מדרשי ודברי חז"ל על הכותל המערבי מדותיו ויסודו של הכותל המערבי
מתוך ספר "סֹבו ציון" להגאון רבי אבגדר נבנצל שליט"א
הכותל המערבי, יסודו ובנייתו
הכותל המערבי הינו אחד מכתליה של חומת הר הבית, ההר שעליו הוקם בית המקרש, הכותל עמד מצידו המערבי של בית המקדש, כותל זה נותר שריד לפליטה מבית המקדש שחרב, והבטיח הקדוש ברוך הוא שהכותל המערבי לא יחרב לעולם, וממנו לא זזה שכינה מעולם.
[מדרש שיר השירים]
בספרי קדמונים כתבו שכותל זה עוד התחיל לבנות דוד המלך ע"ה, ומכיון שהקב"ה נשבע לו שמלכותו לא תתבטל לעולם ועד, כך גם הכותל המערבי אינו חרב לעולם, ואמרו חכמינו זכרונם לברבה "לעולם אין השכינה זזה מכותל המערבי", לפיכך קדוש ויקר הכותל המערבי לעם ישראל, לפניו יהלכו ברגש אלפי ישראל הנחרדים מעצמת הקדושה שבמקום, ואליו נשואות עיני כל ישראל בכל אתר ואתר בצמאון הרוח ובכלוף הנפש.
זה מאות בשנים שנקבע הכותל המערבי כמקום תפילה מרכזי לעם ישראל כולו, מרחוק ומקרוב באים בני העם ומתרפקים על אבניו הקדושות, ושופכים לבם נוכח פני ה' המשכין שכינתו במקום הזה, יודעים בני ישראל את מה שקבלנו מפי גדולי ישראל שתפילה במקום המקדש הזה איננה חוזרת ריקם, ואף עצם ההסתכלות בכותל המערבי מביאה לאדם רוח טהורה וקדושה.
הכותל המערבי בנוי כיום ממ"ה נדבכים, הנדבך הנו שורת אבנים, י"ז נדבכים מהם שקועים בתוך האדמה, ואילו כ"ח נדבכים חשופים.
נדבכי הכותל נבנו בתקופות שונות:
ששת הנדבכים הראשונים שהנם אבנים מפוצלות וגדולות, המשמשים כיסוד לכותל, הנם מתקופת בית המקדש הראשון שנבנה על ידי שלמה המלך. י"ח הנדבכים שמעליהם גם הם אבנים מפוצלית וגדולית מימי בית המקדש השני הם.
ארבעת הנדבכים שלמעלה מהם, עשויים מאבנים חלקות וגדולות נבנו לפני כשבע מאות שנה.
י"ז הנדבכים העלומים שהינם אבנים קטנות, נבנו לפני כמאה שנה על ידי השר היהודי הנדיב משה מונטיפיורי מאנגליה.
גובה הכותל הינו ל"ד מטרים, י"ז מטר מהם טבועים עמוק באדמה, ואילו י"ז מטרים גלויים לפנינו.
אורך הכותל כולו כפי שנתגלה על ידי חפירות עד לאחרונה, הוא כ 485 מטרים, אולם בחלקו הוא מכוסה בקירות הבתים הסמוכים לו.
רחבת התפילה של הכותל המערבי זו שמתחת לכפת השמים, אורכה כשישים מטרים, כשני שלישים מן השטח בצד צפון, נועד לרחבת התפילה של הגברים, ושליש השטח שבדרום משמש מקום תפילה לנשים.
מידת האבנים הגדולות שבכותל גבהן במטר אחד, וארכן ממטר אחד ועד ארבעה מטרים.
בפינת הכותל המערבי מצד דרום, מצויות מספר אבנים שארכן מעט יותר מעשר מטרים, משקלה של כל אבן כזו הוא כשבעים טון בקרוב.
בצד צפונו של הכותל המערבי, נחשפות אבנים ענקיות מאלה, גבהן של אותן אבנים יותר משלש מטרים, ואחת מהן, ארכה 12 מטרים, באבן זו מצוי פתח חצוב העובר לכל עובי האבן, ובעדו אפשר להוובח שעוביה מגיע ל 4 מטרים.
חישוב משקלה של האבן על פי ניפחה, נותן יותר מארבע מאות טון.
רבים שואלים, כיצד נחצבו והוסעו מן המחצבות, והורמו ונבנו אבני ענק אלה, וזאת בימים שעדיין לא היו קיימים מנופים ושאר כלי מלאכה משוכללים הקיימים בימינו.
אכן, המהנדסים וקבלני הבנין בימינו אינם מסוגלים בשום פנים ואופן למצוא פתרון לשאלות אלה, ולהסביר את הפלא.
לגבינו השאלה אינה קיימת כלל, כבר גילו לנו חכמינו, שאבני בית המקדש היו נושאות עצמן וניתנות מאליהן על גבי הנדבך, ולא עוד אלא שמלאכי השרת היו מסייעים בבנין.
זאת ועוד, בשנים האחרונות החלו חפירות רבות בעומק ואורך הקיר כולו, ונחשפו מימצאים מדהימים, שכל הרואה זאת במנהרות הכותל ופנימה מהם מבחין בהשתוממות על הפלא שבדבר.
