במלאת תשעים שנה להסתלקותו של מרן הסבא מנובהרדוק זיע"א

'... ונמצא שאינו יכול, אינו במציאות...' (מדרגת האדם) \ שמואל גרינולד

הרה"ג רבי ישראל אורלנסקי שליט"א, שריד לדור דעה, מחניכי ישיבות נובהארדוק - מזריטש שבפולין בשנים שקודם השואה, ובן הגה"צ רבי יצחק מגדולי תלמידיו של הסבא מנובהארדוק זצ"ל. הם יצאו לגלות בשלהי שנת התרצ"ט, עם פרוץ השואה. בסך הכל שהו על אדמת רוסיה למעלה מחמש שנים. בשנת התש"ד עזב רבי ישראל מסיביר ל'מערקע' שבקזחסטאן - אחר ששמע ששם נמצא ריכוז של בני תורה, על מנת ללמוד בחברתם. בסיום המלחמה, עזבו דרך פולניה, צ'כסלובקיה וצרפת, בדרכם לארצות הברית, אליה הגיעו לאחר כשנה. בכל מקום שבו עברו, היו שותפים להקמת ישיבות שונות - על פי הדרך שהתווה להם הסבא.

אחר הגעתו לארצות הברית, לאחר מספר שנים בהן החסיר לימוד רב, הצטרף לישיבת מיר שנתחדשה בנויורק, אחר שהגיעה לשם זמן קצר קודם לכן משנחאי. שם זכה לשמוע את שיחותיו של המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, אליו נקשר בעבותות אהבה. באותה תקופה היתה 'מיר' גן עדן של ממש, משך כשנתיים שהה בין כתלי הישיבה, בה למד בשקידה עד לנישואיו.  

בעת מגוריו בארצות הברית, פעל הרב אורלנסקי בשדה החינוך התורני במסגרת 'תורה ומסורה'. לאחר כ-22 שנים שבהן זכה להנחיל מתורת רבותיו לרבים, נקרא לארץ ישראל על ידי ידידו הגאון רבי שרגא גרוסברד זצ"ל שביקש את עזרתו, בפיקוח על עבודת הקודש הנעשית על ידי 'החינוך העצמאי'.

הניצוץ הנובהארדקאי התנוצץ בקרבו גם באותם ימים חשוכים בהם שהה בגלות, תוך שהוא נאלץ לא אחת, ללמוד מוסר בחדר חשוך. למרות הזמן הרב שעבר מאז דרכה רגלו על מפתנה של ישיבת מעזריטש בפולין, דבוק הוא בדרכה. היא ליוותה אותו בכל תחנות חייו, סייעה לו להתמודד עם הנסיונות שזימנו לו חייו הסוערים, והחזיקה אותו באמנותו היוקדת חסרת הפשרות. כוחותיה של נובהארדוק חבויים היו בקרבו תמיד, ובמשך השנים דרש הוא מעצמו לפעול ולעשות למען הרבים - כפי שהורתה לו דרכה של הישיבה.

***

לקראת מלאות תשעים שנה לעלותו לגנזי מרומים של אבי השיטה רבי יוסף יוז'ל הורביץ - הסבא מנובהארדוק זצ"ל. נפנה הרב אורלנסקי מסדר לימודו, בכדי להאיר את שיטת המוסר הנוברדוקאית באור הנכון.

בני דורנו, כמעט ולא זכו לפגוש בגידוליה של שיטה זו, מטבע הדברים אין הם עומדים על פשרה, ואינם רואים כיצד היא באה לידי ביטוי בדורנו - דור שיודע הרבה שפע גשמי, ובד בבד חסר הוא את אותה עוצמה פנימית, אותה אש יוקדת שהציתה את הלבבות של הנוברדוקער'ס.

הרב אורלנסקי מקיים בעצמו: 'שאינו יודע לשאול את פתח לו...'  

***

מדוע למעשה הוקמה תנועת המוסר?

ידוע לכל כי רבי ישראל סלנטר זצ"ל מחוללה של תנועת המוסר היה ראשית לכל, גאון הגאונים, אף באותה תקופה שבה חי -   בין תלמידי חכמים וגדולי תורה, נחשב היה לגדול. בכל זאת, מצא לנחוץ לפעול למען תיקון המידות והשגת המעלות, לאחר שגילה כי הסיבה שממנה נובעת חולשת הדורות היא: חסרון בעניני בין אדם לחברו ומידות. רבי ישראל האמין שעל ידי עבודת תיקון המידות, ניתן יהיה להגיע אל השלמות הרצויה.

היסודות שאותם מנה רבי ישראל כמוכרחים לתיקון המידות, באו לו בירושה מהגאון מוילנא. הגאון, שלא חיסר דבר מן התורה שלא נגע בו, הפך בה והפך בה מכל צדדיה, לא נמנע אף מלהרחיב את הדיבור בענינים הנוגעים לנפש האדם.

