בממלכת הסבא מקלם

הצצה נדירה: "טאטע, איך לויב דיר", שרו תלמידי 'קלם' כהקדמה לשיחה האחרונה ששמעו. דקות אחר-כך, הוצאו להורג

עד יומם האחרון, ממרום מעמדם בעולם התורני, העידו על עצמם גדולי תורה ומוסר רבים, בגאוות-יחידה, כי כל מה שיש בהם – מ'קלם' בא * מה מיוחד היה ב'קלם' – ומדוע נקראה הישיבה בשם 'תלמוד תורה'? * אחד מתושבי העיירה זוכר דין-תורה על גובה מחירו של פריט מסוים: המוכר דרש מחיר נמוך מזה שהקונה התכוון לשלם, וכל אחד עמד על דעתו בתוקף * בקלם, די היה להזכיר לילד שלא התנהג כראוי או שהרעיש יתר על המידה את המילה 'אלול' - בכדי להשתיקו * ואם כך בעיירה עצמה – בממלכתו של הסבא, בהיכל ה'תלמוד-תורה דקלם', הייתה אווירה של קודש-קודשים עם עבודת מחשבה ומידות, שקשה לתארן במילים * הצצה נדירה לעולמה של קלם, שזורה בפרקים מחייו של המחונך הקלמאי, המשגיח רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל 

השם 'קלם' עורר חרדת קודש בליבו של המשגיח רבי אליהו אליעזר דסלר, מבכירי האסכולה, כל ימי חייו. פעם, בשיאו של אירוע, הציגו המנחה כאחד משרידיה האחרונים של 'קלם' וישיבתה המפוארת. בקומו לשאת דבריו, מחה הרב דסלר בקול רועד: "חס ושלום! לא הייתי תלמיד בבית התלמוד של קלם! מעולם לא הייתי בפנים! לכל היותר נגעתי בידית הדלת, אך את בית המדרש עצמו - עין לא ראתה..."

בכ"ח בטבת שנת תרס"ו, הגיע הנער אליהו אליעזר לקלם, כתלמיד מן המנין ב'תלמוד תורה' המפורסם של ה'סבא'. ה'תלמוד תורה' אשר הצמיח מקרבו גדולי תורה ויראה במידה בלתי מצויה אפילו על פי מושגי הימים ההם.

המונח 'תלמוד תורה' מצטייר לעינינו כמקום בו מתחנכים ילדי חמד, אך כאן, מדובר על ישיבתו של ה'סבא' מקלם, שרוב הלומדים בה כבר מילאו כריסם בש"ס ופוסקים, ותלמיד בן עשרים ושמונה - לא נחשב בה עדיין למבוגר, כפי שהעיד לימים רבי מרדכי צוקרמן, שלמד ב'תלמוד תורה' בשנת ת"ש.

למעשה, הכינוי 'תלמוד תורה' - נותר מימי תחילת הקמתה של הישיבה, שבאותה עת היתה מיועדת לגילאי טרום־בר־מצוה. ברבות הימים - השתנה אופיה של הישיבה מן הקצה אל הקצה, אולם שמה נותר חקוק לדורות כבראשונה - זכר לתכנית המקורית.

ואגב, שמה זה של הישיבה - גרם ברבות הימים לתקלה כספית מעניינת. היה זה בשנת תרפ"א, כאשר הובטחה ל'תלמוד תורה' תרומה בסך שלושים ושש אלף מארקים, אולם היא בוששה מלבוא.

לאחר בירורים, נודע כי הגיעה תרומה בסכום זה לישיבת 'אור תורה' שנוסדה בקלם בשנת תרס"ד על־ידי תלמידי ה'תלמוד תורה' - רבי אליהו לאפיאן ועוד, והיתה מיועדת לתלמידים צעירים.

לא היה פשוט להתקבל ל'תלמוד תורה' של קלם. ראשי ה'תלמוד תורה' בחרו בקפידה את התלמידים הבודדים שנמצאו מתאימים. למשל, כאשר רבי ירוחם ליבוביץ, לימים מנהלה הרוחני של ישיבת מיר, ביקש להתקבל ל'תלמוד תורה' - הוא נאלץ להמתין מספר חודשים עד שנתקבל כתלמיד מן המנין...

ועל הכל חפפה דמותו האגדית של ה'סבא', הגרש"ז זיו מקלם. לאחר הסתלקותו, חששו ממשיכי דרכו מפני מצב בו יאבדו משהו מצביונו הרוחני של הבית הגדול, עד שהקפידו שלא לשנות מאומה אפילו בדברים הגשמיים החיצוניים.

