תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
טרקלין המדות של רבי כלפון
מאת: שלמה אפריון
הצצה נדירה לטרקלין המדות של מרן הגאון הגדול רבי כלפון משה הכהן זצ"ל ראש רבני ג'רבא
"היאך יערב לי בשר בימות החול, בעוד שלעניים אין זה בנמצא אפילו בשבת?!"
מדותיו היקרות והמופלאות של רבה של ג'רבא מרן הגאון הגדול רבי כלפון משה הכהן זצ"ל, ויפעת הליכותיו בקודש, ליווהו לכל
אשר פנה והלך, ועיטרוהו ככתר פז המזהיר ביהלומים ואבני חן * צוהר לדמותו הכבירה של הרב הדומה למלאך שמנהגי הפרישות
שהיה נוהג בהם קשה למוצאם אפילו בגדולים וטובים, כפי שהיא נשקפת בספר החדש "עמוד ההוראה", המשרטט קוים לדמותו
המופלאה * "שטייגן" עלעל בדפי הספר, וליקט מתוכם שורה של עובדות מופת בענייני מדות ובין אדם לחברו *
* בלעדי *
דין תורה עם הלבנה
הכבוד הגדול שרחש רבנו לכל אדם מישראל באשר הוא, זקן וצעיר, נער ובער - היה מפליא. את כולם
היה מכבד כבוד גדול, וכל אדם היה מתקבל אצלו בסבר פנים יפות. אפילו בני ביתו שרגיל היה בהם,
נזהר היה בכבודם. עם זאת, כאשר נצרך להוכיח אדם על מעשיו, יוצא היה מגדרו, ועושה זאת ללא
היסוס.
עד כמה היה מכבד ויורד לרמתו של כל אחד מבני עדתו, נלמד ממעשה נאה שנשתמר בפי זקני ג'רבא.
אחד מבני הקהילה, יהודי זקן ירא אלוקים וסר מרע, הצטיין בקורטוב של תמימות. אותו אדם ניגש היה
מפעם לפעם אל רבנו ושואלו בתמימות שאלות זרות ומוזרות שכל השומע יצחק להם, אך רבנו תמיד
היה עונהו בחביבות ובמאור פנים ואינו דוחהו וכועס עליו כלל.
באחת הפעמים, פנה אל רבנו ותואנה בפיו "רבי! רוצה אני לתבוע לדין תורה את... הלבנה!". רבנו
שהכירו וידע את האיש ושיחו, לא הצטחק ובלם פיו. "לכל מקום אשר אני פונה והולך, הלבנה הולכת
בעקבותיי, עוקבת אחרי, ונוטלת ממני את הפרטיות!" נימק האיש את תביעתו.
במקום לסלקו מעל פניו, נהג עמו רבנו בעצתו של דוד המלך "עם ְגַבר תמים תתמם" (תהלים יח, כו).
"שמעתי טענתך" אמר "כעת עלי לשמוע מה בפי הלבנה. שוב לביתך. בערב, כשתצא הלבנה, נשמע מה
בפיה, ומחר תבוא ותשמע מה ענתה, ואז נפסוק כפי ראות עיני הדיין".
הלך האיש לביתו ושב למחרת היום. אמר לו רבנו "בא וראה כמה גדולים דברי חכמים, שאסרו לשמוע צד אחד בלבד! הידעת שאף
ללבנה יש טענה עליך, שאתה הוא זה שהתחיל להתגרות בה!".
"אני?" מחה האיש "מה פתאום, היא זו שנסרכת אחרי לכל מקום! אני הולך, והיא הולכת עמי. עוצר, ועוצרת. פונה והיא פונה אחרי!"
אמר רבנו "ומה תענה על טענת הלבנה, האומרת שמעולם לא התחילה ללכת אחריך עד אשר הסתכלת לעברה".
"ובכן, מהיום והלאה" יעצו "הפסק להביט בלבנה, והיא גם היא תחדל מללכת אחריך ולהכנס לתחומך האישי"... עשה אותו תם כמצות
רבנו, ומני אז לא נשמעו עוד טענות בפיו...
עומד לימין עשוקים
בהזדמנות אחרת, ראה אותו יהודי תמים את הגאון רבי דידו הכהן זצ"ל, כשהוא פותח את אחת
הקופות בבית הכנסת ומוריקה לגלימתו. חשב הלה לתומו, כי ח"ו נוטל הרב את הכסף לעצמו, ולא
השכיל להבין כי הוא האחראי על הקופה ותפקידו ליטול את הכסף ולחלקו לצדקה. פנה אפוא הזקן
התמים לרבי דידו ושאלו בתום לב "מדוע לוקח אתה מכספי צדקה לכיסך?..."
אחד הנוכחים במקום ששמע את שאלתו - שאלת תם, הרים ידו בחמת זעם וסטר על לחיו של הזקן.
כשנודע הדבר לרבנו, הזדעזע, ושלח תיכף לאמר לסוטר "בא תיכף ומיד לדין, ואם לאו אפנה לשלטונות
שיכניסוך לבית הסוהר למשך שבועיים ימים!". בא אותו אדם לבית דינו של רבנו בעליית רבי אליעזר,
וגם הזקן התמים הוזמן למקום בפקודת רבנו.
"איך מלאך לבך לעשות כן לבזות את הזקן?!" נזף בו רבנו "האמנם לא ידעת כי תמים הוא, ולתומו שאל
ואין הוא מתכוון לבזות ח"ו את הרב?!".
שטייגן - פורטל עולם התורה 2018.6.29
http://www.shtaygen.org/?CategoryID=893&ArticleID=3558&print=1 2/9
"על כן" המשיך רבנו בקול תקיף "קום! של נעליך מעל רגליך ולך יחף ארבע אמות". לאחר מכן פנה לזקן ושאלו כמה הוא דורש דמי
בושתו ועלבונו. הלה בתמימותו נקב בסכום מזערי - חמשה פרנק. צוה רבנו על המכה לתת לו את הסכום, ולבקש את מחילתו, כשהוא
מוסיף "דע! כי לא בגלל שהסכום שבקש קטן הוא, התחייבת לשלמו, אלא אפילו היה דורש חמישים פרנק, היה עליך לתת לו!".
"להבא" הזהירו רבנו "אם תשוב על מעשיך, לא אזמין אותך אפילו לדין, אלא אפנה מיד לשלטונות שירצו את עונשך!". כך היה רבנו
מוקיע מקהל עדתו, מעשי אלימות למיניהם, ומי שנהג להשתמש בכח זרועו, היה רבנו מעמידו על מקומו בכל חומרת הדין.
לשון חכמים מרפא (משלי יב, יח)
ואם באנשים פשוטים ותמימים נהג כך, על אחת כמה וכמה בתלמידי חכמים גדולי תורה, שהיו זוכים ממנו לכבוד מלכים יוצא מן הכלל.
ראיה לכך, ניתן ללמוד מקבלה שרשם לעצמו: "אעזור בלא נדר בכל האפשר למרביצי התורה פה ולכבדם כיאות. וכן לממונה הקהל קדוש
ועוזריו. אעזור בלא נדר לחכמים וליראים וחרדים בכל מה שאפשר ולכבדם כיאות".
אם הגיעה לאוזניו שמועה על תלמיד חכם השרוי בצער עקב צרה שפקדה אותו, כאב רחמן היה מריץ לו מכתב לנחמו, להרגיעו ולדבר על
ליבו בדברים המשובבים את הלב. והדברים פועלים היו את פעולתם.
מספר תלמידי חכמים שקיבלו ממנו מכתבי נחמה, העידו כי מכתבו היה להם למשיב נפש. ובכל פעם שהתעורר אצלם אותו צער, היו
חוזרים וקוראים את מכתבו שוב ושוב, ודבריו היו נוסכים בהם שלוה, רוגע וישוב הדעת, עד שהיו קוראים עליו את הפסוק "לשון חכמים
מרפא".
ואת צנועים חכמה
מבין שלל מדותיו הטהורות של רבנו, זוהרת במיוחד מדת הענוה. ככל שהגדיל בגאונותו - כך העמיק בענוותנותו. כל מי שבא עמו
בדברים, היה מקרבו באהבה ובכבוד, ומעניק לו הרגשה כי משוחח הוא עם אדם ברמתו, וכאילו אינו עומד כעת לפני אחד מגדולי הדור.