מי בנה את הכותל
אדוננו דוד המע"ה הוא אשר בנה את הכותל המערבי הזה, כלומר י"ט הנדבכים הגדולים שבקרקעית האדמה וחמשת הנדבכים שממעל הקרקע בתור יסוד סומך את ההר ועל כותל יסוד זה, בנה אח"כ שלמה המע"ה את חומת חצר הבית, כי דוד המע"ה שהכין את כל הכנות הגדולות לבנין בית ה' בחציבת אבני גזית ברזל ונחושת ועצי ארזים גם אבני שוהם ומלואים, וכל אבן יקרה, ויסדר את כל עושי המלאכה אפילו למנצחים לשוערים למהללים ולמשוררים. וימסור לשלמה בנו את כל תכנית הבנין מהאולם בתיו וגנזכיו עליותיו חדריו, וכל אשר הי' ברוח ה' עמו לחצרות בית ה', ולכל הלשכות כו', [דה"'ב ב, כ"ב-כ"ט].
במעשה כל ההכנה נכללה גם יריית היסודות של הה"ב והמקדש [במד"ר פי"ג] על הפסוק ולזבח השלמים "ושניהם דוד ושלמה בנו את בית המקדש, דוד עשה את היסוד ושלמה בנאו", וכ"ה גם בשמות רבה מ "דוד מיסד הבית לשלמה בונהו", גם באמרם ז"ל [סוכה נ"ג ומכות י"א] "כרה דוד שיתין", המכוון ליסודות המקדש ויסודות חצר הבית וכשממעות הירושלמי [סנהדרין פ"ו] והמובא ברש"י שם מכות, ואפי' אם נאמר שיסודות בית המקדש והעזרה רק "כרה" ולא בנה, אבל יסודות החצר היינו יסודות הה"ב גם בנה כמשמעות הירושלמי, וכמפורש במ"ר וכ"ה גם בילקוט ומובא בב"ח או"ח תקס"א.
ומ"ש המהרש"א בסוכה שם שהוא מבנין שלמה דכתיב ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות ליסד הבית, אין הכרח שהמדובר הוא על עצם היסוד, מכ"ש שאין הכרח שמדובר כאן מיסוד חצר מבית, דלהבין את הדבר עלינו להקדים כי גובה כל כותלי ופתחי העזרות והמקדש והלשכות נתפרש לנו מלבד כותל חומת הר הבית שלא נתפרש גבהו, ותני התנא מדות פ"ב ד' "כל הכתלים שהיו שם היו גבוהים", והוסיפו רש"י ורא"ש ביומא ט"ז "גבוהים הרבה מאד", ולא נזכר שום שיעור להגובה ובס' מלחמות [ס"ה פ"א, א] מספר לנו יוספוס מגובה מופרז מאד כשלש מאות אמה, ובתוס' ישנים יומא שם ט"ז מובא שכותל המזרה הי' בקרוב לכ"ו אמה.
ורבותינו האחרונים נבוכו בזה יש מהם משערים שגם גובה ההר הבית כמו העזרה הי' ארבעים אמה ויש מהם משערים שבעים אמה. [תפאר"י בקונט' צורת ביהמ"ק].
וברור לענ"ד שאי אפשר הי' לקבוע בכלל שיעור לגובה חומת הה"ב משום שקרקע ההר במקום חומת החצר החיצונה, הר הבית אינה הולכת במישור אחד בכל ארבעה צדדיו, גם סלע ההר איננו שוה בגבחו בכל צדי החומה במערב מפסיק עמק "הטרופיון", יש משערים שהוא "עמק החרוץ" בין הה"ב וחלק עיר התחתונה שבמזרח, לבין העיר העליונה, והר ציון במערב, ומלפנים הי' הטרפיון הרבה יותר עמוק, כנודע מן החפירות, והיו צריכים לבנות במערב הר הבית יסוד גבוה מאד מן העמק עד מישור ההר שעליו תבנה חומת החצר החיצונה של ביהמ"ק.
לעומת זה במזרח עומדת חומת החצר החיצונה על מישור הר המוריה, ולפיכך היה שם במזרח גובה הכותל של הה"ב רק כ"ו אמה וכמ"ש בתוס' ישנים יומא שם, ובדרום גם בצפון אלא שרוח הצפון אינה מסובבת היו, מפני שחלק מבצר אנטוניא נפרץ להר הבית הולך הר המוריה, ושופע ויתכן שחלק מכותל הדרום או גם בצפון היה שם ארבעים אמה, ואחרי שלצד מערב הה"ב הי' העמק העמוק שמש בנין היסוד הגבוה עד לקרקע הה"ב בתור 'כותל', ומפני שהיסוד הי' מעשה ידי דוד, לפיכך לא חרב ולא זזה השכינה משם, כמאמרם ז"ל סוטה ט "משה ודוד לא שלטו שונאיהם במעשיהם".
וכשם שנתחלקו דוד ושלמה במעשה זה הראשון בנה רק את היסוד, והשני את עצם הבנין, כך נתחלקו במעשה הקידוש שדוד קדש את הרצפה והמקום, ושלמה קדש את המחיצות, דהנה קדושת המקדש וירושלים נקראת ע"ש שניהם, וכמ"ש רש"י בשבועות [ט"ז, א ד"ה ר"ה] "קדושה ראשונה דוד ושלמה לא בטלה" וכן חזי' בכ"ד שדוד הוא שקדש את המקום, וכדאמרו ז"ל בזבחים [כד, א] כי קדיש דוד רצפה כו', וכן הוא בירושלמי שבועות פ"ב דוד זה מלך גד זה נביא כו', ועכ"ז מבואר בקרא ובכ"ד שגם המלך שלמה קדש את החצר והמקדש, ולכאורה אם קדש דוד מה היה לשלמה לקדש.