בעולם של למדנים מובהקים

הניגון המיוחד, רצוף הערגה - הביא אולי את התמדתו של 'אלי'ה לייזר' לתודעתם של תלמידי ה'תלמוד תורה', אולם הוא לא יכול היה להמשיך ולהתקיים לאורך זמן... בשלב מסוים נדרש אליהו אליעזר הצעיר לשנות ממנהגו, ולהחליף את הלימוד הקולני - בלימוד מיושב ושקט יותר. היה זה כאשר ניגש אליו אחד מאברכי הישיבה, רבי אייזיק שר, לימים ראש ישיבת סלבודקה - והעיר לו כי מן הראוי שילמד בשקט בכדי שלא להפריע לריכוזם של אחרים.

ואכן, שיקול הדעת, וההתחשבות בהשלכותיו של כל מעשה - היוו מאבני היסוד של קלם, ורבי אייזיק ביקש להעמיד את התלמיד הצעיר על האופן בו יש להביא את העקרונות הללו לידי ביטוי מעשי בחיי היום־יום.

תלמידי הסבא מקלם התפרסמו כגדולי הדור. ניתן למצוא ברשימה המפוארת את הסבא מסלבודקה, הסבא מנובהרדוק, רבי ירוחם הלוי ממיר, רבי אליהו דושניצר, רבי אליהו לאפיאן, רבי אליעזר יהודה פינקל, רבי ליב חסמן, רבי נפתלי טרופ, רבי זלמן רדינר, רבי משה-מרדכי אפשטיין, רבי איסר זלמן מלצר.

גם אחרי הסתלקות הסבא, הייתה קלם בית היוצר לכל גדולי המוסר בישיבות, בהן ניתן למנות את רבי אבא גרוסברד, רבי יחזקאל לוינשטיין, רבי יעקב קמינצקי, רבי אייזיק שר, רבי ישראל סתם, רבי שלמה הרכבי, רבי דוד פוברסקי, רבי מרדכי צוקרמן, רבי נתן ואכטפויגל ועוד רבים וטובים.

אז מה היה מיוחד כל-כך בגישתה של קלם, עד שהשפעת תלמידי-החכמים שנתחנכו בה חדרו לכל ישיבה חשובה בעולם?

בין גרמניה למוסקבה

קלם היתה עיירה יהודית טיפוסית בצפון מערב ליטא. מבחינה גיאוגרפית, היא היתה נקודה קטנה השוכנת על הכביש שמחבר את גרמניה למוסקבה. במניין אוכלוסין שנערך בתקופת ה'סבא מקלם' [תרמ"ז] - מנתה אוכלוסיית העיירה 3,914 נפש, מהם 2,710 יהודים. מרכז העיירה, מלבד בנייני הציבור - היה כמעט יהודי לחלוטין, בעוד הגויים הליטאים מתגוררים בפרברים ובשטחים שמסביב לעיירה.

החיים בעיירה היו מיושנים וקשים. רוב היהודים התגוררו בצריפים פשוטים, בעלי גגות קש או פח, בלא מים זורמים בבתים. את המים לשתיה ולשאר צרכי הבית - היו שואבים מהבאר בעצמם, או משלמים לשואב המים בכדי שיספק את הנוזל אל בתיהם באמצעות דליים.

רק באמצע שנות התר"פ התחברו בתי קלם לרשת החשמל, וגם אז - מספר רבי נחום זאב, בנו של רבי אליהו-אליעזר - היה זרם החשמל מופסק מדי לילה בחצות.

במרכז הבית, היה תנור גדול ששימש לבישול ולחימום בימי החורף הקרים ככפור. כל בני המשפחה היו ישנים כשדלתות חדרי השינה פתוחות - בכדי להתחמם בחום התנור, שכבה בדרך כלל גם הוא בחצות. רק בבוקר, היה אחד מבני המשפחה אוזר עוז ויוצא ממיטתו למלא חומר בעירה ולהדליק שוב את האש בתנור.

רחובות קלם לא היו סלולים, מלבד הכביש הראשי במרכז העיירה, שהיה מקשר בין שַאוֶויל שבמזרח - לטַאברִיג שבמערב [ליד גבול גרמניה]. לוחות עץ, שהונחו זה לצד זה - שימשו בדרך כלל כמדרכות. משמעותה של ירידה מהמדרכה, במשך רוב ימות השנה - היתה: צעידה בבוץ.

מהכביש הראשי, הסתעפו לצדדים רחובות קטנים, סמטאות ושבילים. כיכר השוק, שניצבה בטבורה של העיירה - חילקה את הכביש לשניים: החלק האחד, שפנה לצד שאוויל - נקרא בשם: 'שאוולער גאס'.

