תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
סיכומי ספרי שו"ת - בענין זכויות מוציא לאור או מחבר או עורך ויוצר יצירה
משנת זכויות היוצר השלם / חלק ו'
רשימת הספרים לפי סדר תמצית דבריהם המובאים בהמשך:
שו"ת הרי"ף [תשו' לד]
שו"ת הרמ"א [תשו' י']
שו"ת שואל ומשיב [שואל ומשיב חלק א' תשו' מד]
שו"ת דברי שאול ויוסף דעת [חלק שני סי' שלד]
שו"ת בית יצחק [יור"ד ח"ב סי' עה, חו"מ סי' פ']
שו"ת פרשת מרדכי [חו"מ סי' ז' ח']
פתחי תשובה [יור"ד סי' רלו]
שו"ת חת"ס [חו"מ תשו' מא]
שו"ת חתם סופר [תשו' עט מוסיף על התשו' הנ"ל תשו' מא]
שו"ת משיב דבר [או"ח סי' כד]
שו"ת מחנה חיים [ח"ב חו"מ סי' מט]
שו"ת מהר"ם שיק [יור"ד סי' קנו]
שו"ת שם אריה [חלק א' חו"מ סי' כ']
שו"ת שרידי אש [חלק ג' סי'קכט]
שו"ת אגרות משה [או"ח ח"ד סי' מ' אות יט]
שו"ת מנחת יצחק [חלק ט' סי' קנג]
שו"ת שבט הלוי [חלק ד' סי' רב]
משפט שלמה [חלק ג' סי' י' ציטוט מהעולה מהאמור]
שו"ת וישב משה
ציטוט הדינים היוצאים מסוף סי' א', מסוף סי' ב', מסוף סי' ג', מסוף סי' ה'
חוקי הארצות האנגליות - הועתק ללשה"ק ע"י אחד מאנ"ש הרוצה בעילום שם.
שו"ת מנחת צבי הלכות שכנים סי' יח
דרכי חושן חלק א'
שו"ת ברכת שלמה חו"מ סי' כד בענין זכות למו"ל ש"ס עם פירושים שרכש מגאוני ארץ למנוע מאחרים צילום והדפסת הש"ס לאחר הפצתו
ברכת שלמה חו"מ סי' כה כו בענין ירושה בכתב יד חידושי תורה
ברכת שלמה חו"מ סי' כו בענין השגת גבול במכירת ספרים
שו"ת נודע ביהודה [חו"מ סי' כד]
שו"ת עמודי אש [להגאון רבי אברהם שמואל חלק א' עמ' 132]
שו"ת דברי מלכיאל [חלק ג' סי' קנז]
שו"ת הרי"ף [תשו' לד]
הגונב ספר חידושי תורה ונשבע שאינו מחזירם עד שיעתיק אותם עובר
1. משום גונב. 2. משום שנשבע שלא יחזירם והוי ליה נשבע על דברי תורה. 3. משום גזל, לפי שהוא גוזל שלא מדעת.
שו"ת הרמ"א [תשו' י']
1. אם המדפיס השני מוזיל את מחיר הספרים יש בזה משום "פסקת חיותאי".
2. כשהמדפיס הראשון ת"ח, יש דין של "נקוט ליה שוקא".
3. כשהמדפיס השני אינו יהודי, יש להעדיף את היהודי, משום "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה", גם כשהאינו יהודי מוכר יותר בזול, [דאם בשוה לא צריך קרא].
4. כשהוצאתו של הראשון מוגה יותר משל השני, יש בקניה מהשני משום "לא תשכן באהלך עולה".
מבעל הקיצור שלחן ערוך [בהקדמותיו ובחוברת המגיד]
1. הדפסת הקצש"ע בלא רשות אסורה מהתורה, מדינא דמלכותא, על הקונים ועל המסייעים.
2. תרגום הקצש"ע בלא רשות וקלקלוהו בשיבושים רבים, הנני מבקש לא להכניסו אל תוך בתיהם.
3. ספרי הקצש"ע שהדפיסו ברשותי בתנאים מסוימים והפרו את התנאים, איסורא רביע ליה, והמשהה אותו בתוך ביתו עובר משום "אל תשכן באהלך עולה", והלומד ממנו הרי הוא עושה מצוה הבאה בעבירה.
4. אסור להעתיק ולתרגם את ספרי הקצש"ע בלא הסכמה ממני או משני גדולי הדור שידקדקו ויעידו שנעתק כראוי ונכון בלי טעות.
שו"ת שואל ומשיב [שואל ומשיב חלק א' תשו' מד]
בענין "זכות מחברים"
1. למחבר חיבור "חדש" - יש לו, ליורשיו ולבאי כוחו זכויות לעולם לאסור על אחרים להדפיס את חיבוריו, אף לנמצאים במדינה אחרת, וגם אם המחבר לא הזכיר בהדפסה ראשונה שום איסור, ולא לקח הסכמה, וכן זכות זה ניתנת למכירה ולהעברה.
2. אם המחבר הדפיס בלא להזכיר איסור - הרי זה גילוי דעת שאינו אוסר להדפיס ספריו. אם יש סיבה שלא להזכיר - מצד דין תורה אסור להשיג גבולו.
3. מו"ל חיבור שכבר נדפס ואינו חיבורו - ממדינה למדינה אין איסור "השגת גבול", ואין כח ביד הרבנים לאסור על כל העולם.
4. סיבת נטילת הסכמות על חיבור חדש היא להעיד על גוף הספר שראוי להדפיסו.
5. מחבר חיבור חדש שאסר למספר שנים - הוי גילוי דעת שרוצה שידפיסו חיבורו שנית גם ללא רשותו.
בענין זכויות מו"ל
6. נטילת הסכמה בלא שנכתב "שלא ידפיסו בגירעון או בשינוי", אינה מתירה לאחר להדפיס בשינוי, דהוו דברים שבלבו ובלב כל אדם שהוו דברים.
7. חיבור ה"פתחי תשובה" דינו כחיבור חדש.
8. האיסור לאחר להדפיס בתוך זמן האיסור גם אם המו"ל מכר את כל ספריו.
9. האיסור לאחר להדפיס רק אם הראשון כבר החל במלאכת ההדפסה.
שו"ת דברי שאול ויוסף דעת [חלק שני סי' שלד]
1. זכות מו"ל ניתנת למכירה.
2. אסור לאחר להשיג גבול אפי' כשמדפיס בשינוי גם אם לא כתוב מפורש בהסכמות.
3. כח ההסכמות לאסור הוא הן על המדפיסים והן על הקונים.
4. מובא מחלוקת פוסקים אם חרמות הוי איסור חפצא או גברא, ולשיטה שהוי איסור חפצא, יוצא שספר שהודפס באיסור "השגת גבול" טעון גניזה.
5. ספר שהודפס עם פירוש שיש בו איסור "השגת גבול" בתוספת פירוש שאין בו משום "השגת גבול", הוי ליה חרם שהותר מקצתו, שרק למוכר יש איסור אבל אם לקונים יש גם איסור, הדין תלוי במחלוקת פוסקים הנ"ל אם חרמות הוי איסור חפצא.
שו"ת שערי דעה [חלק א' סי' קמה, קמח]
אין לאדם בכתבי קודש שלו זכות למוכרו וליתנו לאחר, ואינו יכול להורישו, [דאין לו בו שום זכות ממונית, הברכת שלמה חו"מ סי' כד סוף אות ח', כותב: שלפי דבריו, על אף התנגדותו של המחבר אין אחרים מצווים להמנע מלהדפיס את הספר ובמיוחד לאחר שהספר כבר יצא לאור, אך רבים חולקים על שיטה זו. ועיין עוד בשו"ת "התעוררות התשובה" שהסיק שזכות זו היא "טובת הנאה", ושמכח "דינא דמלכותא דינא" לכו"ע אסור לאחרים להדפיס, ומן הראוי שיהנו בניו ויורשיו ואין לזרים איתו, וכן עיין בשו"ת בית יצחק יור"ד חלק ב' סוף סי' עה, מה שכתב על דברי ה"שערי דעה"].
שו"ת התעוררות תשובה [חלק א' סי' רלב]
זכות האדם בהדפסת כתבי חידושי תורה שלו הם בגדר "טובת הנאה" ושנחלקו בזה הפוסקים אם יש ירושה ב"טובת הנאה", אך מכח "דינא דמלכותא דינא", לכו"ע אסור לאחרים להדפיס, ומן הראוי שיהנו בניו ויורשיו מזה טובת הנאה להם, ואין לזרים אתו. [ועיין מה שכתבנו בסיכום לשו"ת "שערי דעה" הנ"ל].
שו"ת בית יצחק [יור"ד ח"ב סי' עה, חו"מ סי' פ']
1. השומע חידוש מאדם - מותר לפרסם את החידוש, משום שהמחדש מסתמא אינו מקפיד, ואדרבה עושה מצוה בזה, וה"ה שמותר להדפיס.
2. אם אסר לומר לאחר - אסור לומר משום שהחידוש שייך למחדש, [לפי השערי דעה אין החידוש שייך למחדש].
3. העתיק ברשות - מותר לומר לאחר בשם אומרו.
4. העתיק שלא ברשות - הדבר צ"ע.
5. נפטר המחבר והכתבים ביד אחר אסור לאחר להדפיס או משום שיש ירושה למצוה - אע"פ שזה "טובת הנאה" וטובת הנאה לא יורשים - או משום שיש לכתבים "שווי ממון" שפשיטא שהיורשים יורשים שווי ממון ושבח ממון, ואין לאחר רשות להדפיס בלי רשות.
6. לענין אם בכור נוטל פי שנים, אם הבכור בא לפני הדפסה ותובע את חלקו יש לו פי שנים, ואם אחר הדפסה אין לו, הואיל והוי שבחא. ובבכור פליגי אם נוטל פי שנים ב"שבח ממון".
7. העתיק ברשות - אף שאמרנו שמותר לפרסם מ"מ אסור לאחר להדפיס, משום שאומדנא הוא שהמחבר רוצה שבניו יזכו בזה.
8. הדפיס המחבר את ספרו ומכר ספריו - הרשות ביד כל אדם להדפיס, משום שמסתמא בעין יפה נתן כדי ללמוד וללמד, וכמו שנאמר "מה אני בחינם אף אתם בחינם".
9. גם בבעלי מלאכות אם אין לו רשיון מהמלכות ששייך לו הזכות לעולם לא אדע איסור שאחר לא יעשה כמתכונתו וכו'.
10. מצד דינא דמלכותא דינא שכבר נהגו שלא להדפיס בלי רשות המחבר מחמת יראת המלכות, יכול המדפיס הראשון לעכב על המדפיס השני, בפרט שאינו ממש נגד ד"ת, שהרי כאן זה מניעת רווח ולא נחשב היזק ישיר, וכ"ש כאן שיש לצרף דעת השו"מ הסובר שמצד דין תורה המדפיס יכול לעכב.
11. בחת"ס [חו"מ סי' מא] מבואר: שכל שהיא תקנה לטובת בעלי האומנין, מחויבים להחזיק בדינא דמלכותא, וכש"כ הכא הוא תקנה לטובת המחברים וכו' אולם ללא דינא דמלכותא לא היה צריך ליטול רשות מספר הנדפס כבר.
שו"ת פרשת מרדכי [חו"מ סי' ז' ח']
1. בהדפסת מחזורים אין בזה משום "השגת גבול" אף באופן שלמדפיס הראשון יש הסכמות, הואיל והשני אינו ודאי שמזיק לראשון, א. מפני שאינו מודיע לכל מראש שהוא יוזיל את המחיר, ורק כשמודיע שמוזיל יש "השגת גבול". ב. בר מתא דכאן אינו יכול לעכב בר מתא מעיר אחר. ג. דינא דמלכותא דינא, והוא מרשה לכולם להדפיס. ד. הגאונים עמדו על דעת בעלי האומנות הדפוס, דניחא להו למיגזר בחרם על אחרים, ושישאר הזכות לראשון, שאם גם הם ידפיסו ישאר להם הזכות ולא ינזקו, ובלא זה ימנעו מלהדפיס, משא"כ במחזורים שיש להם קונים לרוב ואין חשש שימנעו מלהדפיס. ה. מכיון שיש מדפיסים גויים שאינם שומעים לקולינו, א"כ אם נאסור ליהודי אחר מלהדפיס אנו מפסידים את השני בלא תועלת למדפיס הראשון.
2. אם הראשון כבר גמר למכור ספריו לפני תום הזמן, ודאי שהחרם בטל, שהרי לא שייך הטעם שיהיה ניזוק, מאחר והוא כבר הרויח עבור טרחתו.
3. חרם בכתב אינו חרם כמו ששבועה בכתב אינה שבועה.
פתחי תשובה [יור"ד סי' רלו]
1. דעת ה"פרשת מרדכי" הנ"ל: שחרם בכתב אינו חרם, ואחר שנמכרו הספרים החרם בטל.
2. דעת ה"תפארת צבי": שהוי חרם, אבל אם כבר נמכרו הספרים בטל החרם אף שעדיין הוא תוך זמן שגבלו הרבנים.
3. דעת מהר"ר אפרים זלמן מרגליות: שאף אחרי שנמכרו הספרים עדיין יש לו זכות עד תום הזמן.
שו"ת חת"ס [חו"מ תשו' מא]
משיג על הגאון ר' מרדכי בנט בתשובותיו הנ"ל "פרשת מרדכי"
1. ודאי הוא שאין רב יכול לגזור על מדינה אחרת שיש שם חבר עיר, אבל עיקרם של ההסכמות הוא מחרמי קדמונים מכל הגאונים כחרם השידוכים וחרם חזקת הישוב וכדומה, על כל ישראל בכל מקום שהם, אך מפני שאין כל האופנים שווים, לכן צריך לחדש את החרם על כל ספר.
2. אין שייך בזה דינא דמלכותא דינא אם ידפיס המדפיס הזה או אחר, וא"כ ודאי שלראשון יש זכות קדימה.
שו"ת חתם סופר [תשו' עט מוסיף על התשו' הנ"ל תשו' מא]
1. נמצינו למדין שאין רשות לשום מדפיס ישראל לקבוע בדפוס במשך זמן החרם הראשון, אפי' יהא מדפיס מן העמים שאינו שומע לחכמי ישראל, ועוד אפי' גזר המלכות שלא להביא ספרים מחוץ למדינה לתוך מדינתו.
2. בשארי מדפיסים כ"ש במי שהוציא דבר חדש, ובתנאי שלא יהי חידושי תורה ופסקי הלכות, שאסור ליטול שכר וליהנות ממנו בעוה"ז, אבל מגיהי ספרים ופוסקי טעמים דמותר ליטול עליהם שכר, וכגון החכם השלם מו"ה ואלף היידנהיימר שכילה כמה זמנים בהגהת הפיוטים ולתרגמם בלשון אשכנז, קבעו לו שכרו למינקט ליה שוקא, שיהיה מדפיס וחוזר ומדפיס, למשך כ"ה שנים, ואין להשיג גבולו.
שו"ת משיב דבר [או"ח סי' כד]
1. חידושי תורה של אדם הם שלו שניתן לו במתנה, ויכול להורישם וליתנם למי שירצה, אך אין בכוחו ורשותו לאבד אותם לגמרי, שהרי מצוה הוא ללמוד וללמד לאחרים ולא לכבשם לעצמו.
2. לפי"ז מי שאמר לבניו לא להדפיס תשובותיו אין חייבים היורשים לשמוע בקולו.
שו"ת מחנה חיים [ח"ב חו"מ סי' מט]
1. שייך גזילה בחכמה.
2. לכן המתלבש בתורת חבירו ולא אמר בשם אומרו הוא גנב, הגם שזה נהנה וזה לא חסר, ושיש מקום לומר שבכתיבה בלבד לא הוי כאמירה.
3. גם על גניבת תורת חבירו יש תשובה, שאם הוא ת"ח - יתמנה פרנס על הציבור, ואם אינו ת"ח - כמעט אין רפואה למכתו.
שו"ת מהר"ם שיק [יור"ד סי' קנו]
משיג על ה"מחנה חיים" הנ"ל, ומוכיח: 1. שאין גזל בדבר חכמה. 2. האומר משמו מה שחידש ת"ח אחר - עובר איסור משום "מדבר שקר תרחק" או משום גניבת דעת, ושבירושלמי משמע שעל ידי זה גורם טעות בדין.
שו"ת שם אריה [חלק א' חו"מ סי' כ']
1. יסוד ושורש ההסכמות על הדפסת ספרים [של מוציא לאור ספר ישן] הוא כדי שלא ירד אחד לתוך אומנות חבירו, ושלא ישיג גבולו, שלא לגרום היזק לבעל המדפיס, ושלא יהא שלוחי מצוה ניזוקין, ובאות ה' הוא מוסיף: שהוא מהטעם של "רשאין בעלי אומנות וכו'".
2. אין מוקדם ומאוחר בהסכמות, ולכן אם שניהם קיבלו הסכמות בשווה - לא שייך השגת גבול או יורד לאומנות חבירו כל ששניהם עדיין לא התחילו במלאכת הדפוס, וכל הקודם להדפיס זכה וזריז נשכר.
3. כששנים באים להדפיס בשווה אין ביד גדולי הדור להתיר לזה ולאסור לזה.
4. נמנו וגמרו גאוני עולם שאחרי שנמכרו הספרים הנדפסים, אין עוד איסור לאיש אחר להדפיס אף שלא נשלם עדיין הזמן שנאמר בהסכמות הרבנים, וזהו מפני שאין לו כבר היזק, ואפי' עומד וצווח שרוצה להדפיס לא משגיחים בו.
5. הסכמה שניתנה למו"ל בטעות, לא הוי הסכמה, ולכן אין איסור על מדפיס אחר מלהדפיס.
6. כשאחד קיבל הסכמה להוציא ירושלמי עם פירוש "פני משה" אין בכחה ואין בכח הרבנים לאסור על מדפיס ירושלמי אחר עם פירושים אחרים, וגזירתם בטלה.
7. הסכמות צריכים להיות מגדולי הדור רובם ככולם, ודוקא מגדולי הדור של מדינה זו ולא של מדינה אחרת, והאיסור רק על מדינה זו ולא על מדינה אחרת.
8. מי שקנה או שקיבל זכות מהמלכות להדפיס - אסור לאחר להשיג גבולו גם משום דינא דמלכותא דינא.
9. אין בכח רבנים לתת הסכמה לבטל דינא דמלכותא דינא ולאסור על מדפיס אחר שיש לו מקודם רשיון מהמלכות.
10. כשהמדפיס השני רוצה לעמוד לדין תורה בענין זכות קדימה, והמדפיס הראשון מסרב, מותר לשני להדפיס.
11. במקום שיש ספק למי יש זכות להדפיס, אין להחמיר מספק, ומותר לשני להדפיס, דנחשב לספק ממון ולא לספק איסור, ואזלינן לקולא.
שו"ת שרידי אש [חלק ג' סי'קכט]
המשיג גבול של מו"ל אין בזה משום גזילה, אלא הוא הציד דגים והוא מתקנת חז"ל, שאין עליו אפי' טענת מזיק, לפי שהוא היזק שאינו ניכר.
שו"ת אגרות משה [או"ח ח"ד סי' מ' אות יט]
1. מי שהקליט שיעור תורה למטרת רווחים וכותב "שאסור להעתיקו" - אסור לאחר להעתיקו שלא ברשות.
2. אסור להעתיק אף שלא שמעו ממנו במפורש.
3. אם העתיקו שלא ברשות הוי גזל.
4. בעל דברי תורה שאומר שלא יקליטו אותו, המקליט שלא ברשות אינו עובר משום גזל, אך עכ"פ יש איסור מלעבור על דעתו.
5. ובזה דוקא באומר אבל בסתמא אין איסור.
4. אין יכול לאסור לתלמידיו להקליט לצורך חזרת השיעור.
שו"ת מנחת יצחק [חלק ט' סי' קנג]
1. "זכויות מחברים" היא זכות ממונית העוברת בירושה, ואסור לאחר להדפיס בלא הסכמת היורשים, וכן היא דעת החפץ חיים.
2. מו"ל שיגע וטרח לתקן ולשכלל מכל הטעויות בודאי קנאו בשבח כלי.
שו"ת שבט הלוי [חלק ד' סי' רב]
1. מותר לצלם בלא רשות מאמר בודד מספר שמו"ל, ולחלק בין התלמידים שומעי השיעור, ואין איסור של "יורד לאומנות חבירו", אף שנמנע רווח מהמדפיס.
2. כל ההיתר רק מאמר בודד או עלים בודדים ורק במסגרת פנים בית הספר, אבל אסור לצלם עבור רבים וכ"ש את כל הספר, ואפי' במסגרת פנים בית הספר.
שו"ת יביע אומר [חלק ז' חו"מ סי' ט']
יש דין ירושה בחידושי תורה שירשו מאביהם, ויכולים לאסור את ההדפסה על כל אדם, הן מכח דינא דמלכותא דינא, והן על פי גזירת והסכמת מחברים והרבנים המסכימים לחיבור. [בנידון זכויות יוצרים אינו מכריע אם יש לנהוג כהשו"מ].
משפט שלמה [חלק ג' סי' י' ציטוט מהעולה מהאמור]
א. קם דינא פסקו של האג"מ, דכל שמגלה המו"ל [בספרים, בקלטות, בדיסקטים] דזכויותיו שמורות לו ואוסר על הלקוחות להעתיקם, הרי זה שעובר על כך פוגע באיסור גזל, לפי שהבעלים שיירו בעלותם בגוף החפץ לענין איסור העתקה.
ב. אומנם גם במקום שאין לאסור מטעם גזל גמור, וכגון שמעתיק מקלטת מועתקת, [דל"ש שיור בקלטת המועתקת לפי שגוף הקלטת השניה אינה שייכת למוכר], או באופן שראובן שמע הקלטת לעצמו, ובא חבירו שמעון ומקליט לעצמו. מ"מ אם מעתיק או מקליט לצורך מסחרי אסור הוא או משום תקנת הקהילות או משום מנהג הסוחרים, או משום דינא דמלכותא דינא, וכאשר האריכו בזה פוסקי דורינו.
ג. ואולם באופן שמעתיק לצרכיו הפרטיים ואינו מעתיק מגוף הקלטת שקנה אלא מקלטת מועתקת, או שמקליט מקלטת משודרת, [דבכה"ג אין לאסור מטעם גזל כיון שאינו משתמש בגוף הדבר של המו"ל], וכמו"כ יש מקום לומר שלא יאסר מטעם תקנת הקהילות באופן שכבר הוציא המו"ל את רווחיו, וגם מטעם מנהג הסוחרים יש מקום להקל מטעם שלא נהגו לאסור בכה"ג שאינו מעתיק לצורך מסחר, עכ"ז אין זו משנת חסידים ומידי ריח גזל לא פלט שמסייע למעתיקים או שעכ"פ מפסיד בפועל את המו"ל ויש לדונו כנבל ברשות התורה.
ד. מיהו באופן ששם את דעתו של המו"ל שאינו מקפיד אם מעתיק את הקלטת או חלקה, ומטעם שאינו מזיקו או מפסידו כ"כ, וכגון שכבר קנה קלטת ושילם עליה ורק מעתיקה לאחרת ע"מ שתשתמר אצלו לאורך זמן, בזה נראה דשרי למיעבד הכי, ומשום דאין כוונת המו"ל לשייר לענין זה.
ה. כמו"כ במצלם חלק מספרו ע"מ שיהא לו נוח ללמוד בו בצורה זו המצולמת ולא יצטרך לשאת את הגוף הספר למקום אחר, בודאי שפיר, ולפי שרכש את גוף הספר, וההעתקה שנעשית בכה"ג היא מטעמי נוחיות בלבד.
שו"ת וישב משה
ציטוט סוף סי' א'
א. אסור ליהנות מממון והוצאות חבירו אם הוא מקפיד ע"ז, אפי' חבירו אינו נהנה ממנו בלא"ה, ואם מחה בו צריך לשלם, ויש לפשר.
ב. ממונו שנהנה מממון חבירו שלא ע"י מעשה חבירו צ"ע אם משלם, והדעת נוטה שאם נפסד חבירו עי"ז ולא לקחו בתורת גזלן צריך לשלם חלק הנאתו, וצ"ע אם הבי"ד מוציאים מידו.
ג. נשתמש בחפץ חבירו והפסידו במקצת, נחלקו הפוסקים אם צריך לשלם כל מה שנהנה במטלטלין, וצ"ע לדינא.
ד. אם לקח רשיון על המצאתו יכול להפריע אחר שמחקה מעשהו בלי רשיון, ובפרט אם מזיקו שירא שמוציא סחורה שאינו טובה.
ה. כל דבר שמפסידו יוכל לעכב ע"י הממשלה וצריך להתחקות אחרי החק בזה, וכדי שלא יבוא לידי מסירות הבי"ד מעכבים עליו.
ו. שביתות הנוהגים ביארנו למעלה בהערה.
ז. שייר לעצמו זכות צ"ע אם שותף הוה, ונפק"מ לענין חמץ, ובכו"ע אם הרויח בדבר של חבירו וחבירו תובעו, צריך לשלם חלקו עכ"פ בהוצאות, ואם לקחו בתור גזילה תלוי בבי"ד שיקנסוהו, וה"ה בצילום ספר שחבירו יגע בזה - ומזה יתבאר גם לגבי הפטנטים ויתבאר בסי' ה' בעזהי"ת.
ציטוט סוף סי' ב'
א. מותר ליקח שכר על חיבור חידו"ת, והוא על ההגה והעתקות וכל הטירחא הכרוכה, אבל אסור ליקח שכר על עצם חידו"ת והדפסה שחייב בחנם.
ב. הסכמות על ספרים הוא בזמנם שהי' עניים וקונים מעט, ונתנו זכות לזמן מסויים, ואם מכר באמצע בטל זכותו, ובלי הסכמה לא מהני לרוב פוסקים שלא נהגו בכך, והיות שנתבטל בזמננו אכמ"ל בפרטים שנתבארו.
ג. העלנו שהמחבר והמו"ל מדי"ת זכותו הוא עד שירויח דיו שיהי' כדאי לו להשקיע על ספק ריוח, שירויח בו ומדפיס וחוזר ומדפיס עד שיגיע לידו כל ריוח זה.
ד. מיהו מדד"מ נתנו לו זמן נ' או עה שנה כפי השמועה, וצריך לברר החק אצל היותר מומחים, ואזלינן בתר הדד"מ.
ה. גם בפטנטים לכאורה הדין כמו בספרים, אבל זהו אם עושה ההמצאה מחדש, אבל להעתיקו הוא כצילום ספרים שאסור עד שישלם לו חלק ההוצאות כמבואר בסי' א' - מיהו בסימנים הבאים יתבאר עוד בזה.