אכן בשני מיני קדושות נתקדשו המקדש וירושלים, הראשון קדושת המקום, והשני קדושת המחיצות, ודוד הוא שקדש את הקדושה הראשונה "קדושת המקום", וקדושה זו לכ"ע לא בטלה, לפיכך לכו"ע אף לס"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא אין אחרי' עוד היתר הבמות, וכמ"ש הר"ר חיים בתוס' מגילה, ועוד בכ"ד ויעוין היטב תוס' זבחים כ"ד ד"ה הואיל קמא וד"ה הואיל תנינא, ושלמה קדש את הקדושה השני' "קדושת המחיצות", ובה כל המחלוקת הגדולה והידועה בסוגיות הש"ס ובין הרמב"ם והראב"ד בזה.
ואחרי שלא הורשה דהמע"ה לבנות הבית בעצמו, קידש הוא ובית דינו רק את קדושת המקום וכרה היסודות, וגם בנה יסודות בעובי הרצפה שקדש הוא, ולענ"ד שיטת רש"י בזבחים שם שקדש "בתודה", ושיטת תוס' שם שקדש "במנחה", שתיהן צודקות, שאת רצפת העזרה קדש במנחה, ואת רצפת הה"ב וירושלים קידש בתודות, ושלמה בהבנותו את הבית ואת המחיצות קדש הוא ובית דינו את קדושת המחיצות.
[אגרת רבי יחיאל מיטל טוקאצינסקי]
מדרשי חז"ל על בנין הכותל המערבי
בנה ביתך בקרוב
עם חורבן בית המקדש השני הפך הר הבית להיות חורבה גדולה, על היהודים הוטלו גזרות קשות ואף נאסר עליהם לגור בירושלים, כך נמשך המצב משך מאות השנים ששלטו הרומאים על ארץ ישראל, וגם לאחר מכן כשנכבשה הארץ על ידי אומות אחרות.
לפני יותר מאלף שנה כבשו המוסלמים את ירושלים, ואז הולל מהרש הר הבית כאשר הללו הקימו את מסגדיהם על מקום מקדשנו.
כשבע מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני הורשו יהודים לחזור ולגור בעיר ירושלים, והיו יהודים אלה וכל אותם יהודים שבאו לבקר בעיר הקודש ניגשים בחרדה וביראה לקרבת הר הבית, משתחוים ומתפללים למי ששיכן שמו במקום הזה.
במרוצת הזמן נקבע הכותל המערבי שריד בית מקדשת כמקום תפילה לכל עם ישראל, יהודים מכל קצוות תבל באים ברבבותיהם, בכל עת מצא לשפוך נפשם לפני קונם במקום המקודש הזה אשר לפי עדותם של חכמינו זכרונם לברבה, מעולם לא זזה שכינה ממנו.
בית המקדש השלישי יבנה גם הוא בהר הבית אשר בירושלים כפי התבנית שנאמרה בנבואה יחזקאל.
אין השכינה זזה מן הכותל המערבי, אמר ר' אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש שנאמר [שיר השירים, ב] "הנה זה עומד אחר כתלנו אחר כותל מערבי של בית המקדש, למה שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם.
[מדרש חזית, ב]
הכותל שאינו נופל מפני כובשיו
אמרו חז"ל, הנה זה עומד אחר כתלינו "אחר כותל מערבי של בהמ"ק למה? שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם", והוא כמ"ש באיכה רבתי (א', לב) במעשה דפנגר שנצטווה להחריב הכותל המערבי "וגזרו מן שמיא דלא יחרב לעולם למה ששכינה במערב", ולכן לא החריבו ועי"ז נהרג פנגר שפגעה בו קללת ריב"ז ע"ש. ונביא תיאור המעשה שאירע בזה.
בית המקרש חרב ונהרס, ורק שריד אחד מתר קיים על עמדו - הכותל המערבי, אבן פלא הוא שהבית הגדול חרב, ורק אחד מכתליו נשארה, ואכן חכמינו זכרונם לברכה מספרים לנו ביצד התרחש הפלא הזה, כשצר אספסינוס על ירושלים היו עמו ארבעה דוכסים נסיכים מושלים, האחד מהם היה דוכס הערבים ושמו פנגר, שני היה דוכס אפריקה [טוניס], השלישי דוכס אלכסנדריה [מצרים], והרביעי שבהם הדוכס הפלסטיני [ארץ ישראל הדרום מערבית].
כשיצא רבן יוחנן בן זכאי אל אספסינוס שאלו אספסינוס הבית שקינן בתובה נחש, כיצד עושים לו, ענה רבן יוחנן מביאים מלחשים שילחשו לנחש ומניחים את החבית.
אמר פנגר דוכס, הערבים הורגים את הנחש ושוברים את החבית, שאל אספסינוס מגדל שקינן בו נחש כיצד עושים לו, ענה לו רבן יוחנן בן זכאי מביאים מלחשים שילחשו לנחש ומניחים את המגדל, אמר פנגר הורגים את הנחש ושורפים את המגדל, אמר לו רבן יוחנן המשל אומר השכנים המרעים לשכניהם מרעים, אמר לו פנגר לטובתכם כוונתי, מפני שכל זמן שהבית הזה קיים - מלכיות מתגרות בכם. השיב רבן יוחנן - הלב יודע אם לטובה כוונת אם לרעה.
אמר אספסינוס לרבי יוחנן שאל ממני שאלה ואתננה לך, השיב רבן יוחנן הסר המצור מעל העור ולך לך. ענה אספסינוס לא המליכוני משום סיבה אחרת, אלא להלחם עליה. שאל ממני שאלה אחרת ואעשנה. אמר לו רבן יוחנן בן זבאי הנח את המגדל השער המערבי ההולך ללוד, וכל מי שייצא ממנו עד אדבע שעות של היום, והיתה לו נפשי לשלל. השיב אספסיינוס הקיסר - כן תהיה כדבריך.