בחלק זה היתה חצר בתי הכנסת (-'שול הויף'), ובתוכה שלשה בתי כנסיות: בית המדרש הגדול - ששימש משכן לישיבת 'אור תורה' לצעירים; בית כנסת גבוה ויפה בנוי כולו מעץ - שנקרא בשם 'די זומערדיגע שול' (-בית הכנסת הקיצי), היות והתפללו בו רק בימות הקיץ בהם תנאי מזג האויר אפשרו זאת והקור לא צרב בבשר החי; ובית הכנסת נוסף שנקרא בשם 'די קלויז'.

בית התלמוד הקלמאי, ניצב במרחק מסוים משם, בפאתי הרחוב, בצידו הימני של הצועד בכביש לכיוון טאבריג.

מצבם הגשמי של יהודי קלם יתכן שהיה משופר מעט ביחס ליהודי עיירות קטנות רבות דומות, אך העוני בהחלט היה בגדר חזון נפרץ. משפחות רבות לא אכלו עוף ובשר - אפילו לא בשבת, והיו אפילו משפחות שבהן השתתפו מספר אחיות בזוג נעליים אחד, ונעלו אותן לסירוגין. כ'עשירים' - נחשבו בקלם אותם אשר יכולים היו להרשות לעצמם לרכוש לחם לבן לכבוד שבת קודש...

מרבית יהודי קלם, התפרנסו ממכירת בגדים, נעליים או כלי בית קטנים, לכפריים שמסביב ולאחיהם היהודים. כמו כן, היו בהם קצבים, אופים, נגרים, זגגים, כובענים, צבעים, חייטים, וחנוונים אשר חלשו על חנויות מזון קטנות, ושירתו בעיקר את הקהילה היהודית.

הפרדה מוחלטת ברחובות

גם דקדוק המצוות וההקפדה על גדרי הצניעות - תפסו מקום של כבוד בקלם העיירה. כך למשל, בתקופת ימי חייו של הגרש"ז - היתה בעיירה הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים.

היו שם שתי דרכים נפרדות: הדרך שפנתה לכיוון טאבריג - היתה מיוחדת לגברים, ואילו הדרך לכיוון שאוויל - היתה מיוחדת לנשים. עד מלחמת העולם הראשונה לערך, היו זהירים בזה מאד, וההליכה בצד הכביש שאינו מתאים לדרישות ולגדרי הצניעות - היתה ממש בגדר יחוד...

גם מי שהתרחקו מאוד מהתורה המשיכו להתייחס בכבוד לתלמידי חכמים. חילול שבת בפרהסיא - לא נראה ברחובות קלם מעולם. ניתן לתלות עובדה זו ביראת הכבוד שרחשו האנשים לאנשי המוסר של בית ה'תלמוד תורה'.

למרות הירידה בשמירת המצוות - המשיכו חיי הדת לשגשג בקלם, עד השמדת יהודי העיירה הי"ד בידי הרשעים הגרמנים והליטאים ימ"ש. 400־500 המשפחות היהודיות של קלם תמכו בארגוני חסד מגוונים.

בנו של רבי אליהו-אליעזר, רבי נחום זאב, שנולד בשנת תרפ"א - עדיין זוכר את האווירה בקלם של ימי ילדותו, כאוירה תורנית טהורה. הוא זוכר דין־תורה על גובה מחירו של פריט מסוים: המוכר דרש מחיר נמוך מזה שהקונה התכוון לשלם, וכל אחד עמד על דעתו בתוקף...

לחבריו [שרובם באו ממשפחות הקשורות ל'תלמוד תורה'], לא היו משחקים או צעצועים. המשחקים שהם המציאו - היו לקוחים מהתורה. כך לדוגמא, ילדים קטנים היו רצים לנחל, מצמידים את אוזניהם לקרקע, ובשומעם את קול המים הזורמים - היו צועקים שהם שומעים את קורח...

הרב זלמן סנדר קרמרמן שליט"א, בנו של רבי אליהו קרמרמן - ראש ישיבת 'אור תורה' בקלם ומח"ס 'זכרון אליהו', מעיד: החל מתשעה באב ועד אחר הימים הנוראים - הורגש שינוי באוויר, ואימת הדין נראתה על פני הכל. אפילו ילדים קטנים דיברו בשקט, ודי היה להזכיר לילד שלא התנהג כראוי או שהרעיש יתר על המידה את המילה 'אלול' - בכדי להשתיקו.

