תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
שאילת גשמים
משמיני עצרת ועד ז' בחשון עדיין אין אנו מבקשים על הגשמים, אלא רק מזכירין גבורות גשמים 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בברכת תחית המתים, דרך שבח להקב"ה שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם...
מאת אריה הכהן פלשניצקי שליט"א מח"ס 'אתקינו סעודתא' ו'שערי בית המדרש'
משמיני עצרת ועד ז' בחשון עדיין אין אנו מבקשים על הגשמים, אלא רק מזכירין גבורות גשמים 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בברכת תחית המתים, דרך שבח להקב"ה שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם. וברכה זו נקראת 'גבורות' שמסדרין בה שבחו של הקב"ה על גבורותיו שהוא מראה בעולמו, מכלכל חיים וכו', אלא רק מזכירים בדרך שבח להקב"ה ואומרים בברכת 'אתה גבור' 'משיב הרוח ומוריד הגשם', ומשמיני עצרת חייבים להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם כדי לשבח את הקב"ה דרך ריצוי ופיוס לפני שאנחנו באים לבקש על הגשמים, שכל הבא לבקש מקדים ומרצה. ואילו בברכת 'ברך עלינו' (או 'ברכנו' לנוסח הספרדים) שאומרים במוצאי שמיני עצרת, אין שואלין (מבקשים) את הגשמים, אלא ממשיכים בנוסח 'ותן ברכה', עד יום ז' בחשון בארץ ישראל, כדי שיספיקו עולי הרגלים שעלו לירושלים לחג להגיע לבתיהם קודם שיירדו הגשמים (מתני' תענית ב' ע"א ומפרשים שם). וכך איתא במתני' תענית (י' ע"א): בשלשה במרחשון שואלין (מבקשין על הגשמים בארץ ישראל ומתחילין לומר 'ותן טל ומטר' בברכת השנים שבתפילת שמונה עשרה) את הגשמים רבן גמליאל אומר בשבעה בו (בז' בחשון) חמשה עשר יום אחר החג (חג הסוכות) כדי שיגיע אחרון שבישראל (שעלה לירושלים לרגל) לנהר פרת (מי שביתו היה מרוחק ביותר מירושלים ונמצא בגבול הארץ כמבוא' בתורה שהיה בנהר פרת, והדרך הייתה אורכת ט"ו יום, וחז"ל לא תיקנו להתפלל על הגשמים עד ז' בחשון, שמא הגשמים יעכבו את עולי הרגלים מלחזור לביתם). ובגמ' מבוא' שהלכה כרבן גמליאל שמתחילין בארץ ישראל לבקש על הגשמים 'ותן טל ומטר' בז' חשון.
ולכאו' הרי כל תקנה זו הייתה מפני עולי רגלים, וא"כ עתה שבעוונותינו הרבים אין לנו בית המקדש ואין אנו מצווין לעלות לרגל, מדוע נשארה התקנה לבקש על הגשמים רק בז' חשון ולא ממוצאי שמיני עצרת? בשאלה זו עמדו הראשונים. וכתב בריטב"א (תענית י' ע"א): משנתינו בזמן שבית המקדש קיים היא שנויה ולכולי עלמא זמן גשמים הוא לאחר החג אלא דבזמן שבית המקדש קיים חיישינן לעולי רגלים שלא יעצרם הגשם בחזרתו ונמצאת מכשילן לעתיד לבא, וכו'. ודוקא בזמן שבית המקדש קיים דאיכא עולי רגלים אבל לאחר החורבן דליכא עולי רגלים מודו דמשעה שהתחיל להזכיר (משיב הרוח ומוריד הגשם) מתחיל לשאול (ותן טל ומטר) ומתחיל להזכיר מיום טוב האחרון (במוסף) כדברי רבי יהודה (בריש מס' תענית) דקיימא לן כוותיה, ובערב למוצאי יו"ט שהוא חול ויש בו שאלה מתחיל לשאול, ע"כ. אמנם הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"ב הל' טז') כתב: משבעה ימים במרחשון שואלין את הגשמים בברכת שנים כל זמן שמזכיר הגשם במה דברים אמורים בארץ ישראל וכו'. מבוא' מדבריו שגם בזה הזמן מתחילין לבקש על הגשמים בז' בחשון, ומדוע? וביאר הר"ן (תענית שם), לפי שהיו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים כמו שעושין גם היום ומפני עולים הללו ראוי שנאחר השאלה שהיא היתה עיקר התקנה, ע"ש.
