדר שני והסתיים בשלוש לפנות בוקר, עם הפסקה קלה לתפילת ערבית.

האגדה מספרת כי כאשר הבחין מרן המשגיח ברבי שמואל הלומד במסכתות מסדר קדשים, פנה אליו בתמיהה: "הרי עדייך להיות ראש ישיבה, ומה זה תעסוק ב'קדשים'?".

סוד העברת הכספים

בי"ז כסלו תש"ב, פרצה בעוז מלחמת יפן – ארה"ב, עם התקפת היפנים ב"פרל הארבור". שנחאי היתה בין המדינות הראשונות אשר נכבשו ע"י היפנים, וכמובן שכל קשר עם רבי אברהם קלמנוביץ זצ"ל - השוהה בארה"ב ומגייס כספים ללא לאות למען הישיבה – נותק ממילא, שכן אוי לו למי שנתפס משתף פעולה עם האויבים האמריקאים.

כיון שכך, הוצרכה הישיבה ליצור ערוץ חשאי ועוקף, ע"מ לחדש את הקשר עם הגר"א קלמנוביץ זצ"ל.

במוחו הכביר, הגה מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, מערכת 'קודים' המורכבת ממונחים בש"ס ופוסקים, וכך התנהל לו קשר המכתבים, המעדכן על כך ש"סוגית עירובי תחומין היא יותר חמורה", כאשר כוונתו על הגטו בו הוסגרו בני הישיבה, וכדלהלן, לצד מידע כי "אין מושג וציור בדרישותיו של הרב יקרות", כאשר כאן המכוון על היוקר המאמיר. בתחילה נתקלו המכתבים הסתומים באי הבנה מצד מקבליהם בארה"ב, אך משנקלט הרעיון, הורצו המכתבים הלוך ושוב בשפת הסתרים המקורית, כך במשך חמש שנים תחת עינם הפקוחה והדקדקנית של היפנים.

את העברת הכספים בפועל בצעו באמצעות בנק כלשהו בשנחאי אשר החזיק בסתר דולרים אמריקאיים. ואילו רוב הקשר נעשה דרך המדינות ארגנטינה, אורוגוואי ושוודיה, כאשר בשוודיה, מרכז את הפעולות מרן המשגיח רבי שלמה וולבה זללה"ה, אשר היה לאחד מעמודי התווך בפעילות ההצלה.

הישיבה בגטו

בשבט תש"ג, הודיעו השלטונות כי על כל היהודים לעבור ולהתגורר בתוך גטו סגור, ברובע 'הונקיו'. למעשה, תכניתם היתה לכנוס בכך את כל היהודים, ובבוא היום, רח"ל, להשמידם.

      עם התחלת השהות בגטו, טרם הורגשה הגבלת תנועה, שכן לצד חובת המגורים בו, התנועה בשאר שנחאי היתה חופשית, והמעבר לבית הכנסת "בית אהרן" (מרחק שלשת רבעי שעה הליכה רגלית), אפוא, היה פשוט למדי.

ברם בתשעה באב נכנסה לתוקף הגזירה החדשה, לפיה קיים איסור יציאה מהגטו בשעות היום והלילה. וכך עד ר"ח אלול, למדו בני הישיבה בבית כנסת "אהל משה" אשר בתוככי הגטו.

בעזרת הנשים של בית מדרש זה היו שלש מיטות - להן היה ביקוש רב מטבע הדברים. אלו אשר זכו ללון בהן היו אפוא הללו שהלכו לישון מאוחר וקמו מוקדם. אחד מהם היה שמואל קנישינע'ר, הלא הוא מרן רבי שמואל זצ"ל.

אור יקרות פנימה

לימים הרבה מרן רבי שמואל זצ"ל לספר על החום הנורא שהיה בגטו בשנחאי, ההתעלפויות הרבות שפקדו אותו שם, ונחלי הזיעה שהגיר. סיפר הוא לתלמידיו כי נחלי הזיעה היו מונעים ממנו מלכתוב חידושי תורה על הדף בלא שהכתב יטשטש וימרח.

עוד סיפר ר' שמואל כי ההאפלה הקשה, שחייבו להאפיל בלילות מפחד הפצצות בנות הברית, המחישה לו כיצד יתכן שבחוץ ישרור חושך נורא, ללא הבזק ותקווה אך בבית פנימה ישרור אור יקרות...

ואם לא די בכך, לצד הקושי החומרי של השהות בשנחאי –נוסף גם הקושי המדיני. שכן יפן בת בריתה של גרמניה הנאצית היתה, וכיון שכך, מרובה היתה השפעת הנאצים ימ"ש על יפן לקבל את תרבותם ה'נאורה' בכל מה שנוגע להכחדת הגזע היהודי, רח"ל. לפחות על שני מקרים נודע, בהם עמדו בני הישיבה על סף מוות, והקב"ה הצילם מכך.