הרב בן ציון לאפיאן [בנו של רבי אלי'ה לאפיאן] מספר, שבהיותו ילד - יצא פעם אחת לרחובה של עיר. היה זה ב'יום השוק' בעיירה. תוך כדי טיולו בשוק, נתקל במשא ומתן בין יהודי לשני גויים, והנה הוא רואה כי אחד הגויים מתלבט אם לגמור את העסקה עם היהודי אם לאו, ומתייעץ עם חברו בדבר נאמנות היהודי. כשהטה את אזנו, שמע את החבר עונה: "אין לך מה לדאוג... עתה אצל היהודים החודש הנקרא 'אלול', וב'אלול' - היהודים מדקדקים יותר מכל השנה!"...

עולם בפני עצמו

הקשר היומיומי בין תלמידי ה'תלמוד תורה' לתושבי העיירה היה מוגבל ומפוקח. ה'סבא' הקיף את ה'תלמוד תורה' בגדר גבוהה, שיצרה וסימלה ריחוק משהו משאון חייה של העיירה, כביכול נוגע ולא־נוגע כאחד בחייהם ובליבם של בני העיירה.

במשך ימות השנה, הוגבלה כניסת הציבור אל בית ה'תלמוד תורה'. רק תלמידי ה'תלמוד תורה' הורשו להתפלל בו, ולקבוע בו את לימודם. אכן, בימות החגים - נפתחו שעריו של הבית הגדול בפני כל דכפין, ותושבי העיירה היו משתדלים לדלות מלא חופניים של אוירה טהורה מהימים הללו, אל כל ימות השנה.

בפרט, היו תושבי העיירה מעורים בחיי ה'תלמוד תורה', ביום שמחת תורה. ביום זה - לא פסקו השירה והריקודים ב'תלמוד תורה' אפילו לא לרגע אחד. עוגות, תפוחים, יין ומשקאות אחרים - נערכו על השולחנות, והיו מיועדים לכל יהודי קלם שבאו להשתתף בהקפות. בית ה'תלמוד תורה' היה מלא מפה לפה, ובסוף היום - היו הרבנים מובילים את ההמון בריקודים מה'תלמוד תורה' אל מרכז העיירה.

אכן, בל נטעה: אף שהקשר היומיומי היה מצומצם, היתה לבית הגדול הזה השפעה מכרעת על החיים הרוחניים בקלם. ראשית, חלק מתלמידי ה'תלמוד תורה' - היו כבר נשואים והתגוררו בעיירה כאשר הם מטביעים בה את חותמם, מהם - מצאו את פרנסתם מחנויות כאלו ואחרות אותן ניהלו בשעתיים או שלש שעות יומיות, וגם בין 'בעלי הבתים' שבעיירה - היו שזכו לרשות מיוחדת להתפלל ב'תלמוד תורה' וללמוד בו במשך מספר שעות מדי יום ביומו.

בימים כתיקונם - למדו בבית המדרש של ה'תלמוד תורה' כשלושים עד שלושים וחמשה איש, אך בימים הנוראים - השתתפו בתפילות כמאה ועשרים איש, כאשר הפרוזדור מסונף אל בית המדרש בכדי שיוכל להכיל את הצובאים על דלתותיו.

שירת הקדושים

"הגיעה שעת החורבן האיומה", כתב המשגיח בקינה לבנו כאשר נודע לו שנים אחדות לאחר החורבן הגדול בקלם. "על מה ולמה? - בעוון הדור. הן בעוונות - גם בית המקדש לא עמד, ואיך יעמוד המקדש שבגולה?".

את התיאור הראשוני, העולה מבין השיטין - שמע רבי אליהו-אליעזר מאחד מבני 'קלם', שהיה במקום והצליח להימלט. לאחר מכן, הגיעו עוד ניצולים, ונודעו לרבי אליהו-אליעזר פרטים נוספים.

ובכן, הנאצים ימ"ש פלשו לליטא בכ"ז בסיון תש"א. כל הבתים היהודיים במרכז 'קלם' נהרסו בהפצצה הגרמנית. כבר למחרת, נמלט הצבא הרוסי מהאזור, ופינה את הדרך לכניסת הגרמנים ל'קלם' בכ"ט בסיון. בו' בתמוז נצטוו כל הגברים הבריאים מגיל ארבע־עשרה ועד גיל ששים - כולל תלמידי ה'תלמוד תורה' - להתאסף באסם של זונדל לונץ, חקלאי יהודי מצליח שמשקו היה בקצה העיר. הכובשים הנאצים ידעו שיכולים הם לסמוך על הלאומנים הליטאים שיעשו את מלאכתם, והם אשר הוציאו את יהודי 'קלם' לעבודה בפינוי חצץ.