כידוע, הגאון חיבב מאד את ספר 'מסילת ישרים', את הערכתו לספר ביטא באומרו: אילו היה הרמח"ל בחיי, הייתי הולך אליו ברגלי, דרך ארצות ומדבריות, על מנת לשמוע ממנו דברי מוסר. ישנה מסורת האומרת כי הגאון למד את הספר 'מסילת ישרים' כסדרו, ואף דקדק בכל מילה ומילה שבו כבספרי הראשונים. לא זו בלבד, אף הגיע לידי קיום דברי הרמח"ל, ואף הציב את דרך חייו על דברי ספרו, הבנויים על העליה הרצופה בסולמו של רבי פנחס בן יאיר. כל זאת מתוך מטרה לזכות וליישם את הדברים בפועל, דבר שאכן זכה לו בחלקו, לפי דברי השמועה - עד פרק י"א שבספר.

כאמור, הגרי"ס ראה בעצמו את החיסרון שיש בדור, דור שהשתית את חייו על דרך התורה, שצמח בלימודה ואף קיים את כל הכתוב בה. ובכל זאת, כאשר נוגעים הדברים למציאות הנפש, למידות, לכל אותם דברים השייכים למלחמה האמיתית המתנהלת אצל האדם, שם הוא כושל. וכדברי בעל 'חובת הלבבות' במענה לכת של חיילים שחזרו מן המערכה בהרגשת ניצחון: "שבתם מן המלחמה הקטנה, הכינו עצמכם למלחמה הגדולה', שאלוהו: 'מהי אותה מלחמה'? אמר להם: 'מלחמת היצר וחייליו'". 

לשם כך, ייסד רבי ישראל את שיטת המוסר, טרח להנחילה בלבבות ולהפיצה ברבים, תוך שאינו בוחל בשום מאמץ על מנת לזכות בה את כלל ישראל. לצד גדלותו בתורה, ידע לפעול בקרב אנשי דורו למען האדרתו של לימוד המוסר - דבר שבלעדיו, כך טען, לא תיתכן הליכה נכונה בדרך האמת.

תלמידים רבים העמיד רבי ישראל, הם שגדלו על ברכיו וינקו ממנו את יסודות שיטתו והנחילוה לדורות הבאים. הידועים מבין תלמידיו הלא המה הגאונים: רבי יצחק בלאזר, רבי נפתלי אמסטרדם, רבי שמחה זיסל זיו - הסבא מקלם, רבי נתן צבי פינקל - הסבא מסלבדוקא ורבי יוסף יוז'ל הורביץ - הסבא מנובהארדוק.

אישים שונים, שיטות שונות, כל תלמיד פעל להפצת תורת רבו ולהנחלתה בקרב תלמידיו בדרכו שלו. כולם, עמדה בפניהם מטרה אחת וחשבון אחד: היצר פועל להפיל את האדם ברשתו, על האדם להכיר בעובדה זו, ולפעול על פיה בהתאם לכוחות נפשו, תוך שהוא מקיים בעצמו 'שבתי בבית ה' כל ימי חיי' - על ידי התבטלות לחלוטין לחיים של תורה.

הסבא מקלם, השתית את שיטתו על סדר ודקדוק בכל פרט הנוגע להליכות האדם. הסבא מסלבודקא ראה את עיקר העבודה בהגדלת ערכו של האדם בעיני עצמו, בבחינת 'מאשפות ירים אביון - להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו', שהרי 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי'. אמנם, יש שרוצים לתרץ ולומר בבחינת 'נגיעה' - כמו תכשיט יקר שרוצה אדם רק לגעת בו. אולם, בעלי המוסר סברו כי הכוונה היא כפשוטו.

נובהארדוק, לעומת זאת, פיתחה שאיפות אצל כל תלמיד ותלמיד למסירות לעבודת ה', לעבודת המידות ולשיפורן, עד כדי היפוכן לטובה. רק בדרך זו מצאו את האפשרות לעלות מעלה מעלה למדרגות שדרשו חז"ל. הסבא מנובהארדוק סבור היה שאין להתפשר עם היצר כלל וכלל, על האדם ללחום בו, לראות בו את אויבו הגדול, הזומם להפילו ברשתו ולהמיתו מיתה נצחית. דברי הסבא בענין זה על דור האבות, מובאים בספרו 'מדרגת האדם': איך שכבר בראשית הבריאה, כאשר טרם היה העולם מפותח, וכבר שלטו המידות הרעות, עד כי אדם היה מסוגל לרצוח את אחיו.

***

במה מתבטאת למעשה יחודיותה של שיטת נובהארדוק?

בנובהארדוק למדו כי אנשי ה'עולם' נחלקים לשלושה: החלק האחד - אותם אנשים שנחלשו במלחמת יצרם, וממילא 'הרימו את הידים' מעבודת המידות. יצרו של האדם חכם הוא ופועל בכל מיני תחבולות ועורמות על מנת לכבוש אותו ולנצחו, כדברי החובת הלבבות (שער יחוד המעשה): 'כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך, הנמסך בכוחות נפשך (אין פינה בלב האדם שאין בה יצר הרע) והמעורב במזג רוחך, והוא מושל בגוף וכל תולדותיו'.