ואמנם כאשר כבש את ירושלים חילק את ארבע רוחות של העיר לארבעת הדוכסים שהיו עמו, ועלה השער המערבי בגורלו של פנגר, ומן השמים גזרו כי צד מערבי לא יחרב לעולם, ומדוע - כי השכינה במערב. ואכן כל שלשת הדוכסים האחרים החריבו איש איש את חלקו, ואילו פנגר לא החריב את החלק שנפל בגורלו.
שלח אפוא אספסינוס לקרא לו ושאלו, מדוע לא החרבת את חלקך, השיב - לשבחך לא החרבתי, שאילו החרבתי לא היו יודעות הבריות מה החרבת, ועתה יוכלו לראות את שנשאר ויכירו בגודל כחו של אספסינוס שהחריב חומות בצורות אשר אין כדוגמתן.
ענה לו אספסינוס יפה אמרת, אבל מאחר ועברת על פקודתי, אין לך תקנה אחרת אלא לעלות על ראש הגג ולהפיל עצמך ארצה, אם תפול ותשאר בחיים תחיה, ואם לאו לא.
עשה פנגר כפקודת המלך, עלה על הגג נפל ופגעה בו קללת רבן יוחנן בן זכאי ומת.
[על פי מדרש איכה א, לא]
גילוי הכותל המערבי
כך היה מספר הגאון הקדוש הירושלמי רבי משה חגיז מגדולי חכמי ירושלים, מחבר הספר "אלה מסעי".
וז"ל ומי לנו גדול מר' אליעזר בן ערך שעינינו המה הרואות שנתקיימה נבואתו שהובאה במדרש הנעלם מפרשת ויצא בזוהר [חדש דף מ"ד ע"ב] עיי"ש, כד על גבי ר' זירא ואשכחיה דעינוי נבעיו מיא ושמע דהוה אמר אבנא אבנא אבנא קדישא עילאה על כל עילאין בקדושתא דמארך זמיני בני עממיא לאתזלזלא בך ולאותבי גולמי מסאבין עלך לסאבא אתרך קדישא וכל מסאבין יקרבון בך ווי לעלמא בההוא זמנא וכו', עיי"ש עד סוף הפסקא, חזר ואמר לר' זירא דחזינא דעל האי אבנא זמינין לשואה סואבת עממיא ופגרי מתיא, מאן לא יבכה, ווי לעלמא ווי לההוא זמנא ווי לההוא דרא וכו', עיי"ש.
כי חזיון הזה אשר חזה ר' אליעזר בן ערך מגדולי ישראל עינינו הרואות שבאחד מן המקומות שבנה שם בתחום בית המקדש, הקיסר שלים שכבש המקום מיד הערלים שהוא כעין דוגמא ראשונה, וקראן לכל אותן הציורים ג"כ שמות כשמות אשר היה להם מקדם עזרה ובית קודש הקדשים ומדרש שלמה, וכל מת שלהם שהוא בעיר קודם קבורה מכניסיו אותו לכיפה שאותו החדר הוא נקרא כהיום מדרש שלמה.
ולדעתי היא הלשכה הגדולה שהיתה לצד הדרומי לעזרה והיה משוך לצד מערב והיא הנקראת לשכת הגזית וחציה הפנימי לעזרה שהיה נחשב למקום קודש, ועל כן לא ניתן רשות לשום אדם לשבת שמה כי אם למלכי בית דוד, והחצי הזה הוא הנקרא כהיום מדרש שלמה שבו מכניסין את המתים מדלת העם, כמו שנבאר לקמן.
והחציה החיצונה להר הבית הזה נחשב למקום חול לכן היה מותר לשבת בו, ועל כן היו נאספים סנהדרי גדולה של אהד ושבעים אשר הששים ותשע היו יושבין לצד מערב בלשכה זאת לפני הנשיא והאב ב"ד, וכולם היו יושבים בחצי גורן עגולה, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות בית הבחירה [פ"ה הט"ז], וזה הוא בעונותינו [קהלת ג' ט"ז] מקום המשפט שמה הרשע וכו' שיושבים כהיום שופטי הגויים הנקרא קאדי, והוא נראה מקום מוכן ומזומן ומתוקן לבית ועד, כמו שהיה פתח אחד לצד החיצונה להר הבית והוא אותו הפתח שיש לאותו בית לבוא בתוכו ופתח שני לצד הפנימי אשר ממנו יבוא לעזרה, וזה עוד סימן מובהק שרש מהבנין ישן כי הוא מפואר מאוד בנין מלכים ממש שכפי הנשמע בין הישמעאלים עושם היה חצר מלמות הקיסר שלים נ"ע שכבש העיר ומחמתו בא לידי גילוי בית המקדש שהיה שם.
וכך היא השמועה ששמעתי מפי המלומדים שבהן והבקיאים בדברי הימים של מלכות עותמאן שהם הטורקים, שהיה תוכן גדול ביניהם דשלש מאות שנים קודם שכבש הקיסר שלים נ"ע את העיר, כתב בספרו זה לשונו כעין חידה - "כשתתהפך ותכניס את השין בשין ותתגבר השין ותכנוס תוך השין הכפולה", ואחר שהיה מעשה אמרו שהבינו את החידה, דהיינו כשהמלך אשר יקרא שין דהוא שלים ימלוך בשנת שלש מאות, שהוא שין אחרת תתגבר השין שהוא המלך ותכנוס תוך השין כפולה דהיינו דמשק וירושלים שכבש אותן בשנת שין, והם המספרים דכשכבש המקום ובחר לו לבית מושב אותה לשכה שאמרנו שהיא היום בית ועד, משפטם יום אחד ראה דרך החלון אשה גויה זקנה יותר מתשעים שנה, שהיתה מביאה שק או קופה של זבל ומשלכת שם במקום סמוך, ונראה ללשכה שלו ועל זה חרה אפו כי אף על פי שהיה רואה תחלה שהיה מקום אשפה לא שם לבו, כי אמר אין להקשות על זה למה כאן ולא במקום אחר היתה נופלת שאלתו ואם כן אין לדבר סוף.