במקום גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו. גם משאו ומתנו בדברי תורה, נעשה מתוך ענוה ופשטות מופלאה, כשהוא מנמיך קומתו
העצומה לרמתו של כל צורב צעיר שחשקה נפשו לשוחח עם גאון התורה, ומתייחס אליו בכבוד ויקר.
סוג ענוה זו, באה לידי ביטוי בפתח שער ספרו האדיר שו"ת "שואל ונשאל", שם כתב לפי רוב הענוה את הטעם שקרא בשם זה לספרו,
בזה הלשון: "גם רומז שאיני ראוי להיות רק "שואל", ועל כל פנים "נשאלתי" והוצרכתי לכתוב הנראה לעניות דעתי". דומה כי כל מלה
נוספת מיותרת. גם מחתימתו ניכרת ענוותנותו, שהיה חותם המ"ך (מלשון עני).
מחלוקת שהיא לשם שמים
כל הנהגתו במדת הענוה, היתה רק כאשר היה הדבר נוגע לכבוד עצמו, אך כאשר מדובר היה בכבוד תלמידי חכמים אחרים, לא היה
מחשה כלל ולא חת מפני איש.
עד היכן הגיעה זהירותו של רבנו בכבוד תלמידי חכמים, נלמד מן המעשה המפעים הבא:
ויכוח לשם שמים על רקע חילוקי דעות בהלכה, פרץ בתקופה מסוימת בין רבנו לבין הגאון רבי מרדכי
אמייס הכהן זצ"ל. המחלוקת התפשטה והתעצמה גם בין תלמידים של שני הצדדים שלא ידעו גבולות,
ועזבו את ה"לשם שמים", ונשארו עם המחלוקת.
בוקר אחד נזדמנו שני הרבנים לתפלת שחרית באותו בית כנסת. אחד מתלמידיו של רבנו, חשב למצוא
הזדמנות להחניף לרבנו, ולזכות ממנו לחיבה וקרבה, ואמר כמה משפטי זלזול בכבודו של רבי מרדכי
אמייס.
שמע כך רבנו ונחרד, "מעתה הרי אתה בנידוי, כדין המבזה תלמיד חכם!" הרעים עליו בקולו. "עשיתי כך
כדי לחזק ידי הרב" נזעק הלה. השתיקו רבנו ואמר בחריפות "שני תלמידי חכמים החולקים ביניהם לשם
שמים, מי אתה שתכניס ראשך ביניהם!". ואכן, ישב אותו אדם בנידוי במשך שלשים יום. וזאת יש לציין,
כי ישב כמנודה על כל הדינים המשתמעים מכך (כמבואר בשלחן ערוך יו"ד סי' של"ד סעיף ב'): לא
התקרבו לד' אמותיו, לא צרפוהו למנין, ונאסר עליו לכבס את בגדיו ולהסתפר, כאבל ממש!
תורת אמת היתה בפיהו
איש האמת היה רבנו בכל רמ"ח אבריו. האמת והצדק היו אזור מתניו, ובהם אחוז היה ללא חת. מדת היושר והאמת שהיא חותמו של
הקב"ה (שבת נ"ה ע"א), היתה טבועה ומושרשת בו, עד שבקבלותיו האישיות שקיבל על עצמו, רשם בין השאר: "אם אשגה באיזה דבר,
אודה למי ששגגתי לו, אם בדברים שבין אדם לחברו. וכן בדברים שבין אדם למקום, אתוודה תכף ומיד, ואשים גדר ומה שמעורר אותי
לבל אשגה עוד. ואם בדבר לימוד, אודה תכף למי שהגיד האמת".
המעיין בכתביו שהניח אחריו ברכה לדורות הבאים, יבחין מספר רב של פעמים כי רבנו מדגיש את מעלת מדת האמת, ומתוך הדברים
ניכר כי היתה מדה זו חקוקה ואצורה בגנזי מעלותיו הרבות.
"איני מסוגל לשקר"
המבקש לעמוד ולהתחקות אחר עוצם יושרו המפעים של רבנו, יוכל להתקרב אל הקודש פנימה באמצעות הסיפור הבא:
פעם נגש אל רבנו יהודי משוק הצורפים, ולחש לו בקול צופן סוד: "רבי! באמתחתי מספר דינרי זהב שעל פי החוק אסור להחזיקם. אנא!
שמור נא לי אותם אצלך, מפורסם אתה ַל ֹכּל כאדם ישר ונאמן, ומן הסתם כשיבוא המבקר מטעם הממשלה, לא יחפש אצלך". הישיר אליו
רבנו את מבטו, וענה לו "אם יבוא מבקר הממשלה, לא רק שלא אחביא את המטבעות, אלא אצא ואראה לו את דינרי הזהב! בנוי אני על
יושר ואמת, ואיני מסוגל לשקר!".
חכם עדיף מנביא
שטייגן - פורטל עולם התורה 2018.6.29
http://www.shtaygen.org/?CategoryID=893&ArticleID=3558&print=1 3/9
אדם אחד התעטף באיצטלא דרבנן שלא היה ראוי לה כלל, ובא לג'רבא כדי להדפיס את ספרו שקראו בשם "מורה צדק" (או "מגן הדת").
לפני שהדפיס את הספר, שלח שליח שיבקש מרבנו להעניק לו הסכמה על הספר שחיבר. כדי להראות את מעשה תקפו וגבורתו, כתב
אותו נוכל על עצמו, הסכמה חרוזה בחרוזים נאים, ובמליצות משובבות. ַבּהמלצה, ִהרבה לשבח ולהלל את יקר תפארת גדולתו בתארים
מופלגים שלא היו בו כלל ועיקר לא מיניה ולא מקצתיה. חוצפתו זו לא אמרה די, אלא שזייף אף את חתימותיהם של רבני עירו ושער
מקומו, ומרבנו בקש שרק יצרף אף הוא את חתימתו כיהודה ועוד לקרא...
רבנו שניחן בחוש הבחנה מפותח, הכיר מבין ריסי עיניו כי משהו כאן אינו כשורה, וריח שקר נודף מהמלצה זו. "ראה!" פנה בחכמתו
לשליח "ממה נפשך, אם התארים הכתובים בהסכמה, כנים ואמיתיים הם, מי אני שאחתום על אדם בעל שיעור קומה כזה, המתואר
בהמלצה כמלאך ה' צבאות, ואילו אם מה שנכתב כאן אינו אמיתי, אלא בדרך הפלגה וגוזמא, הכיצד אעיז לחתום על דבר שקר?!".
ואכן, לאחר זמן מה, נשלח מכתב מדייני עירו של אותו רמאי, כי הוא זייף ושיקר, והעתיק פסק דין מרבני מרוקו בזיוף, והעיר עליו וסתר
דבריהם בחנם, וכי הוא מבזה תלמידי חכמים. אז התגלה לעין כל כי צדק רבנו בהשערתו. כאשר ראה אותו מתחזה כי נתגלה קלונו, תפס
את רגליו וברח מן המקום, וספרו נגנז.
דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (תהלים קא, ז)
דוברי שקר נחשבו בעיני רבנו כאנשים דחויים ומעוררי סלידה, עד אשר בספרו "דרכי משה" (פרשת נח), העלה רעיון שצריך לחוקק חוק
בארץ ישראל כי מי שנתפס כשהוא דובר שקר, יקנס, ויעצרו אותו בבית-סוהר למשך חודש או חודשיים. ובמקום אחר כתב שאם ישקר
בפעם הרביעית, ַי ְגלוּ אותו לארץ אחרת לזמן מה, "עד כי ארץ יהודה תהיה מפורסמת לעיר האמת והצדק".
אם באמת נחקק היה חוק כזה, הרי שהיו בבתי הסוהר אנשים יותר מאשר בחוץ. אלא שכת השקרנים היתה אצל רבנו קבוצה זרה
ונדירה, ומרוב שהאמת היתה טבועה בו, לא האמין כי זו מחלה ציבורית.
אגודת "הבאת שלום"
שמו של רבנו יצא לתהילה כאוהב שלום ורודף שלום, אהוב לשמים ואהוב לבריות. בכל מקום שהיה לאל
ידו, רודף היה אחר השלום: בין בעלי הדין, בין בני הקהילה ובפרט בין איש לאשתו, ולא חס כלל על זמנו
היקר בכל הנוגע לכיבוי אש המחלוקת.
