בהונגריה היראי ה' קידשו את עצמם למטרה אחת - עמל התורה

אודות הדרך הראויה לבני הישיבות בימינו להגיע לתכלית השלימות

 

אחד ממרביצי התורה בדורינו הינו הגאון רבי נתן גשטטנר זצוק"ל, ראש ישיבת פנים מאירות, ואבד"ק אגודת ישראל בב"ב, שנודע בספריו הרבים ובמיוחד בשו"ת להורות נתן, ודבריו חוצבי להבות בעומק העיון בתורה והלכה, כבר נודעו לרבים. אך ייחודי הוא ימי עלומיו, בהם התחנך בישיבת פאפא בהונגריה, שיש בה ללמד מהי דמותו של בן הישיבה בהונגריה, שהיתה חבל ארץ ייחודי, ועולם התורה בה פרח כשהישיבות היוו מגדלור לתורה ויראה.

 

באופן נדיר כשהוציאה מערכת מוסף שב"ק יתד נאמן את גליונה הייחודי על בן הישיבה, הוא ניאות לקבל לשיחה אחד מרבני המוסף, ולספר לו על ימי עלומיו, ובעיקר על אוירת הקדושה שאפפה את ישיבות הונגריה שהוציאה פירות מובחרים מבין שעריה. כשרבי נתן זכה להיות אחד מפארי גידוליה, כיום, יש בנותן טעם להביא את הדברים לפני בני התורה ולומדיה, להתבשם מזיו אמריו היחודיים.

 

קודם שנשמע על רוחו ודמותו של בן הישיבה בהונגריה, ביקשנו לקבץ שביבי אור מחייו ודרכו של בן הישיבה בימינו, החפץ להתעלות ולילך בדרך העולה בית ה'.

 

***

הגאון רבי נתן הביא את דברי הגמרא בברכות [יז] 'מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ישתה ובועט באביו ובאמו וברבו, ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם', ופירש רש״י תכלית חכמה - עיקרה של תורה שיהא עמה תשובה ומעשים טובים.

 

ומבואר שתכלית ומטרת לימוד התורה היא להגיע על ידה לתשובה ומעשים טובים, ולכך טרם שמתחיל ללמוד תורה צריד שישים לנגד עיניו את המטרה אליה שואף להגיע, וכדרכו של כל בר דעת, שטרם שניגש למלאכה כל שהיא הרי הוא מתבונן בתכליתה, ומכױן את מלאכתו לעשותה באופן המביאו אל המטרה, כי סוף מעשה במחשבה תחלה, לכן מי שרוצה להגיע אל תכלית הלימוד היא יראת שמים, הרי מן ההכרח שלימררו יהא באופן שױכל להגיע אל התכלית הנרצה.

 

וחכמינו ז׳׳ל דייקו בלשונם הטהור 'מרגלא בפימיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים', לומר כי ההתבוננות בתכלית זו צריכה להיות מורגלת בפיו בתמידות, כמו הבנאי הבונה את הבית שלעולם אינו מסיח את דעתו מתכלית מעשיו, ובכל לבנה שהוא מוסיף על הבנין הרי הוא מתבונן אם מעשה זה מתאים לתכלית פעולתו, כמו כן היה מרגלא בפומיה דרבא לעורר תמיד בכל שעה על תכלית לימוד התורה ופתיחת הלימוד בדברי מוסר צריכה להועיל לא רק לפי שעה, אלא המכיון הוא שתהא כל לימודו ביראת שמים טהורה.

 

וביותר, שלשון מרגלא הוא משורש 'מרגליות', והרמז בזה כי בנוהג שבעולם מי שנותן תשורת שי מרגליות יקרה, הרי הוא עוטפה בכמה וכמה עיטופים של משי נאה, ומקבל המתנה צריך לפרק את העטיפות הרבות עד שמגיע אל הנקודה האמצעית היא המרגלית היקרה, וכמו כן המרגלית הטמונה בלימוד התורה היא יראת שמים שהיא הנקודה הפנימית ותכלית לימודו, והיינו 'מרגלא בפומיה דרבא' כי פיו של רבא גילה לנו את המרגלױת שבפנימיות התורה.

 

נתקלים אנו בחיבה ייחודית ששפע עלינו הרב. היה זה כשהצגנו בפניו גודל הענין שבמוסף ייחודי זה, שלראשונה חותר הוא לחזק ולהעריך את 'בן הישיבה' בימינו, שהוא המשמר הייחודי של הדור כולו בשעתו הקשה.

 

הגר"נ נפעם לשמע הדיבור על בני הישיבות, ובמיוחד על בני הישיבות בהונגריה, שהשקיעו כל מרצם לרומם קרנה של תורה במסורת אבותם. והוא מבקש לפתוח במאמר נפלא שחידש אודות מעלת בן הישיבה הייגע בתורה כל ימיו ללא הפוגה.