ציטוט סוף סי' ג'
א. מותר ליקח שכר על חיבור חידו"ת, והוא על ההגה והעתקות וכל הטירחא הכרוכה, אבל אסור ליקח שכר על עצם חידו"ת והדפסה שחייב בחנם.
ב. הסכמות על ספרים הוא בזמנם שהי' עניים וקונים מעט, ונתנו זכות לזמן מסויים, ואם מכר באמצע בטל זכותו, ובלי הסכמה לא מהני לרוב פוסקים שלא נהגו בכך, והיות שנתבטל בזמננו אכמ"ל בפרטים שנתבארו.
ג. העלנו שהמחבר והמו"ל מדי"ת זכותו הוא עד שירויח דיו שיהי' כדאי לו להשקיע על ספק ריוח, שירויח בו ומדפיס וחוזר ומדפיס עד שיגיע לידו כל ריוח זה.
ד. מיהו מדד"מ נתנו לו זמן נ' או עה שנה כפי השמועה, וצריך לברר החק אצל היותר מומחים, ואזלינן בתר הדד"מ.
ה. גם בפטנטים לכאורה הדין כמו בספרים, אבל זהו אם עושה ההמצאה מחדש, אבל להעתיקו הוא כצילום ספרים שאסור עד שישלם לו חלק ההוצאות כמבואר בסי' א' - מיהו בסימנים הבאים יתבאר עוד בזה.
ציטוט סימן ה'
פרטי דינים רבים בפטנטים ובתכניות ובקלטות ובענינים שונים שנשאלתי בהשגת גבול השכחים טובא, ובסוף העתקתי חוקי הארצות בקצרה.
ואעלה כאן היוצא לדינא בענין הפטנטים [ואני מגלה דעתי שהיא דעת נוטה, כי באמת אין דבר ברור כו"כ בזה לענ"ד], הנלענ"ד בקצרה והמעיין יבחר.
מדי"ת הבי"ד מעכבין ואוסרים להעתיק פטנט וקלטת מועלת להציבור עד שירויח, כדי שיהי' כדאי לעשות העתקה, כמ"ש בסו"ס ב'.
ב. מה שאסור מדד"מ בחק ברור כמ"ש בסו"ס ב' - מעכבין אותו גם מדי"ת, והוא גזל ממש.
ג. באופן שאינו דד"מ ממש - אם סמך ע"ז שלא ישיגו גבולו, וכל הרוחים יהיו שלו ופרנסתו הוא מזה - מעכבים כל הבא ליהנות ממעשה ידיו, ומוציאים ממנו כל מה שהרויח, או משום דאמרינן שהוא שליח הבעלים כמ"ש, בסו"ס א', ואם יורד בתורת גזלן אולי קונסים אותו או משום דבפסיק חיותא מוציאים ממנו, כמ"ש בסי' ד'.
ד. אם אין אומנתו בכך רק עשה תכנית באקראי ואין ממפרנס מזה - אין בזה פסיק חיותיה, אבל טירחא וגזל מפני דרכי שלום יש בזה, כמ"ש בסי' ג', והבי"ד מעכבים כמ"ש הרשד"ם, מיהו אין מוציאים ממנו מה שהרויח, אבל הדבר נוטה שחייב לשלם חלק ההוצאות, כמ"ש בסי' א'.
ה. וכ"ז בתכנית או קלטת יהודית שישמעו לנו שלא להעתיקו וסמך דעתו עליו או שקל לתפוס המעתיקו ע"י הממשלה וכה"ג סמך עליו, אבל פטנט של גוים שקל להעתיקו ועיקר הריוח הוא לפי שרוב הסחורה נמצאת בידו, אין לאסור ודינו כדין מערופיא, שהבי"ד דנים לפי הבנתם, כמ"ש בד"ח סו"ס כ'.
ו. אם ירא שלא יצא שם רע על הפטנט על ידי המעתיקים אם יוכל למסרו לממשלה, יתרנו ע"י בי"ד, כמ"ש בסי' א' או שישלם לו חלק ההוצאות הכדאיים, לפימ"ש בסו"ס ב', או ימסרנו להממשלה, וזהו גם אם אין פרנסתו מזה, וק"ו אם פרנסתו הוא מזה.
ז. כ"ז להעתיקו לגמרי, וכן בצילום הפסד, אבל אם עלה בידו לעשות תכנית כזה - אם אין בזה דד"מ מותר להתפרנס מזה, וכן להדפיס הספר שנית, אם לא שהבי"ד יעשו בזה גדר ותקנה, כמ"ש בסו"ס ב'.
ח. אם עשה שינוי בההעתקה או ששיפרו - אם העיקר הוא המצאת המעתיק השני, יש לו ליתן להראשון חלק הוצאות שהיה לו על ההמצאה, אבל זהו רק אם הפסיד על ידו שלא יוכל להרויח כראוי, אבל אחר שהרויח כראוי אין שום חשש, כ"ה נראה מדינא, אבל כיון שדרך העולם הוא כן, הרי העמיד מעותיו ע"ס זה, ושרי כנ"ל.
ט. ואם הי' עיקרו העתקנת הראשון - צריך לשלם לו חלק בההוצאות, כנ"ל כעת לדינא.
י. אם המעתיק רצה ליתן לו חלק ההוצאות שהי' לו באופן המבואר בסו"ס ב' - יל"ע אם יוכל להפריע בידו, ונראה שאם אין פרנסתו מזה ואין בו דד"מ, אין לאסור, ובכ"ע אם שניהם יכולים להרויח מזה, וכבר מכר והרויח הרבה ומשלם כה"ג, שרי לכתחילה.
יא. אם הוא קלטת שיש בו זיכוי הרבים, וכן בכל דבר שהוא תועלת גדול לרבים - יש להבי"ד לגדור גדר גם להקונים לקנות מהגזלן, עפ"י המבואר בסי' ב', ובתנאי שהוא דבר השייך לחרדים, וגם בפטנט שהוא תועלת או שהקונים מזידים יש לאסור להקונים.
יב. כ"ז בתכנית יהודי שומתומ"צ, אבל בפטנט אינו יהודי או חפשי שאינו שומע לקול בי"ד, הגם שגם גזל אינו יהודי אסור ואסור להעתיק, וכידוע שיש גם חילול השם גדול בדבר, לא מצינו לחוש לתקנתו ולאסור להקונים לקנות וז"ב.
יג. אם אין שום ריוח להישראל במה שנאסור לקנות, כי כבר נפרץ הדבר ע"י גוים או חפשים, ולא יוכל למחות - אין בידינו לאסור, וכל זמן שלא אסרו הבי"ד קשה לאסור לקנות ממנו, חוץ מלקנות מהגנב עצמו, שאסור משום חולק עם הגנב, וכן כל זמן שעי"ז נוכל להפריעו לגנוב, אבל באינו יהודי וחפשי אין לאסור כלל, והבן.
יד. מיהו כ"ז העושה אותו ע"מ למכור, אבל העושה הקלטה לעצמו, הנה בזה לא שייך טעם דסי' א', שמחסרו במה שנהנה מזה, כמו שאין בעלי הירחונים וההוצאות השונות מעכבים על הקונים שיתנו לאחרים לקרותם, ומה"ט נראה, דלא שייך בזה שיור זכות דסי' א', דליכא אומדנא דלא חשיב הפסד כו"כ, ולא שייך דברי החת"ס סי' קעח שהבאנו שם, וטעמא דסי' ב' גבי ספרים שלא יהי' כדאי להמתכנן לעשותו ל"ש בזה כמובן, ולא שייך גם לאסור מדד"מ, ולא שייך טעמא דסי' ג' שיורד לאומנתו של חבירו, וטעמא דסי' ד' דפסיק לחיותא.
טו. מיהו כ"ז אם הממציא ירויח כראוי, גם אם יעתיק כל הרוצה לעצמו, אבל אם ההעתקה הוא כו"כ בנקל עד שלא יהי' לו כדאי כל העמל באופן כזה, יש להבי"ד לגדור ע"ז, אם יש בזה תועלת להציבור, כנ"ל לדינא בכ"ז.
טז. ונשאלתי במו"ל ספרים כחומשים וגמרות שהמדפיס מדפיסם בקלטות כפי הנהוג עכשיו, ובדרך כלל אחר גמר ההדפסה הוא מוחק הקלטות או שהוא מוכרם להמו"ל כרצונו, אם המדפיס רוצה להשאירם לעצמו שידפיס מזה אחרים, והמו"ל מוחה מה דינו, ונראה ללמוד דין זה מדברי הנוב"י שהבאנו בסי' א', דכיון שחסר קצת על ידו, חייב לשלם מה שנהנה על ידו, וכן אם מוחה בידו שלא יקח משלו, והעליתי שיש לפשר, וה"ה אם לקחו בתורת גזילה מהנכון שהבי"ד יקנסוהו, ובכ"ע יש לפשר שישלם חלק הנאתו, הגם שבתורת השגת גבול א"א למחות בידו, דבספרים אלו לא נהגו בזמננו לאסור על השני, כמ"ש בסי' ב', הואיל שיש די קונים לכולם, וכן אין בזה דין סמיכות דעת, וכן חק המדינה אין בזה, אבל סו"ס יש לפשר שישלם חלק מחלק שנהנה כמ"ש.
וכמדומני שגם בחוקי המדינות שהבאנו להלן, יוצא שכה"ג צריך לשלם פיצויים ואכמ"ל.
והנה דרשתי בזה לפני הציבור בחוהמ"פ תשמ"ו, ונשאלתי בזה כמה שאלות אציין הנלענ"ד בזה בקצרה [והוא דעת נוטה ויש לפלפל בזה הרבה].
א. ציור או מין רקמה או שמלה שעשה אדם לעצמו - לא מצינו שום איסור להעתיקו אם אינו מתפרנס מזה.
ב. אבל ליקח החפץ בלי רשותו להשתמש לעשות ממנו העתקה אסור, אבל בדיעבד אין לאסור להשתמש בו.
ג. חידושי תורה או כל תועלת לתורה אין איסור להעתיקו גם בלי רשות, ונלענ"ד דה"ה נקודות וכל הקלת הלימודים.
ד. כ"ז כשאינו מתפרנס מזה, משא"כ במתפרנס, צריך לשאול שאלת חכם ונתבאר בסי' זה.
ה. סוחר דולרים שחור - אסור לאדם אחר להחליף בביתו להקונים והמוכרים, ומבואר עפ"י שיטת רש"י בסי' זה.
ו. אבל אצל ביתו שלא נכנסו עדיין - אין לאסור, וכן בבנק לענ"ד אין לאסור וצע"ק, אבל אם מעמיד לו בפרהסיא שלחן כה"ג אצל פתחו - יש לאסור, אבל אין מוציאים הריוח ממנו, אבל אם עי"ז מרבה עין עליו שיוכלו לתפסו - יש לאסור, והבי"ד יש לאסור גם להפרטיים לעשות כן.
ז. אם יש להמחבר כח לזרע זרעו - תלוי בדד"מ לענ"ד, ומ"מ בכת"י אסור כמ"ש בסי' ב', ועי' בבי"צ [חיו"ד סי' עה].
ח. למשוך הקונים ע"י ספוקלאציות שונות - אין איסור אפי' מפסיד עי"ז פרנסת אחרים, אבל אם פוסק פרנסתם לגמרי - להחת"ס אסור, ולהד"ח שרי, חוץ אם סמך דעתו שלא ישיג אחר גבולו, וכן עיקר, וגם לדידי' אם ראו הבי"ד שיש בזה חורבן - יש להם לאסור.
ט. למכור בזול להפסיד חבירו בכונה - אסור, ואם מוכר בזול ומפסיד וכונתו לטובת עצמו למשוך הקונים, צע"ג וקשה לאסור, אם לא שהבי"ד רואים בזה חורבן הקהל, הי' לי עוד בזה ונלאיתי עוד ואסתגר בזה.
העתקת חוקי הארצות מקוצר מאנצקלפדי' ומברטאניקא
והיות שדינים אלו תלוי הרבה בחק המדינה ובעיקר בחק הבנלאומי [אנטרנצינאל], ונזכרתי דברי הרמב"ם [סופי"ט קידוש החודש] וז"ל: הרי ביארנו חשבונות כל הדרכים, שיחי' הכל ידוע למבינים, ולא יחסרו דרך מדרכי התורה, ולא ישוטטו לבקש אחרי' בספרים אחרים, דרשו מעל ספר ה' וקראו אחת מהנה לא נעדרה, עכ"ל הזהב, וכבר הבאתי לעיל סי' א' דברי החמדת שלמה, ובסו"ס ד' דברי מרן הד"ח ודברי מרן זי"ע [סי' קמז], לכן טרחתי להמציא קטעי עיקרי החק, [ע"י ש"ב הרב גרשום הארפנס שליט"א ותשו"ח לו] באלו הדינים, שקרוי חק יוצרים, לתועלת המעיינים.
חק יוצרים הוא הזכות הבלעדית שהחק מקנה ליוצר יצירה ספרותית או אמנותית עצמאית, לפרסם להעתיק או לבצע בפומבי את היצירה [אם כבר פורסמה] או להעביר את זכותו או אחת הזכויות החלקיות הכלולות בה לאחר, הזכות עוברת גם בירושה.
החק באר"י מושתת על חק אנגלי שבשנת תרע"א, לא כל יצירות המחשבה מוגנות ע"י חק זה, המצאות יכולות למצוא את הגנתן בחק הפטנטים, אולם לא הוענקו זכיות רק למיצרים ולא למבצעים, אין החק דורש שיהי' היצירה בעל ערך, רק שיהי' עבודה עצמאית של המחבר, כגון ליקוטים קיצורים קטלוגים מסחריים, אף אם ערכם מועט, כותרות ליצירה אינן מוגנות בדרך כלל, יצירות אדרכליות, פיסול, ציור, מוגנות רק אם יש להם ערך ממשי, בניות טכניות כגשרים וכו' יכול להיות מוגנות, תצלומים תקופת הגנתם קצרה, גם דרשות - אם הוכן בכתב בקיצור - מוגנות.
מכלל היצירות המוגנות, חורגת היצירה הטכנאית זו שהועברה לקלטת או לפונגראף או לכל אמצעי מיכנאי אחר, שבאמצעיתו ניתן לחזור ולבצעה, תעשית התקליטים קיבלה הגנה נגד העתקת יצירותי' שלא ברשות, הן ע"י הקלטה מהקלטות הן מהשמעתם בפומבי, אולם יוצר יצירה שהוקלטה פעם אינו יכול למנוע הקלטות נוספות מביצוע חי של יצירתו ע"י יצרנים אחרים, בתנאי שישלמו לו תמלוגים [מתאים עם מ"ש בסו"ס א' ולעיל אות טז עפי"ד הנובי"ת סי' כד, וד"ל].
זכות היוצרים קיימת במשך חיי היוצר וחמשים שנה אחרי מותו, [מתאים מאוד לדברי מרן הרה"ק משינווא זי"ע שכתב בהסכמתו על ספר לשון הזהב שהבאתי לעיל](1) [או במשותף שאינו ניכר בכל קטע מי המחבר] אחרי מות אחרון המחברים, הרעיון של מתן הגנה צץ לראשונה בעת המצאת הדפוס, והם שתבעו מהשלטונות לחוקק חק, במאה ה18 [תק"ס תר"ס] נחקקו החוקים הראשונים, לפי חק תשי"ב נחוצה ציון שנת הפירסום ומקומו שם בעליו וציון האות © עכ"ל מקוצר.
ובבראטאניקא: [חוקי הארצות האנגליות - הועתק ללשה"ק ע"י אחד מאנ"ש הרוצה בעילום שם], חוקי הקופיריייט הראשונים הגבילו למדינתם לבד, חק הבנלאומי הראשון של בריטניא הגדולה הועבר בשנת תקצ"ח, [עי' בסי' ב' תדייק בזמנים ותראה ברור שלא נמצא על ספר שמקודם שנה זו זכות עולמית למחברים, וגם על ספר גבורת ארי לא כתב זאת], ורק בשנת תרנ"א הועברה תקנה זו בארה"ב שהגנה גם על מחברי ספרים שאינם מארה"ב, [עי' בבי"צ חחו"מ שהבאתי שם שנכתב בשנת תרנ"א שחקר ע"ז וכפיה"נ שהפרלמנטים דנו ע"ז], יחסי הקופירייט האנטרנאציונאל מנוהלים לפי חוקים משותפים, איחוד ברן תרמ"ו הונהג בארבעים מדינות, ונתקן בתיקון רומא תרפ"ה בריסל תש"ח, ארה"ב אינה שותפת באיחוד ומוגנות, רק אם נדפסו גם באחד מהמדינות שבאיחוד, לכן מדפיסים עפי"ר גם בקנדה להבטיח זכות זה, הקופרייט הכלל עולמי התקבל בכ"מ בתשי"ב, ואין יחס בין ארה"ב מצרים טורקי' וכו'.
איחוד תרמ"ו הוא, למחברים או למו"ל בראשונה, באחד ממדינות האיחוד, אם מחבר ממדינה שאינה באיחוד מדפיס במדינת האיחוד רשאים להגביל הזכות למדינתו, ההגנה בחוק רומא כולל כל פרודוקציא בשטח הספרים, חוברות, דרשות, ציורים, אדרכליות, גראפיקא, תוכניות וכו' וכו', כולל גם בצורות מעובדות, ריפרודקציות [דהיינו] צורה משתנית של ספרים ליקוטי ספרים או עבודות שונות, תיקון בריסל [תש"ח] כולל סימטרוגפיות ועבודות צילום, וגם בצרכי תעשי' במדה שהחק המקומי מרשה זאת, תיקון רומא השנוי' במחולקת הוא, שגם בלי קופירייט של המחבר אפי' העביר זכותו, נשאר לו זכות חיבור, ולהתנגד לכל קיצוץ או שינוי העבודה העלולה לפגוע לדעתו בכבודו ובפירסום שמו, אולם מתירה למדינות להחליט על התנאים וצורת הפיצוי לשמור על כך, [היינו שיש שמתירים אם נותן פיצויים].
חק בריסל מוסיפה שהזכות ימשך אחרי מות המחבר עד פקיעת הקופירייט [נ' שנה] לפי תיקון רומא, לעבודות שאינם צילומים, עבודות בעילום שם הוא אורך ימיו של המחבר פלוס נ' שנה, אולם מכיר שבחלק המדינות יוכלו לתת לעבודות הנעשים מועד קצר מזה, החק נ' שנה אחרי חיי המחבר ובארה"ב מ"ו שנה, ובשום פנים אינו יכול לעלות על זמן מדינת המקור, תיקון בריסל מתיר לחוקים הפנימיים לקבוע הזמן לעבודות פוטוגרף סינמטוגרף, וקובע מועד נ' שנה למחבר בעילום שם או בשם מושאל ויש ספק בזהותו.
כן יש זכות על תירגומים, על מאמרי עיתונות אין הגנה, עניני דת יכולים להעתיק בעתונות, אלא אם נאסר במפורש, אולם חייב לציין המקור, להפיץ ע"י אלחוט או כל מיני חוטים יש זכות לכל מדינה לקבוע, בתנאי שהמחבר יקבל פיצויים בחק בריטני' ועוד, עיבודים סידורים או שינויים אחרים או קלטות לניגונים, להמחבר הזכות הבלעדית לאישור הקלטות, והמדינה אינה רשאית לפגוע בזכות המחבר אלא אם יקבל תשלום הוגן, להמחברים הזכות המוחלטת לאשר הוצאת פרטים שיווקם והצגתם, עכ"ל מקוצר.
ולא באו כאן פרטי החוקים, ולפימ"ש הד"ח לא אזלינן בתר פירושי העו"ד כלל רק לפי החק הברור, ונלאיתי להאריך עוד בזה, תן לחכם ויחכם עוד.
שו"ת מנחת צבי הלכות שכנים סי' יח
ראובן חיבר ספרים על סדר נזיקין שמהם הוא ובני ביתו מתפרנסים, ולכן הוא יכול ללמוד תורה ללא הפרעה, או שהמציא המצאה חדשה ששוה כסף רב, ורוצה שמעון לצורך פרנסתו להדפיס את הספרים או לפרסם ברבים את המצאת ראובן, ללא נטילת רשות ממנו או מבאי כוחו, ומחמת זה יגרם לראובן הפסד או מניעת ריווח. ושמעון טוען: כיון שלדעתו רק על פי חוקי הערכאות אסור לו לעשות כן ועל פי דיני תורה נראה לו שאין כל מניעה, לפיכך אין כח לבה"ד למונעו ממעשיו. ולעומתו טוען ראובן: שמעשי שמעון אסורים גם על פי דיני תורה, הדין עם מי.
ובו יתבארו בס"ד בסעיפים: א) תשובת הרי"ף בהעתקת חידושי תורה בע"כ של מחברם. ב) החילוק בין תשובת הרי"ף לנידון דנן. ג) דעת הסמ"ע והש"ך בנפקד המעתיק מספר שהפקידו אצלו בע"כ של המפקיד. ד) היסוד הגדול של החת"ס בלקיחת "זכיות יוצרים", והבאת כמה מתשובותיו בנידון. ה) ביאור דברי החת"ס, וההוכחה שדבריו איירי ג"כ בהעתקה מספר שבעליו עדיין קיימים ומקפידים על העתקת ספריהם בלי רשותם. ו) הוכחה ליסוד של החת"ס מגדולי הדור שהסכימו על השו"ת חוות יאיר. ז) הבאת דוגמאות שכיחות שלדעת החת"ס ודעמיה, מותר להעתיק בע"כ של הבעלים. ח) הטעם למה יכול מגיד שיעור לאסור על הפצת שיעוריו כאשר לא נכתבו על ידו, או שעדיין לא הגיהם כראוי. ט) דברי תשו' "השואל ומשיב" שמסתמך על החת"ס, והוכחה שאינם תואמים לדברי החת"ס. י) הביאור למה לא דומה נידון דנן למחלוקת הראשונים בשליח שנהנה מהממון של המשלח, וכן שלא דומה לדברי הנוב"י בתשו' חו"מ ח"ב סי' כ"ד. יא) הטעם למה אי אפשר להשיג גבול ת"ח המדפיס את ספריו או ספרים של אחרים, שמחמתם הוא מתפרנס ויכול ללמוד יותר תורה. יב) ביאור האיסור להשגת גבול "בזכויות יוצרים" בחו"ל מטעם דינא דמלכותא, משא"כ בא"י. יג) ביאור האיסור להשגת גבול בא"י "בזכויות יוצרים" מטעם מנהג הסוחרים, והגדרתו בדיני התורה. יד) ההבדל אם האיסור להשיג גבול "בזכויות יוצרים" הוא מדין תורה. או בגלל שזה מנהג הסוחרים. טו) הטעם למה א"א לאסור מצד מנהג הסוחרים העתקות או הקלטות שלא לצורך מסחרי. טז) הטעם למה מועיל מנהג לחייב אפי' שלא התכנסו האומנים או בני העיר לקובעו. יז) הטעם לאיסור השגת גבול "למוניטין" דהיינו - קריאת שם דומה למוצר או למוסד בשם הקיים כבר לאותו דבר. יח) האפשרות לעשיית תנאי במכר לצורך מניעת העתקות אפי' שלא לצורך מסחרי והטעם למה לא נעשה. יט) האפשרות לעשיית שיור במכר לצורך מניעת העתקות, אפי' שלא לצורך מסחרי. כ) ביאור המקרים שלא יועיל בהם שיור. כא) הטעם למה אסור להקליט שיעור של רב או אדם בזמן שהוא שר, אם הם מקפידים על כך כאשר הדבר נעשה בביתם, או באולם ששכרו. כב) הטעם למה לא מועיל כתיבת "כל הזכויות שמורות" וכדומה, לעשיית שיור במקח. כג) כהטעם למה לא ראוי לכל ירא שמים להקליט או להעתיק בניגוד לרצון המוציא ללאור, אפי' שלא לצורך מסחרי. עכ"ל.
הדינים היוצאים
1. אסור לקחת ספר של חבירו בלי רשות ולהעתיק משם דברי תורה ע"מ להפיצם והעושה כך עובר משום גזילה מחמת לקיחת הסףפר שהוא דבר שיש בו ממש. [המקור הוא משו"ת הרי"ף], ואין תועלת בקיום המצוות הבאות על ידי עבירה.
2. הקונה ספר ומעתיק או מצלם מהספר ע"מ להפיצם ברבים אינו עובר על גזילה, כיון שמעתיק ומצלם מהספר שקנה ואין בו קניני גזילה, ומה שלוקח מהמחבר את הזכות לצלם ולהדפיס, הוי דבר שאין בו ממש ולא הוי גזילה.
3. ברמ"א נפסק: המפקיד ס"ת אצל חבירו עם הארץ - אסור לקרוא בהם ולהעתיק משם, אבל אם הפקיד אצל ת"ח - מותר לקרוא ולהעתיק, דעל דעת כן הפקיד אצלו.
4. אם המפקיד גילה דעתו שהוא מקפיד שגם הת"ח לא יקרא בספרים ולא יעתיקם, לפי הסמ"ע - אסור לת"ח להעתיק, ולפי הש"ך - מותר להעתיק. אך אין ראיה שהש"ך מתיר אף באופן שמעתיק למטרת רווחים.
5. יש להוכיח מהחתם סופר שאין "זכויות יוצרים" למחבר ספר.
6. כל האיסור להדפיס ספרים ולהעתיק מקלטות הנמכרות בחנויות הוא רק מדין השגת גבול, אבל לא מדין זכויות יוצרים, הואיל והוי דבר שאין בו ממש.
7. בעל החידושים יכול לעכב על אחרים להדפיס את חידושיו, כאשר הוא חושש שלא ידקדקו בכתביו ויוציאו אותם עם שגיאות ובלתי מוגה כראוי.
9. בספרים ובקלטות שאינם צרכי מצוה, מעיקר הדין מותר לכתחילה להדפיסם ולהעתיקם, אפי' אם המוציא לאור עדיין לא קיבל את השקעתו, אך בתנאי שלא יוזילו את המחירים למצב של ברי היזקא למוציא לאור הראשון, שאז לכו"ע אסור מדין מזיק.
8. המדפיס ספר עם חידושי תורה שלו או של אחר ופרנסתו ממכירת הספרים - אסור לרדת לאומנותו אפי' אם קיבל את השקעתו, ולא בגלל התקנה אלא שיש חיוב לסייע לת"ח ד"נקיט להו שוקא".
