מאתיים שנה להסתלקות רבי לוי יצחק מברדיטשוב - תשרי תק"ע-תש"ע

 

דמותו התורתית של רבי לוי יצחק מברדיטשוב * ביאורו הייחודי בברכת 'שהכל נהיה בדברו' * החברותא של הפרי מגדים * הנדידה לרבנות ברדיטשוב לאחר פינסק ועוד * הדימוי לכלי גדול שבא להחליף את הקטן * סיפור מופלא מפיו של האדמו"ר מצאנז על כח התמדתו * כיצד נתוודע לתורת החסידות * האם טובה היא דרך הצומות והסיגופים * חידושי תורה יחודיים מכתביו * הייחס לכלל ישראל, ומדת הענוה המיוחדת שרכש * על אלו ועוד בכתבה מפעימה שלפניכם

 

מהי ברדיטשוב?

בין מאורות החסידות המזהירים לדורות עולמים מתנוססת בזיו וזוהר מיוחד דמותו המופלאת והמאירה של הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, שכל חייו קדושים היו להורות הוראה בישראל, ולהפצת תורת החסידות ויראת ה', שיסודותיה הם אהבת ה', אהבת תורה ואהבת ישראל, ולמטרה זו אף כיתת את רגליו למרחקים, ובכל מקום בו דרכו רגליו תקע יתד נאמן לתורה ולחסידות, ושמו נישא ונערץ בפי כל לתהלה ולאהבה.

אך בעוד שלרבים נודעה דמותו המיטמרת כאחד מרועי החסידות, כאחד מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש, פחות נודעה דמותו התורתית, כבר אוריין מופלא, שכיהן פאר ברבנות והוראה כל ימיו, והשקיע כל עיתותיו בלימוד התורה ויראתה.  

 

כי הם חיינו ואורך ימינו

סיפור מופלא על התמדתו ועיונו של רבי לוי יצחק זיע"א, ברוח הימים שעברו עלינו עתה בירח האיתנים, סיפר האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל בתוך דברי התעוררות שנשא באלול תשמ"ג, כשבא להמחיש לעדת מרעיתו דוגמא נפלאה של קיום המקרא 'כי הם חיינו ואורך ימינו', וסיפר ששמע בימי חורפו מפי הגה"ק הר"ד טעבלי זצ"ל שחותנו סיפר לו ששמע מהאב"ד לעמברג ששמע זאת מפי זקנו בעל הישועות יעקב, שמיד אחר נשואיו אכל מזונות על שולחן חותנו ביערוסלב, ובהיותו שם בא להתפלל בבית המדרש דקהילת קודש יערוסלב, והנה לפתע בערב יום הכפורים בין השמשות נכנס אדם זר לבית המדרש, כולו אפוף אימה ויראה מפחד ה' ומהדר גאונו, וניגש מיד לפני התיבה מבלי ליטול רשות מהגבאים או מכל מישהו אחר, ופתח בתפילה 'על דעת המקום ועל דעת הקהל וכו'', ובקול שואג כארי ובנעימות המשיך בתפלת 'כל נדרי', וכל זאת ללא קבלת רשות מהגבאים, ואף על פי שהיו שם בעלי תפילה קבועים שייחלו להתפלל לפני העמוד, מכל מקום בליל היום הקדוש לא רצו להכנס למחלוקת, ולפיכך הבליגו, ובפרט לאור העובדה שתפילתו של אותו ש"ץ אלמוני היתה בהתעוררות גדולה מאד.

עם תום תפלת "כל נדרי" המשיך האורח הזר בתפילת ערבית עם כל הפיוטים הנלוים אליה, בקול אדיר וחזק עד סוף התפילה, אחר כך המשיך לעבור לפני התיבה גם בעת אמירת שיר היחוד, ובסיומו המשיך ואמר במתינות ומתיקות נפלאה את כל ספר התהלים, לכשנסתיימה אמירת תהלים הפציע כבר השחר והש"ץ עודנו עומד לפני ה', ופותח בתפילת שחרית, לאחריה עלה בעצמו לקרוא בתורה ושב לעבור לפני התיבה גם בתפילת מוסף, את הכל אמר בקול גדול ונעים בלא כל הפסקה.