ישנה שם אריכות דברים, בהם מראה רבנו בחיי את כל אותם סימני 'אהבה, מסירות, והתענינות שמגלה היצר באדם', אלו הם כלי זיינו של היצר, ובהם משתמש הוא לכבוש את האדם. למותר לציין כי מדובר שם על בני תורה, על העולם הפנימי שלנו, לא בשאר חלקי האומה.

אכן, כבר אמרו חז"ל: 'בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין', התבלין הוא התורה, ורק תורה, ובנובהארדוק היו מקפידים שלא יזוזו מתורה. ישנם דברים רבים בענין זה מאת הסבא בספרו 'מדרגת האדם', באמצעותם הוא מוכיח, תוך מתן דוגמאות, כי האדם לא יצליח בכל מיני השגות והשתדלויות, אם יזוז מדברי תורה.

החלק הזה, שבו אנו עוסקים, נמנים עליו גם בני התורה, אותם שמתעלמים מהמלחמה הסבוכה הזאת. נגיעות רבות ישנן אצל האדם, נטיותיו הבהמיות שולטות על כל ישותו. מלחמה זאת, תופסת חקר שלם בכוחות הנפש. הנביאים לא בושו לדבר ולהוכיח על דברים אלו, לכך התכוונו באומרם: 'כי החושך יכסה ארץ וערפל לאומים'... 'עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו'.

החלק השני: אלו הם אותם שחיים בעולם של תורה, עולם של מוסר, הם עומדים תמיד במלחמה, פעם נופלים ופעם מתחזקים, עוד פעם נופלים ועוד פעם קמים. עליהם דרשו את הפסוק 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו': לעלות יכולים רבים, אמנם, רובם יעלו רק עד מקום שממנו כבר לא יוכלו להמשיך. ה'גרויסקייט' הוא - 'מי יקום במקום קדשו', מי יוכל לעמוד חזק. המלחמה התמידית, יש להקדיש אליה זמן, כמו שהגרי"ס ותלמידיו השתיתו את עבודתם על לימוד המוסר ויישומו.

החלק השלישי: הם אותם שהצליחו ביותר להגיע לידי עבודת המידות והשגת השלמות, ומסרו עצמם לגמרי לעבודה זו. כלשונו של ה'מסילת ישרים' (פרק א'): 'כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בניסיון'. 'נובהארדוק' שמו למטרה להימנות על החלק הזה ללא פשרות, על ידי לימוד המוסר בהתפעלות.

***

מדוע אם כן אין די בלימוד התורה, בכדי לנצח במלחמת היצר?

ישנם אנשים שהחליטו מראש כי הם אבודים במלחמה זו, וכי אין להם תקווה. אדם אומר לעצמו: יש לי ברוך השם תורה, ממנה אני יכול להגיע לכל דבר, וזה אמת. אמנם, אין זה הכל, על כך אמרו חז"ל:' הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'. שכן בכל מה שקשור ליראת שמים אין לסמוך רק על סייעתא דשמיא. ממילא, אם אדם יניח חלק זה של יראה, ויסמוך על לימוד תורתו בלבד, לא יגיע אל הניצחון השלם.

ב'דרגת האדם' מבואר שישנם שלושה סוגי יראה: יראה דמיונית, יראה שכלית ויראה מוחשית. דבריו\םלו מובנים על פי דברי הגמרא בברכות אודות רבי יוחנן בן זכאי אשר סמוך לפטירתו, נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו: 'רבנו ברכנו'. אמר להם: 'יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם'. שאלוהו תלמידיו: עד כאן (האם זהו הקו שאמור להנחות אותנו בחיים)? אמר להם: 'ולוואי... תדעו שאדם עובר עברה ואומר הלוואי ולא יראני אדם'. גם רבי איצלה בלאזר מדבר על גמרא זו, ומגיע למסקנה ש'מורא שמים עליכם' משמעותה: כי אין די ביראה הדמיונית, אף לא בזו השכלית, בכדי לנצח את היצר יש צורך ביראה החושית. רק כאשר יהא מורא שמים על האדם כמורא בשר ודם, יוכל לנצח את יצרו. לכך נתכוון רבי יוחנן בן זכאי.