10. קיי"ל שבחוץ לארץ אמרינן "דינא דמלכות דינא", והוא מדאורייתא אף בדבר באין בו ממש, והואיל וישנו חוק בכל המדינות בעולם שאסור להשיג גבול אדם שהמציא המצאה או כל יצירה, ומאחר והדבר נעשה לתועלת כל בני המדינה כדי שיהיה מסחר הוגן יותר, לכן אסור להעתיק בחו"ל מכח "דינא דמלכותא דדינא", אבל בארץ ישראל מקובלנו שלא אמרינן "דינא דמלכותא דינא".
11. בארץ ישראל יש לאסור להעתיק או לצלם ספר וכן להעתיק קלטות, מצד שנתפשט "מנהג האומנין" שלא להעתיק או לצלם יצירה של אחר, וכן לפי המנהג שייך ירושה בזכויות יוצרים או למכור זכויות אלו, ומהני אפי' שאין בהם ממש.
12. והואיל וכל האיסור הוא מצד שנתפשט "מנהג האומנין", ולכן במקום שהעם מעתיקים קלטת או קלטות מסויימות או שמצלמים מספר מסויים מספר דפים לצורך שלו או לצורך בית ספר מסויים, אין בזה איסור אף אם יש חוק האוסר זה, ד"המנהג" נקבע רק אם בני המדינה נוהגים כך.
13. "מנהג סוחרין" יש על "מוניטין", והמשתמש ב"מוניטין" של הראשון גורם לו היזק, והוי ברי היזקא - האיסור לשני להשיג גבולו לצורך מסחר הוא מדין תורה. ואין חילוק אם ה"מוניטין" בדבר מצוה או בדבר רשות.
14. מו"ל של קלטת או ספר, יכול לאסור על אחרים להעתיק אפי' למטרות שאינן מסחריות בשני אופנים: א. על ידי תנאים - העובר על התנאים גורם שהמכר מתבטל. ב. על ידי שמשייר לו בעלות בספר או בקלטת לצורך העתקת מהיצירה.
15. בכתיבת "כל הזכויות שמורות" אין מונח בזה "תנאים" הואיל ולא נכתב בגדרי משפטי התנאים, ורק אם פירש בזמן המכר את התנאים הוי מכירה בתנאי.
16. המקפיד שלא יקליטו אותו או מקפיד שלא יכתבו את שיריו, אם הוא נמצא בביתו באולם ששכר - כל העובר על רצונו עובר על איסור גזילה, שמשתמש בבית בניגוד לרצונו, ואם מעתיק לצורך מסחרי הרי הוא גם עובר על איסור הנובע מ"מנהג הסוחרין".
17. כל החפץ ללכת בדרכי הבורא ית"ש - חייב להמנע מכל עשיית דברים שהם בניגוד לרצון בעליהם, אפי' כשאין במעשהו איסור גזילה או איסור מתנאי בית הדין.
דרכי חושן חלק א'
בדין זכויות יוצרים על המצאה שלו וחידושי תורה עצמיים
א. נחלקו הפוסקים בהגדרת זכותו של הממציא או מחדש חידושי תורה, יש מהם שפירשו שחשיב כבעלים והם: השואל ומשיב, עמודי אש, מחנה חיים, אג"מ, הנצי"ב בשו"ת משיב דבר.
אמנם יש הסוברים שאין כאן מושג של בעלות ואין איסורו אלא משום השגת גבול: א) הקדמונים שהסכימו לספרו של רבינו אליהו בחור בשנת רעט, ב) חידושי הרי"ם במכתב בשם רע"א, ג) חתם סופר הרי"ם במכתב בשם רע"א, ג) חתם סופר, ד) ר' מרדכי בענט, ה) שערי דעה.
ב. ומלבד שנ' שאין המשקל שווה והמתירים הם עמודי עולם, והדבר יצא מכלל ספק ואין מהמחמירים מי שראוי לחלוק על הרע"א, וכן לא על הקדמונים והרי אף אם היינו נוקטים הדין לספק יש לצדד שנידון כספק ממון ולקולא. וכמש"כ בשו"ת שם אריה, אלא שנידונו שם המדפיס דבר של אחרים שאין נידון בעלות, אבל גם בספק בעלות, כיון שלא ברור מי המוחזק, אפשר שיש לחלק, ועכ"פ סגי בטעם הראשון להקל, וכדומה שזו דעתם של הגאב"ד הגר"נ שליט"א וכן דעת מרן הגרד"ל שליט"א.
ג. בארץ ישראל לא שייך לאסור משום דינא דמלכותא דינא וכידוע. אבל יש מקום לאוסרו מחמת המנהג שנהגו בו, לכתוב בכל ספר כל הזכויות שמורות [ואין זה ברור, דאפשר דאינו מנהג עצמי אלא נוהגים כן מחמת הפחד מערכאות, ולא חשוב מנהג]. וכן איסור מצד הדין משום השגת גבול, וכמו שכ' הגה"ק בעל קהילות יעקב בקריינא דאיגרתא חלק ב', תשובה רטז. שיש בזה איסור השגת גבול. אלא שהנפק"מ בזה למעשה שמשום השגת גבול, אפשר לאסור רק בשני הגבלות א) שהראשון עוסק בזה למסחר, אבל אם אינו עוסק, אינו יכול למנוע מהשני להדפיס, שאין בזה השגת גבול. ב) וגם אפשר להתיר אף באופן שהיוצר, עוסק למסחר, אם בא השני להעתיק או לצלם לצורך עצמו שאיסור השגת גבול לא נאמר אלא במי שעוסק לצורך אחרים, אבל לא במייצר לעצמו, ובכה"ג גם לא שייך לומר מנהג שאין מנהג כזה.
ד. ואם הוא ספר חידושים בד"ת, כ' החת"ס שבזה לא שייך השגת גבול, מפני שאסור ליטול על התורה שכר וכעי"ז גם בשו"ת בית יצחק, ומסתמא בזה יש להחמיר כיון שרבו האוסרים.
ה. וכל שנחוץ לו לצורך לימודו, יש בזה היתר נוסף של לא יבוזו לגנב, אבל הוא מוגבל בזה שאיירי באופן שעצם השימוש בספר מותר לו.
ו. בדין של מה אתם בחינם, מסתבר, שהוא רק על עצם לימוד התורה, אבל אינו על הכנת כת"י לדפוס, כן הדעת נוטה [ועי' ענף ב' סק"ז, מש"כ בזה]. ואמנם נ' שגם אם רשאי ליטול שכר יש בזה - ברוב ההכנות שאין בהם חכמה מיוחדת - מחיר קבוע ואין רשאי ליטול יותר מהמחיר, [ודלא כשו"ת ברכת שלמה שהובא שם].
ז. ומטעם זה שאין מושג של בעלות א"כ מי שהמציא פטנט ומצווה לאבדו, אין חייבים לשמוע לו.
ח. ומי שהוציא קסטה או תוכנה של מחשב, ובא להעתיקו אחר לשימוש פרטי, א"א לאסור לעשות כן, אמנם למעשה צריך ישוב, שאלת חכם האם מן הראוי לעשות כן, לאכול פרי עמלו של חבירו, דמה דסני לך, לחברך לא תעביד.
ט. תוכנה שנפרצה לגמרי, וכל אחד מעתיקה, וכבר לא שייך שהבעלים ימכרו תוכנות חדשות, מותר לכ"א להעתיקה, דחשיב כיאוש, ואם לא נפרצה, מותר לו להעתיק לשימוש פרטי מצד הדין, ולהעתיק ולמכור אסור משום השגת גבול, ופשוט שכל כה"ג אסור לקנות ממנו דמסייע ידי עוברי עבירה.
י. קיבל מתנה קסטה מועתקת, באופן שאסור היה להעתיק, אם לא העתיקו במיוחד בשבילו אין לאסור להשתמש בו.
יא. נ' דלכו"ע, רשאי מייצר קסטה או תוכנה, להתנות תנאי, שאינו מקנה, אלא אם לא יעתיקו את הקסטה וכדיני התנאים, ואמנם פשוט דבכה"ג כל שלא עמד בתנאי, צריך המוכר להחזיר לו כספו, בניכוי תשלום הראוי עבור שימוש.
יב. יש לדון שתועיל גם שיור זכות ההעתקה, וצ"ב בזה.
יג. מי שמדפיס ספר, לצלם קטעים ממנו, ולהדפיסם בנפרד בדרך כלל שרי, שאין בזה השגת גבול של ראשון, אלא באופן שיש לתלות שרבים המעונינים בספר לא יקנו אותו בגלל ההדפסה השניה.
יד. בכלל יצירה חדשה, גם ליקוט מהרבה ספרים, אם הוא ערוך בצורה מיוחדת, המקלת על הלימוד, או מסודרת לפי נושאים וכו', וכמהלך החדש של הרבה ספרים בני דורנו. [ומקור הדין משו"ת שואל ומשיב].
טו. תרגום ספר, ראיתי מביאים מאג"מ יו"ד חלק ג', סימן צא. שאסור בלא רשות הבעלים, ואמנם טעם האיסור שם צדדי, דחושש לטעויות בהלכה או ללשונות שאינם ברורים, ולפ"ז בסוג ספרים שלא תהא בהם בעיה זו, יש מקום להתיר, אבל יש להעיר שכל זה כשישנו שוק של צרכנים שאפשר שיקנו בלה"ק, אם לא יהא להם תרגום, אבל אם המצב שאם יהיה תרגום יעדיפו אותו, יש בזה השגת גבול.
טז. במקום שיש איסור, משום השגת גבול, נ' שגם בזה, מהני ירושה, והיינו שבנו יכול לקדום לאחר בהדפסת הספר וכו', ואם יש לו שני בנים ואחד מהם לא עוסק בזה, רשאי השני למנוע אחרים, ומסתבר דלא תועיל רשות הבן השני לאחר.
יז. במקום שישנו איסור להעתיק משום השגת גבול, אם העתיק ונהנה פטור מלשלם משום דיני גזל, אבל יש מקום לחייבו על הנאתו וכדין זה נהנה וזה חסר. ואם העתיק מרכוש השני באופן שיש איסור גזל, ע' ענף ד' אות ב' שגם בזה יש לפוטרו.
יח. מחבר שהדפיס ספר, והספר נאבד לו ואין לו העתק, ונודע לו שטופס אחד, נמצא אצל אחר, ורוצה לכפותו שישאילנו לו, הנה מצד עיקר הדין אינו יכול וכמש"כ הש"ך שעצם השימוש אסור בלא רשות, אלא שאם בי"ד יחליטו שספר נחוץ לכלל ישראל ויש בו חשש ביטול תורה דרבים במניעתו, יוכלו לכפותו.
אבל כ"ז רק באופן שהמחזיק רוצה לשומרו לעצמו, אבל אם המחזיק רוצה להדפיס נ' שא"א למנוע ממנו דלא שייך כאן איסור השגת גבול כיון שהמחבר אינו מסוגל כעת להדפיס [וכ"ז דלא כברכת שלמה חו"מ סימן כד].(2)
שו"ת ברכת שלמה חו"מ סי' כד(3)
בענין זכות למו"ל ש"ס עם פירושים שרכש מגאוני ארץ למנוע מאחרים צילום והדפסת הש"ס לאחר הפצתו
א
התובעים רכשו בשנת תרע"ה המניות של דפוס "האלמנה והאחים ראם-ווילנא" והדפוס עבר לבעלותם הבלעדית, ערכן של המניות בשעתו עלו לסך שמונים אלף רובל, כעת הגישו קובלנא, כי הנתבעת מוציאה לאור ש"ס שהנו תצלום מש"ס ראם-ווילנא עם כל הפירושים הנספחים לו, וכי הצילום נעשה בתבניתו וצורתו המקורית של הש"ס.
ההוצאה לאור של הש"ס המקורי עם כל הפירושים נערך על-ידי "האלמנה והאחים ראם" אשר שילמו למחברי הפירושים כסף מלא, כן יצקו אות מיוחדת לצורך הש"ס, ועל כן לדעתם הזכות הבלעדית להוצאת הש"ס והפצתו בצורתו הנוכחית נשמרת רק לתובעים בעלי המניות, עתירת התובעים היא כפולה, להוציא צו מניעה להדפסת הש"ס והפצתו ע"י "פרדס", לחלופין אם הנתבעת מוציאה לאור ש"ס "ראם", עליה לשלם את התמורה בעד השימוש ברכוש הזולת, ביכלתם של התובעים למכור אותה הזכות להדפסת הש"ס לבעלי דפוס כמו "המסורה" אשר בארה"ב ו"אל המקורות" בישראל, ואכן התובעים באו על שכרם כשהוצא לאור ש"ס על ידי "המסורה" ו"אל המקורות", כדוגמת ש"ס "ראם".
ב"כ הנתבעת משיב: כי על השער של מס' ברכות ש"ס וילנא הוצאה שנת ר"מ פורסם איסור "שלא ידפיס איש ולא יוציא לאור כדוגמת ש"ס ראם-ווילנא עד עבור עשרים וחמש שנים מההדפסה הראשונה", ומאז כבר עבר זמן רב, התצלום נעשה כעת מש"ס שכבר נמכר ויצא מרשותם של התובעים, ואף אם התצלום נעשה מש"ס שטרם נמכר הרי דינו כהיזק שאינו ניכר, ועל כן יש לדחות את התביעה.
ב"כ התובעים מסכם תביעתו: כי האיסור שהוצא לעשרים וחמש שנים, הכוונה שלא ישיגו את גבולם באותה ההתעסקות של הוצאה לאור ש"ס ובאותה הצורה, אולם התביעה הנוכחית מתבססת על היסוד שהנתבעת נהנית מרכושם של התובעים כנ"ל וזה מלבד ההלכה של השגת גבול.
ב
ביה"ד הדן בענין זה עומד בפני שלש בעיות הלכה והן, א) זכותו של מחבר ספר, או בעל דפוס העורך ומסדר ומוציא לאור ש"ס עם מפרשים - בתבנית מיוחדת - אשר רכש ממחברים בכסף מלא, אם כחה יפה למנוע מאחרים תצלום הספר והש"ס, [התצלום נעשה מטופסי הספרים שכבר נמכרו] לאחר שהמחבר מכר את הספרים שהדפיס. ב) אם זכות הנ"ל כחה יפה לתבוע חלק מהרווחים ממדפיסי הש"ס מחדש באמצעות התצלום. ג) אם זכות הנ"ל כחה יפה גם לאחר שהדפוס חוסל, ובעל הדפוס אינו עוסק כעת בהדפסת ספרים.
השאלה העיקרית היא, מהי הזכות ומדת הבעלות של מחבר עורך, מסדר ומוציא לאור, בין כשהספר הנו פרי יצירתו שטרח ועמל בכחותיו הרוחניים, ובין כשהספר נרכש ממחבר, והנו רק עורך ומוציא לאור, ויתכנו שני פירושים, א) יצירה בחיבור ספר מעניקה למחבר זכות בעלות בלתי מוגבלת, והספר הנהו כנכס פרטי ששמו עליו תמיד, על אף שהספר נמכר בשוק, כי יתכן שהמכירה מתיחסת רק לשימושו של הספר, אך לא לעצם היצירה של המחבר, וכאילו שגלוי לכל שעל מנת כן נמכר הספר לאחרים שאינם רשאים להדפיס את הספר שנית ללא קבלת רשות מהמחבר. ב) יתכן, מאחר שהספר נמכר ועבר לבעלותו של הקונה ללא הגבלה, הרי מזכותו להשתמש עם הספר כרצונו וגם להדפיסו שנית, על אף התנגדותו של המחבר או המוציא לאור, אמנם זה ברור שכל עוד שהמחבר עוסק במכירת הספרים, על האחרים להמנע מהדפסת והפצת הספר שנית, מאחר שייגרם הפסד להמחבר, ודל מכאן "בעלותו על הספר", הרי איסור "השגת גבול" יש כאן, כשזה נכנס בהתעסקותו של הראשון, יהיה זה עסק אשר יהיה, אם חנות או הפצת ספרים, קיים איסור השגת גבול, כידוע.
שני פירושים אלה קובעים נפק"מ בהלכה, כשהגורם למניעת אחרים מהדפסה נובע מתוך "בעלותו של המחבר", הרי גורם זה מהוה עילה למניעת ההדפסה גם כשהמחבר אינו עוסק כעת במכירתו של הספר, כגון שמכר המחבר את כל הספרים, או שקיימת אפשרות להפיץ את הספר מבלי לפגוע בהפצת הספר על ידי המחבר, אך היות שהמחבר הנו הבעלים להדפסתו ולהפצתו, הרי המדפיס בלי קבלת רשות מהמחבר נתקל באיסור גזל, אולם אם הגורם הוא "השגת גבולו" של המחבר, הרי במדה שלא נגרם הפסד להמחבר אין מניעה להדפיס את הספר מחדש, למרות התנגדותו של המחבר.
ג
מובא: דעת ה"שואל ומשיב" המוכיח מה"הפלאה" שיש למחבר ספר חדש "זכות מחברים בלעדית", שהנו כרכושו הפרטי לתמיד, וש"החת"ס" לומד שלפי ה"הפלאה" אין זכות מחברים.
ד
מובא: שתי דרכים בפירוש שיטתו של "ההפלאה" ולקיים את דברי ה"שו"מ", ושדעת ה"בית יצחק" יצירתו של מחבר ספר אינה מעניקה לו זכות תמידית, אך יכול לעכב מכח "דינא דמלכותא דינא".
ה
מובא: שגם לדעת ה"בית יצחק" יתכן שיש למחבר זכות קודם הדפסה ראשונה, לעכב מאחרים מלהדפיס שנית כל שעדיין לא קיבל שכר פעולתו בשלימות, וכן אין זה מחובתו לסדר כתב יד ולהפיצו על פני תבל, והעמל והטורח שהשקיע בסידור כתב יד אינו מחויב לתת לאחרים בחינם, וועל כן מזכותו לעכב הדפסה כל עוד שהכתב יד לא ראה אור בהדפסתו.
ו
מובא: שמסתבר שכל אדם יכול לדרוש תשלום עבור הכנת כתבי יד, ודינו כחיוב לגבי רופא.
ז
מובא: שלדעת ה"תשב"ץ" ודכותיה ה"לחם רב" אפשר לפסוק הרבה עבור לימוד התורה שמלמד עם אחרים והלה מחויב לעמוד בחיובו, וזה דלא כמו שהסקנו למעלה והדבר צ"ע.
ח
לאור האמור בבואנו לבאר את הדברים של השו"מ והבית יצחק, אם כי קשה להכריע בין גאוני עולם, אבל תורה היא וללמוד אנו צריכים, אשר בנקודת הלכה אחת הם תמימים, בדעה כי למחבר כתב יד כל עוד שהכת"י לא יצא לאור והספרים טרם נמכרו, המחבר הנו הבעלים עליו, ומזכותו למכור את הכת"י ולעשות בו כחפצו וכרצונו כדין רכושו הפרטי, אלא לאחר שהספר נמכר, סובר הבית יצחק, כי מוכר בעין יפה מוכר ומכר את כל זכויותיו שהיה להמחבר, וגם מצווה ללמד בחנם, מאחר שכבר מכר את הספרים וקבל את רווחיו.... ומוסיף ומוכיח: שמה שאדם על רכושו הפרטי בכחו למכרו בתנאים מסוימים זהו אף להשאיר זכות גם אם אין בה ממש, ושלפי"ז להבית יצחק ולהשו"מ הסוברים שכתב יד הינו נכס פרטי של המחבר, מסתבר שלמבר נשארת זכות תמידית להדפסת הספר, ובמיוחד כאמור באם הודיע מראש שאוסר ההדפסה לאחרים. ואחרת מ"השערי דעה" הסובר שאין למחבר זכות ממונית בכתב ידו, ובמיוחד לאחר שהספר כבר יצא לאור, ומוסיף: שנראה שרבים חולקים על שיטת ה"שערי דעה".
ט
מבהיר ומגדיר את מהות "זכות מחברים" אם האחרים המשתמשים בזכות זו נגד רצון המחבר, דינם כגוזלים דבר לא להם והחובה להשיב את הגזילה, או שדינם כנהנים מנכס הזולת, שמחויבים לשלם עבור הנאה כדין זה נהנה וזה חסר, אף שאינו גובל עם דיני וגדרי גזילה.
י-טו
המשך להנ"ל ט', ומוכיח מהנימוק"י ושכן סוברים הגר"א, הנתיבות והמשנה למלך, שגזלן שגרם הפסד לחפץ הגזול חייב מדין מזיק, [אחרת מהראב"ד הסובר: שגזלן האומר "הרי שלך לפניך" אין עליו חיוב מצד מזיק], ומסיק: שמסתבר כי המעתיח מספר ומתכוון לגזול וגורם הפסד להבא מהנגזל ומחסר אותו, הרי מחובתו של הגזלן להחזיר את כל העתקים שהעתיק שלא ברשות ונמצאים תחת ידו, ואם נהנה יש לחייבו מדין זה נהנה וזה חסר לא מדין "גזילה" אלא מדין "מזיק".
טז
ממשיך לדון בדין המעתיק מספר בלא שהתכוון לגזול את הספר, ומסיים בזה הלשון: ...לאור הדברים האמורים שהחיוב לשלם הוא בעבור ההנאה, אלא באם לא חסר יש לכופו על מדת סדום, הרי ברור שאין שום הבדל אם החסר הוא באותו הדבר שנהנה או החסר הוא במקום אחר, סוף סוף מדת סדום אין כאן, מאחר שמרגיש בחסרון, בכל מקום שהוא.
מהאמור לעיל אנו יכולים להסיק מסקנא בנוגע לנדוננו, כשהנתבעת מדפיסה ש"ס דרך צילום, והתצלום נעשה מטופסי הספרים שכבר נמכרו, ואינם גוזלים חפץ ממשי של התובעים, אשר יהיה שייך עליו דיני גזילה, יש לדון אמנם אם יש מקום לחייבם מטעם "זה נהנה וזה חסר", אבל לא מצד "דיני גזילה", באשר אין בנדוננו כל תנאי וגדרי הגזילה, ואינם אלא כשמשתמשים בנכס הזולת הנשאר באותו הרשות ללא קניני גזילה.
יז-כא
דן בדברי השו"ת דברי מלכיאל, ובדין השבת הגזילה כשתוקף ע"מ לגזול וכשלא ע"מ לגזול, באופן שהחפץ עומד להשכרה וכשאינו עומד להשכרה, לענין חיובי השבת תשלומי השתמשות בחפץ.
כב
מביא את הנוב"י, וכותב: שמסקנת הדברים, לאור כל האמור ב"עמודי-אש" וב"דברי מלכיאל", ודבריהם נתמכים על המסקנא של הנוב"י הנ"ל, עלינו להגיע למסקנא כי לבעל הדפוס או למחבר ספר חדש, נשארת זכות תמידית בלעדית להדפסת ספרו, ואף לדעתו של ה"בית יצחק" החולק על ה"שואל ומשיב", הבהרנו לעיל כשהספר נמכר בכפיפות לתנאי מיוחד שאחרים לא ידפיסו אותו הספר בצורתו ובתכנו, יתכן שגם ה"בית יצחק" סובר כדעת השו"מ, ואכן למעשה הגיע למסקנא, כי מטעם "דינא דמלכותא" על האחרים להמנע מלהדפיס ספר ללא רשות המחבר.
מן המפורסמות כי "האלמנה והאחים ראם" הם אשר שקדו בטיפוחו ושכלולו של הש"ס ולהוציאו לאור בהידורו בצורתו ובתבניתו המשוכללת, הם אשר לא חסכו עמל לחפש אחר כתבי יד של הראשונים, ולעטר את הש"ס בפירושים שונים, החל מהראשונים עד לפירושים של גדולי הדור שהיו בזמנם, מהם רכשו את הפירושים בכסף מלא, על כן ברי שהזכות הבלעדית להדפסת הש"ס נשארה גם לאחר מכירת השסי"ם ל"האלמנה והאחים ראם" ולכל הבאים אחריהם, ואחרים המתימרים לחקות הוצאת הש"ס דרך תצלום מהש"ס המקורי, עליהם לשלם כדין נהנה מנכס חבירו, וכאמור נידון דידן אנו דנים בקל וחומר מנידונו של הנוב"י הנ"ל, אם כי הגאון ר"ב פרנקל בהגהות על הנוב"י הרבה להשיב על מסקנתו של הנוב"י, אך כל זה בנוגע לנדון הנוב"י, ברם בנדוננו אין חולק כי הזכות הבלעדית על ההדפסה נשארה ל"האלמנה והאחים ראם", והמדפיסים ללא רשות מחויבים לשלם כדין "זה נהנה וזה חסר", שהרי לבעל הדפוס נגרם הפסד כשאחרים מדפיסים עוד ש"ס, ואם כי אין כאן "השגת גבול", אבל הפסד יש כאן, כמו שכתב הנוב"י, ומגלגלין עבור כל ההנאה בעד השימוש ברכוש הזולת.
אכן כל זה אמור כשהדפוס על מכונו ותילו ובעלי הדפוס ממשיכים בהוצאת הש"ס לאור, אך שונה הדבר לכאורה בנדוננו כשהדפוס כבר חוסל והושמד בשעת מלחמת העולם, וזאת יש לציין בצער רב, כי לפי השמועות מכונות הדפוס והאותיות רותכו ליצירת כלי נשק, על ידי הרשעים ימ"ש, ובעוד שהאותיות נוצרו למען הביא אור לעולם, השתמשו בהן ליצירת כלי משחית, ושעל כגון זה נאמר "אי סייפא לאו ספרא", והצער הוא כפול, מאחר שהתובעים בשעתם השקיעו סכום עצום מתוך כוונה טובה וטהורה, אך ורק להציל את הדפוס שעמד אז בסוף מלחמת העולם הראשונה בפני העברה לידים זרות נכריות, ואמנם הושגה המטרה הק' לשעתה אך לא לעתיד לבא, ובמלחמת עולם זו האחרונה, פקד אותם זעם האויב ונסתם הגולל על דפוס שהיה מתנוסס לתפארה בעיר וילנא המעטירה, ומאחר שהדפוס הושמד והתובעים אינם עוסקים כעת בהוצאת ש"ס לאור, הרי אינם חסרים כלל וכלל.
כג
מובא: שאכן יש לציין כאן דבר נוסף, מאחר שיד האויב השתלטה על הדפוס בשעת כיבוש עיר ווילנא על כל שללה, הרי יתכן שקנה האויב את הדפוס וכל אביזרייהו מדין כיבוש מלחמה ובעלותם של התובעים על הדפוס נפקעה מאליה.
