תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
מכתב ד' - מהרה"ג ר' שמואל אליעזר שטרן שליט"א
בס"ד יום ג' נצבים, התשמ"ח
כבוד מעלת הרב הגאון הנעלה רבי נחום מנשה ויספיש שליט"א
רוב שלו' וברכה עד בלי די, ספרו הבהיר - על גדרי הבעלות בזכויות היוצרים - היה למראה עיני ובו הראה את כוחו הגדול במיצוי הלכה עמומה זו עד תומה, ואמרתי לעלות על הכתב מהרהורי ליבי בענינים אלו.
הנה לענ"ד אין לדון בזה כלל מתורת דיני תנאים, דדין תנאי נאמר דוקא בגוונא שדעת המתנה היא, לתלות קיום חלות המקח או המתנה בקיום התנאי, ובביטולה לא ניחא ליה בחלות הקנין, אבל היכא שאין ההתנאה באה בתורת תנאי בגוף חלות המכירה, אלא לגלות דעת המוכר על הקפדתו על השתמשות מסויימת, אין בכח התנאי לפעול מאומה, ואין בגילוי דעת זה ממש, דלאחר חלות המכירה הוי הלוקח בעלים גמורים לכל דבר ואין גילוי דעתו של המוכר יכולה להגביל את השתמשותו בדבר הקנוי לו לגמרי. ולא אשכחן להאי דינא דמעביר על דעת בעל הבית אי הוי גזלן או לאו, אלא דוקא במידי שעדיין יד הבעלים אגידא ביה וכההיא דשוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה בב"מ דף עח:, דכיון דאכתי ממונא דמשכיר הויא, שפיר מצינן למימר דאיכא איסורא לעבור על דעתו ולהשתמש בחפצו בצורה שונה ממה שגילה בדעתו, והוא הדין בהאי דהנותן דינר לעני ליקח בו חלוק בב"מ שם, דהתם נמי לא הקנה מעיקרא את המעות לעני אלא לשימוש מסויים בלבד ולא זכה בה העני אלא להשתמשות זו גרידא וה"ה נמי בההיא דהנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום דב"ק דף ק: ושם דף קב: דגוף הצמר הוא ממון גמור של הבעלים. ולכן חשיב בכה"ג מעביר על דעת "בעל הבית", דכיון דאכתי ממונא דידיה הוא בעינן למיזל בתר גילוי דעתא דיליה.
אבל בחפץ הנמכר לקונה בקנין גמור כדת וכדין. וזוכה בה הקונה לגמרי לכל דבר, פשיטא שאין בכוח גילוי דעת גרידא למנוע מן הקונה מלהשתמש בחפץ שימוש מסוים, מאחר שהוא קנינו הבלעדי והמוחלט.
אלא דאכתי איכא למיתי עלה מתורת דין שיור, כלומר דנימא דהמוכר משייר לעצמו זכות בדבר הנמכר ואינו מוכר לו את הזכות להדפיס או להעתיק, ולגבי הא מילתא לא נפק מרשותיה כלל והוי דידיה, ונמצא דאם עבר הקונה והשתמש בה באופן זה, קעבר על איסור גזל, דלענין שימוש זה הרי הוא ברשות המוכר. [ואפילו גילוי דעת בעלמא יכולה להתפרש בתורת שיורא וכדחזינן מדברי המקור חיים סי' תמ"ח סק"ט, בד"ה ואם הפקיר עייש"ה]
ברם לענ"ד לא פסיקא לי דשייך ענין שיורא בדבר זה, דנהי דאשכחן שיור אפילו בדבר שאין בו ממש וכגון המשייר אויר בית או חורבה דהוי דבר שאין בו ממש, וכדאיתא בשו"ע חו"מ סי' ריב ס"ג דמפרשים שנתכוון לשייר את הבית או את החורבה לאוירם, שאני התם שהאויר הוא מזכותי ההשתמשות של הבית עצמו, דכל בית וחדר עשוי לכך ליהנות ולהשתמש באוירו, ולהכי שייך ביה ענין שיורא, אבל לשייר בספרים את ענין העתקה או הצילום, שהוא פעולה מסויימת חיצונית שנעשית על ידי הספר, מנא לן דאפשר לשייר עשיית פעולות שונות בדבר הנמכר וצ"ע טובא בזה.