על פי זה ניתן להבין מדוע כל כך חשוב לימוד המוסר בכדי לנצח במלחמה זו: הן 'צופה רשע לצדיק ומבקש המיתו', ומתי 'ה' לא יעזבנו בידו'? רק כאשר האדם מצד עצמו יוצא להילחם, לא כאשר הוא עומד בידיים שלובות וממתין ליצר שיבוא להפילו. אדם כזה, אחר שיצא להילחם, אם רואה הקב"ה כי הולך הוא ליפול חלילה, הרי שאז לא יעזבנו בידיו של היצר. אחר שהגיע לדרגה זו של מלחמה ביצרו, יתקיים בו 'אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו', הקב"ה לא יעזבנו בידי היצר. רק אחר שכבר נמצא האדם בשלב האחרון של העבודה המוטלת עליו מעצם היותו אדם, אחר שפעל במסגרת חובת השתדלותו, יזכה לגמול האמיתי. מהו הגמול האמיתי? בשם הגאון אמרו: שהאהבה והיראה הפנימית - החושית, הן הגמול. אכן, על כך אמרו בנובהארדוק: 'אין לא יכול, יש לא רוצה'. רק מי שעשה בירור המידות, יכול הוא לסמוך על הקב"ה שיצילנו מיד יצרו.

***

אולי הדרך הזו אינה מתאימה לכולם?

העולם סבור בטעות כי הסבא רבי יוסף יוז'ל, היה מטבעו אדם קיצוני וקפדן, זו טעות שהשתרשה. אדרבה, ההיפך הוא הנכון, הוא נודע כאדם רך, ובכל זאת, העבודה שנקט בה היתה קיצונית. זאת משום שהגיע לידי הכרה כי בלי לימוד מוסר בהתעוררות הלב, האדם אינו מסוגל לראות את הדרך שמתאימה עבורו.   

הלא כבר בעל החוה"ל מדבר על 'אנשי העולם, העושים בטנם אלוהיהם ותורתם מלבושיהם ובטחונם מחסה להם'. ובאמת, איך יוכל האדם להאמין לעצמו, הלא בכדי לראות את האמת, צריך שתהיה לאדם טהרת לב, ובכדי לקבל טהרת לב אדם מוכרח ללמוד מוסר. לשם כך חולל הגרי"ס את תנועה המוסר, הוא הפיח רוח חיים בדברי חז"ל, ולימד איך ללמוד. בלי מוסר, טען רבי ישראל, אין כל סיכוי להיהפך לאיש אחר. לימוד המוסר בהתפעלות, הוא כמו דינמיט המפוצץ הר סלע לרסיסים, בבחינת 'והסירותי את לב האבן מבשרכם'.

***

מדוע אם כן התעוררה התנגדות ללימוד המוסר, בטענה שהדבר בא על חשבון לימוד התורה, אולי היה הדבר מתאים רק כ'הוראת שעה' - נוכח האנדרלמוסיה ששלטה אז בעולם שמסביב?

כשהגעתי לכאן לפני כארבעים שנה, הייתי נכנס פעמים רבות אל מרן הסטייפלער זצ"ל, זו פרשה בפני עצמה - שראשיתה באותם ימים שבהם למד הסטייפלער יחד עם אבי אצל הסבא זצ"ל. זכורני כי עלתה השאלה: הנה הרב מפוניבז' מקים את ישיבתו מחדש - בסדר גודל שלא ידענו מעולם, ישיבות אחרות מחוגים אחרים אף הן פרחו בזו אחר זו, מדוע לנובהארדוק אין כזאת פריחה - כמו זו שהיתה לה בפולניה? השיב על כך מרן הסטייפלער: 'אין הדור ראוי לכך, ואין הוא מסוגל לזה. אלו הם חיים של פרישות, ביטול היש והעולם הזה, זו המילה הראשונה של נובהארדוק. האם מישהו כיום מסוגל לחיות בצורה זו?!

ישנה ב"ה התפתחות גדולה מאד, ישנה סייעתא דשמיא לדור ש'אחרי המבול', ישנם בחורים שמאירים את העולם, אמנם, בוגרי הישיבות של ימינו זקוקים לאמצעים אחרים בכדי להתעלות'.

עדיין, צריך לתת פשט בדברי הסטייפלער, משתמע מדבריו כי הדבר מתאים לאדם שרוצה לחיות בצורה נכונה.

***

היכן בא לידי ביטוי ההבדל בין אז להיום?

אני זוכר כשלמדתי בישיבת מעזריטש, זו היתה ישיבה ליטאית עם כל הגינונים של עולם התורה. בראשה עמד הגאון רבי דוד בלייכר זצ"ל מגדולי תלמידיו של הסבא. בנוסף לה התקיימו אז ישיבות במרכזים שונים: ישיבת ביאליסטוק בראשותו של הגאון רבי אברהם יפאן זצ"ל, ישיבת פינסק בראשותו של הגאון רבי שמואל וינטרוב זצ"ל, ישיבה בראשות הגאון רבי אברהם זלמנס זצ"ל בווארשא, באוסטרובצא בראשות הגאון רבי מרדכי שימנוביץ' זצ"ל, ובאוסטרובה שליד וורשא בראשות הגאון רבי יואל קליינרמן זצ"ל ועוד ועוד.