אמנם זה ודאי ברור, [ואכ"מ לדון בזה אם דינם של הכובשים כדין כיבוש מלחמה או אינם אלא מעשה שוד וגזל, וראה פסקי דין כרך א' עמוד קע"ח שכבר דנו בזה]. כי אם אמנם שעצם הדפוס נלקח כשלל האויב, אבל זכות ההדפסה של הש"ס לא נשלל מידי התובעים, באשר זכות זו אינה קשורה באופן ישיר להדפוס המקורי, אלא בכל מקום שהתובעים נמצאים מזכותם להדפיס ש"ס מעין זה, אם על ידי תצלום או באיזו שהיא צורה אחרת, כך שזכות זאת לא כבשו האויבים כלל וכלל. ועיי' ב"חוט המשולש" [ח"ד לספר התשב"ץ טור א' שאלה כ"ד], שדן בשאלה הנוגעת לכבוש מלחמה, ומסקנתו תשמש כיסוד לעניננו, מעשה שאירע כשלכדה עיר וכו' וכל היהודים היו לבז ואין מציל וכו', יהודי אחד קנה מהם ספרים וכו', תבעוהו בעליהם להחזירם להם כו', והקונה משיבם: כיון שקניתי מיד השבאי איני חייב להחזיר וכו', אבל כדדייקינן נראה, דגם בשבי ומלקוח יש לחלק בין ספרים למידי אחריני לענין אותו המותר ששוין הספרים יותר ממה שקנאם הישראל, דאותו המותר מעולם לא זכה העכו"ם בכח השבי, דלא קנה אלא מה שידע ונתכוון לקנותו, והרי העכו"ם השבאי לא קיים ליה בערך הספרים יותר מכדי דמיהן נייר חלק וכו', וכיון דאותו המותר וכו' לא זכה מעולם מכח החזקה דמלחמה ואין הבעלים מתיאשים כו', ע"כ.
מסקנת הדבר שהשבאי קונה מדין כיבוש מלחמה את השלל אשר כוונתו לקנות, וכשכוונתו לקנות את הספר לנייר באשר אינו יודע את התוכן ואת ערכו, נשאר המותר לזכות הבעלים. ואם כי יש בדבריו חידוש גדול, אך ראויים הדברים שיצאו מפה קדוש, ועל אחת כמה וכמה בעניננו, שאף אם נחליט שהדפוס נכלל בתוך השלל של כיבוש מלחמה, אבל בשום אופן אין לכלול בתוך הכיבוש את "זכות ההדפסה" של התובעים, באשר זכות זו לא כבשו ואינה ניתנת לכיבוש, [עיי' גם בשטמ"ק ב"מ כ"ד תשובה מהר"י מיגש, בענין ששדדו מישראל כל רכושו ובתוכם היו ספרים והמלך מכר הספרים ליהודים].
כד
נחזור לעניננו, כאמור שאין התובעים חסרים כעת כלל, על כן יש לבחון דבר זה לפי ההלכה, אם יש ממשות בטענת התובעים, שנגרם להם הפסד וחסרון עי"ז שקיימת בפניהם דרך להתקשר עם בעלי דפוס, והיו באים על שכרם, שכן עשו כבר עיסקא כזו עם "המסורה" ו"אל המקורות"....
כה
וכאן עלינו לדון בכל הצדדים והאפשריות במקרה דנן שהתובעים יכולים להשתמש ולהנות מרכושם, ואם נידון דידן הולם את ההלכה הנזכרת של הרמ"א. לכאורה התובעים בנדון דידן אינם משתמשים כעת עם הזכות שיש להם להדפסת הש"ס, ואינם עומדים כעת להשתמש בזכות זו, באשר הדפוס הושמד וחוסל, ואם כי יתכן שקיימת אפשרות לכונן דפוס מחדש ולהחזיר את העטרה ליושנה, אבל כל זה הוא בעתיד רחוק, וכעת לא נגרם להתובעים הפסד במאומה, ובנוגע לטענה: שהיכולת להתקשר עם בעלי דפוס ולקבל פיצוי כמו שהוסכם בינם ובין דפוס "המסורה" ו"אל המקורות", ואכן טענה זו היא לכאורה בעלת משקל וראויה להתעכב עליה, אם כי יש לומר גם לאידך גיסא, מאחר שלפי ההלכה הזכות של התובעים קלושה, הרי גם בעלי דפוס אחרים כשישתתפו עם התובעים לא יעניקו להם זכות יתר, כי מצד הדין הרי יש מקום לומר ש"כופין אותו על מדת סדום", א"כ הדבר חוזר חלילה. כי "המסורה" ו"אל המקורות" שהסכימו לתת פיצוי להתובעים, עשו זאת מתוך העדר ידיעה שהזכות של התובעים למניעת ההדפסה היא קלושה, ואם מצד הדין אין זכות להתובעים לעכב את ההדפסה וביה"ד יתן החלטה על כך, הרי ממילא אף אחד לא יסכים לתת פיצוי להתובעים, אמנם מאידך אין להתעלם מזה, כי סוף סוף נשאר לתובעים זכות, והרי זו תשמש כקנה מדה בקביעת ההלכה ולדון בזה כ"זה נהנה וזה חסר", ועלינו לקבוע את הענין מבחינת ההלכה.
כאמור לעיל לדעת ה"נוב"י" הלכה זו שכתב הרמ"א, ה"מ בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות נאמרה רק לשיטת הרמב"ם, כי לדעת הרא"ש בכל אופן שהוא יכול אדם לעכב שהלה לא יהנה מנכסיו, אף שגם הוא אין לו כעת הנאה מנכסיו, ואם נימא כן, הרי לכאורה בנדון דידן, אף כשהתובעים אינם יכולים כעת להשתמש ברכוש שלהם ולהדפיס ש"ס, אבל מכיון שהבהרנו לעיל שזו היא זכותם הבלעדית, הרי לפי שיטת הרא"ש יכולים למנוע מאחרים את ההדפסה ע"י צילום הש"ס מחדש, אולם לשיטת הרמב"ם אין לכאורה מקום לעכב מאחר שהבעלים בעצמם אינם יכולים להנות מרכושם, אכן טרם נקבע שנדוננו קשור לפלוגתא של הרמב"ם והרמ"א, וגם יש לעיין בדברי הרמ"א אם לא נאמרו לדעת כלם, באשר קצת קשה לומר, שהרמ"א מסיק להלכה כדעת הרמב"ם, בעוד שבסימן קע"ד הביא את הפלוגתא של הראשונים ולא הכריע את ההלכה.
כו,כז
שאין כופין על מדת סדום.
כח
...בנוגע לנדון דידן שאמנם הדפוס אינו קיים, והבעלים דאז אינם עוסקים כעת בהדפסה, אבל מאידך גיסא קיימת בפניהם דרך לנצל את זכותם להדפסת הש"ס, ויתכן שימצאו בעל דפוס אשר יאות לשתף אותם בתנאים נוחים, ויעניק להם זכות יתר מאשר שותף רגיל, היות ויקח בחשבון את ההשקעה של התובעים, ואת שמם המפורסם כ"מו"ל שסי"ם", היינו זכות זו להדפסת הש"ס, והואיל וזכות זו תשמש להתובעים בעתיד כבעלת ערך, הרי מזכותם כעת למנוע מאחרים את הדפסת הש"ס דרך צלום, כי "זה נהנה וזה חסר", ואם אמנם שהחסר הוא פחות ערך, כי יש כמה וכמה ספיקות אם התובעים יבצעו עיסקא כזו, אבל ברי הדבר שהחסר כל שהוא, בכחו לסלק את המדת סדום, ואין לכופם על כך.
ועיי' בהגהות "חכמת שלמה" [חו"מ שס"ג סעיף ו'], הדר בחצר חבירו, ויש להסתפק אם חסרו בפחות משוה פרוטה אם משלם הכל או כיון דפחות משוה פרוטה אינה ממון אינו משלם, עיי' בתוס' כתובות [דף ל' ד"ה דמצי לאהדורי ע"י הדחק], מוכח שם, דאף אם חסרו בפחות משוה פרוטה, מגלגלין עליו את הכל, והוא חידוש דין.
מבלי לדון בבירור השאלה של הנאה פחות משו"פ, אבל לית מאן דפליג כי זכות זו של התובעים יש לה ערך רב, והרי ה"מסורה" ו"אל המקורות" התפשרו עם התובעים, יהיה הטעם מה שיהיה, אם מפני שלא רצו לעמוד בדינא ודיינא, אם מתוך הכרה שאמנם מגיע להם השכר, עכ"פ הם הכירו את זכותם של התובעים כבעלת ערך, ומעל לכל ספק שהנהנה מזכותם גורם להם הפסד ניכר, והדין הוא כ"זה נהנה וזה חסר".
כט
...כן בנוגע לנידון דידן, אף שכעת התובעים אינם יכולים לנצל את זכותם, וההדפסה אצלם אינה בת ביצוע, אבל אסור לגרום להם הפסד ולגרוע את חלקם בעתיד, ואין זה מן הדין שאחרים ישתמשו ברכושם ויוציאו את כל הרווחים, ובעלי הרכוש בעצמם שהשקיעו עמל וכסף רב לרכישת הדפוס לא יהנו במאומה, וכשמונעים את השימוש ברכושם לבל ייגרם להם הפסד, נאמר להם שיש בזה "מדת סדום", אדרבא האמת היא ההיפך, נאמר לאלה המנצלים את רכוש הזולת לטובתם, שיתחלקו עם הרווחים כפי הערך המגיע לכל אחד ואחד, ואם אינם עושים כן, הרי גם עליהם נאמר "ועשית הישר והטוב", לבל להשתמש ברכוש אחרים נגד רצונם, ואל תתנהגו כ"מדת סדום" הנהנים מאחרים ללא הצדקה, ואכן לשבחה של הנתבעת יאמר, כאשר שמענו שעמדה במשא ומתן עם התובעים למען לתת להם הפיצוי הנדרש, וגילוי דעת זה מהוה כהוכחה שאינם רוצים ליהנות בחנם מרכושם של התובעים, ע"כ יש לחרוץ את דינם כדין "זה נהנה וזה חסר" ועליהם לפצות את התובעים.
ל
עלינו לבאר עוד דבר בהלכה אשר זה מוסיף טעם לחייב את הנתבעת.
דהנה יש לדון מה קובעת ההלכה, כשזה נהנה מנכס הזולת ומכניס לו רווחים, דזה נחשב "משתרשי ליה", ואם כי הנכס אמנם אינו קיים לאגרא, אך יתכן ששונה מ"שתרשי" מ"נהנה", בהיות שהרוחים מתהוים מהנכס שהנו הגורם של הרווחים, ויתכן שהם שייכים לבעל הנכס....
לא
...אין ברצוננו להכנס לבירור הלכה זו בכל היקפה, ויש עוד הרבה חילוקים והבדלים בענין זה, באשר נקודת הלכה זו משמשת רק כסניף בכל הענין, כי אכן יש להעיר אם הדין של "משתרשיה ליה" אמור גם באופן כזה שאינו משתמש בעצם הנכס של הזולת, כמו במקרה דנן שאינם משתמשים ממש ברכוש הזולת אלא משתמשים בזכות זו שיש להתובעים להדפיס ש"ס "ווילנא ראם" ולהפיצו, אבל כאמור אנו יוצאים מת שנדון דידן דינו כדין "ה נהנה וזה חסר", ועל הנתבעת לתת את הפיצוי הנדרש, ואין אנו זקוקים לטעם של משתרשיה ליה".
וכאן יש לציין טענתו של ב"כ הנתבע, כי האיסור על אחרים להדפיס את הש"ס שהוצא בשעתו בשנת תר"מ על ידי בעלי דפוס "ראם", היה מוגבל לזמן של עשרים וחמש שנים.
נראה שיש לקבל טענת ב"כ התובעים, כי האסור מתיחס להדפסה כדוגמת הש"ס, והכוונה למניעת ההדפסה בכדי שלא ירדו לעסקם שהתחילו, ומטעם האיסור של "יורד לאומנתו של חברו", ברם התביעה בנדוננו מתבססת על השתמשות ברכושו של הזולת שזאת היא תביעה ממונית ישירה, לדעתנו טענה זו נתמכת באיסור שפורסם על השער של השסי"ם "רא"ם-ווילנא" בהוצאות מאוחרות, ויצויין כי בשנת תרע"ב פורסם האיסור וכה נאמר, "אין רשות לאיש בלעדינו [המדפיסים] להדפיס או להו"ל הפרושים והחדושים או הגהות מכת"י הנ"ל, שזכות הדפסתם לנו לבדנו הוא".
משנת תר"מ עד תרע"ב עברו יותר מעשרים וחמש שנים, ובעלי ההוצאה והדפוס "ראם" חזרו על האסור הנ"ל מבלי הגבלת זמן כל שהוא, מסתבר על כן כאמור, כי האיסור שנדפס בזמנו תר"מ מתיחס לאסור השגת גבול.
לאור כל הנ"ל נראה לפענ"ד, שהתביעה בעיקרה יש לה יסוד בהלכה. אולם מאידך קשה למצות את ההלכה עד תומה עד כדי לחייב את הנתבעים בסכום מוגדר ומסוים.
ומאחר שהצדדים בעצמם עמדו על סף הפשרה, לכן על הצדדים להמשיך בדרך זו ולהגיע לכלל הסכם ביניהם, כי בנדון זה רואה ביה"ד את ההתפשרות כחובה ישירה הנובעת מצדדי ההלכה, ואכן לאחר מתן פסה"ד הגיעו הצדדים לפשרה, והתובעים קבלו פיצוי כספי להנחת דעתם.
הדינים היוצאים מסי' זה
1. למחבר ספר כל עוד שהכתב יד לא יצא לאור והספרים טרם נמכרו, לפי דעת השואל ומשיב והבית יצחק - המחבר הינו הבעלים הבלעדיים על הספר, והספר כדין רכושו הפרטי לכל דבר.
2. אחר שנמכר הספר וקבל רווחיו, לדעת השואל ומשיב - זהו כנ"ל דין 1. לדעה בית יצחק בסתמא - מוכר בעין יפה מוכר ומכר את כל זכויותיו שהיה לו כמחבר, אבל אם העמיד תנאים מסוימים או שייר במכירתו, המכירה נקבעת לפי אותם התנאים.
3. לפי דעת השערי דעה - אין למחבר זכות ממונית בכתב ידו, ולכן אין המחבר יכול למנוע מאחרים להדפיס את הספר, אך רבים הם החולקים על שיטה זו.
4. יש לנקוט להלכה כהראשונים הסוברים: שגזלן שגרם לנגזל הפסד אפשר לחייבו מדין מזיק, וזהו אפי' כשמשיב את החפץ בשלימות ואומר לו "הרי שלך לפניך", ולכן הגונב ספר ומעתיקו אפשר לחייבו מדין "מזיק" להחזיר את כל העתקים שהעתיק ואת דמי ההנאה שנהנה מהחפץ.
5. יש לנקוט להלכה שהמשתמש בנכס חבירו שלא ברשות באופן שאינו מתכוון לגוזלה, חייב הוא לשלם מצד הדין של "זה נהנה וזה חסר".
6. יש לחייב את הגזלן להחזיר את העתקים.
7. האלמנה והאחים ראם ששקדו בטיפוח ושכלול הש"ס להוציאו לאור בהידורו בצורתו ובתבניתו המשוכלל, ועטרוהו בפירושים שונים מהראשונים עד גדולי הדור שהיו בזמנם שרכשו מהם בכסף מלא - הזכות הבלעדית של הש"ס שייכם להם ולכל הבאים אחרים גם אחר מכירת השסי"ם, והמחקה אותם דרך תצלום מהש"ס המקורי חייב לשלם להם כדין נהנה מנכס חבירו שמגלגלין עליו את הכל, וזהו אף כשהחסרון פחות משוו"פ.
8. יש מקום לאסור גם באופן שהנתבעים אינם יכולים לנצל את זכותם להדפיס, וזהו מפני שאסור לגרום להם הפסד ולגרוע חלקם בעתיד.
9. יש מקום לאסור על אחרים להדפיס גם כשאינם משתמשים ממש ברכוש הזולת אלא משתמשים בזכות זו שיש לתובעים להדפיס ולהפיץ, וזהו מדין "משתרשי ליה", וב"משתרשי ליה". אין את החילוק אם התובע חסר או אינו חסר.
ברכת שלמה חו"מ סי' כה כו בענין ירושה בכתב יד חידושי תורה
בדבר התביעה לאסור על הנתבע להדפיס כתב יד פירושים על מס' "נזיר" המיוחסים לבעל "שפת אמת" זצוק"ל.
התובע טוען כי זקנו בעל ה"שפת אמת" השאיר אחריו כתבי יד שטרם הופיעו לאור, אברכים לומדי תורה היו נוהגים להעתיק בכתב יד שלהם את הפירושים מכתב יד המקורי של בעל "שפת אמת".
לאחר מלחמת השואה היה מר יעקב צבי י. בעיר לודז', ומצא אצל אשה לא יהודיה שמחזיקה כתבי יד פירושים על "נזיר" המיוחסים לבעל "שפ"א", הוא רכש את הכתבי יד מהנכריה, לאחר מכן מסר את הכתבי יד לתובע במתנה גמורה ולא דרש בחזרה, בידי הנתבע כתבי יד על מס' "סוטה" המיוחסים לבעל "שפ"א", לדברי התובע הגיע להסכם עם הנתבע להוציא לאור כת"י על "נזיר" ו"סוטה" בכרך אחד, ולהיות שותפים בהדפסה והפצה, אולם לאחר שהנתבע הוציא ממנו את הכתב יד על מס' "נזיר" הפר את ההסכם ביניהם, ומוציא לאור את כתבי יד מבלי לשתף את התובע, לכן מבקש מביה"ד שיוציא צו נגד הנתבע, ולמנוע ממנו הדפסת הכת"י על "נזיר", וכן מבקש לקבוע שהנו יורש של בעל ה"שפ"א", ויש לו חלק בכת"י על מס' "סוטה".
הדינים היוצאים מסי' זה
1. המעתיק ברשות חידושי תורה מכתב ידו המקורי של המחבר - באופן שהכתב יד המקורי עדיין אצל המחבר - יכול המחבר למנוע מהמעתיק להדפיס ולהוציא לאור, דכשנותן רשות להעתיק נותן ע"מ שלא יהיו רשאים להדפיס ולהוציאו לאור, וזכות זה עוברת בירושה.
2. נתן רשות להעתיק ואח"כ הכתב יד המקורי אבד ואין למחבר שום דבר בעין - הדעת נוטה שהכתב יד שייך למעתיק מהמקור, ואין המחבר יכול לכופו ליתנו לו בהשאלה למטרת העתקה צילום והדפסה, אך מוגבל המעתיק להוציאו לאור, כי דבר זה משאיר המחבר לו לעצמו.
3. ספר שיצא לאור ע"י המחבר ונמכרו הספרים ובגלל סיבות שונות לא נשאר טופס למחבר - זכותו של המחבר לכפות את אחד הקונים ליתנו לו למטרת צילום או להדפסה חוזרת, ולכו"ע כופין על מדת סדום, וזכות זה עוברת בירושה.
4. המציל כתב יד וספרים מיד שבאים ובוזזים - אינו נחשב כמציל מזוטו של ים, וחייב להשיב את כתבי יד והספרים לבעליהם או ליורשיהם, אך במציל מיד הצוררים הנאצים ימ"ש מסתבר שהיאוש שלט עליהם, [אך מ"מ הטוב והישר להחזיר], ולכן אין המחבר או היורשים יכולים לכפותו להחזיר את הכתב יד והספרים, ואף לא למטרת העתקה צילום והדפסה.
5. כתבי יד וספרים שאבדו או נשבו בשואה, ומצאם נכרי ובא יהודי וקנה ממנו - אין המחבר או היורשים יכולים לכפותו להחזיר את הכתב יד והספרים, ואף לא למטרת העתקה צילום והדפסה, דמסתבר שהיאוש שלט עליהם.
6. מי ששמע מפי השמועה וקבץ ואסף את הדברים ששמע והדפיס בספר - אין היורשים יכולים לעכב מלהדפיס, הואיל והוי כאויר שאינו בירושה.
ברכת שלמה חו"מ סי' כו בענין השגת גבול במכירת ספרים
דין מוציא לאור ש"ס התובע יבואן ספרים מחו"ל והפצתם בארץ ישראל שהביא ש"ס כדוגמת הש"ס של המו"ל ומוכרן במחיר מוזל באופן שפוגע גם בקרן.
הדינים היוצאים מסי' זה
1. כשלא צפוי הפסדים לראובן והבעיה היא רק זמן עד שימכר כל המהדורה, ורק מקפח מרווחיו - ודאי שאינו יכול למנוע מיבואן מתחרה ליבא, ואין כאן השגת גבול.
2. באם צפוי הפסדים - יש מקום לאסור מדין השגת גבול.
3. כשהיבואן רוצה להוזיל המחיר ולמכור פחות מהמחיר המקובל - יש בזה משום השגת גבול, מאחר שכל כוונתו של השני אינו אלא לגרום נזק לראשון ולחסל עסקיו, ולא אמרינן בזה שטובת הלקוחות עדיפה מטובת המוכרים.
4. כשהש"ס המיובא שונה מהש"ס של ראובן בזה שצורפו מפרשים שונים שאינן בש"ס של ראובן, וכמו כן בשל ראובן יש פירושים אחרים מהש"ס המיובא - אין בזה משום השגת גבול.
משנת זכויות היוצר השלם / חלק ז'
סיכומי שו"ת
בענין תשלומי נהנה במי שהעתיק באיסור
שו"ת נודע ביהודה [חו"מ סי' כד]
1. כשראובן מו"ל הלך לשמעון שיסדר לו אותיות להדפיס את פירושו יחד עם שני סדרים מהש"ס, באופן שסיכמו ביניהם שראובן משלם בקבלנות על כל דף, ושמעון משלם את הסדר, הנייר, למדפיסים, ולמסדרים - שמעון בעל הסדר יכול להשתמש אח"כ שוב באותיות הסדר של שני הסדרים, כי הרי בעל הסדר משלם להמסדרים, ויוכל ליטעון שהוזיל את מחיר הדפוס כדי שיוכל אח"כ הוא עצמו להשתמש אח"כ באותיות.
2. אם באופן שבתחילה פירטו וחישבו כך וכך לאותיות הסדר, כך וכך לנייר ולדיו, כך וכך למדפיסים ולמסדרים - הדין תלוי במחלוקת ראשונים אם אמרינן "כופין על מדת סדום" את ראובן שירשה לשמעון בעל הסדר להשתמש ולשלם לראובן כל מה שנהנה מדין "נהנה", כדין זה נהנה וזה חסר, שהרי גורם לו היזק, שעל ידי שמדפיס עוד ספרים ממין זה יזולו הספרים של הראשון.
3. תשלומי נהנה חייבים גם כשאין עוברים איסור "גזל".
שו"ת עמודי אש [להגאון רבי אברהם שמואל חלק א' עמ' 132]
1. הגונב מחברת של חבירו ומעתיק משם את מלאכת הצביעה - הגזלן חייב להחזיר רק את המחברת ואת הפחת של המחברת, ולא את העתק, ולא בתשלומי שימוש וההנאה, דפטור מכח "תקנת השבים", ושזהו לא כר"ש אופינא הסובר שחייב להחזיר את העתק ואת תשלומי כל מה שנהנה.
2. המעתיק ממחברת של חבירו את מלאכת הצביעה בלא שידע שהמחברת גזולה, ואח"כ בעל המחברת צווח שישלם את דמי הנאה באופן שהיה פחת במחברת מחמת העתקה - אפשר לחייבו בתשלומי כל דמי ההנאה, מדין זה נהנה וזה חסר, ואין פטור מכח תקנת השבים, הואיל ולא התכוון לגזול.
3. אם באופן שלא היה פחת העתקה - בפשטות חייב לשלם כל דמי ההנאה, הואיל ויש כאן הקפד גדול שנתמעט פרנסת חנותו, וצ"ע בזה.
שו"ת דברי מלכיאל [חלק ג' סי' קנז]
1. מי שקיבל זכות מהממשלה למכור המצאתו מים מתוקים, והדפיס מדבקות שכתוב בהם שמו, והרשיון מהממשלה על כך - אסור לאחר לעשות מדבקות כהראשון ולמכור מים דומים.
2. האיסור גם כשאין טעם של פיסוק חיותאי, הואיל ויש חשש שהשני יכול לעשות סחורה גרועה ויתלו הקלקול בראשון, וימעט פרנסתו של הראשון.
3. אם עבר ועשה חייב לשלם כל דמי ההנאה, כיון שהשני גילה דעתו דניחא ליה בהוצאת הדפסת המדבקות, וטובת השגת הרשיון מהממשלה הוי טובה משותפת, וצריך לשלם חלק בהוצאת הרשיון, וממילא מגלגלין עליו את הכל אף שנהנה מממון שלא ולא של חבירו.
מקורות והערות
(1) הוישב משה בהערות כותב: והראוני עכשיו שכ"כ בספר אמרי שפר לבעל בית נפתלי, וז"ל ראיתי שכתוב בהסכמה מהגה"ק מהרי"ח משינווא, שמנהגינו הוא שכל זכות הדפסה ביד המו"ל אפי' לב"כ הוא עד חמשים שנה וכו', רק צ"ע בכונתו אם הוא חמשים שנה אחרי מות המחבר, ואולי לא סיימוהו קמי' זי"ע, ובהסכמה לדברי יחזקאל [קלאסני] כתב וז"ל, זאת ידוע שאסור להשיג גבול כל המדפיס ספר שלא להדפיסו שנית עדי ימכור כל הספרים של הדפסה שלו, ובפרט כת"י יש לו רשיון וזכות עד חמשים שנה. עכלה"ק וזה הוא ממש כמ"ש לעיל סו"ס ב', ומי לנו גדול וכו' וד"ל ודו"ק.
(2) שמעתי מבעל המחבר שליט"א כי להשיג גבולו של אינו יהודי לצורך מסחרי אסור, ולהעתיק אם לא היה קונה א"א למנוע אם אין חילול ד'. וע"ע במה כתבנו לעיל פרק י"ח תשו' 23, ובהערה 4 שם.
(3) בתשובות אלו המחבר מקיף וממצה בעומק רב ובהרחבה גדולה את ענין זכויות יוצרים, ולכן ראיתי להביא את תמצית תוכן התשובה, ולבסוף את הדינים היוצאים, וזאת כדי להקל על המעיין.