הציבור עמד משתומם לנוכח מחזה זה, וחלקם החלו ללחוש מפה לאוזן שבודאי אין ש"ץ זה אדם אלא מלאך, שכן אין זה בכח אנוש להתפלל ללא כל הפסקה, החל מתפילת "כל נדרי", ולהמשיך כל הלילה, ואחר כך גם כל היום כולו בקול גדול ובהתעוררות עצומה, 'אני בעצמי' - המשיך ה'ישועות יעקב' - לא ידעתי להחליט אם אדם הוא או מלאך וחככתי בדעתי בזה.

והנה מיד לאחר תפילת מוסף המשיך לתדהמת הכל בתפילת מנחה, ולאחריה ללא כל הפסקה בתפילת נעילה, בסיומה תקע בעצמו בשופר, וגם בערבית של מוצאי יום הכיפורים לא נטש את התיבה.

בשעה זו נמנו וגמרו כולם כי לית דין בר נש, אלא בודאי מלאך מן השמים הוא, שהרי בשום אופן אין בכוחו של אדם לבצע את כל מה שהתחולל לנגד עיניהם במשך ה"מעת לעת" האחרון, לאחר תפילת ערבית פנה הש"ץ המופלא אל הקהל בברכת "גוט יום טוב", וחותני ניגש אליו והזמינו להבדלה בביתו כדרכו בהכנסת אורחים, האורח נענה להזמנה וסר לבית חותני, החלטתי להלוות אל האנשים החשובים, בכדי לראות במו עיני כיצד ינהג אותו "מלאך" בבית חותני.

כאשר באו הביתה נתכבד האורח בהבדלה, גם אותה אמר בקול גדול ובהתלהבות, אחר כך טעם מן היין, ומיד אחרי כן צנח על הכסא שעמד לידו, ונאנח ואמר שאינו חש בטוב וביקש שיביאו לו משהו לחזק את לבו... אז חשב בעל ה"ישועות יעקב" לעצמו, סוף סוף התברר שאינו מלאך אלא אדם הוא, אולם מסקנא זו התבדתה חיש מהר, כאשר הובאו לפניו מיני מגדנות או פירות להשביע את רעבונו ולחזק במעט את לבו, והאורח דחה אותם מלפניו.

הוא פנה לסובביו ואמר שמבקש הוא גמרא מסכת סוכה בכדי לחזק את לבו, ומיד החל ללמוד בחשק רב כל הלילה עד הבוקר, הישועות יעקב התחבא בחדרו מתחת למיטה כדי לעקוב אחרי מעשיו ונרדם שם, כאשר התעורר האיר כבר השחר והאורח עדיין שקוע היה בלימודו עד שסיים את כל מסכת סוכה, והלך מיד לתפלת שחרית. רק אחר כך נודע שהיה זה רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעל ה"קדושת לוי" זי"ע.

וסיים האדמו"ר מצאנז את דבריו ואמר - עד כאן שמעתי כאמור איש מפי איש עד הישועות יעקב זצ"ל, ומה שיש לנו ללמוד ממעשה זה, אינו על גדלותו וקדושתו של הגאון מברדיטשוב, אלא שאף על פי שתפילותיו היו בוקעות רקיעים ונתעלה בתפילותיו ביום הקדוש, מכל מקום במוצאי יום הכפורים הרגיש עצמו חלוש וזקוק מאד לגמרא ותוספות בענינא דיומא במסכת סוכה, לבו לא חי לא מתפילותיו ולא מכוונותיו הנעלות בנעילה וכדומה, העיקר היא הגמרא, שכן לדידו התורה הקדושה היא מזון הנפש ו'רפאות היא לשריך', והוא קיים בפשטות את הנאמר 'כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה'.

 

שושלת ייחוסו

מגזע תרשישים היה רבי לוי יצחק, הורתו בביתו של אביו הגדול הגאון רבי מאיר אב"ד הוסאקוב, בנו של הגאון רבי משה מזמושץ, משפחה זו קשורה ומשולבת במשפחות המיוחסות בישראל, ומסורת היתה בידם שזה כ"ו דורות משתלשלת ויורדת שלשלת הרבנות במשפחתם. אף אמו ע"ה ממשפחת גדולים היתה, ממשפחתו של המהרש"א והגאון רבי מאיר מרגליות אב"ד בטרניגראד, וזכתה לשם טוב, ונודעה בקבלתה על שכמה עול הבית כדי שבעלה יוכל להמשיך בעבודת הקודש ובלימוד התורה.