והנה סמוכים לדברי הר"ן שגם אחר החורבן היו עולים לרגל, הביא בשו"ת יבי"א (ח"ה או"ח סי' טו') ממדרש (שיר השירים רבה בפ"ד סי' ב), מה יונה זו אע"פ שאתה נוטל גוזליה מתחתיה אינה מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אע"פ שחרב בהמ"ק לא ביטלו ג' רגלים בשנה. ועוד אמרו (בשה"ש רבה פ"ח סי' יא), אע"פ שחרב בהמ"ק לא ביטלו ישראל פעמי רגליהם ג' פעמים בשנה. ובמדרש (קהלת רבה יא סי' ב, פסוק שלח לחמך על פני המים), ר' אלעזר בן שמוע הוה מטייל על כף ימא והות עונא דישראל סלקין לרגלא לירושלם. וידוע שר"א בן שמוע היה אחר החורבן, שהרי היה תלמידו של ר' עקיבא (יבמות סב:), ואמרו שם שהיה זה לעת זקנתו של ר"ע, ור"ע היה אחר החורבן. ומבואר עוד (ביבמות פד מנחות יח יומא עט: ועירובין נג) שר"א היה רבו של רבי, שחי זמן רב אחר החורבן. אלמא שגם לאחר החורבן היו נוהגים לעלות לרגל. וכן כתב בשו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' רא) וז"ל, ויש סמך וראיה שעדיין קדושת המקדש והעיר (ירושלים) קיימת, שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות, ויש רמז לזה במדרש קינות ובמדרש שיר השירים בפסוק אני חומה, ובפסוק אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וכו'. ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום, כי בבהכ"נ שבירושלים צריכים לאנשי המקום כל השנה, ומתמלאת פה אל פה בעת התקבץ שם החוגגים יותר מג' מאות איש בחג השבועות וכולם נכנסים ויושבים רווחים, כי עדיין היא בקדושתה. וזהו סימן גאולה שלישית. ע"כ. וע"ע בס' חסידים הוצאת מקיצי נרדמים (סי' תר"ל) שמובא שם, כי רבינו האי גאון היה עולה מבבל לירושלים בכל שנה בחג הסוכות, והיה מקיף את הר הזיתים בהושענא רבה ז' פעמים והכהנים הולכים לפניו והעם אחריו והוא בתוך וכו', ע"ש דבר נפלא. וכן בשו"ת מהר"ץ חיות (סי' עו פרק ג) הוכיח ג"כ מכמה דוכתי שהיו עולים לרגל גם לאחר החורבן. וע"ע בחי' מהר"ץ חיות לגיטין (ד:) ולנדרים (כג). וע"ע בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' רלג). ובחידושי החת"ס (ירושלים תרנ"א בדף לו ע"ב) סוד"ה ועיין. (וע"ע בקרבן נתנאל כאן) (פורסם במורשה)
מאת אריה הכהן פלשניצקי שליט"א מח"ס 'אתקינו סעודתא' ו'שערי בית המדרש'
משמיני עצרת ועד ז' בחשון עדיין אין אנו מבקשים על הגשמים, אלא רק מזכירין גבורות גשמים 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בברכת תחית המתים, דרך שבח להקב"ה שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם. וברכה זו נקראת 'גבורות' שמסדרין בה שבחו של הקב"ה על גבורותיו שהוא מראה בעולמו, מכלכל חיים וכו', אלא רק מזכירים בדרך שבח להקב"ה ואומרים בברכת 'אתה גבור' 'משיב הרוח ומוריד הגשם', ומשמיני עצרת חייבים להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם כדי לשבח את הקב"ה דרך ריצוי ופיוס לפני שאנחנו באים לבקש על הגשמים, שכל הבא לבקש מקדים ומרצה. ואילו בברכת 'ברך עלינו' (או 'ברכנו' לנוסח הספרדים) שאומרים במוצאי שמיני עצרת, אין שואלין (מבקשים) את הגשמים, אלא ממשיכים בנוסח 'ותן ברכה', עד יום ז' בחשון בארץ ישראל, כדי שיספיקו עולי הרגלים שעלו לירושלים לחג להגיע לבתיהם קודם שיירדו הגשמים (מתני' תענית ב' ע"א ומפרשים שם). וכך איתא במתני' תענית (י' ע"א): בשלשה במרחשון שואלין (מבקשין על הגשמים בארץ ישראל ומתחילין לומר 'ותן טל ומטר' בברכת השנים שבתפילת שמונה עשרה) את הגשמים רבן גמליאל אומר בשבעה בו (בז' בחשון) חמשה עשר יום אחר החג (חג הסוכות) כדי שיגיע אחרון שבישראל (שעלה לירושלים לרגל) לנהר פרת (מי שביתו היה מרוחק ביותר מירושלים ונמצא בגבול הארץ כמבוא' בתורה שהיה בנהר פרת, והדרך הייתה אורכת ט"ו יום, וחז"ל לא תיקנו להתפלל על הגשמים עד ז' בחשון, שמא הגשמים יעכבו את עולי הרגלים מלחזור לביתם). ובגמ' מבוא' שהלכה כרבן גמליאל שמתחילין בארץ ישראל לבקש על הגשמים 'ותן טל ומטר' בז' חשון.