רשימת הספרים לפי סדר תמצית דבריהם המובאים בהמשך:
שו"ת הרי"ף [תשו' לד]
שו"ת הרמ"א [תשו' י']
שו"ת שואל ומשיב [שואל ומשיב חלק א' תשו' מד]
שו"ת דברי שאול ויוסף דעת [חלק שני סי' שלד]
שו"ת בית יצחק [יור"ד ח"ב סי' עה, חו"מ סי' פ']
שו"ת פרשת מרדכי [חו"מ סי' ז' ח']
פתחי תשובה [יור"ד סי' רלו]
שו"ת חת"ס [חו"מ תשו' מא]
שו"ת חתם סופר [תשו' עט מוסיף על התשו' הנ"ל תשו' מא]
שו"ת משיב דבר [או"ח סי' כד]
שו"ת מחנה חיים [ח"ב חו"מ סי' מט]
שו"ת מהר"ם שיק [יור"ד סי' קנו]
שו"ת שם אריה [חלק א' חו"מ סי' כ']
שו"ת שרידי אש [חלק ג' סי'קכט]
שו"ת אגרות משה [או"ח ח"ד סי' מ' אות יט]
שו"ת מנחת יצחק [חלק ט' סי' קנג]
שו"ת שבט הלוי [חלק ד' סי' רב]
משפט שלמה [חלק ג' סי' י' ציטוט מהעולה מהאמור]
שו"ת וישב משה
ציטוט הדינים היוצאים מסוף סי' א', מסוף סי' ב', מסוף סי' ג', מסוף סי' ה'
חוקי הארצות האנגליות - הועתק ללשה"ק ע"י אחד מאנ"ש הרוצה בעילום שם.
שו"ת מנחת צבי הלכות שכנים סי' יח
דרכי חושן חלק א'
שו"ת ברכת שלמה חו"מ סי' כד בענין זכות למו"ל ש"ס עם פירושים שרכש מגאוני ארץ למנוע מאחרים צילום והדפסת הש"ס לאחר הפצתו
ברכת שלמה חו"מ סי' כה כו בענין ירושה בכתב יד חידושי תורה
ברכת שלמה חו"מ סי' כו בענין השגת גבול במכירת ספרים
שו"ת נודע ביהודה [חו"מ סי' כד]
שו"ת עמודי אש [להגאון רבי אברהם שמואל חלק א' עמ' 132]
שו"ת דברי מלכיאל [חלק ג' סי' קנז]
שו"ת הרי"ף [תשו' לד]
הגונב ספר חידושי תורה ונשבע שאינו מחזירם עד שיעתיק אותם עובר
1. משום גונב. 2. משום שנשבע שלא יחזירם והוי ליה נשבע על דברי תורה. 3. משום גזל, לפי שהוא גוזל שלא מדעת.
שו"ת הרמ"א [תשו' י']
1. אם המדפיס השני מוזיל את מחיר הספרים יש בזה משום "פסקת חיותאי".
2. כשהמדפיס הראשון ת"ח, יש דין של "נקוט ליה שוקא".
3. כשהמדפיס השני אינו יהודי, יש להעדיף את היהודי, משום "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה", גם כשהאינו יהודי מוכר יותר בזול, [דאם בשוה לא צריך קרא].
4. כשהוצאתו של הראשון מוגה יותר משל השני, יש בקניה מהשני משום "לא תשכן באהלך עולה".
מבעל הקיצור שלחן ערוך [בהקדמותיו ובחוברת המגיד]
1. הדפסת הקצש"ע בלא רשות אסורה מהתורה, מדינא דמלכותא, על הקונים ועל המסייעים.
2. תרגום הקצש"ע בלא רשות וקלקלוהו בשיבושים רבים, הנני מבקש לא להכניסו אל תוך בתיהם.
3. ספרי הקצש"ע שהדפיסו ברשותי בתנאים מסוימים והפרו את התנאים, איסורא רביע ליה, והמשהה אותו בתוך ביתו עובר משום "אל תשכן באהלך עולה", והלומד ממנו הרי הוא עושה מצוה הבאה בעבירה.
4. אסור להעתיק ולתרגם את ספרי הקצש"ע בלא הסכמה ממני או משני גדולי הדור שידקדקו ויעידו שנעתק כראוי ונכון בלי טעות.
שו"ת שואל ומשיב [שואל ומשיב חלק א' תשו' מד]
בענין "זכות מחברים"
1. למחבר חיבור "חדש" - יש לו, ליורשיו ולבאי כוחו זכויות לעולם לאסור על אחרים להדפיס את חיבוריו, אף לנמצאים במדינה אחרת, וגם אם המחבר לא הזכיר בהדפסה ראשונה שום איסור, ולא לקח הסכמה, וכן זכות זה ניתנת למכירה ולהעברה.
2. אם המחבר הדפיס בלא להזכיר איסור - הרי זה גילוי דעת שאינו אוסר להדפיס ספריו. אם יש סיבה שלא להזכיר - מצד דין תורה אסור להשיג גבולו.
3. מו"ל חיבור שכבר נדפס ואינו חיבורו - ממדינה למדינה אין איסור "השגת גבול", ואין כח ביד הרבנים לאסור על כל העולם.
4. סיבת נטילת הסכמות על חיבור חדש היא להעיד על גוף הספר שראוי להדפיסו.
5. מחבר חיבור חדש שאסר למספר שנים - הוי גילוי דעת שרוצה שידפיסו חיבורו שנית גם ללא רשותו.
בענין זכויות מו"ל
6. נטילת הסכמה בלא שנכתב "שלא ידפיסו בגירעון או בשינוי", אינה מתירה לאחר להדפיס בשינוי, דהוו דברים שבלבו ובלב כל אדם שהוו דברים.
7. חיבור ה"פתחי תשובה" דינו כחיבור חדש.
8. האיסור לאחר להדפיס בתוך זמן האיסור גם אם המו"ל מכר את כל ספריו.
9. האיסור לאחר להדפיס רק אם הראשון כבר החל במלאכת ההדפסה.
שו"ת דברי שאול ויוסף דעת [חלק שני סי' שלד]
1. זכות מו"ל ניתנת למכירה.
2. אסור לאחר להשיג גבול אפי' כשמדפיס בשינוי גם אם לא כתוב מפורש בהסכמות.
3. כח ההסכמות לאסור הוא הן על המדפיסים והן על הקונים.
4. מובא מחלוקת פוסקים אם חרמות הוי איסור חפצא או גברא, ולשיטה שהוי איסור חפצא, יוצא שספר שהודפס באיסור "השגת גבול" טעון גניזה.
5. ספר שהודפס עם פירוש שיש בו איסור "השגת גבול" בתוספת פירוש שאין בו משום "השגת גבול", הוי ליה חרם שהותר מקצתו, שרק למוכר יש איסור אבל אם לקונים יש גם איסור, הדין תלוי במחלוקת פוסקים הנ"ל אם חרמות הוי איסור חפצא.
שו"ת שערי דעה [חלק א' סי' קמה, קמח]
אין לאדם בכתבי קודש שלו זכות למוכרו וליתנו לאחר, ואינו יכול להורישו, [דאין לו בו שום זכות ממונית, הברכת שלמה חו"מ סי' כד סוף אות ח', כותב: שלפי דבריו, על אף התנגדותו של המחבר אין אחרים מצווים להמנע מלהדפיס את הספר ובמיוחד לאחר שהספר כבר יצא לאור, אך רבים חולקים על שיטה זו. ועיין עוד בשו"ת "התעוררות התשובה" שהסיק שזכות זו היא "טובת הנאה", ושמכח "דינא דמלכותא דינא" לכו"ע אסור לאחרים להדפיס, ומן הראוי שיהנו בניו ויורשיו ואין לזרים איתו, וכן עיין בשו"ת בית יצחק יור"ד חלק ב' סוף סי' עה, מה שכתב על דברי ה"שערי דעה"].
שו"ת התעוררות תשובה [חלק א' סי' רלב]
זכות האדם בהדפסת כתבי חידושי תורה שלו הם בגדר "טובת הנאה" ושנחלקו בזה הפוסקים אם יש ירושה ב"טובת הנאה", אך מכח "דינא דמלכותא דינא", לכו"ע אסור לאחרים להדפיס, ומן הראוי שיהנו בניו ויורשיו מזה טובת הנאה להם, ואין לזרים אתו. [ועיין מה שכתבנו בסיכום לשו"ת "שערי דעה" הנ"ל].
שו"ת בית יצחק [יור"ד ח"ב סי' עה, חו"מ סי' פ']
1. השומע חידוש מאדם - מותר לפרסם את החידוש, משום שהמחדש מסתמא אינו מקפיד, ואדרבה עושה מצוה בזה, וה"ה שמותר להדפיס.
2. אם אסר לומר לאחר - אסור לומר משום שהחידוש שייך למחדש, [לפי השערי דעה אין החידוש שייך למחדש].
3. העתיק ברשות - מותר לומר לאחר בשם אומרו.
4. העתיק שלא ברשות - הדבר צ"ע.
5. נפטר המחבר והכתבים ביד אחר אסור לאחר להדפיס או משום שיש ירושה למצוה - אע"פ שזה "טובת הנאה" וטובת הנאה לא יורשים - או משום שיש לכתבים "שווי ממון" שפשיטא שהיורשים יורשים שווי ממון ושבח ממון, ואין לאחר רשות להדפיס בלי רשות.
6. לענין אם בכור נוטל פי שנים, אם הבכור בא לפני הדפסה ותובע את חלקו יש לו פי שנים, ואם אחר הדפסה אין לו, הואיל והוי שבחא. ובבכור פליגי אם נוטל פי שנים ב"שבח ממון".
7. העתיק ברשות - אף שאמרנו שמותר לפרסם מ"מ אסור לאחר להדפיס, משום שאומדנא הוא שהמחבר רוצה שבניו יזכו בזה.
8. הדפיס המחבר את ספרו ומכר ספריו - הרשות ביד כל אדם להדפיס, משום שמסתמא בעין יפה נתן כדי ללמוד וללמד, וכמו שנאמר "מה אני בחינם אף אתם בחינם".
9. גם בבעלי מלאכות אם אין לו רשיון מהמלכות ששייך לו הזכות לעולם לא אדע איסור שאחר לא יעשה כמתכונתו וכו'.
10. מצד דינא דמלכותא דינא שכבר נהגו שלא להדפיס בלי רשות המחבר מחמת יראת המלכות, יכול המדפיס הראשון לעכב על המדפיס השני, בפרט שאינו ממש נגד ד"ת, שהרי כאן זה מניעת רווח ולא נחשב היזק ישיר, וכ"ש כאן שיש לצרף דעת השו"מ הסובר שמצד דין תורה המדפיס יכול לעכב.
11. בחת"ס [חו"מ סי' מא] מבואר: שכל שהיא תקנה לטובת בעלי האומנין, מחויבים להחזיק בדינא דמלכותא, וכש"כ הכא הוא תקנה לטובת המחברים וכו' אולם ללא דינא דמלכותא לא היה צריך ליטול רשות מספר הנדפס כבר.
שו"ת פרשת מרדכי [חו"מ סי' ז' ח']
1. בהדפסת מחזורים אין בזה משום "השגת גבול" אף באופן שלמדפיס הראשון יש הסכמות, הואיל והשני אינו ודאי שמזיק לראשון, א. מפני שאינו מודיע לכל מראש שהוא יוזיל את המחיר, ורק כשמודיע שמוזיל יש "השגת גבול". ב. בר מתא דכאן אינו יכול לעכב בר מתא מעיר אחר. ג. דינא דמלכותא דינא, והוא מרשה לכולם להדפיס. ד. הגאונים עמדו על דעת בעלי האומנות הדפוס, דניחא להו למיגזר בחרם על אחרים, ושישאר הזכות לראשון, שאם גם הם ידפיסו ישאר להם הזכות ולא ינזקו, ובלא זה ימנעו מלהדפיס, משא"כ במחזורים שיש להם קונים לרוב ואין חשש שימנעו מלהדפיס. ה. מכיון שיש מדפיסים גויים שאינם שומעים לקולינו, א"כ אם נאסור ליהודי אחר מלהדפיס אנו מפסידים את השני בלא תועלת למדפיס הראשון.
2. אם הראשון כבר גמר למכור ספריו לפני תום הזמן, ודאי שהחרם בטל, שהרי לא שייך הטעם שיהיה ניזוק, מאחר והוא כבר הרויח עבור טרחתו.
3. חרם בכתב אינו חרם כמו ששבועה בכתב אינה שבועה.
פתחי תשובה [יור"ד סי' רלו]
1. דעת ה"פרשת מרדכי" הנ"ל: שחרם בכתב אינו חרם, ואחר שנמכרו הספרים החרם בטל.
2. דעת ה"תפארת צבי": שהוי חרם, אבל אם כבר נמכרו הספרים בטל החרם אף שעדיין הוא תוך זמן שגבלו הרבנים.
3. דעת מהר"ר אפרים זלמן מרגליות: שאף אחרי שנמכרו הספרים עדיין יש לו זכות עד תום הזמן.
שו"ת חת"ס [חו"מ תשו' מא]
משיג על הגאון ר' מרדכי בנט בתשובותיו הנ"ל "פרשת מרדכי"
1. ודאי הוא שאין רב יכול לגזור על מדינה אחרת שיש שם חבר עיר, אבל עיקרם של ההסכמות הוא מחרמי קדמונים מכל הגאונים כחרם השידוכים וחרם חזקת הישוב וכדומה, על כל ישראל בכל מקום שהם, אך מפני שאין כל האופנים שווים, לכן צריך לחדש את החרם על כל ספר.
2. אין שייך בזה דינא דמלכותא דינא אם ידפיס המדפיס הזה או אחר, וא"כ ודאי שלראשון יש זכות קדימה.
שו"ת חתם סופר [תשו' עט מוסיף על התשו' הנ"ל תשו' מא]
1. נמצינו למדין שאין רשות לשום מדפיס ישראל לקבוע בדפוס במשך זמן החרם הראשון, אפי' יהא מדפיס מן העמים שאינו שומע לחכמי ישראל, ועוד אפי' גזר המלכות שלא להביא ספרים מחוץ למדינה לתוך מדינתו.
2. בשארי מדפיסים כ"ש במי שהוציא דבר חדש, ובתנאי שלא יהי חידושי תורה ופסקי הלכות, שאסור ליטול שכר וליהנות ממנו בעוה"ז, אבל מגיהי ספרים ופוסקי טעמים דמותר ליטול עליהם שכר, וכגון החכם השלם מו"ה ואלף היידנהיימר שכילה כמה זמנים בהגהת הפיוטים ולתרגמם בלשון אשכנז, קבעו לו שכרו למינקט ליה שוקא, שיהיה מדפיס וחוזר ומדפיס, למשך כ"ה שנים, ואין להשיג גבולו.
שו"ת משיב דבר [או"ח סי' כד]
1. חידושי תורה של אדם הם שלו שניתן לו במתנה, ויכול להורישם וליתנם למי שירצה, אך אין בכוחו ורשותו לאבד אותם לגמרי, שהרי מצוה הוא ללמוד וללמד לאחרים ולא לכבשם לעצמו.
2. לפי"ז מי שאמר לבניו לא להדפיס תשובותיו אין חייבים היורשים לשמוע בקולו.
שו"ת מחנה חיים [ח"ב חו"מ סי' מט]
1. שייך גזילה בחכמה.
2. לכן המתלבש בתורת חבירו ולא אמר בשם אומרו הוא גנב, הגם שזה נהנה וזה לא חסר, ושיש מקום לומר שבכתיבה בלבד לא הוי כאמירה.
3. גם על גניבת תורת חבירו יש תשובה, שאם הוא ת"ח - יתמנה פרנס על הציבור, ואם אינו ת"ח - כמעט אין רפואה למכתו.
שו"ת מהר"ם שיק [יור"ד סי' קנו]
משיג על ה"מחנה חיים" הנ"ל, ומוכיח: 1. שאין גזל בדבר חכמה. 2. האומר משמו מה שחידש ת"ח אחר - עובר איסור משום "מדבר שקר תרחק" או משום גניבת דעת, ושבירושלמי משמע שעל ידי זה גורם טעות בדין.
שו"ת שם אריה [חלק א' חו"מ סי' כ']
1. יסוד ושורש ההסכמות על הדפסת ספרים [של מוציא לאור ספר ישן] הוא כדי שלא ירד אחד לתוך אומנות חבירו, ושלא ישיג גבולו, שלא לגרום היזק לבעל המדפיס, ושלא יהא שלוחי מצוה ניזוקין, ובאות ה' הוא מוסיף: שהוא מהטעם של "רשאין בעלי אומנות וכו'".
2. אין מוקדם ומאוחר בהסכמות, ולכן אם שניהם קיבלו הסכמות בשווה - לא שייך השגת גבול או יורד לאומנות חבירו כל ששניהם עדיין לא התחילו במלאכת הדפוס, וכל הקודם להדפיס זכה וזריז נשכר.
3. כששנים באים להדפיס בשווה אין ביד גדולי הדור להתיר לזה ולאסור לזה.
4. נמנו וגמרו גאוני עולם שאחרי שנמכרו הספרים הנדפסים, אין עוד איסור לאיש אחר להדפיס אף שלא נשלם עדיין הזמן שנאמר בהסכמות הרבנים, וזהו מפני שאין לו כבר היזק, ואפי' עומד וצווח שרוצה להדפיס לא משגיחים בו.
5. הסכמה שניתנה למו"ל בטעות, לא הוי הסכמה, ולכן אין איסור על מדפיס אחר מלהדפיס.
6. כשאחד קיבל הסכמה להוציא ירושלמי עם פירוש "פני משה" אין בכחה ואין בכח הרבנים לאסור על מדפיס ירושלמי אחר עם פירושים אחרים, וגזירתם בטלה.
7. הסכמות צריכים להיות מגדולי הדור רובם ככולם, ודוקא מגדולי הדור של מדינה זו ולא של מדינה אחרת, והאיסור רק על מדינה זו ולא על מדינה אחרת.
8. מי שקנה או שקיבל זכות מהמלכות להדפיס - אסור לאחר להשיג גבולו גם משום דינא דמלכותא דינא.
9. אין בכח רבנים לתת הסכמה לבטל דינא דמלכותא דינא ולאסור על מדפיס אחר שיש לו מקודם רשיון מהמלכות.
10. כשהמדפיס השני רוצה לעמוד לדין תורה בענין זכות קדימה, והמדפיס הראשון מסרב, מותר לשני להדפיס.
11. במקום שיש ספק למי יש זכות להדפיס, אין להחמיר מספק, ומותר לשני להדפיס, דנחשב לספק ממון ולא לספק איסור, ואזלינן לקולא.
שו"ת שרידי אש [חלק ג' סי'קכט]
המשיג גבול של מו"ל אין בזה משום גזילה, אלא הוא הציד דגים והוא מתקנת חז"ל, שאין עליו אפי' טענת מזיק, לפי שהוא היזק שאינו ניכר.
שו"ת אגרות משה [או"ח ח"ד סי' מ' אות יט]
1. מי שהקליט שיעור תורה למטרת רווחים וכותב "שאסור להעתיקו" - אסור לאחר להעתיקו שלא ברשות.
2. אסור להעתיק אף שלא שמעו ממנו במפורש.
3. אם העתיקו שלא ברשות הוי גזל.
4. בעל דברי תורה שאומר שלא יקליטו אותו, המקליט שלא ברשות אינו עובר משום גזל, אך עכ"פ יש איסור מלעבור על דעתו.
5. ובזה דוקא באומר אבל בסתמא אין איסור.
4. אין יכול לאסור לתלמידיו להקליט לצורך חזרת השיעור.
שו"ת מנחת יצחק [חלק ט' סי' קנג]
1. "זכויות מחברים" היא זכות ממונית העוברת בירושה, ואסור לאחר להדפיס בלא הסכמת היורשים, וכן היא דעת החפץ חיים.
2. מו"ל שיגע וטרח לתקן ולשכלל מכל הטעויות בודאי קנאו בשבח כלי.
שו"ת שבט הלוי [חלק ד' סי' רב]
1. מותר לצלם בלא רשות מאמר בודד מספר שמו"ל, ולחלק בין התלמידים שומעי השיעור, ואין איסור של "יורד לאומנות חבירו", אף שנמנע רווח מהמדפיס.
2. כל ההיתר רק מאמר בודד או עלים בודדים ורק במסגרת פנים בית הספר, אבל אסור לצלם עבור רבים וכ"ש את כל הספר, ואפי' במסגרת פנים בית הספר.
שו"ת יביע אומר [חלק ז' חו"מ סי' ט']
יש דין ירושה בחידושי תורה שירשו מאביהם, ויכולים לאסור את ההדפסה על כל אדם, הן מכח דינא דמלכותא דינא, והן על פי גזירת והסכמת מחברים והרבנים המסכימים לחיבור. [בנידון זכויות יוצרים אינו מכריע אם יש לנהוג כהשו"מ].
משפט שלמה [חלק ג' סי' י' ציטוט מהעולה מהאמור]
א. קם דינא פסקו של האג"מ, דכל שמגלה המו"ל [בספרים, בקלטות, בדיסקטים] דזכויותיו שמורות לו ואוסר על הלקוחות להעתיקם, הרי זה שעובר על כך פוגע באיסור גזל, לפי שהבעלים שיירו בעלותם בגוף החפץ לענין איסור העתקה.
ב. אומנם גם במקום שאין לאסור מטעם גזל גמור, וכגון שמעתיק מקלטת מועתקת, [דל"ש שיור בקלטת המועתקת לפי שגוף הקלטת השניה אינה שייכת למוכר], או באופן שראובן שמע הקלטת לעצמו, ובא חבירו שמעון ומקליט לעצמו. מ"מ אם מעתיק או מקליט לצורך מסחרי אסור הוא או משום תקנת הקהילות או משום מנהג הסוחרים, או משום דינא דמלכותא דינא, וכאשר האריכו בזה פוסקי דורינו.
ג. ואולם באופן שמעתיק לצרכיו הפרטיים ואינו מעתיק מגוף הקלטת שקנה אלא מקלטת מועתקת, או שמקליט מקלטת משודרת, [דבכה"ג אין לאסור מטעם גזל כיון שאינו משתמש בגוף הדבר של המו"ל], וכמו"כ יש מקום לומר שלא יאסר מטעם תקנת הקהילות באופן שכבר הוציא המו"ל את רווחיו, וגם מטעם מנהג הסוחרים יש מקום להקל מטעם שלא נהגו לאסור בכה"ג שאינו מעתיק לצורך מסחר, עכ"ז אין זו משנת חסידים ומידי ריח גזל לא פלט שמסייע למעתיקים או שעכ"פ מפסיד בפועל את המו"ל ויש לדונו כנבל ברשות התורה.
ד. מיהו באופן ששם את דעתו של המו"ל שאינו מקפיד אם מעתיק את הקלטת או חלקה, ומטעם שאינו מזיקו או מפסידו כ"כ, וכגון שכבר קנה קלטת ושילם עליה ורק מעתיקה לאחרת ע"מ שתשתמר אצלו לאורך זמן, בזה נראה דשרי למיעבד הכי, ומשום דאין כוונת המו"ל לשייר לענין זה.
ה. כמו"כ במצלם חלק מספרו ע"מ שיהא לו נוח ללמוד בו בצורה זו המצולמת ולא יצטרך לשאת את הגוף הספר למקום אחר, בודאי שפיר, ולפי שרכש את גוף הספר, וההעתקה שנעשית בכה"ג היא מטעמי נוחיות בלבד.
שו"ת וישב משה
ציטוט סוף סי' א'
א. אסור ליהנות מממון והוצאות חבירו אם הוא מקפיד ע"ז, אפי' חבירו אינו נהנה ממנו בלא"ה, ואם מחה בו צריך לשלם, ויש לפשר.
ב. ממונו שנהנה מממון חבירו שלא ע"י מעשה חבירו צ"ע אם משלם, והדעת נוטה שאם נפסד חבירו עי"ז ולא לקחו בתורת גזלן צריך לשלם חלק הנאתו, וצ"ע אם הבי"ד מוציאים מידו.
ג. נשתמש בחפץ חבירו והפסידו במקצת, נחלקו הפוסקים אם צריך לשלם כל מה שנהנה במטלטלין, וצ"ע לדינא.
ד. אם לקח רשיון על המצאתו יכול להפריע אחר שמחקה מעשהו בלי רשיון, ובפרט אם מזיקו שירא שמוציא סחורה שאינו טובה.
ה. כל דבר שמפסידו יוכל לעכב ע"י הממשלה וצריך להתחקות אחרי החק בזה, וכדי שלא יבוא לידי מסירות הבי"ד מעכבים עליו.
ו. שביתות הנוהגים ביארנו למעלה בהערה.
ז. שייר לעצמו זכות צ"ע אם שותף הוה, ונפק"מ לענין חמץ, ובכו"ע אם הרויח בדבר של חבירו וחבירו תובעו, צריך לשלם חלקו עכ"פ בהוצאות, ואם לקחו בתור גזילה תלוי בבי"ד שיקנסוהו, וה"ה בצילום ספר שחבירו יגע בזה - ומזה יתבאר גם לגבי הפטנטים ויתבאר בסי' ה' בעזהי"ת.
ציטוט סוף סי' ב'
א. מותר ליקח שכר על חיבור חידו"ת, והוא על ההגה והעתקות וכל הטירחא הכרוכה, אבל אסור ליקח שכר על עצם חידו"ת והדפסה שחייב בחנם.
ב. הסכמות על ספרים הוא בזמנם שהי' עניים וקונים מעט, ונתנו זכות לזמן מסויים, ואם מכר באמצע בטל זכותו, ובלי הסכמה לא מהני לרוב פוסקים שלא נהגו בכך, והיות שנתבטל בזמננו אכמ"ל בפרטים שנתבארו.
ג. העלנו שהמחבר והמו"ל מדי"ת זכותו הוא עד שירויח דיו שיהי' כדאי לו להשקיע על ספק ריוח, שירויח בו ומדפיס וחוזר ומדפיס עד שיגיע לידו כל ריוח זה.
ד. מיהו מדד"מ נתנו לו זמן נ' או עה שנה כפי השמועה, וצריך לברר החק אצל היותר מומחים, ואזלינן בתר הדד"מ.
ה. גם בפטנטים לכאורה הדין כמו בספרים, אבל זהו אם עושה ההמצאה מחדש, אבל להעתיקו הוא כצילום ספרים שאסור עד שישלם לו חלק ההוצאות כמבואר בסי' א' - מיהו בסימנים הבאים יתבאר עוד בזה.
ציטוט סוף סי' ג'
א. מותר ליקח שכר על חיבור חידו"ת, והוא על ההגה והעתקות וכל הטירחא הכרוכה, אבל אסור ליקח שכר על עצם חידו"ת והדפסה שחייב בחנם.