כשכבש השולטן סולימן את ירושלים קבע לו לבית מגורים את בית הועד, [זהו בנין ה"מחכמה" הקיים ועומד בצידו הצפוני של הכותל המערבי], בנין זה שימש שנים רבות כבית המועצה המוסלמית, באחד הימים ראה השולטן דרך החלון ישישה כבת תשעים מביאה שק של אשפה ומשליכה את תכנו בסמוך, היה זה כה קרוב ללשכתו של השולטן וחרה אפו בשל כך, איך ימלאנה לבה להשליך אשפה במקום אשר כזה.
שלה את אחד מעבדיו להביא אליו את האשה, ומשבאה שאל אותה מאיזה עם את, 'מן הרומאים אני אדוני השולטן' - השיבה הישישה, ובאיזה מקום את גרה – שאל. והיא השיבה 'מרחק שני ימים מכאן'.
ומדוע באת עד הלום להשליך האשפה? התפלא השולטן. סיפרה לו הזקנה כי ראשי הצבור הרומאים מחייבים את דרי העיר להביא הנה שק או קופה של אשפה פעמיים בשבוע ולהשליך את תכנם דוקא במקום זה. מדוע, לא הסתיר השולטן את פליאתו, והישישה הסבירה כי במקום זה היה בית אלוקי ישראל, ומכיון שהרומאים לא יכלו להחריבו עד היסוד, גזרו על כל האנשים להביא הלום את האשפה כדי להטביע בגלי האשפה את יסודות הבית, וכך לא יזכר עליו שם ישראל עוד.
שמע המלר את הסבריה של האשה ואמר לעבדיו לעכבה עד אשר יחקור וידרוש, אם אכן נכונים דבריה, הביאו אלי בל אדם שתראוהו נושא אשפה לאותו מקום – צוה.
כאשר הביאו לפניו העבדים כמה אנשים שאל גם את פיהם, ומצא שדבריהם כדברי הזקנה.
מה עשה, פתח את אוצרות כספו וזהבו נטל כמה ארנקים מלאים במטבעות, הוסיף עליהם גם סל ומגרפה והוציא כרוז - כל מי שאוהב את המלך וחפץ לגרום לו נחת רוח ממנו יראה וכן יעשה, הלך בכבודו ובעצמו אל תל האשפה ופיזר שם את המעות הרבות שבארנק, ובידיו אחז השולטן את הסל והמגריפה, התקרבו למקום אנשים והיו ביניהם גם עניים, ומשנודע להם כי יש מעות בגל האשפה, החלו לגרוף את הזבל ובלבד שיזכו במעות. כך עשה המלך במשך שלשים יום, כל אותם הימים נאספו במקום כעשרת אלפים איש, הללו חפרו במרץ כדי למצוא את הפרוטות ובינתיים פינו את תל האשפה המתנשא עד אשר ביום השלושים התגלו לעיניהם הכותל המערבי ויסודות בית המקדש.
כשהשיג השולטן את מטרתו וחשף את שריד בית מקדשם של היהודים, פירסם כרוז ובו איסור חמור להשליך אשפה ואפילו רק לירוק במקום קדוש זה, בי קדוש הוא לאלקינו, היו אנשים שעור המשיכו להביא את אשפתם למקום, ועליהם הטיל השולטן ענשים חמורים ביותר עד אשר הבינו הכל כי שוב אין להשליך אשפה במקום זה.
אחר כן קרא לקצת יהודים דלים שהיו שם ודבר על לבם כאמור, הנה מאת ה' היתה זאת לי ושמא גרם להחזיר עטרת הבית ליושנה כמו שהיה כאשר בנה המלך שלמה דרומי בקרבו, ואתם יש לכם דין קדימה הרי היסודות לפניכם בנו אותה על הוצאות שלי, ואל תשגיחו בהוצאה.
היהודיים נשבר לבם בקרבם וגעו כלם בבכיה ולא ענו דבר, אמר להם המלר למה אתם בוכים במקום שהיה לכם להיות שמחים, כי למחיה שלחני אלקים לכונן את בית מקדשו אשר החריבו אותו הרומיים שהם ערלי לב וערלי בשר, ולא ידעו בערך קדושת מקום זה וסגולתו, אם על ממון אתם דואגים כבר אמרתי לכם כי על ההוצאות שלי תהא בונים אותו.
ענה זקן אחד שבהם בבכיה רבה - יחי אדונינו המלך ויאריך ימים על מלכותו אנו עבדיך מחוייבים לברך את ה' אשר ייעצך ולהחזיק לך טובה על חסדך זה האחרון מן הראשון שאתה מתנדב הוצאת הבית, אמנם כפי אמונתינו אין בידינו לבנות הבית לפי שאנו מאמינים ומקווים שהבית הזה יהיה לנו בנוי מאת ה' מן השמים, כשיהיה ברצונו יתברך ולא זולתו וכו'.
וכשרואה הכותל המערבי שהוא הכותל שבנה דוד המלך יאמר פסוק זה 'טבעו בארץ שעריה אבד ושבר בריחיה'. ואם הלך דרך המדבר בתחלה כשרואה את בית המקדש, קורע על בית המקדש, ואחר כך כשרואה ירושלים, מוסיף קצת על הקריעה, והקריעה צריכה להיות טפח, ובכל מה שלובש, ואסור לאחות אלא בכמה מקומות, ואם בא לירושלים ב' פעמים בתוך שלשים יום אינו צריך לחזור ולקרוע, אבל אם עברו יותר משלשים יום חוזר וקורע...