בשבת האחרונה שלפני כניסת הנאצים ימ"ש אל העיר, כינס רבי דניאל את כל בני ה'תלמוד תורה'. הוא גילה להם כי ראה בחלומו שיהיה חורבן גדול - אשר לא ניתן יהיה לברוח ממנו, וקרא להתחזק באמונה ובקבלת דין שמים באהבה.

בעקבות דבריו - נותרו כל התושבים במקומם, ואפילו לא ניסו למלט את נפשם בבריחה... אפילו רבי גרשון, ותלמיד נוסף מתלמידי ה'תלמוד תורה' ששהה עמו ב'קובנה' - חזרו לקלם, להיות עם חבריהם בשעה גדולה זו של קידוש שם שמים.

ובשעה שהוציאו את תלמידי ה'תלמוד תורה' לדרכם האחרונה, אמרו הכל 'וידוי' כדין כל היוצא ליהרג, ולאחריו פתחו כולם בתפילת 'עלינו לשבח', מתוך אמונת איתן אשר היתה קבועה בנפשם.

לרבי גרשון, הניחו הרשעים הארורים לאחוז את ספר התורה בידו, כשהוא אוחז בו עד שנפל עמו לבור.

וכך, בלכתם בדרך אל מקום המוות, פצחו כל בני החבורה בשירה בהתלהבות, בשמחה ובדבקות עצומה, עד שהדהדה שירתם בכל רחבי היער מסביב בקול נורא, אשר בקע מתהומות לבם: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו", כשבהמשך, הדהד הקול הגדול בשפת היידיש: "טאטע איך לויב דיר, טאטע איך דאנק דיר, ווייל איך בין א איד" (-אבא, אני מאמין בך אבא, אני מודה לך, כיון שאני יהודי). וכך המשיכו בני ה'תלמוד תורה' לילך אל המות הלוך ושמוח, כשהשירה פורצת ממעמקי ליבותיהם, בהתלהבות עצומה וברגשת קודש: "אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו".

והיתה השירה הזאת בדרך מן הפרוזדור לטרקלין - מתנשאת אל על:

אשרינו - שלא עשה אותנו ערלי בשר ולב!

אשרינו - שהאכזריות אינה מנת חלקנו!

אשרינו - שאנו עבדי ה' עם סגולה!

השיירה ממשיכה לצעוד את דרכה האחרונה עלי אדמות, כשהם מתנשאים בדביקותם ביוצרם, מתוך שירת הפיוט 'אדון עולם' בניגון מיוחד, מפעים לב. והקולות הולכים וגוברים "הוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה" - הוא יודע נסתרות, הוא מבין את תכלית הבריאה, "ואחרי ככלות הכל, לבדו ימלוך נורא" - - -

בהגיעם אל היעד, ציוו המוציאים להורג על האנשים להתחיל לכרות בור גדול - בתוכו עתידים המה להיקבר בקרוב. משהושלמה כריית הבור, ביקש רבי דניאל רשות לפנות אל צאן מרעיתו בפעם האחרונה. הנאצי שהיה אחראי על ההוצאה להורג - הרשה לו לעשות זאת בקיצור. רבי דניאל דיבר בשקט ובניחותא, כאילו היה דורש בימים כתיקונם, בהיכל ה'תלמוד תורה', כשסביבו עומדים תלמידיו ומטים אוזן דרוכה, לקלוט את עומק חובתם בשעה נוראה זו של עלייתם על מזבח קדושת שמו הגדול...

בדבריו המסעירים כל לב ונפש, ציטט רבי דניאל מלשון הפיוט "אלה אזכרה", מתפילת מוסף דיום הכיפורים "שרפי מעלה צעקו במרה: זו תורה וזו שכרה?... ענתה בת קול משמים: אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו אשית הדומיים. גזירה היא מלפני... ".

בפנותו אל תלמידיו, אמר רבי דניאל בשלות נפשו, כי דינם כדין עשרת־הרוגי־מלכות: העולם איבד זכות קיום. מותם יהיה כפרה לעולם, ולא יהיה עוד צורך להחזירו לתוהו ובוהו. לכן, הוא הפציר בתלמידיו שלא להיות מבולבלים ולא נפחדים, אלא לקבל על עצמם את האחריות העצומה הזו באהבה.

בשלב זה, העמידו הנאצים את כל בני 'קלם' בתוך הבור, בעוד אשר בני ה'תלמוד תורה' ממשיכים לשיר בדביקות, עד שנפלו מתבוססים בדמם ממטר היריות שהמטירו עליהם עושי דברם של הנאצים ימ"ש וזכרם.

כך נגמרה השיחה האחרונה ב'קלם'.