ולפענ"ד המעיין היטב בתשובותיו של החתם סופר [חו"מ סי' מא, עט, ח"ו סי' נז] יראה שדעתו היא שאין בהדפסת ספרים של מחברים אחרים איסור מעיקר הדין, ואין בדבר זה אלא מנהג קדמונים שהנהיגו לגדור גדר שלא יופסד המדפיס הראשון שהשקיע מממונו, ולכן הגבילו וקבעו זמן מסויים שלא יבואו אחרים להדפיס את ספרו יעוין היטב בכל דבריו שם.
ומוכח מכל מהלך התשובות שם שאפילו ביצירה פרטית של מחבר מסויים, וכגון בפירוש המחזור של החכם המדקדק רבי וואלף היידנהימר ז"ל שיגע טובא בהגהת המחזור, בביאורו ופירושו, ואעפי"כ לא זיכהו הח"ס בזכות ההדפסה אלא למשך זמן מסויים בלבד, ומזה ניתן להסיק דלפי דעתו אין שום אפשרות להגביל את הקונה מלהדפיס את הספר מאחר שהוא קנינו הפרטי לכל דבר.
אלא שעדיין יש מקום לאסור דבר זה מצד דינא דמלכותא דינא, דמחוקי המדינות הוא שלא להסיג גבולם של יוצרים ומחברי ספרים. ואפילו אי נימא כדעת הסוברים דבארץ ישראל אינו נוהג דינא דמלכותא, מכל מקום הרי נתבאר מדברי מרן הח"ס בשו"ת חו"מ סי' מד דאותם המנהגים שקבעום לטובת ולתועלת בני המדינה, נוהג בהם דינא דמלכותא אפילו בארץ ישראל וראה בספרי סדר מכירת חמץ כהלכתו פרק טז, בנידון זה.
אמנם אי משום דינא דמלכותא הוא דאתינן עלה נראה לכאורה דאין טעם זה מספיק אלא לאסור את ההדפסה והעתקת הקלטות לשימוש מסחרי וכדומה, אבל על העתקות בודדות לשימוש פרטי בלבד, כמדומה שאין זה נכלל בכלל דינא דמלכותא וצ"ע.
והנה אע"ג שנתבאר מדברינו לכאורה שמעיקר הדין היה מקום לדון להקל בזה, מ"מ להלכה למעשה ראוי להימנע מלהתרגל בדברים שיש בהם חשש שמץ פגיעה וזלזול בממונם של אחרים. ובשעה ששוחחתי עם מרן בעל שבט הלוי שליט"א בנידון זה הבנתי מדבריו שאין דעתו נוחה להקל בזה ולא כמו שנתפרסם בשמו, וכנראה כוונתו גם כן מן הטעם הנ"ל [וכעין מ"ש בשו"ת חכם צבי סי' כו לענין גזל עכו"ם והדברים ידועים].
אמנם זה ברור דאם התנה המוכר התנאה גמורה ודעתו היא שאי קיום התנאי יבטל את חלות הקנין ויחזיר לו הקונה מעותיו, פשיטא דיש בזה איסור גמור מן הדין, דמיד בתחילת ביטול התנאי מתבטלת המכירה, ומה שמשתמש בה מכאן ואילך הוי גזל גמור.
ועצה נוספת איכא להגביל את הקונים מלהעתיק או מלצלם על ידי שיפרסמו המוכרים שאין הם מוכנים להקנותם לחלוטין אלא בחכירות בעלמא וכדומה, באופן שעדיין לא פקעה בעלותם ובכה"ג ברור שאין החוכרים רשאים להשתמש אלא לפי תנאי החכירות.