התכנית הראשונה היתה בחורף תש"ג, לפיה יוכרז כל האיזור כשטח צבאי, ובשל כך כל היהודים יוכרחו לעזוב את המקום לאי בטוח יותר. היהודים – כך ע"פ התכנית הארורה – יועלו על אניות, ואי שם באמצע הים יוטבעו במזיד ע"י הצבא היפני, אשר מצידו יפרסם בעולם הודעות צער ואבל על גורל הפליטים המסכנים, אשר מזלם לא שפר עליהם וטבעו בים שנחאי.

אלא שלא ינום ולא יישן שומר ישראל, ואחד מבכירי הקונסוליה אשר מצפונו העיק עליו גילה זאת בסתר לראשי הקהילה היהודית, בהדגישו כי גזירה היא ואין לשנותה, רק הוא את חובתו עושה ומודיע להם.

ראשי הקהילה מיהרו וגייסו סכום של חצי מליון דולרים כשוחד עבור הצבא, כאשר את התרומה מגישים הם 'לתמיכה באלמנות הרוגי מלחמת יפן ויתומיהם'. אלא שעם בואם לשם התנפלו עליהם קלגסי הצבא אשר הבינו את מטרת בואם – וכי נתגלתה מזימתם השפלה, ועינום והכום מכות נוראות.

אכן, את תכניתם בטלו הצפעונים הללו, שכן חששו הם כי יתפרסם הדבר בעולם וכדי בזיון וקצף.

האריות האחרונים

כאמור בכל אותו הזמן, משך אותם השנים, לא פסקה הרדיפה, השלטונות החלו מטרידים את מנהלי וראשי הישיבה ללא הרף, לא הצליחו הם להבין כיצד מכלכלים ראשי הישיבה את תלמידיהם, מנין להם אוכל לארבע מאות פיות מידי יום, בעוד שעבודה עין. כמובן לא שמעו הם על הדולרים האמריקנים שהיו מגיעים בדרך לא דרך בהשתדלותו של ר' אברהם קלמנוביץ.

לאחר הימים הנוראים של שנת תש"ה, הודיעו השלטונות על שלילת רישיון הלימוד בבית הכנסת בית אהרן, ועל צו התרכזות מוחלטת בגטו. הפקודה היתה נוקשה, זאת חלק מתכניתם להפעלת תאי הגזים בהמשך.

הישיבה מצאה לה בנין מט לפול ברח' בייקל שברובע הונקיו – שם שכן הגטו. כחצי שנה למדו שם, עד למעבר - באלול תש"ה – לבנין מלון מפואר ברח' צ'ושן. גם כאן התגלתה ההשגחה הפרטית המופלאה.

שם שכנה הישיבה עד תום שהותה בשנחאי. הצעה נכבדה הועלתה אז. הצעה להעביר את הישיבה לעיירה טנסין, עיירה סינית קטנה ושקטה, אשר המפציצים האמריקנים כלל לא שמעו . המשגיח סרב לה בכל תוקף.. "מחוץ לכותלי הישיבה", אמר – "גם טנסין לא תגונן ובתוככי כותלי הישיבה – אין צורך בהגנה..." 

בישיבה התפתחה לה מין התמרמרות של קבוצת "חשובים" מתלמידיו המובהקים של המשגיח הקודם רבי ירוחם, שערערו על החלטותיו ושיקול דעתו של המשגיח הנוכחי. אחת הטענות שנלחשו מפה לאוזן היתה, כי המשגיח מתאווה בסתר לבו להעלות קרבן תמים...

המשגיח עצמו טען וכן כתב הוא במכתביו כי שלושת רבותיו המובהקים, רבנו ירוחם ממיר, רבי נחום זאב ורבי הירש ברוידא מקלם, היו מסייעים בידו בהתגלויות לילה, בפתרון ספקות שהועלו ועמדו על הפרק.

אכן בדיעבד התברר, כי גם החלטתו זו, שלא לצאת ל'טנסין', החלטה מופלאה נוספת מיני רבות היתה, החלטה אשר הצילה את הישיבה מכיליון גמור. שהרי שנחאי הגדולה על עשרות מיליוני תושביה ניצלה ללא קרב, בעוד שיושבי טנסין נרצחו ללא רחם, במלחמה עקובה מדם שפרצה בין הקומוניסטים ללאומנים הסינים...