ב. הסכמות על ספרים הוא בזמנם שהי' עניים וקונים מעט, ונתנו זכות לזמן מסויים, ואם מכר באמצע בטל זכותו, ובלי הסכמה לא מהני לרוב פוסקים שלא נהגו בכך, והיות שנתבטל בזמננו אכמ"ל בפרטים שנתבארו.
ג. העלנו שהמחבר והמו"ל מדי"ת זכותו הוא עד שירויח דיו שיהי' כדאי לו להשקיע על ספק ריוח, שירויח בו ומדפיס וחוזר ומדפיס עד שיגיע לידו כל ריוח זה.
ד. מיהו מדד"מ נתנו לו זמן נ' או עה שנה כפי השמועה, וצריך לברר החק אצל היותר מומחים, ואזלינן בתר הדד"מ.
ה. גם בפטנטים לכאורה הדין כמו בספרים, אבל זהו אם עושה ההמצאה מחדש, אבל להעתיקו הוא כצילום ספרים שאסור עד שישלם לו חלק ההוצאות כמבואר בסי' א' - מיהו בסימנים הבאים יתבאר עוד בזה.
ציטוט סימן ה'
פרטי דינים רבים בפטנטים ובתכניות ובקלטות ובענינים שונים שנשאלתי בהשגת גבול השכחים טובא, ובסוף העתקתי חוקי הארצות בקצרה.
ואעלה כאן היוצא לדינא בענין הפטנטים [ואני מגלה דעתי שהיא דעת נוטה, כי באמת אין דבר ברור כו"כ בזה לענ"ד], הנלענ"ד בקצרה והמעיין יבחר.
מדי"ת הבי"ד מעכבין ואוסרים להעתיק פטנט וקלטת מועלת להציבור עד שירויח, כדי שיהי' כדאי לעשות העתקה, כמ"ש בסו"ס ב'.
ב. מה שאסור מדד"מ בחק ברור כמ"ש בסו"ס ב' - מעכבין אותו גם מדי"ת, והוא גזל ממש.
ג. באופן שאינו דד"מ ממש - אם סמך ע"ז שלא ישיגו גבולו, וכל הרוחים יהיו שלו ופרנסתו הוא מזה - מעכבים כל הבא ליהנות ממעשה ידיו, ומוציאים ממנו כל מה שהרויח, או משום דאמרינן שהוא שליח הבעלים כמ"ש, בסו"ס א', ואם יורד בתורת גזלן אולי קונסים אותו או משום דבפסיק חיותא מוציאים ממנו, כמ"ש בסי' ד'.
ד. אם אין אומנתו בכך רק עשה תכנית באקראי ואין ממפרנס מזה - אין בזה פסיק חיותיה, אבל טירחא וגזל מפני דרכי שלום יש בזה, כמ"ש בסי' ג', והבי"ד מעכבים כמ"ש הרשד"ם, מיהו אין מוציאים ממנו מה שהרויח, אבל הדבר נוטה שחייב לשלם חלק ההוצאות, כמ"ש בסי' א'.
ה. וכ"ז בתכנית או קלטת יהודית שישמעו לנו שלא להעתיקו וסמך דעתו עליו או שקל לתפוס המעתיקו ע"י הממשלה וכה"ג סמך עליו, אבל פטנט של גוים שקל להעתיקו ועיקר הריוח הוא לפי שרוב הסחורה נמצאת בידו, אין לאסור ודינו כדין מערופיא, שהבי"ד דנים לפי הבנתם, כמ"ש בד"ח סו"ס כ'.
ו. אם ירא שלא יצא שם רע על הפטנט על ידי המעתיקים אם יוכל למסרו לממשלה, יתרנו ע"י בי"ד, כמ"ש בסי' א' או שישלם לו חלק ההוצאות הכדאיים, לפימ"ש בסו"ס ב', או ימסרנו להממשלה, וזהו גם אם אין פרנסתו מזה, וק"ו אם פרנסתו הוא מזה.
ז. כ"ז להעתיקו לגמרי, וכן בצילום הפסד, אבל אם עלה בידו לעשות תכנית כזה - אם אין בזה דד"מ מותר להתפרנס מזה, וכן להדפיס הספר שנית, אם לא שהבי"ד יעשו בזה גדר ותקנה, כמ"ש בסו"ס ב'.
ח. אם עשה שינוי בההעתקה או ששיפרו - אם העיקר הוא המצאת המעתיק השני, יש לו ליתן להראשון חלק הוצאות שהיה לו על ההמצאה, אבל זהו רק אם הפסיד על ידו שלא יוכל להרויח כראוי, אבל אחר שהרויח כראוי אין שום חשש, כ"ה נראה מדינא, אבל כיון שדרך העולם הוא כן, הרי העמיד מעותיו ע"ס זה, ושרי כנ"ל.
ט. ואם הי' עיקרו העתקנת הראשון - צריך לשלם לו חלק בההוצאות, כנ"ל כעת לדינא.
י. אם המעתיק רצה ליתן לו חלק ההוצאות שהי' לו באופן המבואר בסו"ס ב' - יל"ע אם יוכל להפריע בידו, ונראה שאם אין פרנסתו מזה ואין בו דד"מ, אין לאסור, ובכ"ע אם שניהם יכולים להרויח מזה, וכבר מכר והרויח הרבה ומשלם כה"ג, שרי לכתחילה.
יא. אם הוא קלטת שיש בו זיכוי הרבים, וכן בכל דבר שהוא תועלת גדול לרבים - יש להבי"ד לגדור גדר גם להקונים לקנות מהגזלן, עפ"י המבואר בסי' ב', ובתנאי שהוא דבר השייך לחרדים, וגם בפטנט שהוא תועלת או שהקונים מזידים יש לאסור להקונים.
יב. כ"ז בתכנית יהודי שומתומ"צ, אבל בפטנט אינו יהודי או חפשי שאינו שומע לקול בי"ד, הגם שגם גזל אינו יהודי אסור ואסור להעתיק, וכידוע שיש גם חילול השם גדול בדבר, לא מצינו לחוש לתקנתו ולאסור להקונים לקנות וז"ב.
יג. אם אין שום ריוח להישראל במה שנאסור לקנות, כי כבר נפרץ הדבר ע"י גוים או חפשים, ולא יוכל למחות - אין בידינו לאסור, וכל זמן שלא אסרו הבי"ד קשה לאסור לקנות ממנו, חוץ מלקנות מהגנב עצמו, שאסור משום חולק עם הגנב, וכן כל זמן שעי"ז נוכל להפריעו לגנוב, אבל באינו יהודי וחפשי אין לאסור כלל, והבן.
יד. מיהו כ"ז העושה אותו ע"מ למכור, אבל העושה הקלטה לעצמו, הנה בזה לא שייך טעם דסי' א', שמחסרו במה שנהנה מזה, כמו שאין בעלי הירחונים וההוצאות השונות מעכבים על הקונים שיתנו לאחרים לקרותם, ומה"ט נראה, דלא שייך בזה שיור זכות דסי' א', דליכא אומדנא דלא חשיב הפסד כו"כ, ולא שייך דברי החת"ס סי' קעח שהבאנו שם, וטעמא דסי' ב' גבי ספרים שלא יהי' כדאי להמתכנן לעשותו ל"ש בזה כמובן, ולא שייך גם לאסור מדד"מ, ולא שייך טעמא דסי' ג' שיורד לאומנתו של חבירו, וטעמא דסי' ד' דפסיק לחיותא.
טו. מיהו כ"ז אם הממציא ירויח כראוי, גם אם יעתיק כל הרוצה לעצמו, אבל אם ההעתקה הוא כו"כ בנקל עד שלא יהי' לו כדאי כל העמל באופן כזה, יש להבי"ד לגדור ע"ז, אם יש בזה תועלת להציבור, כנ"ל לדינא בכ"ז.
טז. ונשאלתי במו"ל ספרים כחומשים וגמרות שהמדפיס מדפיסם בקלטות כפי הנהוג עכשיו, ובדרך כלל אחר גמר ההדפסה הוא מוחק הקלטות או שהוא מוכרם להמו"ל כרצונו, אם המדפיס רוצה להשאירם לעצמו שידפיס מזה אחרים, והמו"ל מוחה מה דינו, ונראה ללמוד דין זה מדברי הנוב"י שהבאנו בסי' א', דכיון שחסר קצת על ידו, חייב לשלם מה שנהנה על ידו, וכן אם מוחה בידו שלא יקח משלו, והעליתי שיש לפשר, וה"ה אם לקחו בתורת גזילה מהנכון שהבי"ד יקנסוהו, ובכ"ע יש לפשר שישלם חלק הנאתו, הגם שבתורת השגת גבול א"א למחות בידו, דבספרים אלו לא נהגו בזמננו לאסור על השני, כמ"ש בסי' ב', הואיל שיש די קונים לכולם, וכן אין בזה דין סמיכות דעת, וכן חק המדינה אין בזה, אבל סו"ס יש לפשר שישלם חלק מחלק שנהנה כמ"ש.
וכמדומני שגם בחוקי המדינות שהבאנו להלן, יוצא שכה"ג צריך לשלם פיצויים ואכמ"ל.
והנה דרשתי בזה לפני הציבור בחוהמ"פ תשמ"ו, ונשאלתי בזה כמה שאלות אציין הנלענ"ד בזה בקצרה [והוא דעת נוטה ויש לפלפל בזה הרבה].
א. ציור או מין רקמה או שמלה שעשה אדם לעצמו - לא מצינו שום איסור להעתיקו אם אינו מתפרנס מזה.
ב. אבל ליקח החפץ בלי רשותו להשתמש לעשות ממנו העתקה אסור, אבל בדיעבד אין לאסור להשתמש בו.
ג. חידושי תורה או כל תועלת לתורה אין איסור להעתיקו גם בלי רשות, ונלענ"ד דה"ה נקודות וכל הקלת הלימודים.
ד. כ"ז כשאינו מתפרנס מזה, משא"כ במתפרנס, צריך לשאול שאלת חכם ונתבאר בסי' זה.
ה. סוחר דולרים שחור - אסור לאדם אחר להחליף בביתו להקונים והמוכרים, ומבואר עפ"י שיטת רש"י בסי' זה.
ו. אבל אצל ביתו שלא נכנסו עדיין - אין לאסור, וכן בבנק לענ"ד אין לאסור וצע"ק, אבל אם מעמיד לו בפרהסיא שלחן כה"ג אצל פתחו - יש לאסור, אבל אין מוציאים הריוח ממנו, אבל אם עי"ז מרבה עין עליו שיוכלו לתפסו - יש לאסור, והבי"ד יש לאסור גם להפרטיים לעשות כן.
ז. אם יש להמחבר כח לזרע זרעו - תלוי בדד"מ לענ"ד, ומ"מ בכת"י אסור כמ"ש בסי' ב', ועי' בבי"צ [חיו"ד סי' עה].
ח. למשוך הקונים ע"י ספוקלאציות שונות - אין איסור אפי' מפסיד עי"ז פרנסת אחרים, אבל אם פוסק פרנסתם לגמרי - להחת"ס אסור, ולהד"ח שרי, חוץ אם סמך דעתו שלא ישיג אחר גבולו, וכן עיקר, וגם לדידי' אם ראו הבי"ד שיש בזה חורבן - יש להם לאסור.
ט. למכור בזול להפסיד חבירו בכונה - אסור, ואם מוכר בזול ומפסיד וכונתו לטובת עצמו למשוך הקונים, צע"ג וקשה לאסור, אם לא שהבי"ד רואים בזה חורבן הקהל, הי' לי עוד בזה ונלאיתי עוד ואסתגר בזה.
העתקת חוקי הארצות מקוצר מאנצקלפדי' ומברטאניקא
והיות שדינים אלו תלוי הרבה בחק המדינה ובעיקר בחק הבנלאומי [אנטרנצינאל], ונזכרתי דברי הרמב"ם [סופי"ט קידוש החודש] וז"ל: הרי ביארנו חשבונות כל הדרכים, שיחי' הכל ידוע למבינים, ולא יחסרו דרך מדרכי התורה, ולא ישוטטו לבקש אחרי' בספרים אחרים, דרשו מעל ספר ה' וקראו אחת מהנה לא נעדרה, עכ"ל הזהב, וכבר הבאתי לעיל סי' א' דברי החמדת שלמה, ובסו"ס ד' דברי מרן הד"ח ודברי מרן זי"ע [סי' קמז], לכן טרחתי להמציא קטעי עיקרי החק, [ע"י ש"ב הרב גרשום הארפנס שליט"א ותשו"ח לו] באלו הדינים, שקרוי חק יוצרים, לתועלת המעיינים.
חק יוצרים הוא הזכות הבלעדית שהחק מקנה ליוצר יצירה ספרותית או אמנותית עצמאית, לפרסם להעתיק או לבצע בפומבי את היצירה [אם כבר פורסמה] או להעביר את זכותו או אחת הזכויות החלקיות הכלולות בה לאחר, הזכות עוברת גם בירושה.
החק באר"י מושתת על חק אנגלי שבשנת תרע"א, לא כל יצירות המחשבה מוגנות ע"י חק זה, המצאות יכולות למצוא את הגנתן בחק הפטנטים, אולם לא הוענקו זכיות רק למיצרים ולא למבצעים, אין החק דורש שיהי' היצירה בעל ערך, רק שיהי' עבודה עצמאית של המחבר, כגון ליקוטים קיצורים קטלוגים מסחריים, אף אם ערכם מועט, כותרות ליצירה אינן מוגנות בדרך כלל, יצירות אדרכליות, פיסול, ציור, מוגנות רק אם יש להם ערך ממשי, בניות טכניות כגשרים וכו' יכול להיות מוגנות, תצלומים תקופת הגנתם קצרה, גם דרשות - אם הוכן בכתב בקיצור - מוגנות.
מכלל היצירות המוגנות, חורגת היצירה הטכנאית זו שהועברה לקלטת או לפונגראף או לכל אמצעי מיכנאי אחר, שבאמצעיתו ניתן לחזור ולבצעה, תעשית התקליטים קיבלה הגנה נגד העתקת יצירותי' שלא ברשות, הן ע"י הקלטה מהקלטות הן מהשמעתם בפומבי, אולם יוצר יצירה שהוקלטה פעם אינו יכול למנוע הקלטות נוספות מביצוע חי של יצירתו ע"י יצרנים אחרים, בתנאי שישלמו לו תמלוגים [מתאים עם מ"ש בסו"ס א' ולעיל אות טז עפי"ד הנובי"ת סי' כד, וד"ל].
זכות היוצרים קיימת במשך חיי היוצר וחמשים שנה אחרי מותו, [מתאים מאוד לדברי מרן הרה"ק משינווא זי"ע שכתב בהסכמתו על ספר לשון הזהב שהבאתי לעיל](1) [או במשותף שאינו ניכר בכל קטע מי המחבר] אחרי מות אחרון המחברים, הרעיון של מתן הגנה צץ לראשונה בעת המצאת הדפוס, והם שתבעו מהשלטונות לחוקק חק, במאה ה18 [תק"ס תר"ס] נחקקו החוקים הראשונים, לפי חק תשי"ב נחוצה ציון שנת הפירסום ומקומו שם בעליו וציון האות © עכ"ל מקוצר.
ובבראטאניקא: [חוקי הארצות האנגליות - הועתק ללשה"ק ע"י אחד מאנ"ש הרוצה בעילום שם], חוקי הקופיריייט הראשונים הגבילו למדינתם לבד, חק הבנלאומי הראשון של בריטניא הגדולה הועבר בשנת תקצ"ח, [עי' בסי' ב' תדייק בזמנים ותראה ברור שלא נמצא על ספר שמקודם שנה זו זכות עולמית למחברים, וגם על ספר גבורת ארי לא כתב זאת], ורק בשנת תרנ"א הועברה תקנה זו בארה"ב שהגנה גם על מחברי ספרים שאינם מארה"ב, [עי' בבי"צ חחו"מ שהבאתי שם שנכתב בשנת תרנ"א שחקר ע"ז וכפיה"נ שהפרלמנטים דנו ע"ז], יחסי הקופירייט האנטרנאציונאל מנוהלים לפי חוקים משותפים, איחוד ברן תרמ"ו הונהג בארבעים מדינות, ונתקן בתיקון רומא תרפ"ה בריסל תש"ח, ארה"ב אינה שותפת באיחוד ומוגנות, רק אם נדפסו גם באחד מהמדינות שבאיחוד, לכן מדפיסים עפי"ר גם בקנדה להבטיח זכות זה, הקופרייט הכלל עולמי התקבל בכ"מ בתשי"ב, ואין יחס בין ארה"ב מצרים טורקי' וכו'.
איחוד תרמ"ו הוא, למחברים או למו"ל בראשונה, באחד ממדינות האיחוד, אם מחבר ממדינה שאינה באיחוד מדפיס במדינת האיחוד רשאים להגביל הזכות למדינתו, ההגנה בחוק רומא כולל כל פרודוקציא בשטח הספרים, חוברות, דרשות, ציורים, אדרכליות, גראפיקא, תוכניות וכו' וכו', כולל גם בצורות מעובדות, ריפרודקציות [דהיינו] צורה משתנית של ספרים ליקוטי ספרים או עבודות שונות, תיקון בריסל [תש"ח] כולל סימטרוגפיות ועבודות צילום, וגם בצרכי תעשי' במדה שהחק המקומי מרשה זאת, תיקון רומא השנוי' במחולקת הוא, שגם בלי קופירייט של המחבר אפי' העביר זכותו, נשאר לו זכות חיבור, ולהתנגד לכל קיצוץ או שינוי העבודה העלולה לפגוע לדעתו בכבודו ובפירסום שמו, אולם מתירה למדינות להחליט על התנאים וצורת הפיצוי לשמור על כך, [היינו שיש שמתירים אם נותן פיצויים].
חק בריסל מוסיפה שהזכות ימשך אחרי מות המחבר עד פקיעת הקופירייט [נ' שנה] לפי תיקון רומא, לעבודות שאינם צילומים, עבודות בעילום שם הוא אורך ימיו של המחבר פלוס נ' שנה, אולם מכיר שבחלק המדינות יוכלו לתת לעבודות הנעשים מועד קצר מזה, החק נ' שנה אחרי חיי המחבר ובארה"ב מ"ו שנה, ובשום פנים אינו יכול לעלות על זמן מדינת המקור, תיקון בריסל מתיר לחוקים הפנימיים לקבוע הזמן לעבודות פוטוגרף סינמטוגרף, וקובע מועד נ' שנה למחבר בעילום שם או בשם מושאל ויש ספק בזהותו.
כן יש זכות על תירגומים, על מאמרי עיתונות אין הגנה, עניני דת יכולים להעתיק בעתונות, אלא אם נאסר במפורש, אולם חייב לציין המקור, להפיץ ע"י אלחוט או כל מיני חוטים יש זכות לכל מדינה לקבוע, בתנאי שהמחבר יקבל פיצויים בחק בריטני' ועוד, עיבודים סידורים או שינויים אחרים או קלטות לניגונים, להמחבר הזכות הבלעדית לאישור הקלטות, והמדינה אינה רשאית לפגוע בזכות המחבר אלא אם יקבל תשלום הוגן, להמחברים הזכות המוחלטת לאשר הוצאת פרטים שיווקם והצגתם, עכ"ל מקוצר.
ולא באו כאן פרטי החוקים, ולפימ"ש הד"ח לא אזלינן בתר פירושי העו"ד כלל רק לפי החק הברור, ונלאיתי להאריך עוד בזה, תן לחכם ויחכם עוד.
שו"ת מנחת צבי הלכות שכנים סי' יח
ראובן חיבר ספרים על סדר נזיקין שמהם הוא ובני ביתו מתפרנסים, ולכן הוא יכול ללמוד תורה ללא הפרעה, או שהמציא המצאה חדשה ששוה כסף רב, ורוצה שמעון לצורך פרנסתו להדפיס את הספרים או לפרסם ברבים את המצאת ראובן, ללא נטילת רשות ממנו או מבאי כוחו, ומחמת זה יגרם לראובן הפסד או מניעת ריווח. ושמעון טוען: כיון שלדעתו רק על פי חוקי הערכאות אסור לו לעשות כן ועל פי דיני תורה נראה לו שאין כל מניעה, לפיכך אין כח לבה"ד למונעו ממעשיו. ולעומתו טוען ראובן: שמעשי שמעון אסורים גם על פי דיני תורה, הדין עם מי.
ובו יתבארו בס"ד בסעיפים: א) תשובת הרי"ף בהעתקת חידושי תורה בע"כ של מחברם. ב) החילוק בין תשובת הרי"ף לנידון דנן. ג) דעת הסמ"ע והש"ך בנפקד המעתיק מספר שהפקידו אצלו בע"כ של המפקיד. ד) היסוד הגדול של החת"ס בלקיחת "זכיות יוצרים", והבאת כמה מתשובותיו בנידון. ה) ביאור דברי החת"ס, וההוכחה שדבריו איירי ג"כ בהעתקה מספר שבעליו עדיין קיימים ומקפידים על העתקת ספריהם בלי רשותם. ו) הוכחה ליסוד של החת"ס מגדולי הדור שהסכימו על השו"ת חוות יאיר. ז) הבאת דוגמאות שכיחות שלדעת החת"ס ודעמיה, מותר להעתיק בע"כ של הבעלים. ח) הטעם למה יכול מגיד שיעור לאסור על הפצת שיעוריו כאשר לא נכתבו על ידו, או שעדיין לא הגיהם כראוי. ט) דברי תשו' "השואל ומשיב" שמסתמך על החת"ס, והוכחה שאינם תואמים לדברי החת"ס. י) הביאור למה לא דומה נידון דנן למחלוקת הראשונים בשליח שנהנה מהממון של המשלח, וכן שלא דומה לדברי הנוב"י בתשו' חו"מ ח"ב סי' כ"ד. יא) הטעם למה אי אפשר להשיג גבול ת"ח המדפיס את ספריו או ספרים של אחרים, שמחמתם הוא מתפרנס ויכול ללמוד יותר תורה. יב) ביאור האיסור להשגת גבול "בזכויות יוצרים" בחו"ל מטעם דינא דמלכותא, משא"כ בא"י. יג) ביאור האיסור להשגת גבול בא"י "בזכויות יוצרים" מטעם מנהג הסוחרים, והגדרתו בדיני התורה. יד) ההבדל אם האיסור להשיג גבול "בזכויות יוצרים" הוא מדין תורה. או בגלל שזה מנהג הסוחרים. טו) הטעם למה א"א לאסור מצד מנהג הסוחרים העתקות או הקלטות שלא לצורך מסחרי. טז) הטעם למה מועיל מנהג לחייב אפי' שלא התכנסו האומנים או בני העיר לקובעו. יז) הטעם לאיסור השגת גבול "למוניטין" דהיינו - קריאת שם דומה למוצר או למוסד בשם הקיים כבר לאותו דבר. יח) האפשרות לעשיית תנאי במכר לצורך מניעת העתקות אפי' שלא לצורך מסחרי והטעם למה לא נעשה. יט) האפשרות לעשיית שיור במכר לצורך מניעת העתקות, אפי' שלא לצורך מסחרי. כ) ביאור המקרים שלא יועיל בהם שיור. כא) הטעם למה אסור להקליט שיעור של רב או אדם בזמן שהוא שר, אם הם מקפידים על כך כאשר הדבר נעשה בביתם, או באולם ששכרו. כב) הטעם למה לא מועיל כתיבת "כל הזכויות שמורות" וכדומה, לעשיית שיור במקח. כג) כהטעם למה לא ראוי לכל ירא שמים להקליט או להעתיק בניגוד לרצון המוציא ללאור, אפי' שלא לצורך מסחרי. עכ"ל.
הדינים היוצאים
1. אסור לקחת ספר של חבירו בלי רשות ולהעתיק משם דברי תורה ע"מ להפיצם והעושה כך עובר משום גזילה מחמת לקיחת הסףפר שהוא דבר שיש בו ממש. [המקור הוא משו"ת הרי"ף], ואין תועלת בקיום המצוות הבאות על ידי עבירה.
2. הקונה ספר ומעתיק או מצלם מהספר ע"מ להפיצם ברבים אינו עובר על גזילה, כיון שמעתיק ומצלם מהספר שקנה ואין בו קניני גזילה, ומה שלוקח מהמחבר את הזכות לצלם ולהדפיס, הוי דבר שאין בו ממש ולא הוי גזילה.
3. ברמ"א נפסק: המפקיד ס"ת אצל חבירו עם הארץ - אסור לקרוא בהם ולהעתיק משם, אבל אם הפקיד אצל ת"ח - מותר לקרוא ולהעתיק, דעל דעת כן הפקיד אצלו.
4. אם המפקיד גילה דעתו שהוא מקפיד שגם הת"ח לא יקרא בספרים ולא יעתיקם, לפי הסמ"ע - אסור לת"ח להעתיק, ולפי הש"ך - מותר להעתיק. אך אין ראיה שהש"ך מתיר אף באופן שמעתיק למטרת רווחים.
5. יש להוכיח מהחתם סופר שאין "זכויות יוצרים" למחבר ספר.
6. כל האיסור להדפיס ספרים ולהעתיק מקלטות הנמכרות בחנויות הוא רק מדין השגת גבול, אבל לא מדין זכויות יוצרים, הואיל והוי דבר שאין בו ממש.
7. בעל החידושים יכול לעכב על אחרים להדפיס את חידושיו, כאשר הוא חושש שלא ידקדקו בכתביו ויוציאו אותם עם שגיאות ובלתי מוגה כראוי.
9. בספרים ובקלטות שאינם צרכי מצוה, מעיקר הדין מותר לכתחילה להדפיסם ולהעתיקם, אפי' אם המוציא לאור עדיין לא קיבל את השקעתו, אך בתנאי שלא יוזילו את המחירים למצב של ברי היזקא למוציא לאור הראשון, שאז לכו"ע אסור מדין מזיק.
8. המדפיס ספר עם חידושי תורה שלו או של אחר ופרנסתו ממכירת הספרים - אסור לרדת לאומנותו אפי' אם קיבל את השקעתו, ולא בגלל התקנה אלא שיש חיוב לסייע לת"ח ד"נקיט להו שוקא".
10. קיי"ל שבחוץ לארץ אמרינן "דינא דמלכות דינא", והוא מדאורייתא אף בדבר באין בו ממש, והואיל וישנו חוק בכל המדינות בעולם שאסור להשיג גבול אדם שהמציא המצאה או כל יצירה, ומאחר והדבר נעשה לתועלת כל בני המדינה כדי שיהיה מסחר הוגן יותר, לכן אסור להעתיק בחו"ל מכח "דינא דמלכותא דדינא", אבל בארץ ישראל מקובלנו שלא אמרינן "דינא דמלכותא דינא".