את התרחקותו מן המחלוקת כמטחווי קשת, ניתן ללמוד מתוך קבלה שקיבל על עצמו וחקקה לזכרון:
"אתרחק מכל דבר המביא לידי מחלוקת, ולא אקבל שום דעה מהנכנסים בעובי הקורה [כנראה הכוונה
מהמתערבים בכל נושא שאינו שלהם] אם יש".
בכל דרך, היה רבנו מנסה להשכין שלום, אם בפעולות מעשיות ואם בספריו ומאמריו. בקונטרס "ויקהל
משה", מציע רבנו להקים אגודה שמטרתה תהיה ְל ַג ֵשּׁר ולהשכין שלום בין אדם לחברו, וכה דבריו: "מה
טוב ומה נעים אם בכל קהל וקהל ימנו יחידי סגולה אשר יהיו לאגודת "הבאת שלום" על פי רישיון
מהממשלה ובחירת הקהל קדוש הי"ו. ומהם נשיא וסגן וגבאי ויועצים... ומטרתם להביט ולהתבונן
בזמנים קבועים, אם יש איזה מחלוקת ושנאה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. וברוח שפתם יקראו
אותם כל אחד לבדו להבין תוכן לבבו ומטרתו של זה, ואחר כך גם כן לרעהו. ויתווכו השלום בין זה לזה,
ולא ִנ ְהֶיה לחרפה בין הגוים להיות זה בונה וזה סותר..."
שורש המחלוקת
בהמשך, חושׂף רבנו רעיון פסיכולוגי עצום בהשכנת שלום. טוען רבנו כי לרבים מהמריבות והמחלוקות, קיים שורש וענף של שנאה
מסוימת או נטירה על דבר חיצוני שאירע בעבר בין הניצים. לשם הבנת הדבר, ניתן דוגמא: ראובן הציק לבנו של שמעון שכנו, ושמעון
הבליג. לאחר זמן מה, רצה ראובן להרחיב את דירתו, מיד נכנס עמו שמעון למחלוקת. עתה בא ונראה, אילו לא היה ראובן מציק לבנו של
שמעון, מסתבר מאוד כי שמעון לא היה מתערב כלל. נמצא כי סיבת המריבה אינה בגלל הפרט עליו הם חולקים כעת, אלא היא תולדה
של נטירת שנאה מהעבר, והפרט שעליו הם חולקים, בא רק בתור סיבה ותואנה לכך.
"מכאן למדנו" מסיק רבנו "כי לא יועיל להשכין שלום על הפרט שהם חולקים בו, יהיה זה רק שלום רגעי, כי עדיין נותרת בלבם השנאה מן
העבר. ובהזדמנות אחרת, ישובו למחלוקתם. מה צריך אם כן לעשות? החכמה היא ָלתוּר ולחפש מהי השנאה שהיא האב למחלוקת,
לתקנה, למוחקה מליבותיהם, ורק כך יבוא השלום התמידי". מסיבה זו, ראה רבנו צורך בהקמת אגודה כזו, שתחקור אחר שורש
המריבות וענפיהם, ואחר שיתקנו את השורש, יקל יותר לפתור את המחלוקת עצמה.
וכאן מגלה רבנו, כי בדרך זו הוא עצמו נהג: "ועיני ראו ולא זר כי כמה פעמים באים לפני שני בעלי הריב, ומתבונן אני בהם כי לא על
עצמוּת מה שהם מתדיינים הם נחלקים, אלא הכל תלוי באיזה יסוד שנאת מה. ותכף בשומי לב אל הסיבה להסירה, ומוחלים הם זה לזה,
נעשים לאחים ומתפשרים. או זה עוזב לזה את כל תביעותיו".
בין איש לאשתו
אם בסתם ריב ומדון, היה רבנו טורח להשכין שלום, הרי שכאשר באה לפניו מריבה בין איש לאשתו, היה יוצא מגדרו ומשתדל ברוב עוז
ותעצומות להשיב את השלום על כנו. מספר פעמים אירע שבני זוג עמדו ממש על סף גירושין, ובכל זאת הצליח רבנו בפקחותו להשכין
ביניהם שלום ורעות.
ואף שפעמים היה הדבר גוזל ממנו זמן רב, לא נמנע רבנו מלשבת ולשוחח עם כל אחד מהצדדים, עד אשר ישלימו ביניהם.
על מה ולמה "איבד" רבנו את זמנו בכגון אלה? נלמד מן המעשה הבא:
זוג צעיר נישא למזל טוב ולשמחת כל בני המשפחה. והנה ימים מספר לאחר החתונה, פרצה מריבה גדולה בין בני הזוג הטרי. התלקח
הריב והתלהט, עד אשר החליטו לפרק את החבילה. המקרה המצער הגיע לאוזניו של רבנו, והוא עזב את כל עיסוקיו, והניח את כל כובד
משקלו בעניין. במשך זמן רב, שוחח ארוכות עם כל צד ושידלם בשידולים מייגעים לבל יוריד עליהם המזבח דמעה.
שטייגן - פורטל עולם התורה 2018.6.29
http://www.shtaygen.org/?CategoryID=893&ArticleID=3558&print=1 4/9
אדם אחד שהיה נוכח במקום, ראה את כל טרחתו של רבנו, ופנה לאותו זוג בגערה: "איך תעיזו לצער את הרב ולגזול ממנו את זמנו
היקר מפז?! או שתתפשרו או שתיפרדו!".
נזף בו רבנו והשתיקו, והמשיך לדבר על לבם עד שעלה בידו להשכין שלום ביניהם. לאחר מכן פנה לאותו אדם והעמידו על טעותו: "וכי
דבר קטון הוא בעיניך להשכין שלום בין איש לאשתו?! דע כי גם אם אטרח בזה אפילו מספר ימים, אין זה נחשב בעיַני לאיבוד זמן!"...
שלום עולם
אהבתו את השלום ושנאתו את המחלוקת, חצתה ימים ונהרות, והוא הרחיק לכת ברעיונותיו להשכין שלום גם בין מדינות העולם, לבל
יהיו ביניהם מלחמות וישרור השלום בתבל ומלואה.
בספרו "ויקהל משה" ובמקומות נוספים בספריו, כתב באריכות לפרטי פרטים בדבר הצורך להקים בירושלים בית משפט כלל עולמי, שבו
יהיו חברים מכל מדינות העולם "אשר על פיו יחנו ועל פיו יסעו כל בני האדם כקטון כגדול כמלך כחלך". עוד כתב שם שצריך להוציא עיתון
בכל הלשונות ולפרסם רעיון זה כדי להשכין שלום בין המדינות, והרחיב כיצד ינהגו שם לפרטי פרטים בל"ט סעיפים. ובאמת כך נעשה
לבסוף, והוקם האו"ם, שהוא דומה מאוד לרעיון שהעלה רבנו.
משה איש האלוקים
"היה משה קרוב לשמים ורחוק מן הארץ" כך מתרגם יונתן בן עוזיאל על משה רבנו (דברים לב, א), ומה נאים הדברים לרבנו "משה",
שכל מעשיו נעשו בקדושה וטהרה, ומטל ילדותו היה מקדש עצמו במותר לו, עד שמנהגי הפרישות שהיה נוהג בהם, קשה למוצאם אפילו
בגדולים וטובים.
בענייני שמירת העיניים, היה רבנו ממש חד בדרא. תמיד היה שח עיניים, ולא הרים עיניו אפילו בתוך ד' אמותיו. עיניו למטה ולבו למעלה.
בפרט בהליכתו ברחובה של עיר, היו עיניו מושפלות תדיר לארץ. ובכלל, לא היה מביט בפני אדם בדברו עמו. מעידים בני ביתו כי גם
כאשר היו הם עומדים לפניו, לא היה מזהה אותם, היות ולא היה מביט בפניהם.
יצא מגדרו
פעם אחת ויחידה בימי חייו, יצא רבנו מגדרו והצטלם. היה זה, כאשר עמד לעלות לארץ, והיה עליו להצטלם לצורך הדרכון. גם כאשר
ניצב מול עין המצלמה, היו עיניו כנגד הקרקע כהרגלו. רק לבקשת הצלם כי ירים את עיניו לצורך התמונה, נאות לישא עיניו לרגעים
מספר. מספרים כי כאשר ראתה רעייתו הרבנית את התמונה, הגיבה בפליאה "מעולם לא ראיתי את עיניו למעלה, כמו בתמונה זו".