ולכאו' הרי כל תקנה זו הייתה מפני עולי רגלים, וא"כ עתה שבעוונותינו הרבים אין לנו בית המקדש ואין אנו מצווין לעלות לרגל, מדוע נשארה התקנה לבקש על הגשמים רק בז' חשון ולא ממוצאי שמיני עצרת? בשאלה זו עמדו הראשונים. וכתב בריטב"א (תענית י' ע"א): משנתינו בזמן שבית המקדש קיים היא שנויה ולכולי עלמא זמן גשמים הוא לאחר החג אלא דבזמן שבית המקדש קיים חיישינן לעולי רגלים שלא יעצרם הגשם בחזרתו ונמצאת מכשילן לעתיד לבא, וכו'. ודוקא בזמן שבית המקדש קיים דאיכא עולי רגלים אבל לאחר החורבן דליכא עולי רגלים מודו דמשעה שהתחיל להזכיר (משיב הרוח ומוריד הגשם) מתחיל לשאול (ותן טל ומטר) ומתחיל להזכיר מיום טוב האחרון (במוסף) כדברי רבי יהודה (בריש מס' תענית) דקיימא לן כוותיה, ובערב למוצאי יו"ט שהוא חול ויש בו שאלה מתחיל לשאול, ע"כ. אמנם הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"ב הל' טז') כתב: משבעה ימים במרחשון שואלין את הגשמים בברכת שנים כל זמן שמזכיר הגשם במה דברים אמורים בארץ ישראל וכו'. מבוא' מדבריו שגם בזה הזמן מתחילין לבקש על הגשמים בז' בחשון, ומדוע? וביאר הר"ן (תענית שם), לפי שהיו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים כמו שעושין גם היום ומפני עולים הללו ראוי שנאחר השאלה שהיא היתה עיקר התקנה, ע"ש.
והנה סמוכים לדברי הר"ן שגם אחר החורבן היו עולים לרגל, הביא בשו"ת יבי"א (ח"ה או"ח סי' טו') ממדרש (שיר השירים רבה בפ"ד סי' ב), מה יונה זו אע"פ שאתה נוטל גוזליה מתחתיה אינה מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אע"פ שחרב בהמ"ק לא ביטלו ג' רגלים בשנה. ועוד אמרו (בשה"ש רבה פ"ח סי' יא), אע"פ שחרב בהמ"ק לא ביטלו ישראל פעמי רגליהם ג' פעמים בשנה. ובמדרש (קהלת רבה יא סי' ב, פסוק שלח לחמך על פני המים), ר' אלעזר בן שמוע הוה מטייל על כף ימא והות עונא דישראל סלקין לרגלא לירושלם. וידוע שר"א בן שמוע היה אחר החורבן, שהרי היה תלמידו של ר' עקיבא (יבמות סב:), ואמרו שם שהיה זה לעת זקנתו של ר"ע, ור"ע היה אחר החורבן. ומבואר עוד (ביבמות פד מנחות יח יומא עט: ועירובין נג) שר"א היה רבו של רבי, שחי זמן רב אחר החורבן. אלמא שגם לאחר החורבן היו נוהגים לעלות לרגל. וכן כתב בשו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' רא) וז"ל, ויש סמך וראיה שעדיין קדושת המקדש והעיר (ירושלים) קיימת, שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות, ויש רמז לזה במדרש קינות ובמדרש שיר השירים בפסוק אני חומה, ובפסוק אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וכו'. ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום, כי בבהכ"נ שבירושלים צריכים לאנשי המקום כל השנה, ומתמלאת פה אל פה בעת התקבץ שם החוגגים יותר מג' מאות איש בחג השבועות וכולם נכנסים ויושבים רווחים, כי עדיין היא בקדושתה. וזהו סימן גאולה שלישית. ע"כ. וע"ע בס' חסידים הוצאת מקיצי נרדמים (סי' תר"ל) שמובא שם, כי רבינו האי גאון היה עולה מבבל לירושלים בכל שנה בחג הסוכות, והיה מקיף את הר הזיתים בהושענא רבה ז' פעמים והכהנים הולכים לפניו והעם אחריו והוא בתוך וכו', ע"ש דבר נפלא. וכן בשו"ת מהר"ץ חיות (סי' עו פרק ג) הוכיח ג"כ מכמה דוכתי שהיו עולים לרגל גם לאחר החורבן. וע"ע בחי' מהר"ץ חיות לגיטין (ד:) ולנדרים (כג). וע"ע בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' רלג). ובחידושי החת"ס (ירושלים תרנ"א בדף לו ע"ב) סוד"ה ועיין. (וע"ע בקרבן נתנאל כאן) (פורסם במורשה)