בסמוך לכל אותם בתי מדרש התקיימו כמובן 'בתי מוסר' - בהם למדו מחוץ לסדרי הישיבה. הישיבות מנו כל אחת מאות תלמידים, סדרי הישיבה היו כמו בכל מקום אחר: סדר ראשון שהחל בשעה עשר בבוקר ונמשך עד לשעה שתיים בצהריים - דבר שהיה כורח המציאות, לפני כן פשוט לא היה ניתן להתחיל את סדר היום. את תפילת שחרית לא ניתן היה להתחיל לפני השעה שמונה, זאת עקב תנאי החיים שהיו באותם ימים - התפללו באותו המקום שבו ישנו. מיד לאחר הקימה, הוצרכו לקפל את המזרונים - שהיו שקי תבן. מצבה של הישיבה בה למדתי, היה דחוק מאד, אף ביחס לשאר הישיבות הנובהארדקאיות. חיו חיי דוחק, עד כי היו ימים שבהם הלכנו לסדר ראשון בלי לחם. בדרך כלל, המשגיח רבי שמחה זצ"ל הוא שהיה הולך להביא את הלחם. הוא היה יוצא בבוקר השכם, מסובב בין האופים ומקבץ לחם, כאן אחד כאן שניים. זכורני כי פעם חיכינו אחרי התפילה וקביעות לימוד השולחן ערוך שלאחריה, ולא הגיע לחם, החלטנו שהולכים ללמוד בביהמ"ד של העיר מבלי לאכול.

***

לא אחת נשמעו טענות: כל כך הרבה ישיבות, אם כן היכן הם כל הגדולים, היכן הם ראשי הישיבות שיצאו מישיבות נובהארדוק? נדמה הדבר כי הגם שלמדו כמו בישיבות אחרות, בכל זאת, בגלל הפעולות הגדולות בעבודת השלמות, זלזלו בלימוד.

ראשית, יש לדעת כי טענה זו בטעות יסודה: היכן צמחו ראשי הישיבות כרבי אברהם יפהן ורבי שמואל וינטרוב זצ"ל. הנה, רק בדור האחרון כולנו הכרנו את מרן הסטייפלער זצ"ל - היכן הוא צמח אם לא בנובהארדוק?! כמותו, היו לא מעט ראשי ישיבות וגדולי תורה שצמחו מתוך הישיבות של נובהארדוק, רבים מהם נכחדו בשואה, לו זכינו היינו מתוודעים לגדולתם.

המעשה הבא שסופר על ידי אבי הגה"צ רבי יצחק אורלנסקי (דוברובער) זצ"ל מתלמידי הסבא, יוכל להמחיש את חשיבות לימוד התורה, כפי שבא לידי ביטוי אצל הסבא:

במלחמת העולם הראשונה עברו רבים מתלמידי הישיבה, שנאלצו לברוח מאימת השלטונות מפולין לרוסיה. ברוסיה הם התפזרו בעיירות שונות: קייב, חרקוב, גומל וברדיצ'וב. עד אשר גם שם סגרו השלטונות את הישיבות, ולא התאפשר להמשיך ולקיימן בגלוי.

אבי מספר כי הסבא דרש אז מכולם: לצאת ולהרחיב את הפתחים, להיכנס לישיבה מבלי לדאוג כלל לגשמיות, שיבוא כל אחד עם תרמילו בידו, יאכל פת במלח וישתה מים במשורה.

היו אז באותה תקופה שתי ישיבות שהתקיימו בקייב בירת אוקראינה, אחת היתה ב'צריצין' ואחת ב'פודוליה'.

באותם ימים, לאחר פטירת הסבא, נהפך תלמידו המובהק רבי דוד בלייכר זצ"ל לראש ישיבת קייב, שלאחר מכן עברה למזריטש. הבחורים למדו אז תחת שלטונם של קוזאקים, הם והקומוניסטים נלחמו זה בזה, והרגו אלו את אלו. רבים וטובים מכלל ישראל, נפלו אז כקרבן של אותן מלחמות עקובות מדם. אולם, בנובהארדוק לא ויתרו, היו לומדים ביום ובלילה, פעמים ללא כל מקור אור, חרף הסכנה הגדולה שבדבר.

פעם נכנס הסבא לאחד מסניפי הישיבה, והבחין שישנו רפיון בלימוד ובשקידה. הוא דאג על סדרי הישיבה: היא צריכה להמשיך ולתפקד כרגיל, היה זה בסדר הלימוד ולא בסדר המוסר, הסבא הכה בידו על הסטנדר ואמר: 'אם ח"ו הסדר לא יכול להיות כראוי, למה לי כל הישיבה'?! הדבר יצר רושם גדול אצל התלמידים - הם ראו בכך הוכחה גדולה לחשיבותו של הלימוד אצל הסבא, יהיה המצב אשר יהיה. אכן, תיכף יצאו כולם לאסוף נרות לצורך המשך הלימוד.

אכן, הסבא לא חפץ שיהיו נתונים כל היום בלימוד המוסר, גם אם היו כאלו שעשו כך. אף כי במקום אחד מביא הסבא: כי מי שיכול להתמסר לגמרי למוסר רשאי - '...והלוואי שיתמסר לגמרי לעבודת המידות'.