תורה תחת אש

בקיץ תש"ה, התחוללה לה מלחמת העולם השניה בכל החזיתות, והחל המפנה הגדול. ארה"ב החלה מביסה וכובשת אט-אט את גרמניה ויפן, וכחלק מתהליך זה היתה שנחאי יעד מועדף להפצצות כבדות ואיומות מהאוויר. על הנסים ועל הנפלאות בישיבה – ראוי לכתוב ספר בפני עצמו. 

סמוך לבנין הישיבה היו שתי מטרות 'מועדפות' מצד האמריקאים, אשר 'זכו' להפצצות יסודיות ומדויקות, האחד בנין מפקדת מטה הצי היפני, והשני, בנין משטרה אשר הוסווה כבית חולים – ואשר התגלה ע"י המודיעין האמריקאי, ואף אלו לא הזיקו לישיבה.

לימים שח מרן רבי שמואל זצ"ל על ימים אלו באומרו כי בדרכו מבית הישיבה, היה חולף ליד מחזות אימים, בהם ראה אנשים "גוססים", "מתים – חיים" בערימות, אך דבר לא שינה את סדרי לימודו והתמדתו.

מחלונות הישיבה השקיף הוא מידי בוקר על פנים מבועתות של סינים ויפנים שהיו פולשים עם התחלת ההפצצות לחצר הישיבה בהמוניהם, באשר שמועה חדשה עשתה לה כנפיים והילכה ברובע, כי אף פגז טרם שרט ולו שריטה קלה את מתחם הישיבה.

חידושי ר' חיים מבריסק בגטו

באותם ימים הגיע לישיבה 'אוצר' של ממש, עותק בודד של חידושי ר' חיים מבריסק. הבחורים חילקו ביניהם את הספר לפי תור, השעה המועטה אותה נדבו לו לפי תורו, לא הספיקה לו ולפיכך החליט רבי שמואל לשבת עם ספר זה בשעות לא שעות.

בתקופה זו, כרת רבי שמואל ברית דמים ממש עם תורתו של ר' חיים אשר לימים התבטא עליו באומרו כי חידושיו של ר' חיים הלוי אינם חידושי תורה גרידא אלא יש בהם משום מסירת התורה ממש, דור מפי דור, ממעתיקי השמועה.

בתקופה זו עת השמש היוקדת הטילה חומה על הישיבה, והחום הבלתי נסבל, שאין לנו דרך אף לדמיינו, בין ארבעים לחמישים מעלות צלסיוס ועוד למעלה מכך, הכריחם לישון בצהרי היום.

 בין היחידים שלא פרשו לשנת צהריים היה ר' שמואל. המשגיח הגה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין התבטא אז באומרו "ר' שמואל מחזיק את הישיבה בבין הסדרים". אפשר כי ר' לייב מאלין הנהיג את הישיבה, אך מי שקיימה, מי שהחזיקה באותם ימים היה לא אחר מאשר שמואל קיניש'ינר.

לימים התבטא המשגיח עוד באוזני הג"ר נחום פרצוביץ זצ"ל בדברו על הימים הארוכים של ההפצצות הכבדות, פצצות רבות אשר נחתו בשנחאי יומם ולילה ולא נחתו על הישיבה הקדושה, "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יקרב" כפשוטו, אלפי קילוגרמים של חומר נפץ, מאות פצצות, מימין ומשמאל אך לא בישיבה, ובדברו על הנס הנפלא הוסיף כי כל זה היה בזכותו של ר' שמואל - "רבי שמואל בירנבוים החזיק לנו בכוח התמדתו את הישיבה במשך חמש שנות הגלות", כך היו דבריו.

 
1792 – רבינו עומד שני משמאל

השגחה פרטית

ההשגחה הפרטית לה זכו בני הישיבה, היתה לשם ולתהילה בפי כל תושבי האזור, אך יום ז' אב תש"ה ייזכר במיוחד, כיום בו הראה הבורא יתברך קבל עם ועולם את השגחתו על בניו, בני הישיבה.

ביום זה גברו רעמי פגזי המטוסים, ואז אף נשקפה סכנה למספר בחורים אשר שכנו בבנייני מגורי

הם – אשר נחרבו כליל. חבריהם המודאגים יצאו לתור אחריהם, ומצאו את כולם בריאים ושלמים, באשר נסים גלויים הצילום ממוות בטוח.

הסכנה התגברה עם התקרב כוחות הצי של ארה"ב לשנחאי, כאשר אליהם מצטרפים כוחות צבא סין, ולמולם, הודיעו היפנים כי הם ילחמו על ביתם עד טיפת דמם האחרונה. שוחות התאבדות נכרו במרץ ברחובות, והכל המתינו לרגע פרוץ הקרב. למותר לציין את גורל בני הישיבה אם היו נחשפים לקרב איתנים בין אמריקאים מזוינים ליפנים מתאבדים...