בהיותו כבן חמש שנים נשאל פעם רבי לוי יצחק, מהו שייחד דוד המלך פרק בתהילים לומר 'אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק אעלה שמים שם אתה ואציעה שאול הנך', לומר שבארבע כנפות הארץ ובכל מקום הקב"ה נמצא, אם כן מה פירושה של אותה השראת שכינה מיוחדת שקיימת במאורעות מיוחדים. ואותו יהודי שאל את רבי לוי יצחק בעודו בן חמש שנים - 'לוי יצחק אתן לך רובל אחד אם תאמר לי היכן הקב"ה נמצא', השיב הילד בשנינותו - 'ואני אתן לך שני רובלים אם תאמר לי היכן הקב"ה לא נמצא'.

רבי לוי יצחק, קיבל תורה מפי אביו בנגלה ובנסתר, ומשהגיע לשנתו הי"ב נשלח לעיר ירוסלב שהיתה מפוארת בימים ההם כעיר מלאה חכמים וסופרים כפי שנקראה באותם ימים - "ירושלים הקטנה", ושמעו יצא לתהילה כ"העילוי מירוסלב". גדולתו בתורה הגיעה עד למרחקים, ורבי ישראל פרץ שהיה מגדולי ונכבדי העיר לברטוב נתן בו עיניו ולקחו כחתן לבתו, ולאחר נישואיו שקד בעירו זו על דלתות התורה יומם וליל, והכפיל שקידתו בחברותא עם ידידו רבי יוסף תאומים זיע"א בעל "פרי מגדים", ועם רבי יששכר בער ששימש לימים כאב"ד לאטשוב, ובעמ"ח "בת עיני".

בכל אותם שנים אהבתו לתורה לא ידעה גבולות, השקיע כל עיתותיו להשתלם בתורה ועבודת ה', יעיד על כך פירושו שהובא בספרו 'קדושת לוי' על המשנה בסוף פרק ו' בברכות, שמתוך דבריו למדין אנו גדלותו בתורה, וכך היא לשון המשנה- השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו, רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות, וביאר הקדושת לוי יסוד מחלוקתם על פי הדרש, שמי שלומד תורה כאדם צמא המבקש לשתות מים לצמאונו, ואמרו רבותינו שהתורה נמשלה למים שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים', האדם הזה השותה את מי הדעת לרויה, אם מברך הוא מאן דהוא כי אז 'שהכל נהיה בדברו' וכל ברכותיו מתקיימות, ובא רבי טרפון לחלוק על זה ואמר שזהו מילתא זוטרתי, אלא כל הלומד תורה בעמל כה מיוחד כמו צמא ההולך למימיו, בכוחו לברוא נפשות רבות ולהחיות מתים, וזהו שאמר רבי טרפון בורא נפשות רבות...

עוד בצעירותו ניכרו בו סימני אותה אהבה לוהטת, שאפיינה את אישיותו רבת ההוד כל הימים, בהגיעו לגיל י"ז נפגש לראשונה ברבי שמעלקא בעיירה ריטשעוואל, ושם נתוודע לתורת החסידות שזרחה אורה מהמגיד ממזריטש, שאף פגש בו מאוחר יותר ונסך בו אורה של משנת החסידות על שלל מעלותיה, ובה השתלם כל השנים.

עוד בגיל צעיר כשרבי לוי יצחק אך בן כ"א שנים, נטל עליו את משא הצבור כשנבחר לרב העיירה ריטשעוואל, במקומו של רבו רבי שמעלקא, ולאחר מכן שימש כרבה של זעליחאוו עד שנת תקל"ה בערך, ומכאן עבר לכהן כריש מתיבתא ואב בית דין דק"ק פינסק, בעיר זו שימש עד שנת תקמ"ה והורה בה הלכותיה ודיניה, כשרבים נהנים לאורו התורתי וההלכתי. ואז עבר לברדיטשוב בהיותו כבן מ"ה שנים, כשהתבטא על כך שהגיע לברדיטשוב בשנת ה'ונחנו מה', ובה כיהן ברבנות העיר עד יומו האחרון.