העיד נכדו הגאון רבי נסים הכהן שליט"א, כי כאשר היו ראשי הקהל מזמינים לביתם את גדולי המלכות הם ונשיהם, היו מזמינים גם את
רבנו לכבד את המעמד בתור רב העיר. אך רבנו שהיה עוצם עיניו מראות ברע, לא אבה לקבל את ההזמנה, והיה מתחמק מהם בטענות
שונות. וכמה שהפצירו בו שזה יצור רושם שלילי על הקהילה, לא קיבל את דבריהם.
קדוש יאמר לו
פעם אחת הגיע לבית הכנסת אחד מגדולי ממשלת צרפת יחד עם אשתו, ובאותה שעה נוכח היה רבנו במקום. שוחח השר עם רבנו על
עניינים שונים, ובשעה שנפרדו, הושיט לו השר את ידו לשלום, ורבנו השיב לו בלחיצת יד. לאחר מכן הושיטה גם אשתו את ידה לרבנו,
אך רבנו הרהיב עוז ולא הושיט לה חלילה את ידו. כך נשארה ידה קפואה באוויר משך מספר שניות, ולאחר מכן משכה את ידה. אחד
מראשי הקהל שנכח במקום, הסביר לשר את סיבת הימנעותו של רבנו מלחיצת היד, והדבר עבר בשלום.
בקדושתו הרבה, נזהר היה שלא להושיט שום חפץ מידו ליד אשה, ואפילו לכלותיו, אלא היה מניח על הארץ, והן נוטלות בעצמן. וכן
להיפך, נזהר לא לקבל חפץ מיד אשה לידו, אלא היה מבקש כי יניחו החפץ על הקרקע והיה רוכן ונוטלו.
אל תרבה שיחה עם האשה
בשיחה עם נשים, המעיט עד קצה גבול היכולת. כאשר היתה באה אשה לשאלו שאלה בהלכה, השאלה היתה עוברת דרך הרבנית
בלבד. היא היתה שומעת את השאלה מפי האשה, ומוסרת את הדברים לרבנו. רבנו היה עונה לרבנית, והיא היתה מעבירה את התשובה
לאשה.
במקרה שבאה אשה להתייעץ בעניני שלום-בית וכדומה, בדברים שלא שייך לנהוג בהם בדרך הנזכרת, היתה הרבנית יושבת יחד עם
אותה אשה מאחורי דלת חדרו, כשהדלת פתוחה מעט, וכך היתה שואלת בעצת רבנו, בלא שיראה אותה.
נוסף על ההנהגות הנזכרות, היתה לרבנו הנהגה ייחודית, שכאשר דיבר עם אשתו או קרובותיו, פונה היה אליהן רק בלשון זכר, ולא
בלשון נקבה כנהוג. וזאת מטעמי קדושה, לבל יבוא חלילה לידי מחשבה זרה. כן, היה מרגיל את בני ביתו כי כאשר נשמעים נקישות
בדלת, ולא יודעים אם הנוקש הוא איש או אשה, הגברים יפנו אליו בלשון זכר, והנשים בלשון נקבה.
מכח דרגות קדושה אלו, העפיל רבנו למעלות רמות ונישאות שאין בכח שכל אנוש להגיע עדיהן. לא רק בעולם הזה, ניצב היה גבוה מעל
גבוה, אלא גם במתיבתא דרקיעא, נחשב לשרף ומלאך אלוקים. וכפי שמלמד הסיפור הנורא דלהלן שסיפר בנו רבי שושן זצ"ל, וכדי
לשמור על מקוריות הדברים, נביאו כלשונו: "בשנת תר"פ ואני בחלומי, ונדמה לי כי יום שבת היה אחר סעודה שלישית, והיו גשמים
יורדים, ואני הייתי בתוך החצר. ובעת ההיא נדמה לי כי הוא עת ההבדלה, והיה דוד אבי החה"ש ה"ר יצחק כהן עמנו, והוא נפטר כמו
שנים או שלשה חדשים. ואז אמר: דעו כי אני לא באתי - רק להגיד לכם, כי רבי כלפון אין כמוהו במתיבתא דרקיעא... ושכחתי מה
הוסיף לדבר אלי עוד. ואקום בבוקר - והנה חלום. ואז לא הייתי יודע פרוש מלת "מתיבתא דרקיעא". ואז שאלתי את אבי מורי מה פירוש,
ואמר לי "ישיבת השמים". ואז סיפרתי לו את החלום, ואמר לי "לא תספר אותו לשום אדם".
סיפור דומה, אירע פעם בהיות רבנו יושב והוגה בתורה בבית דינו. והנה נכנס לחדר הגאון הגדול רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל, וראה
אור יקרות מבהיק ומאיר מעל ראשו של רבנו. ניגש אל רבנו ובהתרגשות גילה את אוזנו על כך. היסהו רבנו וביקשו ברוב ענוותנותו כי לא
יגלה את אשר ראו עיניו לאף אדם.
והדברים מוכיחים בעד עצמם לאלו דרגות נשגבות ומעלות רוחניות התרומם והתעלה רבנו הקדוש.
הסתפקות במועט
שטייגן - פורטל עולם התורה 2018.6.29
http://www.shtaygen.org/?CategoryID=893&ArticleID=3558&print=1 5/9
גם במאכלו, היה רבנו מקדש עצמו במותר לו, ורגיל היה תמיד להסתפק במועט, מלבד מה שהיה לו צורך הכרחי בו. אפילו בשר, כמעט
ולא בא לפיו בימות החול. כאשר נבעת מאימת הגרמנים הצוררים יש"ו, נגרמה לו כתוצאה מכך חולשה גדולה, ובעקבות כך צוה עליו
הרופא לאכול בשר אף בימות החול. בשלו לו בני הבית תרנגולת, אך הוא בצדקותו סרב לאוכלה, ואף לא היה מסוגל לטעום ממנה,
באומרו "היאך יערב לי בשר בימות החול, בעוד שלעניים אין זה בנמצא אפילו בשבת?!".
עבודת הלב
דבקותו של רבנו בקונו, היתה למעלה מתפישת שכל אנוש. תפלותיו וברכותיו, בקשותיו ותחנוניו, נאמרו בדבקות עצומה, רוויות רגש
ורשפי קודש כמלאך ה' צבאות.
בקול רם ובהתלהבות, שופך היה את שיחו לפני בורא העולם בהשתפכות הנפש. כל מלה היוצאת מפיו, היתה נאמרת בכוונה עצומה
ובנחת, מלה במלה כמונה מרגליות וכחורז פנינים. רגיל היה לומר כי לפי דעתו סיבת אריכות הגלות, נובעת מכך שמתפללים ללא כונה.
מסיבה זו, היה מגביה קולו מעט בתפלת הלחש, כדי לעורר את כוונת הלב.
בתפלת הלחש היה מאריך הרבה, וכדי למנוע טורח צבור, היה מסמן לחזן בהנהון ראש כשעיניו עצומות שיתחיל בחזרה. לעתים כאשר
לא היה בקו הבריאות, נאלץ להתפלל בביתו ביחידות, ואז היתה תפלתו אורכת מספר שעות, כי לא היה אז חשש של טורח הציבור ויכול
היה לכוון כאשר אהב. עד כדי כך, שבאותן פעמים קרה שהיתה אורכת תפלתו כמחצית היום. במוצאי שבת לשם שינוי, היה מאריך זמן
רב בתפלת הלחש, כנראה כדי להאריך את השבת ולהוסיף מחול על הקדש.
לראותו מתפלל את תפלות הימים הנוראים, היה מחזה מרעיד ומרטיט. בבכיה רווית תחנונים הנובעת מעומקא דליבא, היה שופך צקון
לחשו כבן העומד ומתחטא לפני אביו, וכמעט כל תפלותיו היו בדמעות אשר בכחן היה להמיס אפילו את אבני בית-הכנסת.
לא בכדי, זכה רבנו כי תפילותיו הזכות עשו פירות ופירי פירות, וברכותיו התגשמו באופן מופלא.
בדביקותו בתפלה, נודע כבר משנות נערותו. בהיותו כבן י"ב שנה, ביקר בג'רבא הגאון המפורסם רבי שלום חי הכהן זצ"ל ראב"ד צפאקס
(מח"ס תפארת בחורים), וביקש לקחת עמו לעירו את אחד מבחירי התלמידים בעיר, כדי שילמד בחברותא יחד עם בנו. בהיותו בבית
הכנסת, נחה עינו על רבנו שהיה אותה עת מתפלל בדביקות ובכוונה עצומה.