[ילקוט מעם לועז ח' דברים]
אלקים בקרבה בל תמוט יעזרה אלקים לפנות בקר [תהלים מו, ז].
ואומר אלקים בקרבה בל תמוט, אם ההרים ימוטו הר ציון לא ימוט, יעזרה האלהים לפנות בקר, כשיתחיל לסור חושך גוג ומגוג כשיתן ה' קולו להומם ולאבדם כמו שנאמר בזכריה המק בשרו והוא על רגליו וגו', ועוד 'אלקים בקרבה בל תמוט' רמז לכותל המערבי שמעולם לא זזה שכינה מן הכותל המערבי.
[ילקוט מעם לועז תהלים מו]
ולפיכך אמרו חז"ל מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי, וזהו כותל אותיות כו-תל כ"ו גימוריה שם הוי-ה, ת"ל- ה' פעמים אלקים, וה"פ אלקים הם בחי' ה' צמצומים, וזה שמעולם לא זזה שכינה שהיא שם הוי-ה מהכותל המערבי, היינו מבחי' ה' צמצומים שאלקותו יתברך שמו נמצא בכל המקומות ובכל ההסתרים ותמיד אפשר לחזור אליו ית'.
[ים החכמה, יא]
האריז"ל בירושלים
כתב הרב הג' חיד"א ז"ל בס' שם הגדולים [של"ג] וכבר נודע דרבינו האר"י ז"ל נולד בעה"ק ירושלם ת"ו, ומפי זקני שער נודע הבית שנולד בו וזכינו לראותה ע"כ ות"ל זכיתי ג"כ לראותה וקרובה היא למדרש אור החיים זיע"א הנז"ל, ואיש ואשתו לא ידורו בבית הנזכר.
והנה האר"י ז"ל הלך בסוף ימיו ממצרים לא"י ונסע לצפת ולא יכול לדור בירושלים בסיבה שראה לפלוני הידוע איש אחד רגלו א' על המקום שהיה, ורגלו א' נוכח בהמ"ק ע"כ כ"כ בס' צח ואדום, ובס' אה"צ כ', ז"ל ודע כי אמרו שהאר"י לא הי' בירושלים רק עמד חוץ לירושלם ודבר ברוח קדשו כל הפרטים שבתוך ירושלים, ואמר פה מקום זכריה הנביא, ופה מקום חולדה הנביאה, וכן כל הפרטים, ואל העיר עצמה לא בא. ואולי לפי שהי' ניצוץ משיח בן יוסף, לא היה רשאי לבוא בה קודם זמנו עכ"ל.
[חיבת ירושלים הנדמ"ח, עמוד רכ"ה]
מדברות הגדולים וכבשנם אודות הכותל המערבי
במעלת קדושת הכותל המערבי
כי המקום ההוא לעולם הוא בהווית קדושתו, שהרי הוא מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה, ואם שלמטה חרב, מכל מקום הוא נשמר מכוון נגד בית המקדש שלמעלה השופע על המקום ההוא הקדוש, ולעולם בכל דור ודור קדושה זו לא סרה.
[כלי יקר, פרשת דברים]
שנינו באיכה "היתה כאלמנה" [איכה,ג], ונראה על פי מה שאמר האריז"ל 'ויציאת צדיק מן המקום עושה רושם', הגם שהצדיק הלך מן המקום, מ"מ נשאר שם באותו מקום רשימא דקדישא כידוע.
ואמרו חז"ל מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי, והוא ממש כענין אלמנה דמבואר בזוה"ק [משפטים, ד קא] דבעלה קדמאה דאסתלק שביק בה רוחא, וע"כ יש סכנה לישא אלמנה דעושה קטרוג למעלה, יע"ש.
ועל כן, כשמתחיל הנביא לקונן על חורבן ירושלים, הזכיר בלשונו רצוף בתוכו דברי נחמה, ואמר היתה כאלמנה דשביק בה בעלה רוחא, כמו כן השכינה הקדושה שביק קדושה בירושלים בכותל המערבי דלא זזה משם לעולם.
[אבני המקום להגרש"ז עהרנרייך גאב"ד שאמלוי"א אות קכא]
וזה שער השמים, השער שעולות בו התפילות, לא על תפילות בלבד של יושבי ירושלים יצא הדבר, אלא על הכלל כולו, שכל גלויות ישראל כולן תפילותיהם עומדות דרך שער השמים.
[השל"ה הקדוש בהקדמה לסידורו]
אומרים בשם האמרי אמת מגור, שאפשר להמליץ על הכותל המערבי את המאמר השגור בפי העולם "אזנים לכותל", עי' רש"י [ברכות ח, ב ד"ה אלא בשדה] שהוא שומע ומאזין לתפילותיהם של ישראל.
[הגר"מ הלברשטאם בהערות לתל תלפיות]
לפני כמה שנים בלמדי דף היומי מגילה דף כ"ט הבאתי לכאורה ראיה חזקה שיש מצוה גדולה ואולי אפילו כעין חיוב לכל הפחות לאנשי ירושלים שגרים בסביבתה להתפלל ע"י הכותל המערבי, כמובן איני מדבר על אלו שבאים לשם כדי לחטוף מנין וכדומה, אלא אני מדבר עבור מי שמבקר שמה מזמן לזמן כדי לקבל חיזוק בתפילה או כדומה.