 

דין תורה עם הקב"ה, כיצד

אכן, רבי לוי יצחק כיהן כמורה צדק ודן בדיני תורה כל ימיו, באותה עת, יהודי אחד בא לפני רבי לוי יצחק מברדיטשוב ומשאלה בפיו, שיפסוק לו הרב בדין תורה שיש לו עם הריבונו של עולם, מיד נתעטף רבי לוי יצחק וישב עם בית דינו לדין, טען היהודי בפניהם - עני ואביון אנכי, ביתי ריקם, אני מחוייב מהתורה להשיא את בתי הבוגרת, וכי לא דין הוא שהקב"ה יספק לי צורכי החתונה.

פסק רבי לוי יצחק בהסכמת הדיינים שהדין עמו, ואף נתן לו פסק דין זה בכתב. שמח היהודי והלך לביתו והכתב בידו. לפתע באה רוח חזקה ונשאה את הכתב מידו, רץ היהודי אחרי הכתב שהתגלגל ישר לתוך חיקו של דוכס גוי שישב בכרכרתו על אם הדרך.

התחנן היהודי לפניו שיחזיר לו את הכתב המחייב את הקב"ה להזמין לו צורכי החתונה, תוך שהוא מתחנן כי זו ישועתו שקיבל מהרבי, אך הלה סקרן היה לדעת מה כתוב בנייר שהרוח הביאתו ישר אליו, והחל לשאול את היהודי לדברי הכתב בקרבו, התבייש היהודי לספר מה כתוב בו, ולכן מסר הדוכס את הכתב למתרגם יהודי שהעתיק את כל פסק הדין לשפה הפולנית בכדי שיוכל להבין אמריה.

מצאו חן הדברים בעיני הדוכס, שהרבי כתב זאת בפסק הלכה שמגיע לו לאותו יהודי הוצאות בתו הבוגרת, וראה בעובדה הפלאית שהנייר התגלגל לידיו דווקא אות מן השמים כי עליו להיות השליח הטוב לעזור ליהודי בצורכי החתונה, וכן עשה.

הוא קרא אליו את היהודי, ושאל לסכום הוצאות החתונה הנדרשת, הוציא מכיסו סכום זה ונתן לאותו יהודי, בהוסיפו מעות שיהיו עבור הזוג הנישא למזל טוב.

לימים כשסיפר אחד המגידים סיפור זה, הוא התבטא ואמר שאין זו אלא כח האמונה שהאמין אותו יהודי בבורא עולם שיספק לו מבוקשו, ועל כך יכל הקדושת לוי בפסקו לכתוב זאת, ואמונתו הוכחה באמיתותה באורח פלאי.

והאמת, כל אשר מביט בין חרקי ספרו המיוחד, מבחין בנקל בעוצם גדולתו, כיצד ראה בכל דבר את יד ה' הפועלת למענינו, ואף אימת שבאים לאדם יסורים, הסביר  כי כך היא דרכו של עולם, כמו שדרך בני אדם שרוצים לעשות מכלי קטן כלי גדול, צריך הכלי הקטן שבירה, כן השי"ת רוצה להשפיע שפע לאדם וצריך שיהא ביכולתו שיהיה יותר גדול, ובגלל כך שולח צרה או חולי ח"ו, שזהו שבירת הכלי הקטן, שאחר יהיה יותר גדול, ומבואר שהצרות והיסורים הם רק לטובת האדם וצריך סבלנות גדולה עד שהישועה תבוא ובמקום שאדם ינסה לברוח מן הצרות הוא צריך לחפש ולמצוא מה רוצה ממנו השי"ת.

וידוע ביאורו בבקשתו של דוד המלך "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", שירדפוני נא הטוב והחסד גם כאשר לא אדע כי טוב וחסד הם ואברח מפניהם, וכפי המסופר שבאחד הימים ראה איש אחד הולך בחפזון רב, עצר אותו ושאלו למה אתה רץ כל כך, השיב האיש - אני נחפז לדרכי להשיג מקור לפרנסתי. אמר לו רבי לוי יצחק, וכי מניין שמקור פרנסתך נמצא לפניך שאתה רץ אחריו להשיגו, ייתכן שמקור פרנסתך נמצא מאחוריך ואתה בורח ממנו...