ואסתגר בזאת, והנני לברכו שיזכה לסייעתא דשמיא בהוצאת ספרו החשוב ויתבדרון שמועותיו ברבים, להגדיל תורה ולהאדירה כשאיפת נפשו הטהורה
וכעתירת
שמואל אליעזר שטרן
ר"מ ודומ"צ
בבני-ברק
כבוד מעלת הרב הגאון הנעלה רבי נחום מנשה ויספיש שליט"א
רוב שלו' וברכה עד בלי די, ספרו הבהיר - על גדרי הבעלות בזכויות היוצרים - היה למראה עיני ובו הראה את כוחו הגדול במיצוי הלכה עמומה זו עד תומה, ואמרתי לעלות על הכתב מהרהורי ליבי בענינים אלו.
הנה לענ"ד אין לדון בזה כלל מתורת דיני תנאים, דדין תנאי נאמר דוקא בגוונא שדעת המתנה היא, לתלות קיום חלות המקח או המתנה בקיום התנאי, ובביטולה לא ניחא ליה בחלות הקנין, אבל היכא שאין ההתנאה באה בתורת תנאי בגוף חלות המכירה, אלא לגלות דעת המוכר על הקפדתו על השתמשות מסויימת, אין בכח התנאי לפעול מאומה, ואין בגילוי דעת זה ממש, דלאחר חלות המכירה הוי הלוקח בעלים גמורים לכל דבר ואין גילוי דעתו של המוכר יכולה להגביל את השתמשותו בדבר הקנוי לו לגמרי. ולא אשכחן להאי דינא דמעביר על דעת בעל הבית אי הוי גזלן או לאו, אלא דוקא במידי שעדיין יד הבעלים אגידא ביה וכההיא דשוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה בב"מ דף עח:, דכיון דאכתי ממונא דמשכיר הויא, שפיר מצינן למימר דאיכא איסורא לעבור על דעתו ולהשתמש בחפצו בצורה שונה ממה שגילה בדעתו, והוא הדין בהאי דהנותן דינר לעני ליקח בו חלוק בב"מ שם, דהתם נמי לא הקנה מעיקרא את המעות לעני אלא לשימוש מסויים בלבד ולא זכה בה העני אלא להשתמשות זו גרידא וה"ה נמי בההיא דהנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום דב"ק דף ק: ושם דף קב: דגוף הצמר הוא ממון גמור של הבעלים. ולכן חשיב בכה"ג מעביר על דעת "בעל הבית", דכיון דאכתי ממונא דידיה הוא בעינן למיזל בתר גילוי דעתא דיליה.
אבל בחפץ הנמכר לקונה בקנין גמור כדת וכדין. וזוכה בה הקונה לגמרי לכל דבר, פשיטא שאין בכוח גילוי דעת גרידא למנוע מן הקונה מלהשתמש בחפץ שימוש מסוים, מאחר שהוא קנינו הבלעדי והמוחלט.
אלא דאכתי איכא למיתי עלה מתורת דין שיור, כלומר דנימא דהמוכר משייר לעצמו זכות בדבר הנמכר ואינו מוכר לו את הזכות להדפיס או להעתיק, ולגבי הא מילתא לא נפק מרשותיה כלל והוי דידיה, ונמצא דאם עבר הקונה והשתמש בה באופן זה, קעבר על איסור גזל, דלענין שימוש זה הרי הוא ברשות המוכר. [ואפילו גילוי דעת בעלמא יכולה להתפרש בתורת שיורא וכדחזינן מדברי המקור חיים סי' תמ"ח סק"ט, בד"ה ואם הפקיר עייש"ה]
ברם לענ"ד לא פסיקא לי דשייך ענין שיורא בדבר זה, דנהי דאשכחן שיור אפילו בדבר שאין בו ממש וכגון המשייר אויר בית או חורבה דהוי דבר שאין בו ממש, וכדאיתא בשו"ע חו"מ סי' ריב ס"ג דמפרשים שנתכוון לשייר את הבית או את החורבה לאוירם, שאני התם שהאויר הוא מזכותי ההשתמשות של הבית עצמו, דכל בית וחדר עשוי לכך ליהנות ולהשתמש באוירו, ולהכי שייך ביה ענין שיורא, אבל לשייר בספרים את ענין העתקה או הצילום, שהוא פעולה מסויימת חיצונית שנעשית על ידי הספר, מנא לן דאפשר לשייר עשיית פעולות שונות בדבר הנמכר וצ"ע טובא בזה.