התעניין האורח אצל הגאון רבי יעקב הכהן זצ"ל "בן של מי עלם זה?" כשהזכיר רבי יעקב את שם הוריו של הנער ושם ומשפחתו, הנהן
רבי שלום בראשו ואמר "אכן, בוצין בוצין מקטפיה ידיע". וכאשר שמע שגם ידיו רב לו במלחמתה של תורה, ביקש להוליכו עמו לעירו,
והבטיח כי לא יחסר לו בביתו מאומה. אך הוריו של רבנו לא ויתרו על נוכחותו של בנם האהוב, וסירבו להצעה.
לא לידי מתנות בשר ודם
הנהגה מיוחדת ונדירה היתה לרבנו, שלא להזדקק לידי מתנות בשר ודם ולא ליהנות כלל מן הזולת. עקרון זה, היה כה מוחלט בנפשו, עד
כדי שנאה ודחייה גמורה.
פעמים רבות, באים היו לפניו אנשים כדי שיאציל עליהם מברכותיו, ולאחר מכן חפצים היו להשיב לו טובה בממון ובמתנות, אך תמיד היה
רבנו מסרב בכל תוקף ליטול מהם כלום מחוט ועד שרוך נעל.
ספרה נכדתו, כי פעם דפק מאן דהוא בבית סבה, הביא לה קופסת טבק וביקש שתמסור אותה לרבנו. כאשר מסרה לו, נזעק ואמר לה
"רוצי מיד אחרי האיש, החזירי לו את קופסת הטבק ואמרי לו שיביאה לי בידי, ושינקוב את מחירה"...
לאחר פטירת בנו רבי אברהם, כאשר צירף למשפחתו את משפחת בנו שכללה את האלמנה, נכדו ושתי נכדותיו, רצו ועד הקהילה להוסיף
לו על משכורתו, אך הוא לא אבה לקבל שום תוספת, באומרו "גם על מה שאני לוקח מצד ההכרח, אני מצטער".
אפילו מנכדו הגאון רבי נסים הכהן שליט"א, סירב לקבל טובת הנאה. וזאת על אף שהיה גר אצלו ואוכל על שולחנו מפתו ומלחמו.
ופעמים שקנה עבורו דבר מה, והרגיש רבנו שהוזיל לו מהמחיר, ותכף השלים את היתרה.
פעם קנה לו מתנה - גלימה של צמר. כשהעניק לו את התשורה, סירב הסב לקבלה ללא תמורה, ודחק בו לנקוב במחירה של הגלימה,
כדי שיוכל לשלם לו את דמיה. בלית ברירה, נקב הנכד במחיר מסוים, שהוא פחות ממחיר הגלימה באמת.
לקח רבנו את הגלימה, ואחר מספר ימים בא אליו ואמר לו "ביררתי, ואין גלימה שעולה במחיר כה זול", ומיד שילם לו את מחירה המלא
של הגלימה, למרות שבאותו זמן דחוק היה בממון. "חפץ אני ללבוש את הגלימה לכבוד שבת ולברך עליה שהחיינו, ולא ניתן לברך על
בגד שאינו שלי, ולכן מיהרתי לשלם קודם השבת" הטעים רבנו את מעשהו. ניסה הנכד לטעון כי קנה שתי גלימות ומכר אחת והרויח, ואם
כן השניה נותרה בסכום שנקב, אך רבנו עמד בשלו לתת את מלוא הסכום של הגלימה.
ולא לידי הלוואתם
בכלל זה, היה רבנו נמנע מללוות כסף מאנשים. סיפרה נכדתו כי כאשר היו קונים בביתו חבילת עצים לתנור, היה לוקח חצי מהתכולה,
ושומר במקום אחר, כדי שכאשר יגמר החצי, יחשבו שנגמר ויקנו מיד חבילה חדשה, ולא יסמכו על כך שנותר עוד, וכאשר יגמר יצטרכו
להלוות מהשכנים, ולהיכנס לבעיות של אי החזרה או ריבית.
מדוע לא קנה רבנו מיהודים?
יום אחד, הבחינו מקורביו של רבנו כי רוכש הוא מוצרים מחנותו של גוי, ולא כהרגלו מחנות היהודי. עברו מספר ימים ועדיין רבנו ממשיך
במנהגו. התפלאו הכל מה עדיפותו של הגוי על פני היהודי? עד שנודע הדבר.
התברר כי רבנו קנה סבון מבעל החנות היהודי מר מכלוף כלפון עידאן ז"ל, וכאשר יצא מלפניו, ברר אצל נכדו את מחיר המוצר שרכש.
הנכד נקב במחיר שהיה גבוה מהמחיר ששילם, ואז הבין רבנו למפרע כי היהודי מכר עבורו במחיר זול מן הרגיל. מיד ערך חשבון מקיף
על כל ההפרשים במחיר לכל הפעמים שקנה אצלו בעבר סבון, והלך לשלם לו. ומני אז חדל לקנות ממנו ומיהודים בכלל, מחשש כי יוזילו
בשבילו.
שטייגן - פורטל עולם התורה 2018.6.29
http://www.shtaygen.org/?CategoryID=893&ArticleID=3558&print=1 6/9
טוב מעט לצדיק (תהלים לז, טז)
עבודתו של רבנו בבית הדין, היתה זכה וטהורה, לא לשם כבוד, יקר, תפארת וגדולה, אלא לשם שמים בלבד. בשכר עבודתו זו קיבל
משכורת דלה וזעומה, ולא היה נהנה מכספי הציבור אפילו בפרוטה אחת יותר, אף שהיה חי בדוחק עצום. גם כאשר ניסו להוסיף לו על
משכורתו, לא הסכים בשום פנים ואופן, באומרו "לעניים אין עוף לשבת, ואני אקבל תוספת?! קודם תדאגו לעניים!". כמו כן, כמעט מעולם
לא השתמש במשרתו כדי להטריח את אי מי מהציבור עבור ענייניו האישיים.
מספר פעמים התבטא ואמר כי לוּ היה באפשרותו להסתדר למחייתו בצמצום בלא המשכורת של בית הדין, היה מוותר גם עליה, כי לא
רצה ליהנות מכספי ציבור.
גם עבור עבודות מסוימות בקהל, שמקובל ליטול עליהן תשלום, כמו סידור הגט וחתימתו, לא אבה לקבל כל תמורה, וטען כי די לו
במשכורת שמקבל, אף שהיה חי ממנה בצמצום ובדוחק. כן, מעולם לא הסכים לקבל דמי בטלה, כמו שלוקחים שאר הדיינים.
הנדיב העלום
לצידו של רבנו בבית הדין, ישב האב"ד הגאון רבי ציון הכהן יהונתן זצ"ל (מח"ס שערי ציון על הש"ס). רבי ציון היה אמיד ומבוסס, ולמרות
זאת מידי פעם בפעם דורש היה תוספת למשכורתו. הצבור שראה כך, רינן אחריו: "לא די לו בעושרו, עוד מבקש הוא תוספת
במשכורתו?! הנה רבי כלפון מצבו דחוק, ובכל זאת אינו מבקש מאומה!". אך מפני הכבוד, העלו לו את המשכורת. את הסיבה האמיתית
לדרישה זאת, הם לא ידעו.
מדי שנה, בכל ערב פסח וערב ראש השנה, מוצאים היו במשרד ועד הקהילה חבילה מכובדת של שטרות לחלוקה לעניים. מי הוא הנדיב
הצנוע שהניח את הכסף? איש לא ידע. תופעה עלומה זו נשנתה במשך 35 שנה. בערב ראש השנה התרצ"ה, פסקה התופעה, ועמה
נפתרה התעלומה.
זמן קצר קודם לכן הלך רבי ציון לבית עולמו, וכאשר ראו כי מאז פטירתו לא הונחו שוב חבילות הכסף, התברר למפרע כי הצדיק רבי ציון,
הוא זה ששלשל פעמיים בשנה את כל משכורתו בחזרה לקופת הקהילה. כך שבמשך שלשים וחמש שנות כהונתו בבית הדין, לא נהנה
מכספי הציבור בכי הוא זה!
אם כן, מדוע מבקש היה מידי פעם להעלות את דמי משכורתו? גם סוד זה התגלה. ראה רבי ציון כי רבנו חי בדוחק עצום, ואינו מסכים
לקבל כל תוספת במשכורתו, וצר לו. מה עשה? ביקש תוספת לעצמו בתור אב"ד, וממילא מוכרחים היו להוסיף במקביל גם לרבנו שכיהן
עמו כדיין. אך למעשה, במשכורות שקיבל, לא השתמש כלל, אלא שמרם בצד, ובכל ערב פסח וערב ראש השנה, החזירם לקופת
הקהילה, כדי שיחלקום לעניים!