11. בארץ ישראל יש לאסור להעתיק או לצלם ספר וכן להעתיק קלטות, מצד שנתפשט "מנהג האומנין" שלא להעתיק או לצלם יצירה של אחר, וכן לפי המנהג שייך ירושה בזכויות יוצרים או למכור זכויות אלו, ומהני אפי' שאין בהם ממש.
12. והואיל וכל האיסור הוא מצד שנתפשט "מנהג האומנין", ולכן במקום שהעם מעתיקים קלטת או קלטות מסויימות או שמצלמים מספר מסויים מספר דפים לצורך שלו או לצורך בית ספר מסויים, אין בזה איסור אף אם יש חוק האוסר זה, ד"המנהג" נקבע רק אם בני המדינה נוהגים כך.
13. "מנהג סוחרין" יש על "מוניטין", והמשתמש ב"מוניטין" של הראשון גורם לו היזק, והוי ברי היזקא - האיסור לשני להשיג גבולו לצורך מסחר הוא מדין תורה. ואין חילוק אם ה"מוניטין" בדבר מצוה או בדבר רשות.
14. מו"ל של קלטת או ספר, יכול לאסור על אחרים להעתיק אפי' למטרות שאינן מסחריות בשני אופנים: א. על ידי תנאים - העובר על התנאים גורם שהמכר מתבטל. ב. על ידי שמשייר לו בעלות בספר או בקלטת לצורך העתקת מהיצירה.
15. בכתיבת "כל הזכויות שמורות" אין מונח בזה "תנאים" הואיל ולא נכתב בגדרי משפטי התנאים, ורק אם פירש בזמן המכר את התנאים הוי מכירה בתנאי.
16. המקפיד שלא יקליטו אותו או מקפיד שלא יכתבו את שיריו, אם הוא נמצא בביתו באולם ששכר - כל העובר על רצונו עובר על איסור גזילה, שמשתמש בבית בניגוד לרצונו, ואם מעתיק לצורך מסחרי הרי הוא גם עובר על איסור הנובע מ"מנהג הסוחרין".
17. כל החפץ ללכת בדרכי הבורא ית"ש - חייב להמנע מכל עשיית דברים שהם בניגוד לרצון בעליהם, אפי' כשאין במעשהו איסור גזילה או איסור מתנאי בית הדין.
דרכי חושן חלק א'
בדין זכויות יוצרים על המצאה שלו וחידושי תורה עצמיים
א. נחלקו הפוסקים בהגדרת זכותו של הממציא או מחדש חידושי תורה, יש מהם שפירשו שחשיב כבעלים והם: השואל ומשיב, עמודי אש, מחנה חיים, אג"מ, הנצי"ב בשו"ת משיב דבר.
אמנם יש הסוברים שאין כאן מושג של בעלות ואין איסורו אלא משום השגת גבול: א) הקדמונים שהסכימו לספרו של רבינו אליהו בחור בשנת רעט, ב) חידושי הרי"ם במכתב בשם רע"א, ג) חתם סופר הרי"ם במכתב בשם רע"א, ג) חתם סופר, ד) ר' מרדכי בענט, ה) שערי דעה.
ב. ומלבד שנ' שאין המשקל שווה והמתירים הם עמודי עולם, והדבר יצא מכלל ספק ואין מהמחמירים מי שראוי לחלוק על הרע"א, וכן לא על הקדמונים והרי אף אם היינו נוקטים הדין לספק יש לצדד שנידון כספק ממון ולקולא. וכמש"כ בשו"ת שם אריה, אלא שנידונו שם המדפיס דבר של אחרים שאין נידון בעלות, אבל גם בספק בעלות, כיון שלא ברור מי המוחזק, אפשר שיש לחלק, ועכ"פ סגי בטעם הראשון להקל, וכדומה שזו דעתם של הגאב"ד הגר"נ שליט"א וכן דעת מרן הגרד"ל שליט"א.
ג. בארץ ישראל לא שייך לאסור משום דינא דמלכותא דינא וכידוע. אבל יש מקום לאוסרו מחמת המנהג שנהגו בו, לכתוב בכל ספר כל הזכויות שמורות [ואין זה ברור, דאפשר דאינו מנהג עצמי אלא נוהגים כן מחמת הפחד מערכאות, ולא חשוב מנהג]. וכן איסור מצד הדין משום השגת גבול, וכמו שכ' הגה"ק בעל קהילות יעקב בקריינא דאיגרתא חלק ב', תשובה רטז. שיש בזה איסור השגת גבול. אלא שהנפק"מ בזה למעשה שמשום השגת גבול, אפשר לאסור רק בשני הגבלות א) שהראשון עוסק בזה למסחר, אבל אם אינו עוסק, אינו יכול למנוע מהשני להדפיס, שאין בזה השגת גבול. ב) וגם אפשר להתיר אף באופן שהיוצר, עוסק למסחר, אם בא השני להעתיק או לצלם לצורך עצמו שאיסור השגת גבול לא נאמר אלא במי שעוסק לצורך אחרים, אבל לא במייצר לעצמו, ובכה"ג גם לא שייך לומר מנהג שאין מנהג כזה.
ד. ואם הוא ספר חידושים בד"ת, כ' החת"ס שבזה לא שייך השגת גבול, מפני שאסור ליטול על התורה שכר וכעי"ז גם בשו"ת בית יצחק, ומסתמא בזה יש להחמיר כיון שרבו האוסרים.
ה. וכל שנחוץ לו לצורך לימודו, יש בזה היתר נוסף של לא יבוזו לגנב, אבל הוא מוגבל בזה שאיירי באופן שעצם השימוש בספר מותר לו.
ו. בדין של מה אתם בחינם, מסתבר, שהוא רק על עצם לימוד התורה, אבל אינו על הכנת כת"י לדפוס, כן הדעת נוטה [ועי' ענף ב' סק"ז, מש"כ בזה]. ואמנם נ' שגם אם רשאי ליטול שכר יש בזה - ברוב ההכנות שאין בהם חכמה מיוחדת - מחיר קבוע ואין רשאי ליטול יותר מהמחיר, [ודלא כשו"ת ברכת שלמה שהובא שם].
ז. ומטעם זה שאין מושג של בעלות א"כ מי שהמציא פטנט ומצווה לאבדו, אין חייבים לשמוע לו.
ח. ומי שהוציא קסטה או תוכנה של מחשב, ובא להעתיקו אחר לשימוש פרטי, א"א לאסור לעשות כן, אמנם למעשה צריך ישוב, שאלת חכם האם מן הראוי לעשות כן, לאכול פרי עמלו של חבירו, דמה דסני לך, לחברך לא תעביד.
ט. תוכנה שנפרצה לגמרי, וכל אחד מעתיקה, וכבר לא שייך שהבעלים ימכרו תוכנות חדשות, מותר לכ"א להעתיקה, דחשיב כיאוש, ואם לא נפרצה, מותר לו להעתיק לשימוש פרטי מצד הדין, ולהעתיק ולמכור אסור משום השגת גבול, ופשוט שכל כה"ג אסור לקנות ממנו דמסייע ידי עוברי עבירה.
י. קיבל מתנה קסטה מועתקת, באופן שאסור היה להעתיק, אם לא העתיקו במיוחד בשבילו אין לאסור להשתמש בו.
יא. נ' דלכו"ע, רשאי מייצר קסטה או תוכנה, להתנות תנאי, שאינו מקנה, אלא אם לא יעתיקו את הקסטה וכדיני התנאים, ואמנם פשוט דבכה"ג כל שלא עמד בתנאי, צריך המוכר להחזיר לו כספו, בניכוי תשלום הראוי עבור שימוש.
יב. יש לדון שתועיל גם שיור זכות ההעתקה, וצ"ב בזה.
יג. מי שמדפיס ספר, לצלם קטעים ממנו, ולהדפיסם בנפרד בדרך כלל שרי, שאין בזה השגת גבול של ראשון, אלא באופן שיש לתלות שרבים המעונינים בספר לא יקנו אותו בגלל ההדפסה השניה.
יד. בכלל יצירה חדשה, גם ליקוט מהרבה ספרים, אם הוא ערוך בצורה מיוחדת, המקלת על הלימוד, או מסודרת לפי נושאים וכו', וכמהלך החדש של הרבה ספרים בני דורנו. [ומקור הדין משו"ת שואל ומשיב].
טו. תרגום ספר, ראיתי מביאים מאג"מ יו"ד חלק ג', סימן צא. שאסור בלא רשות הבעלים, ואמנם טעם האיסור שם צדדי, דחושש לטעויות בהלכה או ללשונות שאינם ברורים, ולפ"ז בסוג ספרים שלא תהא בהם בעיה זו, יש מקום להתיר, אבל יש להעיר שכל זה כשישנו שוק של צרכנים שאפשר שיקנו בלה"ק, אם לא יהא להם תרגום, אבל אם המצב שאם יהיה תרגום יעדיפו אותו, יש בזה השגת גבול.
טז. במקום שיש איסור, משום השגת גבול, נ' שגם בזה, מהני ירושה, והיינו שבנו יכול לקדום לאחר בהדפסת הספר וכו', ואם יש לו שני בנים ואחד מהם לא עוסק בזה, רשאי השני למנוע אחרים, ומסתבר דלא תועיל רשות הבן השני לאחר.
יז. במקום שישנו איסור להעתיק משום השגת גבול, אם העתיק ונהנה פטור מלשלם משום דיני גזל, אבל יש מקום לחייבו על הנאתו וכדין זה נהנה וזה חסר. ואם העתיק מרכוש השני באופן שיש איסור גזל, ע' ענף ד' אות ב' שגם בזה יש לפוטרו.
יח. מחבר שהדפיס ספר, והספר נאבד לו ואין לו העתק, ונודע לו שטופס אחד, נמצא אצל אחר, ורוצה לכפותו שישאילנו לו, הנה מצד עיקר הדין אינו יכול וכמש"כ הש"ך שעצם השימוש אסור בלא רשות, אלא שאם בי"ד יחליטו שספר נחוץ לכלל ישראל ויש בו חשש ביטול תורה דרבים במניעתו, יוכלו לכפותו.
אבל כ"ז רק באופן שהמחזיק רוצה לשומרו לעצמו, אבל אם המחזיק רוצה להדפיס נ' שא"א למנוע ממנו דלא שייך כאן איסור השגת גבול כיון שהמחבר אינו מסוגל כעת להדפיס [וכ"ז דלא כברכת שלמה חו"מ סימן כד].(2)
שו"ת ברכת שלמה חו"מ סי' כד(3)
בענין זכות למו"ל ש"ס עם פירושים שרכש מגאוני ארץ למנוע מאחרים צילום והדפסת הש"ס לאחר הפצתו
א
התובעים רכשו בשנת תרע"ה המניות של דפוס "האלמנה והאחים ראם-ווילנא" והדפוס עבר לבעלותם הבלעדית, ערכן של המניות בשעתו עלו לסך שמונים אלף רובל, כעת הגישו קובלנא, כי הנתבעת מוציאה לאור ש"ס שהנו תצלום מש"ס ראם-ווילנא עם כל הפירושים הנספחים לו, וכי הצילום נעשה בתבניתו וצורתו המקורית של הש"ס.
ההוצאה לאור של הש"ס המקורי עם כל הפירושים נערך על-ידי "האלמנה והאחים ראם" אשר שילמו למחברי הפירושים כסף מלא, כן יצקו אות מיוחדת לצורך הש"ס, ועל כן לדעתם הזכות הבלעדית להוצאת הש"ס והפצתו בצורתו הנוכחית נשמרת רק לתובעים בעלי המניות, עתירת התובעים היא כפולה, להוציא צו מניעה להדפסת הש"ס והפצתו ע"י "פרדס", לחלופין אם הנתבעת מוציאה לאור ש"ס "ראם", עליה לשלם את התמורה בעד השימוש ברכוש הזולת, ביכלתם של התובעים למכור אותה הזכות להדפסת הש"ס לבעלי דפוס כמו "המסורה" אשר בארה"ב ו"אל המקורות" בישראל, ואכן התובעים באו על שכרם כשהוצא לאור ש"ס על ידי "המסורה" ו"אל המקורות", כדוגמת ש"ס "ראם".
ב"כ הנתבעת משיב: כי על השער של מס' ברכות ש"ס וילנא הוצאה שנת ר"מ פורסם איסור "שלא ידפיס איש ולא יוציא לאור כדוגמת ש"ס ראם-ווילנא עד עבור עשרים וחמש שנים מההדפסה הראשונה", ומאז כבר עבר זמן רב, התצלום נעשה כעת מש"ס שכבר נמכר ויצא מרשותם של התובעים, ואף אם התצלום נעשה מש"ס שטרם נמכר הרי דינו כהיזק שאינו ניכר, ועל כן יש לדחות את התביעה.
ב"כ התובעים מסכם תביעתו: כי האיסור שהוצא לעשרים וחמש שנים, הכוונה שלא ישיגו את גבולם באותה ההתעסקות של הוצאה לאור ש"ס ובאותה הצורה, אולם התביעה הנוכחית מתבססת על היסוד שהנתבעת נהנית מרכושם של התובעים כנ"ל וזה מלבד ההלכה של השגת גבול.
ב
ביה"ד הדן בענין זה עומד בפני שלש בעיות הלכה והן, א) זכותו של מחבר ספר, או בעל דפוס העורך ומסדר ומוציא לאור ש"ס עם מפרשים - בתבנית מיוחדת - אשר רכש ממחברים בכסף מלא, אם כחה יפה למנוע מאחרים תצלום הספר והש"ס, [התצלום נעשה מטופסי הספרים שכבר נמכרו] לאחר שהמחבר מכר את הספרים שהדפיס. ב) אם זכות הנ"ל כחה יפה לתבוע חלק מהרווחים ממדפיסי הש"ס מחדש באמצעות התצלום. ג) אם זכות הנ"ל כחה יפה גם לאחר שהדפוס חוסל, ובעל הדפוס אינו עוסק כעת בהדפסת ספרים.
השאלה העיקרית היא, מהי הזכות ומדת הבעלות של מחבר עורך, מסדר ומוציא לאור, בין כשהספר הנו פרי יצירתו שטרח ועמל בכחותיו הרוחניים, ובין כשהספר נרכש ממחבר, והנו רק עורך ומוציא לאור, ויתכנו שני פירושים, א) יצירה בחיבור ספר מעניקה למחבר זכות בעלות בלתי מוגבלת, והספר הנהו כנכס פרטי ששמו עליו תמיד, על אף שהספר נמכר בשוק, כי יתכן שהמכירה מתיחסת רק לשימושו של הספר, אך לא לעצם היצירה של המחבר, וכאילו שגלוי לכל שעל מנת כן נמכר הספר לאחרים שאינם רשאים להדפיס את הספר שנית ללא קבלת רשות מהמחבר. ב) יתכן, מאחר שהספר נמכר ועבר לבעלותו של הקונה ללא הגבלה, הרי מזכותו להשתמש עם הספר כרצונו וגם להדפיסו שנית, על אף התנגדותו של המחבר או המוציא לאור, אמנם זה ברור שכל עוד שהמחבר עוסק במכירת הספרים, על האחרים להמנע מהדפסת והפצת הספר שנית, מאחר שייגרם הפסד להמחבר, ודל מכאן "בעלותו על הספר", הרי איסור "השגת גבול" יש כאן, כשזה נכנס בהתעסקותו של הראשון, יהיה זה עסק אשר יהיה, אם חנות או הפצת ספרים, קיים איסור השגת גבול, כידוע.
שני פירושים אלה קובעים נפק"מ בהלכה, כשהגורם למניעת אחרים מהדפסה נובע מתוך "בעלותו של המחבר", הרי גורם זה מהוה עילה למניעת ההדפסה גם כשהמחבר אינו עוסק כעת במכירתו של הספר, כגון שמכר המחבר את כל הספרים, או שקיימת אפשרות להפיץ את הספר מבלי לפגוע בהפצת הספר על ידי המחבר, אך היות שהמחבר הנו הבעלים להדפסתו ולהפצתו, הרי המדפיס בלי קבלת רשות מהמחבר נתקל באיסור גזל, אולם אם הגורם הוא "השגת גבולו" של המחבר, הרי במדה שלא נגרם הפסד להמחבר אין מניעה להדפיס את הספר מחדש, למרות התנגדותו של המחבר.
ג
מובא: דעת ה"שואל ומשיב" המוכיח מה"הפלאה" שיש למחבר ספר חדש "זכות מחברים בלעדית", שהנו כרכושו הפרטי לתמיד, וש"החת"ס" לומד שלפי ה"הפלאה" אין זכות מחברים.
ד
מובא: שתי דרכים בפירוש שיטתו של "ההפלאה" ולקיים את דברי ה"שו"מ", ושדעת ה"בית יצחק" יצירתו של מחבר ספר אינה מעניקה לו זכות תמידית, אך יכול לעכב מכח "דינא דמלכותא דינא".
ה
מובא: שגם לדעת ה"בית יצחק" יתכן שיש למחבר זכות קודם הדפסה ראשונה, לעכב מאחרים מלהדפיס שנית כל שעדיין לא קיבל שכר פעולתו בשלימות, וכן אין זה מחובתו לסדר כתב יד ולהפיצו על פני תבל, והעמל והטורח שהשקיע בסידור כתב יד אינו מחויב לתת לאחרים בחינם, וועל כן מזכותו לעכב הדפסה כל עוד שהכתב יד לא ראה אור בהדפסתו.
ו
מובא: שמסתבר שכל אדם יכול לדרוש תשלום עבור הכנת כתבי יד, ודינו כחיוב לגבי רופא.
ז
מובא: שלדעת ה"תשב"ץ" ודכותיה ה"לחם רב" אפשר לפסוק הרבה עבור לימוד התורה שמלמד עם אחרים והלה מחויב לעמוד בחיובו, וזה דלא כמו שהסקנו למעלה והדבר צ"ע.
ח
לאור האמור בבואנו לבאר את הדברים של השו"מ והבית יצחק, אם כי קשה להכריע בין גאוני עולם, אבל תורה היא וללמוד אנו צריכים, אשר בנקודת הלכה אחת הם תמימים, בדעה כי למחבר כתב יד כל עוד שהכת"י לא יצא לאור והספרים טרם נמכרו, המחבר הנו הבעלים עליו, ומזכותו למכור את הכת"י ולעשות בו כחפצו וכרצונו כדין רכושו הפרטי, אלא לאחר שהספר נמכר, סובר הבית יצחק, כי מוכר בעין יפה מוכר ומכר את כל זכויותיו שהיה להמחבר, וגם מצווה ללמד בחנם, מאחר שכבר מכר את הספרים וקבל את רווחיו.... ומוסיף ומוכיח: שמה שאדם על רכושו הפרטי בכחו למכרו בתנאים מסוימים זהו אף להשאיר זכות גם אם אין בה ממש, ושלפי"ז להבית יצחק ולהשו"מ הסוברים שכתב יד הינו נכס פרטי של המחבר, מסתבר שלמבר נשארת זכות תמידית להדפסת הספר, ובמיוחד כאמור באם הודיע מראש שאוסר ההדפסה לאחרים. ואחרת מ"השערי דעה" הסובר שאין למחבר זכות ממונית בכתב ידו, ובמיוחד לאחר שהספר כבר יצא לאור, ומוסיף: שנראה שרבים חולקים על שיטת ה"שערי דעה".
ט
מבהיר ומגדיר את מהות "זכות מחברים" אם האחרים המשתמשים בזכות זו נגד רצון המחבר, דינם כגוזלים דבר לא להם והחובה להשיב את הגזילה, או שדינם כנהנים מנכס הזולת, שמחויבים לשלם עבור הנאה כדין זה נהנה וזה חסר, אף שאינו גובל עם דיני וגדרי גזילה.
י-טו
המשך להנ"ל ט', ומוכיח מהנימוק"י ושכן סוברים הגר"א, הנתיבות והמשנה למלך, שגזלן שגרם הפסד לחפץ הגזול חייב מדין מזיק, [אחרת מהראב"ד הסובר: שגזלן האומר "הרי שלך לפניך" אין עליו חיוב מצד מזיק], ומסיק: שמסתבר כי המעתיח מספר ומתכוון לגזול וגורם הפסד להבא מהנגזל ומחסר אותו, הרי מחובתו של הגזלן להחזיר את כל העתקים שהעתיק שלא ברשות ונמצאים תחת ידו, ואם נהנה יש לחייבו מדין זה נהנה וזה חסר לא מדין "גזילה" אלא מדין "מזיק".
טז
ממשיך לדון בדין המעתיק מספר בלא שהתכוון לגזול את הספר, ומסיים בזה הלשון: ...לאור הדברים האמורים שהחיוב לשלם הוא בעבור ההנאה, אלא באם לא חסר יש לכופו על מדת סדום, הרי ברור שאין שום הבדל אם החסר הוא באותו הדבר שנהנה או החסר הוא במקום אחר, סוף סוף מדת סדום אין כאן, מאחר שמרגיש בחסרון, בכל מקום שהוא.
מהאמור לעיל אנו יכולים להסיק מסקנא בנוגע לנדוננו, כשהנתבעת מדפיסה ש"ס דרך צילום, והתצלום נעשה מטופסי הספרים שכבר נמכרו, ואינם גוזלים חפץ ממשי של התובעים, אשר יהיה שייך עליו דיני גזילה, יש לדון אמנם אם יש מקום לחייבם מטעם "זה נהנה וזה חסר", אבל לא מצד "דיני גזילה", באשר אין בנדוננו כל תנאי וגדרי הגזילה, ואינם אלא כשמשתמשים בנכס הזולת הנשאר באותו הרשות ללא קניני גזילה.
יז-כא
דן בדברי השו"ת דברי מלכיאל, ובדין השבת הגזילה כשתוקף ע"מ לגזול וכשלא ע"מ לגזול, באופן שהחפץ עומד להשכרה וכשאינו עומד להשכרה, לענין חיובי השבת תשלומי השתמשות בחפץ.
כב
מביא את הנוב"י, וכותב: שמסקנת הדברים, לאור כל האמור ב"עמודי-אש" וב"דברי מלכיאל", ודבריהם נתמכים על המסקנא של הנוב"י הנ"ל, עלינו להגיע למסקנא כי לבעל הדפוס או למחבר ספר חדש, נשארת זכות תמידית בלעדית להדפסת ספרו, ואף לדעתו של ה"בית יצחק" החולק על ה"שואל ומשיב", הבהרנו לעיל כשהספר נמכר בכפיפות לתנאי מיוחד שאחרים לא ידפיסו אותו הספר בצורתו ובתכנו, יתכן שגם ה"בית יצחק" סובר כדעת השו"מ, ואכן למעשה הגיע למסקנא, כי מטעם "דינא דמלכותא" על האחרים להמנע מלהדפיס ספר ללא רשות המחבר.
מן המפורסמות כי "האלמנה והאחים ראם" הם אשר שקדו בטיפוחו ושכלולו של הש"ס ולהוציאו לאור בהידורו בצורתו ובתבניתו המשוכללת, הם אשר לא חסכו עמל לחפש אחר כתבי יד של הראשונים, ולעטר את הש"ס בפירושים שונים, החל מהראשונים עד לפירושים של גדולי הדור שהיו בזמנם, מהם רכשו את הפירושים בכסף מלא, על כן ברי שהזכות הבלעדית להדפסת הש"ס נשארה גם לאחר מכירת השסי"ם ל"האלמנה והאחים ראם" ולכל הבאים אחריהם, ואחרים המתימרים לחקות הוצאת הש"ס דרך תצלום מהש"ס המקורי, עליהם לשלם כדין נהנה מנכס חבירו, וכאמור נידון דידן אנו דנים בקל וחומר מנידונו של הנוב"י הנ"ל, אם כי הגאון ר"ב פרנקל בהגהות על הנוב"י הרבה להשיב על מסקנתו של הנוב"י, אך כל זה בנוגע לנדון הנוב"י, ברם בנדוננו אין חולק כי הזכות הבלעדית על ההדפסה נשארה ל"האלמנה והאחים ראם", והמדפיסים ללא רשות מחויבים לשלם כדין "זה נהנה וזה חסר", שהרי לבעל הדפוס נגרם הפסד כשאחרים מדפיסים עוד ש"ס, ואם כי אין כאן "השגת גבול", אבל הפסד יש כאן, כמו שכתב הנוב"י, ומגלגלין עבור כל ההנאה בעד השימוש ברכוש הזולת.
אכן כל זה אמור כשהדפוס על מכונו ותילו ובעלי הדפוס ממשיכים בהוצאת הש"ס לאור, אך שונה הדבר לכאורה בנדוננו כשהדפוס כבר חוסל והושמד בשעת מלחמת העולם, וזאת יש לציין בצער רב, כי לפי השמועות מכונות הדפוס והאותיות רותכו ליצירת כלי נשק, על ידי הרשעים ימ"ש, ובעוד שהאותיות נוצרו למען הביא אור לעולם, השתמשו בהן ליצירת כלי משחית, ושעל כגון זה נאמר "אי סייפא לאו ספרא", והצער הוא כפול, מאחר שהתובעים בשעתם השקיעו סכום עצום מתוך כוונה טובה וטהורה, אך ורק להציל את הדפוס שעמד אז בסוף מלחמת העולם הראשונה בפני העברה לידים זרות נכריות, ואמנם הושגה המטרה הק' לשעתה אך לא לעתיד לבא, ובמלחמת עולם זו האחרונה, פקד אותם זעם האויב ונסתם הגולל על דפוס שהיה מתנוסס לתפארה בעיר וילנא המעטירה, ומאחר שהדפוס הושמד והתובעים אינם עוסקים כעת בהוצאת ש"ס לאור, הרי אינם חסרים כלל וכלל.
כג
מובא: שאכן יש לציין כאן דבר נוסף, מאחר שיד האויב השתלטה על הדפוס בשעת כיבוש עיר ווילנא על כל שללה, הרי יתכן שקנה האויב את הדפוס וכל אביזרייהו מדין כיבוש מלחמה ובעלותם של התובעים על הדפוס נפקעה מאליה.