 

הדברים נסובים אודות דברי המדרש בפרשת חיי שרה, א"ר לוי אברהם חידש זקנה, שעד אברהם לא היתה זקנה, דרק באברהם נאמר ואברהם זקן בא בימים, יצחק חידש יסורים, שעד יצחק לא מצינו בעל יסורים, ורק ביצחק נאמר ויחי כי זקן יצחק ותכהין עיניו.

 

ונראה לפרש שלשון 'חידש זקנה וחידש יסורים', מה החידוש בזה, דבנוהג שבעולם אדם צעיר יש לו רצון וכח לחדש דברים, אבל כשנעשה זקן וכוחותיו עזבוהו, מתכנס הוא בתוך עצמו וחושב שאין בכחו לפעול כלום.

 

והנה בא אברהם אבינו והראה כי איש ישראל אף שהוא זקן, יכול לפעול גדולות ונצורות, כי אברהם הוליד את יצחק בזקנותו, ואז מל את עצמו בהיותו בן צ"ט שנים, וכל מה שיש לנו ירושה מאברהם אבינו הכל הוא מה שציוה והורה לנו בזקנותו, נמצא שאברהם אבינו הראה לנו מה שאפשר לאדם לפעול לעת זקנה, ומאמרם ז"ל ביומא שאברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, דאף שהיה זקן ישב בישיבה בבית המדרש כל היום ולמד תורה, וזהו שאמרו אברהם חידש זקנה, שהוא חידש מה שאפשר לפעול בימי הזקנה שלא ויתר על עבודת השם גם לעת זקנותו.

 

כמו כן יצחק חידש יסורים, דמי שהוא ח"ו בעל יסורים ודאגות, אין לו ישוב הדעת, ואינו יכול לעמוק בעבודת השם, כי אין לבו פנוי לכך, אבל יצחק חידש שאע"פ שהיה בעל יסורים וכנאמר ותכהין עיניו אף על פי כן היה זקן ויושב בישיבה, וכמו שלמדו ביומא מקרא 'ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו' דאף שעיניו כהו והיה בעל יסורים, אף על פי כן היה זקן שקנה חכמה, ומזה למדו שיצחק היה זקן ויושב בישיבה, ואף שהיה בעל יסורים, והיינו יצחק חידש יסורים שחידש מה שאפשר לפעול לעבודת השם אף אם הוא בעל יסורים ח"ו.

 

בני הישיבות באותם שנים, התעלמו מהיסורים שאפפו את ימיהם, ואת הקשיים שאיימו להשביתם מהעליה, והשקיעו כל מרצם אך בתורה ועליה כל הימים.

 

מה היה סוד קסמו של בן הישיבה בהונגריה.

 

לפני שנדבר על בני הישיבות, אולי נסביר מעט מהן הישיבות שקמו באותם ימים בהונגריה.

 

'זכורני' - שח ברגש, 'שפעם ביקשו ראשי ישיבת פאפא בהונגריה להרחיב את היכל בנין הישיבה, אבל סמוך לביהמ"ד היה נטוע עץ פרי ולא ידעו אם מותר לקצוץ את העץ לצורך מצוה, והלכו ושאלו את דעת הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע, אם מותר להם לעקור את העץ בשביל צורך בניית ביהמ"ד, ואמר להם הרה"ק שלא יקצצו חס ושלום את העץ, כמו שאמרו חז"ל בבבא קמא דדיקלא ויטען קבא אסור למיקצציה. ואמר הרה"ק שירחיבו את ביהמ"ד מסביב להעץ, והעץ ישאר נטוע באמצע ביהמ"ד, וכן עשו, שהשאירו את העץ נטוע באמצע ביהמ"ד.

 

וחשבתי דבזה יש לפרש הא דאיתא בש"ס בסוגיא דתנור של עכנאי, שאמר רבי אליעזר אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח, נעקר חרוב ממקומו מאה אמה וכו', ובפשטות משמע שהחרוב היה נטוע בביהמ"ד, שהרי רבי אליעזר אמר 'חרוב זה יוכיח', ומשמע שהצביע עליו באמצע ואמר 'זה' ולכאורה איך נטעו עץ חרובים בביהמ"ד.

 

אמנם לדרכינו יש לומר שהיה שם המעשה כמו שסיפרנו לעיל, שהיה עץ חרובים נטוע מחוץ לביהמ"ד, וכשהרחיבו את שטח ביהמ"ד השאירו את החרובים באמצע ביהמ"ד, ושפיר אמר ר"א 'חרוב זה יוכיח' שהיה בתוככי הישיבה.