כאלו היו מעשיהם של אנשי המעלה בדורות הקודמים! אהה! כמה רחוקים אנו מדרכיהם!
ניסיונות שלא צלחו
רבים מעשירי הקהילה, לא נחה דעתם מכך שרבנו עובד ללא לאות לשם שמים, ואינו חפץ בשום אופן להגדיל את משכורתו הזעומה,
וזאת למרות שהוא נתון במצוקה חומרית. ניסו אפוא באמתלאות ובתחבולות שונות להעביר לו כספים מבלי שיחוש בכך. מה עשו?
שולחים היו לו סכומי כסף בהמחאות בדואר ללא שם השולח, בחשבם שכך לא יוכל להחזיר להם.
אך כל זה היה ללא הועיל. תמיד היה רבנו חוקר ודורש מי הוא השולח, עד אשר היה משיב לו את כספו, ומתחנן בפניו לבל ִישנה על
מעשהו. אם כי היו מקרים שלא היה עולה בידו להתחקות אחר עקבות השולח, אך גם אז לא היה נהנה מהכסף, אלא מפזרו לצדקה.
עשיר אחד מהעיר ַנא ֶבּל, החליט להעניק לרבנו דורון ומנחה, ושלח לו שק של פלפלים במתנה. כשהגיע השק לרבנו, הצטער ולא ידע מה
לעשות, מצד אחד אינו חפץ ליהנות ממנו, מאידך גם לא נאה להחזיר את השק לבעליו. עוד חשש שמא עד שיחזיר, יתקלקלו הפלפלים.
מה עשה? מכר את הפלפלים, ושלח לו את דמיהם, בצירוף מכתב בו כתב "ה' יודע כמה אני מצטער במה שאני לוקח מהקהל, ולכן די לי
בזה, ואיני רוצה ליהנות בשום אופן מהמתנות".
לא אוכל עד אם שלמתי
בזמן מלחמת העולם השניה, שרר רעב כבד בג'רבא, וכמעט שלא היו בנמצא דברי מזון להחיות את נפש העוללים. גם בביתו של רבנו לא
היה לחם לפי הטף, והמצב היה קשה מנשוא. יום אחד שמע רבנו כי יש אדם בשם יוסף כהן בן ר' אפרים, המביא אטריות ומוכרם בשוק
השחור. פנה אליו וביקשו אם יוכל למכור לו חמש ק"ג אטריות. ואכן, נענה אותו יהודי בשמחה לעשות רצון רבנו: "אכן יש לי, ואשלח לרב
עוד היום את מבוקשו". כן אמר וכן עשה.
למחרת, שאל רבנו את מר כהן "כמה כסף עלי לשלם עבור האיטריות?", אך מר כהן שרצה לזכות ליהנות את רבנו מתנת חנם, התחמק
מתשובה ואמר: "ימתין נא, רבנו עד אשר אערוך את החשבון". לאחר מספר ימים, פנה אליו שוב רבנו, ובירר מה מחיר האטריות? אך מר
כהן השיבו תשובה דומה: "ימתין כבוד הרב עד אשר אעשה חשבון". רבנו, התאזר בסבלנות והמתין עוד מספר ימים, וחזר ושאל: "כמה
כסף עלי לתת?" והלה דחהו שוב באותה תשובה כמתמול שלשום.
כאן, כבר לא יכול היה רבנו יותר להתאפק, "דע" גילה לו "כי מאז שקבלתי את האטריות לא נגעתי בהן, ואם לא תאמר לי את מחירן,
ותקבל את הכסף, לא אגע בהן ואחזיר לך אותן עוד היום!". בלית ברירה, נקב מר כהן בסכום מסוים. "נראה לי כי המחיר הוא זול ביותר",
אמר לו רבנו, "אבדוק זאת ואשוב אליך". לאחר מספר ימים, שב אליו ואמר לו: "ביררתי, והמחיר שדרשת ממני הוא זול מן הרגיל". נתן לו
רבנו כסף לפי המחיר היקר שאמרו לו, ובלית ברירה, קיבל מר כהן את הכסף נגד רצונו.
באותה תקופה קשה, בה השתוללה המלחמה הנוראה, אירע מעשה דומה, שהדהים את כל שומעיו: לאחד מעשירי העדה, מר כמוש
קבלה ז"ל שמו, היו חטים בשפע, והעיר ה' את לבו לחלק מהם לכל הפחות לרבנים, על מנת שיוכלו לשבת וללמוד תורה בשלווה. מה
עשה? לקח עשרה שקים של מאה ק"ג, וחילק לחמשה רבנים, כאשר כל רב קיבל שני שקי חטים. בראש הרבנים נמנה כמובן רבנו, שלא
ידע כלל מן הדבר.
בבואו לביתו, שחה לו אשתו אודות החטים שהביאו לביתם. "לא קניתי שום חטים" התפלא רבנו, "מי הביאם?" שאל. נקבה הרבנית בשם
העגלון מקיקץ כהן. מיד יצא רבנו, וביקש מר' בועז חדד שימצא את העגלון וישלחהו אליו. בא העגלון לבית רבנו, ולשאלתו, ענה כי מר
שטייגן - פורטל עולם התורה 2018.6.29
http://www.shtaygen.org/?CategoryID=893&ArticleID=3558&print=1 7/9
קבלה שלחו להביא את החיטים, וכי גם לרבנים נוספים העניק האיש שקי חטים. "קח את השקים והשב לו אותם" ציוה רבנו את העגלון.
פנה העגלון למר קבלה, וסיפר לו כי רבנו אינו מוכן לקבל את השקים. ענה לו מר קבלה: "תתחמק מהרב, ואני בליל שבת אלך אליו
ואשכנע אותו לקבלם".
ואכן, בליל השבת הלך הגביר אל רבנו בכדי לנסות לשכנעו לקחת את החטים. "מדוע לא יסכים כבודו לקחת את החיטים?" שאל כשבא
לפניו. "לא יתכן שאהיה שֵבע, בשעה שלעניים אין מה לאכול!" באה תשובתו המעוררת השתאות של רבנו. אמר לו העשיר: "לא לרב
בלבד שלחתי, אלא אף לרבנים נוספים". לפני שפירט למי שלח, הפסיקו רבנו ואמר בנחישות: "לא ביקשתיך שתאמר לי למי שלחת. אני,
איני מעוניין לקבל". "ובאיזו דרך ירצה כבודו בכל זאת לקבל?" שאל הגביר. "הדרך היחידה היא שיביאו את החטים לשוק, ויחלקו לכל
העניים בשווה", פסק רבנו בהחלטיות, "ואני, אקח כמו כל אחי העניים, בלא זה אינני מוכן לקבל מאומה!" מחוסר ברירה, עשה העשיר
כך...
הקמצנות - "רעה חולה"
כל זה היה באשר לקבלה מאחרים, אך כאשר היה הדבר נוגע לנתינה, שם היה הוא הנחשון הראשון. וכאשר נערכו מגביות עבור הקהל,
היה ראשון התורמים מפתו ומלחמו.
ותרן גדול היה בממונו ושונא בתכלית את הקמצנות. תמיד היה מדבר בגנות מדה זו ומכנה בשם "רעה חולה". "הגם שפזרנות יתר אינה
ראויה, מכל מקום עדיף להיות פזרן מאשר קמצן" היה אומר, ומוסיף "שכן כל מה שחוסך הקמצן בכל כוחו, אינו מרויח מכך מאומה, כי
מזמן לו הקב"ה הוצאה גדולה כנגדה. ונמצא שהקמצן לא עלתה בידו אלא קמצנותו".