הגמרא אומרת שהשכינה גלתה לבבל, שואלת הגמרא לאן ואומרת להוצל ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהררעא, ומספרת הגמרא אמר אביי תיתי לי דכי מרחיקנא פרסה עיילנא ומצלינא התם, וכותב רש"י לפי גירסת הב "ה אות ד', כשאני מחלד בדרך באותו מקום אפילו אני מרבה עלי את הדרך אני נכנס שם ומתפלל בתוכו, ז"א בכלל שהיה מקום שכינה היה אביי מרבה עליו את הדרך כדי להתפלל במקום שכינה, א"כ לכאורה לפי"ז ה"ה לענין להתפלל ע"י הכותל שהוא מקום שכינה יש להרבות לילך בשבילו.
[הגר"ב זילבר אז נדברו יב, כח]
כתוב בספרים שהתפילות של עם ישראל בזמן הזה עוברות דרך כותל המערבי.
[שאלו שלום ירושלים, עמוד ס]
פתקא טבא מהאור החיים אודות הכותל המערבי
הגה"ק רשכבה"ג מרן ממונקאטש ז"ל בהיותו בארה"ק בשנת תר"ץ לקבל פני הס"ק מהרש"א אליפנדרי ז"ל סיפר מעשה רב שמקובל בידו מאבותיו הק' זי"ע, מגדולת קדושת נוראות האור החיים, כי פעם אחד היה איש אחד מאנשי שלומו של האוה"ח, והקרוב אל ביתו אשר נתפרסם מיגיעי כפו, ופתאום נהפך עליו הגלגל ל"ע, ובא בקובלנא לפני מרן האור ההיים הקדוש זי"ע, ושפך לפניו מר לבבו שבביתו עניות יהלכון וממש מחוסר לחם, ר"ל ובתחנונים ידבר רש לעשות לו טובה להעתיר בעדו, ולהבטיח לו בברכה מרובה להטיב מצבו, ונכמרו רחמיו של האוה"ח הק' עליו מאוד וצעקת הדל הקשיב להושיע.
וכתב פתקא על קלף בכתב אשורית וכרכו היטב ונתן בידו של העני ואמר לו תחזיק היטב בידך הפתקא הזאת ותלך 'ישר אצל הכותל מערבי ובין האבני קודש תחפש מקום חלל מעט ושם תשים ותניח את הפתקא, ותלך לביתך ותהי לך לישועה'.
והאיש עשה כן וחלף הלך לו והפתקא בידו החזיק ובדרך הליכתו נעשה בחוץ רוח סערה עד שהשליך מעל ראשו כובע העליון, והוא לא חש לכ"ז, ונשאר בכובע התחתון שבראשו שהחזיק בידו השמאלית. ואת הפתקא בידו הימנית והרוח סער וישא מעל ראשו גם כובע הזה, ונשאר בחפוי ראש, ובהתאמצו להגביה הכובע בתוך הרוח החזק, והנה נפלה הפתקא מידו וישב הרוח ואיננו.
ובמר לבב חזר לבית האוה"ח וסיפר לו המאורע, והשיב לו מה אעשה לך איפוא שלא איסתייע מילתא, ואח"כ מצאו ברחובות ירושלים פתקא הנ"ל שחתום על "חיים בן עטר".
והביאו לפני האוה"ה הק' ואז ראו שהי' כתוב בו להשכינה הק' כביכול בזה הלשון - 'אחותי רעיתי יונתי תמתי, אבקשך ברחמים להשפיע פרנסה טובה לפלוני בן פלוני וחתם עליו שמו הקדוש הנ"ל', ע"כ המעשה אשר תסמר שערות השומע ומזה אפשר להבין קצת שאין ערוך לעומק קדושת האוה"ח וגדולתו ז"'ע ועכ"'א.
[נעתק מס' מסעות ירושלים, עמוד צ"ג צ"ד]
מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל היה רגיל לומר בענין הליכה לכותל המערבי את דברי החסיד יעב"ץ בפירושו לאבות [פ"א מ"ד] עה"פ ביחזקאל [מ"ו ט'] "ובבא עם הארץ לפני ד' במועדים, הבא דרך שער צפון להשתחוות, יצא דרך שער נגב, והבא דרך שער נגב, יצא דרך שער צפון, לא ישוב דרך השער אשר בא בו, כי נכחו יצא.
"כי הקפיד השי"ת שלא יראה השער ב' פעמים, פן ישוה בעיניו לשער ביתו וקורות הבית לקירותיו", ההרגל הוא האוייב הגדול של כל רגש קדושה והתרוממות בשעה שניצב האדם אל מול הנעלה והנשגב, ובנפשו מתנוצצים זיקים של אש קודש, מתגנב אליו ההרגל ומכבה את גחלי הקורש בזו אחר זו עד כי תבבה האש כליל.
[ספר בשבילי המנהג, חלק ב עמוד שיא]
'ונחלתו לא יעזוב' - קאי על כותל המערבי שמעולם לא זזה שכינה ממנו, ונחלה זה בית המקרש.
[אדמו"ר מלעלוב זצ"ל]
העולם רגילים לקרוא לכותל בשם "כותל הדמעות", ואפשר לומר שזה רמז להא דאיתא במסכת בבא מציעא [נט, א] אע"פ ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו, השערי דמעות היינו כותל המערבי.
[הגר"מ הלברשטאם, בהערה לתל תלפיות]
ודע והבן, כי אע"פ שהשכינה בכל מקום, מכל מקום אין התפילה בחוץ לארץ עולה במסילה בדרך ישירה, אלא צריכים לשולחה לארץ ישראל, ולירושלים אל מקום המקדש, שגנדו שער השמים.