 

מצודתו פרוסה לאחרים

חידושי תורה רבים נודעו משמו בכל מקצועות התורה, רבים מהם רוכזו בספרו קדושת לוי, אך רבים פזורים עדיין בספרי תלמידיו ובני דורו, כך לדוגמא מביא התוספת חדשים על המשנה בפסחים [כא, א] ביאור נפלא, המיישב את הסוגיא המוקשית שם, על הנאטמר במשנה רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, ונחלקו שם באופן הגירסא לחכמים אם גרסו 'אף' מפרר וזורה לרוח, ומשמע שיכול גם לשרוף החמץ, ואילו גירסת הרי"ף היא שמפרר וזורה לרוח, וכתב הב"ח [תמה] שלגירסא זו אסור לשרוף, כיון שכל הנקברים לא ישרופו, משום שכתב הרמב"ם [סוף הל' פסולי המוקדשין] שבנשרפין שנעשה מצותן אפרן מותר, אבל הנקברים אם שרפן אפרן אסור, ולכן אסור לשרוף אותן שחששו שמא יהנה באפרן, והקשו המפרשים לדעת הסובים שלחכמים מותר גם לשרפן, הרי הנקברין לא ישרפו.

והביא התוספת חדשים בגליון המשניות משמו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א לבאר, שכל הטעם שהנקברים לא ישרופו הוא מחמת חשש תקלה שלא יבאו ליהנות באפרן, ואם כן יש לומר שזהו דוקא בשאר איסורין שאיסורן איסור עולם, ובזה חששו לתקלה, אבל באפר חמץ שלאחר הפסח מותר, הרי כתב הש"ך שלזמן מועט לא חששו לתקלה, ולכן בכגון זה אין חשש זה, ושפיר כתב הרמב"ם שמותר לשרוף החמץ.

ומרגלא בפומיה של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל שנתקשה מדוע מתחילה כל מסכת עם "דף ב'" ולא בדף א' כדרך כל העולם, וביאר, שבאו להורות בכך, שאפילו יחזור וישנה כמה וכמה פעמים עדיין לא התחיל להבין דף א'...

 

דרכו היתה לעורר את פשוטי העם להשקיע רוב מרצם בלימוד התורה ושקיעותה, ולא בתעניות וסיגופים, שיש החושבים שכך היא הדרך להתעלות בעבודת ה', ולכך לא צוה מעולם להרבות בסגופים ותעניות, זולת התעניות שמחויבים על פי השולחן ערוך, ואדרבה הוא הראה לדעת שרבוי התעניות והסגופים הוא מפתויי היצר ומתחבולותיו, והמשיל הדבר לשונא הלוחם עם חבירו, ויתחכם האחד באומרו למה אכה את חברי באחד מאברים, אכנו במוחו וממילא אנצחנו לגמרי, כן עושה היצר הרע, הוא יפתה את האדם להרבות בסגופים ולהחליש את מוחו, וכך יצלח בידו לבטלו בכך מלימוד התורה ועבודת השם יתברך.

 

סנגורן של ישראל

אך יותר מכל נחרטה דמותו של רבי לוי יצחק כ'סנגורן של ישראל', זאת משום שהיה מרבה לסנגר על ישראל בכל אימת שנקרה לדרכו, וזו היתה מדת התבוננותו בכל דבר שנעשה באמצעותו יתברך, כך לדוגמא ידוע המעשה שפעם אחת עברו רבי לוי יצחק מברדיטשוב וחסידיו ליד בית כנסת, ובחוץ עמד עגלון עטור בטלית ותפילין שתיקן תוך כדי התפילה את עגלתו. עמדו החסידים כועסים וגערו -"הסתכלו על העגלון הזה עטור טלית ותפילין ומתעסק בתיקון עגלתו...". כשהביט רבי לוי יצחק בכך מיד פנה ואמר - "הסתכלו על עגלון זה, אפילו בשעה שהוא מתקן את עגלתו הוא מתפלל"...

עוד מספרים שהיה מארח בסוכתו כל ארחי פרחי שעברו בעירו לצד שאר נזקקים ועלובי נפש, באחת השנים פנו אליו חסידיו וניסו להניאו מכך 'שמא יואיל רבינו להזמין לסוכתו "אושפיזין" אורחים מכובדים יותר תלמידי חכמים רבנים ואנשי מעשה, שכן מה לאנשים פשוטים ועלובים אלו בסוכת קודשו הרי אין זה מתאים'.