ביצים תחת ביסקויטים
מדה זו שלא ליהנות מאחרים, השפיעה וחלחלה גם בקרב בני קהילתו של רבנו, וכפי שנלמד מסיפורו המדהים של הרב רבינוביץ ז"ל,
רבם של החיילים היהודיים בצבא ארצות הברית, שביקר בג'רבא בימי מלחמת העולם השניה, ואלו דבריו: "בערב ל"ג בעומר אני מבקר
באכסניא, והנה - עניות ודחקות רבה. בעיקר חסר להם [מזון], מפני שהגרמנים חמסו את כל התבואה והיבול החדש, ולי יש בסקויטים
צבאיים לרוב. אני מחלק אותם - ומיד מביאים לי תחתיהם ביצים, וכופים עלי לקחת מידם. חס ושלום שאלבין את פניהם - ואני לוקח. יש
לי גם שוקולאדי ממין מיוחד - מתוצרת הארץ - עם אותיות עבריות על העטיפה. אני מחלק אותם בין הילדים ומראה להם את הכתב
העברי - ותכף ההורים מביאים לי בקבוק יין תמורת מתנת השוקולדי. אבל ברצוני להנות אותם ולא להיכנס במסחר חליפין. אני נותן להם
עוד דבר אחר - ומקבל בקבוק שמן זית. אני מסרב לקבל, והם מסרבים לקחת מתנת ידי. אני מפציר והם מפצירים. "יש לי די", אני אומר
ברצינות. והם עונים לי פה אחד: "שונא מתנות יחיה"! נצחוני - ואני נכנע".
אחר עדות כזו מדהימה, דומה כי אין צורך להכביר יותר במלים. אנשים שחיו במחסור עצום, ובא לפניהם אדם זר שאין להם אי נעימות
כלפיו, ומציע להם מזון בשפע, אך הם אינם מוכנים ליטול ממנו מאומה בחנם. רק אצל אנשים שחיו בצילו של רבנו, ניתן להאמין כדבר
הזה!
שומר פיו ולשונו
בענייני דיבור, היה רבנו זהיר במיוחד. דיבורו היה נקי ומנופה כסולת נקיה, והיה מקפיד לבל יצא מפיו שום דיבור מגונה, או קללה אפילו
לגוי.
גם את בני משפחתו, חינך לשמור על נקיות לשונם בתכלית. קרה פעם ואחד מבני ביתו הקטנים השתעשע עם עופות הבית. רצה לתפשן
אך הן ברחו מפניו, ונפלט מפיו כינוי גנאי על העוף הסרבן. שמע זאת רבנו וגער בו "אין רצוני שתרגילו לשונכם בקללות ודברי גנאי!".
בספריו לא נמצא הלשון "רע", תחת זאת היה כותב "דבר אחר". לדוגמא: "שלא יקרה דבר אחר". כמו כן, כאשר היו מביאים לפניו בשר
שיורה על כשרותו, והעלה לאסור, מקפיד היה לא להוציא מפיו מלת "טריפה" אלא היה אומר "כפרה".
כחלק מזהירותו בענייני דיבור, נשמר היה מאוד לבל יגיע לאוזנו שום דבר לשון הרע או תרעומת על אף אדם מישראל. והיה מזהיר על כך
ואומר כי המספר לשון הרע, אם לא היה מוצא אוזן קשבת, לא היה מדבר.
אדרבא, כאשר שומע היה איזה שבח על אדם מסוים, אם הזדמן ודברו בפניו בהזדמנות אחרת על אותו איש, היה מוסיף ומספר על אותה
מדה טובה שסיפרו לו עליה. כן, אם שמע איזו שמועה טובה, היה דואג להשמיעה אל הבא לשחר פניו בכדי לשמחו. מנגד, בשמועה רעה,
שותק היה ולא מפרסם.
פעם שמע שיחה בין בני אדם, שדיברו על איזה חכם שיש לו שלש בנות, אשר שתיים מהן שנים נישאו לתלמידי חכמים, והשלישית
נישאה לאדם פשוט. כאשר שמע רבנו את סיום המשפט, גער בהם "מנין לכם מי בעל ערך יותר בשמים, הלא אדם יראה לעיניים וה'
יראה ללבב?! ועוד שאותו אדם נהנה מיגיע כפיו, ואמרו חז"ל 'גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים!'".
כדי להינצל מדיבורים אסורים, בכל פעם שהיו יושבים לשוחח עמו, משמיע היה דברי תורה ומוסר או נפלאות ה' ושבח הצדיקים.
קלה כבחמורה
דקדוקו במצוות, היה מבהיל הרעיון, וכשנזדמנה מצוה לידו, היה מקיימנה בשיא ההידור, ונזהר מכל נדנוד איסור ולו הקל ביותר. אך זאת
צריך לדעת כי דקדוקי מצוה שלו, מחושבים היו היטב, מעוגנים כראוי בעומק ההלכה, ולא נבעו מחששות סרק ומאי ידיעה.
הקפדתו על קוצו של יוד, בלטה באופן מיוחד בענייני כשרות המאכלים, וכל ימיו נזהר במשנה זהירות לבל יכנס לפיו דבר מפוקפק. כך
למשל, משך ידו ולא אכל מבהמה שנפל בה ספק, והביאוה לפני חכם והתירה, אף אם הוא עצמו היה זה שהתירה. כמו כן, לא אכל
מבהמה שיש בה סירכא לשומן הלב, שהיא אסורה לדעת מרן, אף שהמנהג בג'רבא להתיר בנפיחה. אם כי, לרבים היה מורה כעיקר
הדין.
רגלי חסידיו ישמור (שמואל א, ב, ט)
ביותר היה נזהר ונשמר מיין נסך. כאשר היו מכבדים אותו ביין שנרכש מהחנות, ממאן היה לשתות, מחשש ליין נסך. רק יין שנעשה
בביתו, או בבית אדם כשר שהכירו, עלה על שלחנו. לשם כך, קונה היה בתחילת השנה כמות ענבים שתספיק לכל השנה, וממנה היה
מייצר יין למשפחתו.
שטייגן - פורטל עולם התורה 2018.6.29
http://www.shtaygen.org/?CategoryID=893&ArticleID=3558&print=1 8/9
פעם קרה שבביתו התארח תלמיד חכם שהיה שלוחא דרבנן מארץ ישראל. ישב רבנו ושוחח עמו בדברי תורה. תוך כדי השיחה, הוציא
אותו רב מתרמילו בקבוק יין ומזג ממנו כוס לרבנו, אך רבנו סירב בנימוס לשתות מהיין.
"וכי כבודו אינו סומך עלי בכשרות?" נבוך הרב. "לך באופן אישי מאמין אני" הבהיר רבנו "ואם אכן תבטיחני כי אתה עשית את היין
בביתך, אשתה ממנו, אך על החנות ממנה קנית, איני מרשה לעצמי לסמוך"...
סיפר אדם שהיה אחראי על הבאת היין לג'רבא, כי ביקש ממנו רבנו שיתן לו תקיעת כף, ויבטיחו כי לא יסיר את עיניו כל הזמן מהיין, כדי
שלא יפסל ביין נסך. ובלא זה, לא אישר לו לייבא יין.
פעם הגיע רב לא מוּכר לג'רבא, נאם בבית הכנסת, ורצו הקהל לערוך סעודה לכבודו. באו לרבנו לקראו להשתתף עמם בסעודה, אך רבנו
סירב. כשהפצירו בו, פירש להם את הימנעותו "רב זה איני יודע מה טיבו, ולכן איני יכול לאכול ולשתות עמו". תמהו השומעים, והרימו
גבה. בסוף, התברר כי "רב" זה אינו אלא ראביי רפורמי, מחלל שבת ועובר על איסורים מן התורה.
כל המסובים באותה סעודה הצטערו צער רב, על כי לא נשמרו מלשתות עמו יין, שהוא בחשש יין נסך, ושבחו את רבנו על ראייתו
למרחוק.
לא לחנם למדונו חז"ל כי צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם (כתובות דף כ"ח ע"ב), וזאת מהסיבה כי הם עצמם נזהרים ונשמרים מן
התקלה וגודרים גדרות לעצמם.
כבוד כפול
העומד איתן ושומר מכל משמר על ההלכה, יצליח ה' בידו, ולא רק שלא יפסיד מכך, אלא ירוויח. כלל זה למדנו מן המעשה הבא:
פעם אחת הוזמן רבנו יחד עם עמיתו הגאון רבי ציון הכהן יהונתן זצ"ל לקבל פני הנציב הצרפתי. באותו מעמד בו נכחו כל עובדי
הממשלה, חולקו לאורחים החשובים כוסות קפה מהבילים. כשניגש המלצר לכיוון הרבנים, סימן לו רבנו בידו לאות שאינם שותים. לאחר
מכן, הוגשו מאכלים נוספים, ובכל פעם סירבו הרבנים לטעום. משראה כך המלצר, שמר להם טינה בלבו.