ולפענ"ד המעיין היטב בתשובותיו של החתם סופר [חו"מ סי' מא, עט, ח"ו סי' נז] יראה שדעתו היא שאין בהדפסת ספרים של מחברים אחרים איסור מעיקר הדין, ואין בדבר זה אלא מנהג קדמונים שהנהיגו לגדור גדר שלא יופסד המדפיס הראשון שהשקיע מממונו, ולכן הגבילו וקבעו זמן מסויים שלא יבואו אחרים להדפיס את ספרו יעוין היטב בכל דבריו שם.
ומוכח מכל מהלך התשובות שם שאפילו ביצירה פרטית של מחבר מסויים, וכגון בפירוש המחזור של החכם המדקדק רבי וואלף היידנהימר ז"ל שיגע טובא בהגהת המחזור, בביאורו ופירושו, ואעפי"כ לא זיכהו הח"ס בזכות ההדפסה אלא למשך זמן מסויים בלבד, ומזה ניתן להסיק דלפי דעתו אין שום אפשרות להגביל את הקונה מלהדפיס את הספר מאחר שהוא קנינו הפרטי לכל דבר.
אלא שעדיין יש מקום לאסור דבר זה מצד דינא דמלכותא דינא, דמחוקי המדינות הוא שלא להסיג גבולם של יוצרים ומחברי ספרים. ואפילו אי נימא כדעת הסוברים דבארץ ישראל אינו נוהג דינא דמלכותא, מכל מקום הרי נתבאר מדברי מרן הח"ס בשו"ת חו"מ סי' מד דאותם המנהגים שקבעום לטובת ולתועלת בני המדינה, נוהג בהם דינא דמלכותא אפילו בארץ ישראל וראה בספרי סדר מכירת חמץ כהלכתו פרק טז, בנידון זה.
אמנם אי משום דינא דמלכותא הוא דאתינן עלה נראה לכאורה דאין טעם זה מספיק אלא לאסור את ההדפסה והעתקת הקלטות לשימוש מסחרי וכדומה, אבל על העתקות בודדות לשימוש פרטי בלבד, כמדומה שאין זה נכלל בכלל דינא דמלכותא וצ"ע.
והנה אע"ג שנתבאר מדברינו לכאורה שמעיקר הדין היה מקום לדון להקל בזה, מ"מ להלכה למעשה ראוי להימנע מלהתרגל בדברים שיש בהם חשש שמץ פגיעה וזלזול בממונם של אחרים. ובשעה ששוחחתי עם מרן בעל שבט הלוי שליט"א בנידון זה הבנתי מדבריו שאין דעתו נוחה להקל בזה ולא כמו שנתפרסם בשמו, וכנראה כוונתו גם כן מן הטעם הנ"ל [וכעין מ"ש בשו"ת חכם צבי סי' כו לענין גזל עכו"ם והדברים ידועים].
אמנם זה ברור דאם התנה המוכר התנאה גמורה ודעתו היא שאי קיום התנאי יבטל את חלות הקנין ויחזיר לו הקונה מעותיו, פשיטא דיש בזה איסור גמור מן הדין, דמיד בתחילת ביטול התנאי מתבטלת המכירה, ומה שמשתמש בה מכאן ואילך הוי גזל גמור.
ועצה נוספת איכא להגביל את הקונים מלהעתיק או מלצלם על ידי שיפרסמו המוכרים שאין הם מוכנים להקנותם לחלוטין אלא בחכירות בעלמא וכדומה, באופן שעדיין לא פקעה בעלותם ובכה"ג ברור שאין החוכרים רשאים להשתמש אלא לפי תנאי החכירות.
ואסתגר בזאת, והנני לברכו שיזכה לסייעתא דשמיא בהוצאת ספרו החשוב ויתבדרון שמועותיו ברבים, להגדיל תורה ולהאדירה כשאיפת נפשו הטהורה
וכעתירת
שמואל אליעזר שטרן
ר"מ ודומ"צ
בבני-ברק