השיב להם רבי לוי יצחק באהבת ישראל צרופה שהיתה כה אופיינית לו - 'כאשר אבוא לבית דין של מעלה, אבקש גם אני להיכנס ולישב בסוכת עורו של לוויתן עם כל הצדיקים, יעצרו אותי בפתח ויגידו לי "לוי יצחק מה לך כאן, וכי אינך יודע שבמקום זה רק צדיקים יבואו בו", אומר להם נכון, אינני ראוי להיכנס למקום זה שיאה רק לצדיקים ולא לאנשים כמוני, אך גם אני בסוכתי שלי לא בררתי בין אורחי ולא שילחתי יהודי אחד מסוכתי, את כולם קבלתי בשמחה, ולכל הבאים פתחתי את דלתי כל יהודי באשר הוא'.

והמשיר רבי לוי יצחק את דבריו בפנותו אל חסידיו 'אין זו רבותא להזמין רק "אושפיזין" רוחניים כמו אברהם יצחק יעקב וכו', אורחים שאינם מטריחים, שאינם צריכים כיבוד, ולא תופסים מקום, המבינים אתם, כך יהיה לי לוי יצחק פתחון פה בעולם האמת לבקש שיאפשרו לי להיכנס ולהימצא במחיצת הצדיקים בגן עדן'.

באחד הימים ראה רבי לוי יצחק מגיד אחד מן המוכיחים בשער, העומד על הבימה ומוכיח את הצבור בדברים כבושים על עבירות שבין אדם למקום כדרך המגידים.  משסיים המגיד דרשתו הלך ובא אצלו רבי לוי יצחק ואמר לו 'עכשיו שהוכחת את ישראל על עבירות שבינם לבין אביהם שבשמים, אינו דין שתוכיח את אביהם שבשמים על עבירות שבינו ובין ישראל שהוא משעבדם בגלות מרה וקשה...'.

אימרה נכוחה היה רגיל לומר, על הנאמר בתחילת הוידוי של תפילות יום כיפורים, 'אנו מלאי עוון ואתה מלא רחמים', שמחבר תפילה זו העמיד אותנו מלאי העוון מול הקב"ה מלא הרחמים, ואמר על כך רבי לוי יצחק - אמנם 'אנו מלאי עוון', אך כמה זה כל גודלו של לוי יצחק לעומת זאת אתה ש'אתה מלא רחמים', הרי אין לך גבול ותכלית, ואם כן מה הם מלא עוונותינו לעומת גודל רחמיך...

 

שלימות המדות

עוד נודע רבי לוי יצחק, בכח המדות שהיוו חלק מדמותו המיטמרת, ובעיקר בענין האחדות שהרבה להפעילה בקרב כל ישראל, כל אימת שנתקל באבק מחלוקת, היה משקיע כל מרצו לסלק הפירוד ולהחדיר הלכידות, והדברים שנעשו מלב רחום התקבלו בעין יפה. רבי לוי יצחק גוזר היה גזירה שוה "ואהבת את ה' אלקיך" "ואהבת לרעך כמוך", וכשם שאהבת ה' תקועה היתה בלבו 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך', הרי אף על אהבת הבריות שקד בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאדו, כולם כקטן כגדול כעני כעשיר שוים היו בעיניו, אולם חיבה יתרה נועדת לו לפשוטי העם בישראל, שכן תלמידי חכמים ויודעי תורה המאור שבה מאיר עיניהם ויודעים הם את חובתם בעולמם, ואילו הוא ראה את גדלותם האמיתית.

חסידים מספרים בענין זה, שפעם אחת שבת רבי לוי יצחק בעיירה קטנה בשבת, ובאו לפניו שני הרבנים דמתא לבקרו, וכששאל מדוע נצרכים הם לשני רבנים בעיירה כה קטנה, השיבו שאחד הוא הרב של החיטים, ואחד הוא הרב של סוחרי הקמח, ובקשו שניהם ממנו שיאמר להם דבר תורה.