אמנם זה ודאי ברור, [ואכ"מ לדון בזה אם דינם של הכובשים כדין כיבוש מלחמה או אינם אלא מעשה שוד וגזל, וראה פסקי דין כרך א' עמוד קע"ח שכבר דנו בזה]. כי אם אמנם שעצם הדפוס נלקח כשלל האויב, אבל זכות ההדפסה של הש"ס לא נשלל מידי התובעים, באשר זכות זו אינה קשורה באופן ישיר להדפוס המקורי, אלא בכל מקום שהתובעים נמצאים מזכותם להדפיס ש"ס מעין זה, אם על ידי תצלום או באיזו שהיא צורה אחרת, כך שזכות זאת לא כבשו האויבים כלל וכלל. ועיי' ב"חוט המשולש" [ח"ד לספר התשב"ץ טור א' שאלה כ"ד], שדן בשאלה הנוגעת לכבוש מלחמה, ומסקנתו תשמש כיסוד לעניננו, מעשה שאירע כשלכדה עיר וכו' וכל היהודים היו לבז ואין מציל וכו', יהודי אחד קנה מהם ספרים וכו', תבעוהו בעליהם להחזירם להם כו', והקונה משיבם: כיון שקניתי מיד השבאי איני חייב להחזיר וכו', אבל כדדייקינן נראה, דגם בשבי ומלקוח יש לחלק בין ספרים למידי אחריני לענין אותו המותר ששוין הספרים יותר ממה שקנאם הישראל, דאותו המותר מעולם לא זכה העכו"ם בכח השבי, דלא קנה אלא מה שידע ונתכוון לקנותו, והרי העכו"ם השבאי לא קיים ליה בערך הספרים יותר מכדי דמיהן נייר חלק וכו', וכיון דאותו המותר וכו' לא זכה מעולם מכח החזקה דמלחמה ואין הבעלים מתיאשים כו', ע"כ.
מסקנת הדבר שהשבאי קונה מדין כיבוש מלחמה את השלל אשר כוונתו לקנות, וכשכוונתו לקנות את הספר לנייר באשר אינו יודע את התוכן ואת ערכו, נשאר המותר לזכות הבעלים. ואם כי יש בדבריו חידוש גדול, אך ראויים הדברים שיצאו מפה קדוש, ועל אחת כמה וכמה בעניננו, שאף אם נחליט שהדפוס נכלל בתוך השלל של כיבוש מלחמה, אבל בשום אופן אין לכלול בתוך הכיבוש את "זכות ההדפסה" של התובעים, באשר זכות זו לא כבשו ואינה ניתנת לכיבוש, [עיי' גם בשטמ"ק ב"מ כ"ד תשובה מהר"י מיגש, בענין ששדדו מישראל כל רכושו ובתוכם היו ספרים והמלך מכר הספרים ליהודים].
כד
נחזור לעניננו, כאמור שאין התובעים חסרים כעת כלל, על כן יש לבחון דבר זה לפי ההלכה, אם יש ממשות בטענת התובעים, שנגרם להם הפסד וחסרון עי"ז שקיימת בפניהם דרך להתקשר עם בעלי דפוס, והיו באים על שכרם, שכן עשו כבר עיסקא כזו עם "המסורה" ו"אל המקורות"....
כה
וכאן עלינו לדון בכל הצדדים והאפשריות במקרה דנן שהתובעים יכולים להשתמש ולהנות מרכושם, ואם נידון דידן הולם את ההלכה הנזכרת של הרמ"א. לכאורה התובעים בנדון דידן אינם משתמשים כעת עם הזכות שיש להם להדפסת הש"ס, ואינם עומדים כעת להשתמש בזכות זו, באשר הדפוס הושמד וחוסל, ואם כי יתכן שקיימת אפשרות לכונן דפוס מחדש ולהחזיר את העטרה ליושנה, אבל כל זה הוא בעתיד רחוק, וכעת לא נגרם להתובעים הפסד במאומה, ובנוגע לטענה: שהיכולת להתקשר עם בעלי דפוס ולקבל פיצוי כמו שהוסכם בינם ובין דפוס "המסורה" ו"אל המקורות", ואכן טענה זו היא לכאורה בעלת משקל וראויה להתעכב עליה, אם כי יש לומר גם לאידך גיסא, מאחר שלפי ההלכה הזכות של התובעים קלושה, הרי גם בעלי דפוס אחרים כשישתתפו עם התובעים לא יעניקו להם זכות יתר, כי מצד הדין הרי יש מקום לומר ש"כופין אותו על מדת סדום", א"כ הדבר חוזר חלילה. כי "המסורה" ו"אל המקורות" שהסכימו לתת פיצוי להתובעים, עשו זאת מתוך העדר ידיעה שהזכות של התובעים למניעת ההדפסה היא קלושה, ואם מצד הדין אין זכות להתובעים לעכב את ההדפסה וביה"ד יתן החלטה על כך, הרי ממילא אף אחד לא יסכים לתת פיצוי להתובעים, אמנם מאידך אין להתעלם מזה, כי סוף סוף נשאר לתובעים זכות, והרי זו תשמש כקנה מדה בקביעת ההלכה ולדון בזה כ"זה נהנה וזה חסר", ועלינו לקבוע את הענין מבחינת ההלכה.
כאמור לעיל לדעת ה"נוב"י" הלכה זו שכתב הרמ"א, ה"מ בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות נאמרה רק לשיטת הרמב"ם, כי לדעת הרא"ש בכל אופן שהוא יכול אדם לעכב שהלה לא יהנה מנכסיו, אף שגם הוא אין לו כעת הנאה מנכסיו, ואם נימא כן, הרי לכאורה בנדון דידן, אף כשהתובעים אינם יכולים כעת להשתמש ברכוש שלהם ולהדפיס ש"ס, אבל מכיון שהבהרנו לעיל שזו היא זכותם הבלעדית, הרי לפי שיטת הרא"ש יכולים למנוע מאחרים את ההדפסה ע"י צילום הש"ס מחדש, אולם לשיטת הרמב"ם אין לכאורה מקום לעכב מאחר שהבעלים בעצמם אינם יכולים להנות מרכושם, אכן טרם נקבע שנדוננו קשור לפלוגתא של הרמב"ם והרמ"א, וגם יש לעיין בדברי הרמ"א אם לא נאמרו לדעת כלם, באשר קצת קשה לומר, שהרמ"א מסיק להלכה כדעת הרמב"ם, בעוד שבסימן קע"ד הביא את הפלוגתא של הראשונים ולא הכריע את ההלכה.
כו,כז
שאין כופין על מדת סדום.
כח
...בנוגע לנדון דידן שאמנם הדפוס אינו קיים, והבעלים דאז אינם עוסקים כעת בהדפסה, אבל מאידך גיסא קיימת בפניהם דרך לנצל את זכותם להדפסת הש"ס, ויתכן שימצאו בעל דפוס אשר יאות לשתף אותם בתנאים נוחים, ויעניק להם זכות יתר מאשר שותף רגיל, היות ויקח בחשבון את ההשקעה של התובעים, ואת שמם המפורסם כ"מו"ל שסי"ם", היינו זכות זו להדפסת הש"ס, והואיל וזכות זו תשמש להתובעים בעתיד כבעלת ערך, הרי מזכותם כעת למנוע מאחרים את הדפסת הש"ס דרך צלום, כי "זה נהנה וזה חסר", ואם אמנם שהחסר הוא פחות ערך, כי יש כמה וכמה ספיקות אם התובעים יבצעו עיסקא כזו, אבל ברי הדבר שהחסר כל שהוא, בכחו לסלק את המדת סדום, ואין לכופם על כך.
ועיי' בהגהות "חכמת שלמה" [חו"מ שס"ג סעיף ו'], הדר בחצר חבירו, ויש להסתפק אם חסרו בפחות משוה פרוטה אם משלם הכל או כיון דפחות משוה פרוטה אינה ממון אינו משלם, עיי' בתוס' כתובות [דף ל' ד"ה דמצי לאהדורי ע"י הדחק], מוכח שם, דאף אם חסרו בפחות משוה פרוטה, מגלגלין עליו את הכל, והוא חידוש דין.
מבלי לדון בבירור השאלה של הנאה פחות משו"פ, אבל לית מאן דפליג כי זכות זו של התובעים יש לה ערך רב, והרי ה"מסורה" ו"אל המקורות" התפשרו עם התובעים, יהיה הטעם מה שיהיה, אם מפני שלא רצו לעמוד בדינא ודיינא, אם מתוך הכרה שאמנם מגיע להם השכר, עכ"פ הם הכירו את זכותם של התובעים כבעלת ערך, ומעל לכל ספק שהנהנה מזכותם גורם להם הפסד ניכר, והדין הוא כ"זה נהנה וזה חסר".
כט
...כן בנוגע לנידון דידן, אף שכעת התובעים אינם יכולים לנצל את זכותם, וההדפסה אצלם אינה בת ביצוע, אבל אסור לגרום להם הפסד ולגרוע את חלקם בעתיד, ואין זה מן הדין שאחרים ישתמשו ברכושם ויוציאו את כל הרווחים, ובעלי הרכוש בעצמם שהשקיעו עמל וכסף רב לרכישת הדפוס לא יהנו במאומה, וכשמונעים את השימוש ברכושם לבל ייגרם להם הפסד, נאמר להם שיש בזה "מדת סדום", אדרבא האמת היא ההיפך, נאמר לאלה המנצלים את רכוש הזולת לטובתם, שיתחלקו עם הרווחים כפי הערך המגיע לכל אחד ואחד, ואם אינם עושים כן, הרי גם עליהם נאמר "ועשית הישר והטוב", לבל להשתמש ברכוש אחרים נגד רצונם, ואל תתנהגו כ"מדת סדום" הנהנים מאחרים ללא הצדקה, ואכן לשבחה של הנתבעת יאמר, כאשר שמענו שעמדה במשא ומתן עם התובעים למען לתת להם הפיצוי הנדרש, וגילוי דעת זה מהוה כהוכחה שאינם רוצים ליהנות בחנם מרכושם של התובעים, ע"כ יש לחרוץ את דינם כדין "זה נהנה וזה חסר" ועליהם לפצות את התובעים.
ל
עלינו לבאר עוד דבר בהלכה אשר זה מוסיף טעם לחייב את הנתבעת.
דהנה יש לדון מה קובעת ההלכה, כשזה נהנה מנכס הזולת ומכניס לו רווחים, דזה נחשב "משתרשי ליה", ואם כי הנכס אמנם אינו קיים לאגרא, אך יתכן ששונה מ"שתרשי" מ"נהנה", בהיות שהרוחים מתהוים מהנכס שהנו הגורם של הרווחים, ויתכן שהם שייכים לבעל הנכס....
לא
...אין ברצוננו להכנס לבירור הלכה זו בכל היקפה, ויש עוד הרבה חילוקים והבדלים בענין זה, באשר נקודת הלכה זו משמשת רק כסניף בכל הענין, כי אכן יש להעיר אם הדין של "משתרשיה ליה" אמור גם באופן כזה שאינו משתמש בעצם הנכס של הזולת, כמו במקרה דנן שאינם משתמשים ממש ברכוש הזולת אלא משתמשים בזכות זו שיש להתובעים להדפיס ש"ס "ווילנא ראם" ולהפיצו, אבל כאמור אנו יוצאים מת שנדון דידן דינו כדין "ה נהנה וזה חסר", ועל הנתבעת לתת את הפיצוי הנדרש, ואין אנו זקוקים לטעם של משתרשיה ליה".
וכאן יש לציין טענתו של ב"כ הנתבע, כי האיסור על אחרים להדפיס את הש"ס שהוצא בשעתו בשנת תר"מ על ידי בעלי דפוס "ראם", היה מוגבל לזמן של עשרים וחמש שנים.
נראה שיש לקבל טענת ב"כ התובעים, כי האסור מתיחס להדפסה כדוגמת הש"ס, והכוונה למניעת ההדפסה בכדי שלא ירדו לעסקם שהתחילו, ומטעם האיסור של "יורד לאומנתו של חברו", ברם התביעה בנדוננו מתבססת על השתמשות ברכושו של הזולת שזאת היא תביעה ממונית ישירה, לדעתנו טענה זו נתמכת באיסור שפורסם על השער של השסי"ם "רא"ם-ווילנא" בהוצאות מאוחרות, ויצויין כי בשנת תרע"ב פורסם האיסור וכה נאמר, "אין רשות לאיש בלעדינו [המדפיסים] להדפיס או להו"ל הפרושים והחדושים או הגהות מכת"י הנ"ל, שזכות הדפסתם לנו לבדנו הוא".
משנת תר"מ עד תרע"ב עברו יותר מעשרים וחמש שנים, ובעלי ההוצאה והדפוס "ראם" חזרו על האסור הנ"ל מבלי הגבלת זמן כל שהוא, מסתבר על כן כאמור, כי האיסור שנדפס בזמנו תר"מ מתיחס לאסור השגת גבול.
לאור כל הנ"ל נראה לפענ"ד, שהתביעה בעיקרה יש לה יסוד בהלכה. אולם מאידך קשה למצות את ההלכה עד תומה עד כדי לחייב את הנתבעים בסכום מוגדר ומסוים.
ומאחר שהצדדים בעצמם עמדו על סף הפשרה, לכן על הצדדים להמשיך בדרך זו ולהגיע לכלל הסכם ביניהם, כי בנדון זה רואה ביה"ד את ההתפשרות כחובה ישירה הנובעת מצדדי ההלכה, ואכן לאחר מתן פסה"ד הגיעו הצדדים לפשרה, והתובעים קבלו פיצוי כספי להנחת דעתם.
הדינים היוצאים מסי' זה
1. למחבר ספר כל עוד שהכתב יד לא יצא לאור והספרים טרם נמכרו, לפי דעת השואל ומשיב והבית יצחק - המחבר הינו הבעלים הבלעדיים על הספר, והספר כדין רכושו הפרטי לכל דבר.
2. אחר שנמכר הספר וקבל רווחיו, לדעת השואל ומשיב - זהו כנ"ל דין 1. לדעה בית יצחק בסתמא - מוכר בעין יפה מוכר ומכר את כל זכויותיו שהיה לו כמחבר, אבל אם העמיד תנאים מסוימים או שייר במכירתו, המכירה נקבעת לפי אותם התנאים.
3. לפי דעת השערי דעה - אין למחבר זכות ממונית בכתב ידו, ולכן אין המחבר יכול למנוע מאחרים להדפיס את הספר, אך רבים הם החולקים על שיטה זו.
4. יש לנקוט להלכה כהראשונים הסוברים: שגזלן שגרם לנגזל הפסד אפשר לחייבו מדין מזיק, וזהו אפי' כשמשיב את החפץ בשלימות ואומר לו "הרי שלך לפניך", ולכן הגונב ספר ומעתיקו אפשר לחייבו מדין "מזיק" להחזיר את כל העתקים שהעתיק ואת דמי ההנאה שנהנה מהחפץ.
5. יש לנקוט להלכה שהמשתמש בנכס חבירו שלא ברשות באופן שאינו מתכוון לגוזלה, חייב הוא לשלם מצד הדין של "זה נהנה וזה חסר".
6. יש לחייב את הגזלן להחזיר את העתקים.
7. האלמנה והאחים ראם ששקדו בטיפוח ושכלול הש"ס להוציאו לאור בהידורו בצורתו ובתבניתו המשוכלל, ועטרוהו בפירושים שונים מהראשונים עד גדולי הדור שהיו בזמנם שרכשו מהם בכסף מלא - הזכות הבלעדית של הש"ס שייכם להם ולכל הבאים אחרים גם אחר מכירת השסי"ם, והמחקה אותם דרך תצלום מהש"ס המקורי חייב לשלם להם כדין נהנה מנכס חבירו שמגלגלין עליו את הכל, וזהו אף כשהחסרון פחות משוו"פ.
8. יש מקום לאסור גם באופן שהנתבעים אינם יכולים לנצל את זכותם להדפיס, וזהו מפני שאסור לגרום להם הפסד ולגרוע חלקם בעתיד.
9. יש מקום לאסור על אחרים להדפיס גם כשאינם משתמשים ממש ברכוש הזולת אלא משתמשים בזכות זו שיש לתובעים להדפיס ולהפיץ, וזהו מדין "משתרשי ליה", וב"משתרשי ליה". אין את החילוק אם התובע חסר או אינו חסר.
ברכת שלמה חו"מ סי' כה כו בענין ירושה בכתב יד חידושי תורה
בדבר התביעה לאסור על הנתבע להדפיס כתב יד פירושים על מס' "נזיר" המיוחסים לבעל "שפת אמת" זצוק"ל.
התובע טוען כי זקנו בעל ה"שפת אמת" השאיר אחריו כתבי יד שטרם הופיעו לאור, אברכים לומדי תורה היו נוהגים להעתיק בכתב יד שלהם את הפירושים מכתב יד המקורי של בעל "שפת אמת".
לאחר מלחמת השואה היה מר יעקב צבי י. בעיר לודז', ומצא אצל אשה לא יהודיה שמחזיקה כתבי יד פירושים על "נזיר" המיוחסים לבעל "שפ"א", הוא רכש את הכתבי יד מהנכריה, לאחר מכן מסר את הכתבי יד לתובע במתנה גמורה ולא דרש בחזרה, בידי הנתבע כתבי יד על מס' "סוטה" המיוחסים לבעל "שפ"א", לדברי התובע הגיע להסכם עם הנתבע להוציא לאור כת"י על "נזיר" ו"סוטה" בכרך אחד, ולהיות שותפים בהדפסה והפצה, אולם לאחר שהנתבע הוציא ממנו את הכתב יד על מס' "נזיר" הפר את ההסכם ביניהם, ומוציא לאור את כתבי יד מבלי לשתף את התובע, לכן מבקש מביה"ד שיוציא צו נגד הנתבע, ולמנוע ממנו הדפסת הכת"י על "נזיר", וכן מבקש לקבוע שהנו יורש של בעל ה"שפ"א", ויש לו חלק בכת"י על מס' "סוטה".
הדינים היוצאים מסי' זה
1. המעתיק ברשות חידושי תורה מכתב ידו המקורי של המחבר - באופן שהכתב יד המקורי עדיין אצל המחבר - יכול המחבר למנוע מהמעתיק להדפיס ולהוציא לאור, דכשנותן רשות להעתיק נותן ע"מ שלא יהיו רשאים להדפיס ולהוציאו לאור, וזכות זה עוברת בירושה.
2. נתן רשות להעתיק ואח"כ הכתב יד המקורי אבד ואין למחבר שום דבר בעין - הדעת נוטה שהכתב יד שייך למעתיק מהמקור, ואין המחבר יכול לכופו ליתנו לו בהשאלה למטרת העתקה צילום והדפסה, אך מוגבל המעתיק להוציאו לאור, כי דבר זה משאיר המחבר לו לעצמו.
3. ספר שיצא לאור ע"י המחבר ונמכרו הספרים ובגלל סיבות שונות לא נשאר טופס למחבר - זכותו של המחבר לכפות את אחד הקונים ליתנו לו למטרת צילום או להדפסה חוזרת, ולכו"ע כופין על מדת סדום, וזכות זה עוברת בירושה.
4. המציל כתב יד וספרים מיד שבאים ובוזזים - אינו נחשב כמציל מזוטו של ים, וחייב להשיב את כתבי יד והספרים לבעליהם או ליורשיהם, אך במציל מיד הצוררים הנאצים ימ"ש מסתבר שהיאוש שלט עליהם, [אך מ"מ הטוב והישר להחזיר], ולכן אין המחבר או היורשים יכולים לכפותו להחזיר את הכתב יד והספרים, ואף לא למטרת העתקה צילום והדפסה.
5. כתבי יד וספרים שאבדו או נשבו בשואה, ומצאם נכרי ובא יהודי וקנה ממנו - אין המחבר או היורשים יכולים לכפותו להחזיר את הכתב יד והספרים, ואף לא למטרת העתקה צילום והדפסה, דמסתבר שהיאוש שלט עליהם.
6. מי ששמע מפי השמועה וקבץ ואסף את הדברים ששמע והדפיס בספר - אין היורשים יכולים לעכב מלהדפיס, הואיל והוי כאויר שאינו בירושה.
ברכת שלמה חו"מ סי' כו בענין השגת גבול במכירת ספרים
דין מוציא לאור ש"ס התובע יבואן ספרים מחו"ל והפצתם בארץ ישראל שהביא ש"ס כדוגמת הש"ס של המו"ל ומוכרן במחיר מוזל באופן שפוגע גם בקרן.
הדינים היוצאים מסי' זה
1. כשלא צפוי הפסדים לראובן והבעיה היא רק זמן עד שימכר כל המהדורה, ורק מקפח מרווחיו - ודאי שאינו יכול למנוע מיבואן מתחרה ליבא, ואין כאן השגת גבול.
2. באם צפוי הפסדים - יש מקום לאסור מדין השגת גבול.
3. כשהיבואן רוצה להוזיל המחיר ולמכור פחות מהמחיר המקובל - יש בזה משום השגת גבול, מאחר שכל כוונתו של השני אינו אלא לגרום נזק לראשון ולחסל עסקיו, ולא אמרינן בזה שטובת הלקוחות עדיפה מטובת המוכרים.
4. כשהש"ס המיובא שונה מהש"ס של ראובן בזה שצורפו מפרשים שונים שאינן בש"ס של ראובן, וכמו כן בשל ראובן יש פירושים אחרים מהש"ס המיובא - אין בזה משום השגת גבול.
משנת זכויות היוצר השלם / חלק ז'
סיכומי שו"ת
בענין תשלומי נהנה במי שהעתיק באיסור
שו"ת נודע ביהודה [חו"מ סי' כד]
1. כשראובן מו"ל הלך לשמעון שיסדר לו אותיות להדפיס את פירושו יחד עם שני סדרים מהש"ס, באופן שסיכמו ביניהם שראובן משלם בקבלנות על כל דף, ושמעון משלם את הסדר, הנייר, למדפיסים, ולמסדרים - שמעון בעל הסדר יכול להשתמש אח"כ שוב באותיות הסדר של שני הסדרים, כי הרי בעל הסדר משלם להמסדרים, ויוכל ליטעון שהוזיל את מחיר הדפוס כדי שיוכל אח"כ הוא עצמו להשתמש אח"כ באותיות.
2. אם באופן שבתחילה פירטו וחישבו כך וכך לאותיות הסדר, כך וכך לנייר ולדיו, כך וכך למדפיסים ולמסדרים - הדין תלוי במחלוקת ראשונים אם אמרינן "כופין על מדת סדום" את ראובן שירשה לשמעון בעל הסדר להשתמש ולשלם לראובן כל מה שנהנה מדין "נהנה", כדין זה נהנה וזה חסר, שהרי גורם לו היזק, שעל ידי שמדפיס עוד ספרים ממין זה יזולו הספרים של הראשון.
3. תשלומי נהנה חייבים גם כשאין עוברים איסור "גזל".
שו"ת עמודי אש [להגאון רבי אברהם שמואל חלק א' עמ' 132]
1. הגונב מחברת של חבירו ומעתיק משם את מלאכת הצביעה - הגזלן חייב להחזיר רק את המחברת ואת הפחת של המחברת, ולא את העתק, ולא בתשלומי שימוש וההנאה, דפטור מכח "תקנת השבים", ושזהו לא כר"ש אופינא הסובר שחייב להחזיר את העתק ואת תשלומי כל מה שנהנה.
2. המעתיק ממחברת של חבירו את מלאכת הצביעה בלא שידע שהמחברת גזולה, ואח"כ בעל המחברת צווח שישלם את דמי הנאה באופן שהיה פחת במחברת מחמת העתקה - אפשר לחייבו בתשלומי כל דמי ההנאה, מדין זה נהנה וזה חסר, ואין פטור מכח תקנת השבים, הואיל ולא התכוון לגזול.
3. אם באופן שלא היה פחת העתקה - בפשטות חייב לשלם כל דמי ההנאה, הואיל ויש כאן הקפד גדול שנתמעט פרנסת חנותו, וצ"ע בזה.
שו"ת דברי מלכיאל [חלק ג' סי' קנז]
1. מי שקיבל זכות מהממשלה למכור המצאתו מים מתוקים, והדפיס מדבקות שכתוב בהם שמו, והרשיון מהממשלה על כך - אסור לאחר לעשות מדבקות כהראשון ולמכור מים דומים.
2. האיסור גם כשאין טעם של פיסוק חיותאי, הואיל ויש חשש שהשני יכול לעשות סחורה גרועה ויתלו הקלקול בראשון, וימעט פרנסתו של הראשון.
3. אם עבר ועשה חייב לשלם כל דמי ההנאה, כיון שהשני גילה דעתו דניחא ליה בהוצאת הדפסת המדבקות, וטובת השגת הרשיון מהממשלה הוי טובה משותפת, וצריך לשלם חלק בהוצאת הרשיון, וממילא מגלגלין עליו את הכל אף שנהנה מממון שלא ולא של חבירו.
מקורות והערות
(1) הוישב משה בהערות כותב: והראוני עכשיו שכ"כ בספר אמרי שפר לבעל בית נפתלי, וז"ל ראיתי שכתוב בהסכמה מהגה"ק מהרי"ח משינווא, שמנהגינו הוא שכל זכות הדפסה ביד המו"ל אפי' לב"כ הוא עד חמשים שנה וכו', רק צ"ע בכונתו אם הוא חמשים שנה אחרי מות המחבר, ואולי לא סיימוהו קמי' זי"ע, ובהסכמה לדברי יחזקאל [קלאסני] כתב וז"ל, זאת ידוע שאסור להשיג גבול כל המדפיס ספר שלא להדפיסו שנית עדי ימכור כל הספרים של הדפסה שלו, ובפרט כת"י יש לו רשיון וזכות עד חמשים שנה. עכלה"ק וזה הוא ממש כמ"ש לעיל סו"ס ב', ומי לנו גדול וכו' וד"ל ודו"ק.
(2) שמעתי מבעל המחבר שליט"א כי להשיג גבולו של אינו יהודי לצורך מסחרי אסור, ולהעתיק אם לא היה קונה א"א למנוע אם אין חילול ד'. וע"ע במה כתבנו לעיל פרק י"ח תשו' 23, ובהערה 4 שם.
(3) בתשובות אלו המחבר מקיף וממצה בעומק רב ובהרחבה גדולה את ענין זכויות יוצרים, ולכן ראיתי להביא את תמצית תוכן התשובה, ולבסוף את הדינים היוצאים, וזאת כדי להקל על המעיין.
עוד...
- מדור חלפת מכתבים
- פסקי דינים ותשובות ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א
- פסקי דינים ותשובות ממרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל
- פסקי דינים ותשובות ממרן הגר"מ הלברשטאם שליט"א
- ציטוט ספרי שו"ת - בענין זכויות מוציא לאור או מחבר או עורך ויוצר יצירה
- משנת זכויות היוצר פרק יט הוספות למהדורה שניה, סיון תשס"ב
- שאלות שרבים שואלים מידי יום ויום
- אינדקס לספר משנת זכויות היוצר
- עוד מספרי המחבר
- דין העתקת שיעורים