אף כאן, החיש הקב"ה תרופה למכה. ושתי פצצות האטום שהונחתו על ירושימה ונגסאקי בכ"ה וכ"ח אב – שמו קץ למלחמה עם הודעת הכניעה של היפנים. כך נכבשה שנחאי ללא צורך בירייה ובהפגזה נוספת.

טבח ההורים וששת האחים

נקל לשער את אווירת הימים ההם; בכל רחובות יפן פרצו ההמונים בתרועות גיל, ובכלל, תשומת הלה נתונה היתה כולה לחדשות. פצצות האטום, כניעת היפנים. ומאידך הבשורות הרעות על תוצאות המלחמה באירופה.

גם מרן רבי שמואל זצ"ל איבד את בני משפחתו. אביו  ר' אריה לייב ואמו מרת גיטל, יחד עם ילדיהם דוב, ישראל, שרה פעשע, רחל לאה, גולדע ורויזע, נהרגו על קידוש השם, במלחמה הארורה.

אלא, שהמשגיח הדגול, רבי חצק'ל זצ"ל, לא הרשה לבני הישיבה, צאן מרעיתו, לשקוע במרה שחורה מחד או בשמחה עצומה מאידך, לא נתן הוא להם לשכוח ולו לרגע אחד את ה'אלול'.

בשיחותיו באותם ימים תבע מהם כי דווקא לאור הנסים הגלויים שנעשו להם והשאירום בחיים, הרי שומה עליהם להתחזק ביתר שאת ועוז בתורה ועבודה, ולא להתעניין כלל מהנעשה בעולם אשר בחוץ. ואכן, תקופה זו של הימים נוראים בשנת תש"ו זכורה לבני 'מיר – שנחאי' כתקופה של עליה עילאית – למרות הניסיונות האדירים להם נחשפו.

במכתבו מיום ח' טבת תש"ו, מציין המשגיח כי "רוח החיים והחיזוק בישיבה היה במצב מאד נעלה כל העת ולא נשתנה אף במאומה מימי השלום והשלוה... ההרפתקאות המתחדשות בכל יום, לא פעל זה במאומה על צורת הישיבה והכל מתנהג כמקדם".

בנתיב היציאה

משתמו הדי המלחמה, החלו נותנים בישיבה את דעתם על ביקוש רישיונות הגירה. עיקר המאמצים הופנו לכיוון השגת וויזות לארץ ישראל, אך ללא הצלחה. רק מעטים הצליחו לקבלם אך רובם ככולם נדחו על הסף.

אמנם עצם השגת אישורי הכניסה לארץ-ישראל, על אף היותם מועטים השקיטה את הלבבות, אך הויכוחים סוערים היו. לאן ילכו. האם קודם לארה"ב, או שמא עדיף להמשיך ולחכות לויזות לארץ ישראל.

ההבטחות הגיעו והלכו, יום נדמה כי הנה הישיבה כולה זוכה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, לשערי ארץ ישראל ולמחרתו הנה נכזבה תוחלתם.

רק באב תש"ו, הודות למאמציו הכבירים של רבי אברהם קלמנוביץ זצ"ל, הצליחו רוב בני הישיבה להשיג ויזות, בעזרתם הגיעו קבוצות-קבוצות לנמל סאן-פרנסיסקו.

חלקם, ובראשם רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, היגרו לצרפת, ומשם שמו פעמיהם לארץ המובטחת. אך כאמור, רובם הגיעו לארה"ב, משם היגרו חלקם, בראשות המשגיח זצ"ל, לארץ ישראל. חלקם נשארו וקבעו שם את מקום משכן ישיבת מיר, בראשות הגר"א קלמנוביץ זצ"ל.

תורה מגנא ומצלא

בדרך, בין כותלי האוניה, היה אחד שלא פסק מתלמודו. תורתו הגנה עליו, ובניגוד לשאר הנוסעים, לא דבקו בו מחלות הים. היה זה שמואל קינשינער – מרן רבי שמואל זצ"ל.

אחד מתלמידי הישיבה באותם ימים סיפר כי את התינוק אליעזר גינזבורג, לימים ראש הכולל בישיבה הקדושה, הניחו על ברכיו של רבי שמואל באשר היה הוא היחיד הבריא בספינה כולה.

עם התקבצותם של פליטי הישיבה בניו יורק בארה"ב, ערכה הממשלה קבלת-פנים רשמית לתלמידי הישיבה, בה הוענק 'מפתח העיר' ניו-יורק להגר"א קלמנוביץ, לאות כבוד על עשייתו הברוכה.

וכך החל לו פרק חדש בחיי הישיבה, ובחייו של ר' שמואל קינישינר – מיר דאמריקה.