בנובהארדוק אמרו: מה עשה אברהם אבינו, ומה עשה משה רבנו בעת שהותו במדין קודם שניתנה תורה, כיצד הם למדו אז תורה? הם עבדו על שלמות האדם, עשו פעולות שונות בכדי לקיים בעצמם: 'למען אשר יצווה את ביתו ואת בניו אחריו וגו'. קיום התורה נעשה על ידם באופן, שהגיעו בנפשם הטהורה לידי חיובי התורה.

***

בשונה מישיבות אחרות, נובהארדוק פעלה לא רק לשם הרבצת תורה, ולא רק בתוך בית המדרש. היא פעלה במלוא העוז להרחבת גבולותיה, להפצת דרכה ולהנחלתה לרבים. האם זהו חלק בלתי נפרד מן השיטה המיוחדת שפיתח הסבא זצ"ל?

הישיבה המרכזית, זו שממנה יצאו שאר הסניפים, פעלה במשך כ-25 שנה. היא נוסדה בשנת התר"ס על ידי הסבא, והתקיימה עד שנת התרע"ד בנובהרדוק עצמה. שם צמחו גדולי תלמידיו של הסבא: כרבי דוד בודניק, רבי אברהם זלמענס, ורבי יואל ברנצ'יק. בתרע"ד פרצה המלחמה הראשונה, לאחר כשנה הגיעו הגרמנים (השלטון שקדם לנאצים) לנובהארדוק והשתלטו עליה, הסבא החליט אז שלא להישאר תחת חסותם. הוא יחד עם בני הישיבה ברחו לרוסיה, ושם התחילה הפריחה הגדולה. 

אז למעשה החל הסבא את פעילותו הרחבה, בה ראה צורך השעה - תוצאה של חרדה לגורל התורה, שלא תשתכח חלילה  מישראל. נר לרגליו היו דברי הגמרא בבבא מציעא: 'כמה גדולים מעשי חייא, דעביד לתורה שלא תשתכח מישראל'. הרחבת דברים בענין זה ישנה בסוף 'מדרגת האדם' בפרק 'מזכי הרבים'.

פעילות זו התפרסה על פני מקומות רבים, ובמסגרתה הוקמו סניפים רבים לישיבה. גולת הכותרת היתה משיכת בני נוער מן העיירות, רובם לא ידעו אז כלל אידיש אלא רוסית, לא מעט מתוכם היו חסרי מעש, ועשויים היו ליפול ברשתה של רשת ההשכלה שנפרסה לרגליהם. בתקופה זו פעלו במסגרת הישיבה כעשר ישיבות גדולות ועוד כמה ישיבות קטנות.

כך הגיעו אל הישיבה רבים וטובים, מהם שנעשו לימים לגדולי תורה ויראה. ביניהם היו מרן הסטייפלער שגדל בקייב ולמד לבדו עד אשר ספרו לו כי ישנה ישיבה מסודרת, רבי חיים זייצ'יק, רבי יהודה לייב נעקריץ, רבי בן ציון ברוק, רבי הלל ויטקינד ועוד.

הישיבות פעלו ברוסיה עד לשנת התר"פ, עת הסתלקותו של הסבא לגנזי מרומים. בני הישיבה נועצו עם מרן החפץ חיים באשר להמשך פעילותם, והוחלט כי יעזבו חזרה לפולניה. תנועת הקומוניזם הרימה ראש, וכבר לא היה ניתן להישאר ברוסיה. באותה תקופה עזבו את רוסיה רבים מגדולי ישראל: החפץ חיים, רבי חיים בריסקער, רבי ירוחם ועוד. כולם הבינו אז שלא ניתן להמשיך ולקיים בה חיי תורה.

***

עם הגעתה של הישיבה לפולניה, החל פרק חדש בחייה, רשת הישיבות התפתחה ביתר שאת, בזה אחר זה הוקמו סניפים חדשים. ישיבת קייב, בה התקיים הסניף המרכזי, הפכה לישיבת מזריטש בראשותו של רבי דוד בלייכר. רבי דוד וגם אבי למדו קודם לכן בסלבודקא, וכשפרצה המלחמה חזרו לביתם, כמו רבים מחבריהם. אבי שכבר היה מבוגר אז, לא שהה משך כשנה או שנתיים בשום מסגרת. משמים גלגלו, וזכה לפגוש בנובהארדקאי שהציע לו להצטרף אל הישיבה. כך התגלגל לרוסיה ונעשה לתלמיד מובהק של הסבא. כאמור, עם חזרתה של הישיבה לפולניה, קמו לה סניפים רבים, למעשה כל ישיבה פרסה זרועות והקימה לעצמה סניפים.