פתח רבי לוי יצחק ואמר, חכמינו ז"ל אמרו [שבת ל] עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות - עוגות וכלי מילת - בגדי משי מוכנים מן הארץ, ומעולם לא הבנתי, מה נרויח מזה שיהיו כלי המשי והעוגות מוכנות, הלא טוב שיתעסקו בני אדם עם אפיה ותפירה ויתרבה המשא ומתן בין בני אדם.

אבל עכשיו נתישבה לי הקושיה, כי כל זמן שאנתנו בגולה ויש לנו בעלי חיטים מחד, וסוחרי קמח מאידך, יש לנו מחלוקת, והחיטים בחרו להם רב לבדם, ואילו סוחרי הקמח בחרו רב לבדם, וקהלה קטנה נחלקה לשנים, אבל לימות המשיח, הארץ הקדושה תוציא גלוסקאות וכלי מילת מוכנים, ולא יהיה לנו עוד צורך בחיטים ובסוחרי קמח, וכך קהילה קטנה לא תתפלג לחצי ויבחרו להם רב אחד לעל הקהל.

ענוותנותו נודעה אף היא לרבים, היה רבי לוי יצחק רגיל לומר, ש'העולם טוב הוא ולא רע, והרי לך סימן מובהק, שהוא סובל אדם כמוני...'. וכך נודע כל ימיו בענוה מיוחדת יחד עם יתר המדות שאופפות את דמותו היחיודית.  וכך התבטא לא אחת - אלמלא נכתבה גאוה בתורה לא הייתי מאמין בשום פנים שמדה זו היא במציאות, שכן אדם שהוא עפר ואפר חרס הנשבר, כיצד יתגאה...

חידוש תורתי מיוחד בענין זה הביא התוספות חדשים בפתיחת מסכת אבות בשמו של רבי לוי יצחק, ביאור הדבר שנקראה מסכת זו בשם 'אבות'. כי כלל הוא שכמו שאדם עובד את הבורא יתברך, באיזה בחינה שעובד זה, כן הוא מדתו בתורה, והיינו לסבור כן בתורה, וכמו שעובד אדם את הבורא ב"ה, סברתו בתורה לפי בחינתו, ובאמת רבי מאיר שהוא מעולם המחשבה, לכך הוא דן דיני דגרמי שענין זה על המחשבה, ולכך רבי מאיר סובר שמחשבה מוציאה מידי מעשה, ונמצא במדה שעובד את הבורא, ובזה הבחינה כן הוא מדתו בתורה, ומסכת אבות היא המדות שעובדים בהם את הבורא יתברך, וכל אחד כפי בחינתו בעבודתו כן מדתו בתורה, ונמצא זו המסכת כמו אב לתורה שבעל פה, ולכך נקראת בשם 'אבות'.

אכן, מתוך חידושיו הרבים ניכרת דמותו המזהירה של רבי לוי יצחק, שהיה אחד מרועי החסידות בדורותיו, ותלמיד חכם נודע שהשקיע רבות מתלמודו.

 

יחסו לכל ישראל

על מדת ייחסו לכל יהודי, ניתן ללמוד מאחד הביאורים שביאר בספרו קדושת לוי', אודות הנאמר 'איש צדיק תמים היה בדודותיו את האלקים התהלך נח', ואמרו חז"ל שיש דרשוהו לגנאי ויש דרשוהו לשבח. וביאר, שיש שני סוגי צדיקים, יש צדיק הטוב לשמים וטוב לבריות, זהו צדיק שאינו מסתפק במה שהוא בעצמו עובד את ה', אלא מקרב גם את הרשעים לעבודתו יתברך, כמו אברהם אבינו שהיה מגייר גרים ועושה נפשות לעבודת השם.

ויש צדיק שהוא לעצמו עובד את ה' בדביקות רבה ובהתלהבות עצומה, אבל איננו משתדל לקרב את הרשעים לעשות אף אותם עובדי הבורא ברוך הוא, והנה 'נח איש צדיק תמים היה', אבל 'את האלקים התהלך נח', הוא היה מתהלך רק עם אלקים לבדו, אבל לא היה מתהלך עם הבריות לקרבם ולעשותם לעובדי השם, וזהו שדרשוהו לגנאי אילו היה נח בדורו של אברהם שהיה מקרב את הרשעים ומכניסם תחת כנפי השכינה לא היה נחשב לכלום...