לאחר זמן מה, הופיע הנציב והסתובב בין כל המוזמנים שכיבדוהו בנוכחותם ולחץ את ידם לשלום. כשהגיע לרבנים ולחץ את ידם, ניגש
אליו המלצר והלשין עליהם: "רבנים אלו לא רצו לטעום מאומה מכל מאכליך!" שאל הנציב את המתורגמן שנלווה לרבנים מה סיבת הדבר,
והלה הסביר לו כי הרבנים שותים ואוכלים רק מאשר נעשה על ידם.
לפליאת כל הנוכחים, לא די שלא חרה אפו עליהם, אלא אף ניגש ולחץ ידם שנית, כשהוא מביע התפעלות ואומר "לרבנים אלו מגיע כבוד
כפול. כבוד על שהופיעו במסיבתי, וכבוד נוסף על שהיו נאמנים לדתם אפילו במקום כזה".
ביומו תתן שכרו
מעולם לא הסיח רבנו דעתו משום הלכה או בדל מנהג, ולא פסח על אף דין קל שבקלים. כאשר היה שוכר פועל לעשות לו איזו עבודה,
היה מקפיד לשלם לו שכרו לפני שהיה הולך להתפלל מנחה וערבית, כדי לתת לו השכר באותו יום, כפי שנצטוינו בתורה "ביומו תתן
שכרו" (דברים כד, טו).
גם כאשר נצרך היה לצאת מביתו מוקדם יותר, היה מצווה את בני ביתו כי יזכרו לפרוע לפועל את התשלום קודם זמן מנחה. פעם קרה
ששכר פועלים, ונזקק לצאת את ביתו מוקדם. כדרכו הוא לא עזב את הבית לפני שציוה לבני ביתו שישלמו לפועלים לפני תפלת מנחה,
אך הם שכחו מן הדבר, והפועלים הלכו לביתם בלא לקבל שכר על עבודתם. כששב רבנו לביתו, וידא אם אכן שילמו לפועלים, וכאשר
השיבוהו כי נשכח מהם הדבר, דאג שילכו מיד לבית הפועלים וישלמו את שכרם.
ונשמרתם מאוד לנפשותיכם
הקפדה מיוחדת היתה לרבנו על שמירת הבריאות, והיה מקיים כל דברי הרמב"ם בהלכות דעות פרק ד'. בעיניו, לא היה חילוק בין הלכות
שבת ברמב"ם לבין הלכות דעות. אם הרמב"ם כותב שחייב אדם להתעמל בכל יום כדי לשמור על בריאותו, אז כך נהג רבנו. וכיצד
התעמל? יום יום ממלא היה שני דליי מים מן הבור שבחצרו, ומביאם לביתו, והיה אומר "גדולה מלאכה שמחממת את בעליה" (גיטין ס"ז
ע"ב). אם הרמב"ם (בפרק ד' מהלכות דעות הלכה ט') כותב על הפול והעדשים שהם מאכל רע, אז רבנו נמנע כל ימיו מלטעום פולים,
לרבות הפולים המתובלים המוגשים כמעדן מלכים בסעודות מצווה.
צמצום הכוונה
כל מעשה ופעולה בחיי רבנו, מכוונים היו לשם שמים כדי לעשות נחת רוח ליוצרו. ואין הדברים אמורים לגבי דברי קודש, שם פשוט וברור
שכיון לבו לשמים, אלא החידוש הוא שגם בדברי חול שנועדו לספק את הצרכים הגשמיים, מקפיד היה לצמצם את כוונתו שתהיה לשם
עבודת ה', שכן לכך באמת תכלית בריאתם ויצירתם.
כך לדוגמא, על מה שפסק מרן שמותר בערב פסח לכתוב ספרים לעצמו דרך לימודו, כתב רבנו בספרו "באר משה" (סי' תס"ח) בזה
הלשון: "בדידי הוה עובדא שאדם אחד מישכן אצלי שעון בערב פסח אחר חצות, ואמר לי שאם עד סוף ניסן לא הבאתי לך המעות, תהיה
שלך. ובאותה שעה עלה בדעתי שמא אסור לעשות כך, שהרי זה בערב פסח אחר חצות, וערב פסח אחר חצות אסור במלאכה דהוי מקח
וממכר, אך חשבתי דכיון שהשעון עוזר לי לזמנים בתלמוד תורה, הוי מצוה ומותר".
ישנם ספרים שלא יותירו את קוראיהם אדישים אחר קריאתם. כזה הוא הספר "עמוד ההוראה" שלפנינו. יצירת פאר זו, שופכת אור מיוחד על
דמותו הפלאית ורבת הגוונים, ועל התקופה בה חי. זהו ספר הנקרא בנשימה עצורה, הסוחף את קוראיו למחוזות של התעלות בעבודת ה'
ומדות טובות, וכל אדם קטון כגדול יוכל לשאוב ממנו אבני דרך והנהגות לחייו, מהרגעים הגדולים שבו, עד רגעי היום יום הפשוטים.
בספר המרתק מתוארים ביד אמן ובצורה מרתקת פרקים נבחרים ממסכת חייו רבי ההוד, החל בילדותו ובחרותו, מינויו לדיין וראב"ד
ג'רבא, מדותיו התרומיות, הליכותיו בקדש, עמלו הגדול בתורה, ספריו, הנחלת שיטת לימוד ההוראה, ועוד ועוד. הספר עשיר בסיפורים
שטייגן - פורטל עולם התורה 2018.6.29
http://www.shtaygen.org/?CategoryID=893&ArticleID=3558&print=1 9/9
קטנים ומאורעות גדולים, פרקי חיים, הנהגות נדירות ומיוחדות. וכל זאת מלווה באוצר של מאות תמונות, על גבי כרך הדור עב כרס
הכולל למעלה מ - 500 עמודים.
בדברי הסכמתו הנלהבת של ראש הישיבה הגר"מ מאזוז שליט"א לספר, הוא כותב בלשונו המליצית
והחרוזית: "חמותי ראיתי אור יקרות, אמרות ה' אמרות טהורות, ספר עמוד ההוראה תולדות מורנו
ורבנו מופת הדורות, שנטל עשר עטרות, הצדק והיושר, האמת והענוה, החכמה והתבונה, מנהיגות
וסבלנות, אמונה ובטחון, וכל מדות ישרות, כלם נקבצו באו אליו תשית לראשו עטרת פז והיו למאורות.
הלא זה הוד מרן הגאון סבא דמשפטים פארה והדרה של יהדות ג'רבא בדור אחרון כמה"ר ר' משה
כלפון הכהן זצ"ל רב ְפּ ֵארוֹת, אשר חיבר ספרים רבים בכל מקצועות התורה לעשרות -
מעשה ידי ידידנו היקר סופר מהיר ר' עובדיה חן שליט"א מבוגרי הישיבה, אשר ניחן בעט סופרים ולשונו
כנחל שוטף ונופת צוף נהרות. אשר מזמן הוציא ספרו הראשון "הכתב והמכתב" כללי הסגנון והכתיבה
לבחורי חמד ללמד בני יהודה קס'ת להבין ולהורות. והן עתה בספרו הנכחי הציב לפנינו דמות רבנו ז"ל
כמו-חי יחולל אילות ויחשוף יערות. כל הקורא בו יראה עין בעין השגחתו יתברך על דור יתום זה ששלח
לנו עיר וקדיש מן שמיא נחית לפקוח עינים עוורות. יישר כחו ויפוצו מעיינותיו חוצה להשקות כל בארות.
מצוה רבה לרכוש ספר זה להנחיל ולהעניק לבנינו אחרינו קצת ממעלותיו וסגולותיו של רבנו ז"ל עד סוף
כל הדורות. ונזכה במהרה בימינו בביאת גואל צדק ובתחיית מתים מעפרות. אכי"ר.
בברכה רבה (וחתים)
נאמ"ן ס"ט
עוד...
- חכמי זרזיס
- מצוואתו הקדושה של רבינו ר' אלעזר מנחם מן שך זצוקללה"ה
- מדמויות ההוד
- בהונגריה היראי ה' קידשו את עצמם למטרה אחת - עמל התורה
- במלאת תשעים שנה להסתלקותו של מרן הסבא מנובהרדוק זיע"א
- מאתיים שנה להסתלקות רבי לוי יצחק מברדיטשוב - תשרי תק"ע-תש"ע
- בממלכת הסבא מקלם
- דור וסופריו
- כתבות שפורסמו בעיתונות החרדית על עולי תימן
- "למדנו בלונדון, הרגשנו בליטא"