הדבר נעשה בשיטה מסודרת: תלמידי הישיבות השונות, היו מתפזרים ויוצאים לעיירות שונות, מגיעים אל בני המקום ומציעים להם לפתוח ישיבה לבני הנוער. כך קמו להן במשך הזמן כשבעים ישיבות קטנות, ישיבת מזריטש לבדה הפעילה כ-17 סניפים.

מלבדה התפרסמה הישיבה בגומל, שעמדה בראשות תלמידו המובהק וחתנו של הסבא רבי אברהם יפהן זצ"ל, הוא אשר ייסד גם את הישיבה שהתקיימה בביאליסטוק, בה היו מאות תלמידים. כמו כן התקיימה ישיבה בברדיטשב, בראשותו של רבי שמואל וינטרוב זצ"ל אף הוא מגדולי תלמידי הסבא, רבי שמואל היה במקורו בן למשפחה חסידית, עד אשר נתפס לדרכה של נובהארדוק.

רבי חיים זייצ'יק, רבי לייב פרידמן (רבי לייב צדיק) ומרן הסטייפלער, שזכו לפעול בהמשך שנים רבות בארץ הקודש, הגיעו אף הם לגומל. אבי כיהן בישיבה כר"מ יחד עם מרן הסטייפלער בישיבת פינסק, שהתקיימה קודם לכן ב'איוויה' ולאחר מכן ב'סמיאטיץ'', בראשה עמד רבי שמואל וינטרוב זצ"ל.

אני כמובן גדלתי בבית שנשמו בו את נובהארדוק, היה זה אך טבעי שאצטרף אליה בבוא העת. עם הגעתי לגיל המכינה לישיבה קטנה, נכנסתי ללמוד אצל מורי ורבי רבי דוד בלייכער זצ"ל. רבי דוד עמד בראש הישיבה במזריטש, שהתקיימה קודם לכן ב'ליבובנא', את בר המצוה שלי חגגתי בישיבה בשנת התרח"ץ. את ה'מכינה' החזיקו בחורים מבוגרים שכבר מסוגלים היו ללמד בעצמם, רבי דוד מינה אותם לפתוח מכינה ולצרף אליה צעירים. רבים מבין התלמידים הגיעו מבתים חסידיים, בניהם היה רבי אברהם קליגר מביאלא, שהיתה עיירה קטנה סמוכה למעזריטש - כך עשו אז אותן משפחות חסידיות שרצו להציל את בניהן מרדת שחת, אפשרות אחרת לא עמדה על הפרק.

לא היה זה דבר של מה בכך להימנות על ישיבת מעזריטש, מבין הישיבות של נובהארדוק, היתה היא 'הקיצונית' ביותר, עד כי מישיבות אחרות הגיעו אליה להתחזק.

***

עם פרוץ השואה הנוראה, נאלצנו כמו רבים וטובים מבני הישיבות האחרות לנוס מאזור התופת, היה זה במוצאי השבת שלפני ראש השנה של שנת הת"ש - לילה ראשון של סליחות, כאשר התחלנו לצעוד לעבר הגבול הרוסי. פולין, כידוע, התחלקה אז לפי הסכם 'ריבנטופ-מולוטוב', כך התאפשרה הגעתנו לוילנא - שהיתה מעין מובלעת מחוץ לאזור הסכנה.

עם הגעתנו לוילנא התחלנו להתארגן, ובתקופה הראשונה לשהותנו שם, המשיכו לפעול הישיבות שעקרו ממזריטש, מביאליסטוק ומפינסק, כל אחת מהן פעלה באופן נפרד. אני זכיתי להימנות על תלמידיו של רבי שמואל פאניט'ש - שהגיע לוילנא עם כשבעים בחורים, הוא פעל למען המשך קיומה של הישיבה, ועמד בראשותה במקום רבי דוד בלייכר שחזר למזריטש.

זכורני כי בי"ז בכסלו של אותה שנה, שנת העשרים לפטירתו של הסבא זצ"ל, התכנסנו יחד תלמידי הישיבות השונות של נובהארדוק לאסיפה גדולה, באחד מבתי הכנסת שבעיר.

למגינת לבנו, מרן הגאון רבי אברהם יפהן לא הצטרף אלינו, הוא החל לברוח מרוסיה לכיוון וילנא, ובאמצע הדרך נתפס ככל הנראה על ידי הנאצים.

כך התקיימו הישיבות בוילנא, עד אשר החלו הנאצים ימח שמם להחריב את העיר, אז נחלקנו לקבוצות של חמישה עשר איש, נמלטנו כל עוד נפשנו בנו תחת מטר ההפגזות, ומעטים מאיתנו הצליחו להגיע בחסדי שמים לסיביר. בסך הכל נותרנו מתי מספר מתלמידי ישיבות מעזריטש, מבין כלל תלמידי ישיבות נובהארדוק. אמנם, בסיביר עצמה, נחשבנו לחלק גדול יחסית מבין ציבור בני הישיבות שהגיעו אליה.

זמן קצר לאחר הגעתנו לוילנא, הבחנו פתאום שמורנו רבי דוד בלייכר זצ"ל איננו, התברר שבאמצע הדרך הוא החליט לסוב על עקבותיו ולחזור למזריטש, שם קיים את הישיבה עד שנת התש"ד במחתרת - בתוך מרתף, תוך מסירות נפש בל תתואר, זו למיטב הישיבה היחידה שהתקיימה כישיבה של ממש תחת שלטון האכזרים. כך נותר הוא יחד עם כמאתיים בחורים, עד שבשלב מסוים, במהלך שנת התש"ד נתפסו ונלקחו למחנה ההשמדה מאידאנק, שם עלו על המוקד, לא לפני שירו בהם. על הרגעים האחרונים שקודם עלייתם על המוקד, כותב תלמידו רבי אברהם רפפורט זצ"ל בעל 'דברי בינה ומוסר': ...רבי דוד פנה לתלמידיו ואמר: 'בואו נתפוס עוד מנחה אחת לפני שנעלה על המוקד'. כמובן שאז פסקה הישיבה, וכמעט שעלה הכורת על 'נובהארדוק'.

נוכח כל זאת, האם מישהו עוד מסוגל לשאול מה עשתה נובהארדוק לעולם התורה? הנמצא עוד גילוי מסירות נפש כמו זה, תוך ביטחון גמור בריבון האמיתי?!

והוא לא היה היחידי שהחזיק ישיבה במצב כה דחוק, הגאון רבי גרשון ליבמן זצ"ל מגדולי תלמידי הסבא, ומקים עולה של תורה בדור שלאחר השואה, קיבל רשיון מהשלטון היהודי בוילנא להחזקת ישיבה בעת שהותו בה, עד אשר נלקח ממנה למחנה 'ברגן-בלזן'. עם הגעתו למחנה בלוויית כמה בחורים, דאג להקים גם בו ישיבה - אליה הצטרפו בהמשך פליטים נוספים מבני השיבות ממקומות שונים, בדרך זו הצטרף אל הישיבה אחד מגדולי תלמידיו הגאון רבי ישראל דוד נייוונר שליט"א שהגיע מהונגריה. ישיבה זו התקיימה לאחר המלחמה, משך זמן קצר.

לאחר מכן, נסע רבי גרשון עם קבוצת בחורים דרך אסטוניה, שם פגשה בו קבוצת רבנים אמריקאים שפנו אליו ואמרו: 'הלא אתה נראה רב של ממש, מדוע לא תצטרף אלינו לאמריקה ונדאג לך לתפקיד רבני'? ענה להם רבי גרשון בעוזו הנובהרדוקאי: 'דבר אחד אני צריך, תן לי הנפש והרכוש קח לך'. בהמשך הוצעו לו פיתויים שונים, אולם הוא בשלו, לא נאות להתפשר כלל. כך התחיל לקבץ אחד ועוד אחד, עד שזכה לחדש את דרכה של נובהארדוק על אדמת צרפת.

בשנים מאוחרות יותר, אחר שעליתי לארץ הקודש, זכיתי להתבשם מתורתו ומקרבתו של רבי גרשון. הייתי נוסע אליו פעמיים בשנה לצרפת, מוסר ועדים בישיבתו ומאזין לשיחותיו. ממנו זכיתי לקבל מחדש את החיות הנובהרדקאית, שכל כך חסרה לי משך שנים רבות. חיות זו, היא שנוסכת בקרבי חיות מוסרית עד היום. 

***

כשרבי ישראל מסתכל לאחור, הוא מביט בסיפוק על עמידתו האיתנה במאורעות חייו הסוערים:

אין ספק כי נפשי וחיותי הרוחנית נותרו לי לשלל, בזכות מה שרכשתי בשנות הימצאותי בחממה של נובהארדוק. זכיתי מאז היותי ילד לגדול על ברכי המוסר, נשמתי וחייתי את אווירת המוסר והלהט שנלווה אליה, כפי שהורגשו בבתינו. אין לי ספק שכל אותן כחמש שנים ששהיתי בסיביר ובבוכרה, ללא חברים כמעט וללא סביבה תומכת - רק אני עם אבא זצ"ל, עמדתי בהן בגבורה בחסדי שמים, אודות למידת הגבורה שהנחילה לי הישיבה. באותן שנים כמעט שלא עלה בידי ללמוד, המעט שבכל זאת למדתי - על ידי שחילקנו גמרא אחת לכמה חלקים, נזקף לזכותו של רבי יוסף שלמה הורביץ - ידידו של הרב מפוניב'ז, אשר התגורר בערוב ימיו בישיבת פוניבז', שם דאג לו הרב מפוניבז' למקום מגורים ולמחיה בצורה מוסדרת. רבי יוסף שלמה למד כבחור בקלם, לאחר מכן כיהן כראש ישיבה בפולניה עד לפרוץ השואה, ולסיביר הגיע בגפו לאחר שמשפחתו נלקחה למחנות ההשמדה.