[לשון היעב"ץ בהקדמת סידור בת יעקב]
הכותל המערבי הוא כמו עצם הלוז שממנה יסוד לתחיית האדם בתחיית המתים, וכן הכותל המערבי הוא יסוד להחזרת השכינה לעתיד לבא.
[ספר אמוגה והשגחה להר"ש מאלצאן]
הכל מודים שמעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי של בית המקדש, שיבנה ויכונן מהרה בימינו אמן, שהרי יש עדות שיש שלושת אלפים שנה מעלה מטה, שנבנה ע"י דוד המלך ע"ה, ולא נפל ממנו אפילו אבן אחת, ואנחנו רואים נס זה בכלי יום, שכותל גדול כמי זה שלא יפול שום אבן, והוא פלא ממש מעשה ידיך שמים.
[רבי אהרן פרירה]
כשאנו הולכים לכותל להתפלל, אנו עומדים אחר כתלנו ממש סמוך לו, והתפילה היא על הרוב רצויה.
מעשה ששמעתי שבימים קדמונים היתה פעם אחת עצירות גשמים ביותר, וגזרו היהודים והלכו עם ספר תורה לכותל מערבי להתפלל, ויעתר להם ה' וירדו גשמים כל כך עד שהוכרחו לעטוף ספר התורה בבגדיהם בחזירתם לבית הכנסת.
[רבי גדליה מסימיטאש, שנת תע"ר]
כי תחת עובי הכותל המערבי שם מצומצם ונכווץ כל המקומות המקודשים עד שאפשר להיות שקדושת כל ירושלים מצומצם שם.
[ערבי נחל פרשת בלק, בשם הש"ך]
הקהלות יעקב בכותל המערבי
מרן הקהילות יעקב זצ"ל היה נוסע לכותל לפחות פעם אחת בשנה לפני ראש השנה. במשך במה ונמה שנים כאשר לא היה בכוחו לנסוע, והיה מבקש מהנוסעים שיהיו שלוחים לבקש עבורו. והוסיף, שבכך יהיו בגדר שלוחי מצוה שאינם ניזוקים.
כשבנו יבלחט"א הגר"ח קניבסקי, היה נוסע לירושלים, היה מבקשו שיאמר עבורו בכותל פרק תהילים בשליחותו, ושילם לו עבור הנסיעה הלוך וחזור. ואמר "הרי נסעת גם כן בשליחותי לומר פרק תהילים".
[תולדות יעקב, עמוד קכד]
"מקדשי תיראו" – הדרך לקבל מורא המקדש מהכותל
עלינו לבאר כיצר יכין אדם את עצמו להיות ראוי לזכות לקבל את חשפעת קדושת המקדש.
הרמב"ם [בית הבחירה פ"ז ה"א] האיר לנו את הדרך "מצות עשה ליראה מן הקדש שנאמר ומקדשי תיראו ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו", כדי לזכות לקבל את השפעת הקדושה ממקום המקדש, צריך בראשונה הכנה עצמית של "יראה".
גם יעקב אבינו רק לאחר שהבין את קדושת המקום זכה לקבל ששפעת הקדושה "ויירא ויאמר מה שוא המקום הזה", ראשית היה "ויירא", ואח"כ הוסיף "מה נורא המקום הזה".
הרמח"ל ספר אדיר במרום [עמ' פד] כותב, יש התעוררות והארה גורמת רגש ורעד ויש שבאה בהשקט והענין, כי האורות השפעה מלעילא אפילו שיתפשטו אל מקום אחד, הנה יוכלו להיות מרוממים ממנו, פירוש שיהיו שם ועם כל זה לא מתדבקים בדביקות אל המקום ההוא, ואז לא ירעד המקום הוא כלל ההשפעה נמצאת במקום, אבל אין משפיעה את אורותיה, אך לפעמים יהיה שיגלו עצמם אל העלול ויתדבקו בו דביקות באמת, ואז יהיה הרעש.
מהי הדרך לפתוח את האורות הנעלמים שישפיעו על המקום בבחינת רגש ורעד ע"י יראת הרוממות, וכדברי הרמח"ל עוד [שם עמ' שיט] בבואו לבאר את הפסוק "הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו", [תהלים לג, יח] 'עין ה" היא השגחתו הפרטית של השי"ת, וזאת אפשר להשיג רק ע"י יראת הרוממות כהמשך הפסוק, "למיחלים לחסדו" לא נאמר למפחדים מעונשו, אלא למיחלים לחסדו, דהיינו ע"י יראת הרוממות זוכים להשגחת השי"ת "עין ה'".
הירא יראת הרוממות הוא גורם לו קורבה ומתדבקות יותר בנעלם ממנו, וזהו פרי יראת הרוממות שיראים בני אדם שהם גורמים קורבה למאורות העליונים ותחתונים. ע"י יראת הרוממות האדם מקרב את אור ההשפעה מלעילא עליו, והם עצמם מקרבים אליהם המאורות שהם שרשם, ומשיגים בהם השגה גדולה".
את ההכנה לקבל את קדושת המקום ע"י יראת הרוממות דרשו זאת חז"ל [חגיגה ב, א] "יראה כל זכורך כדרך שבא לראות כך בא ליראות", כלומר כפי הכנתו לקראת קדושות המקום, כך הוא זוכה ליראות לקבל את השפעת קדושת המקום.
"הנה זה עומד אחר כתלנו" - בביהמ"ק נתגלתה בו השגחה פרטית "עין ה"' באופן מיוחד, עד כדי ביטול כל הגבלות הגשמיות.
"עשרה ניסים נעשו בביהמ"ק [יומא כא, א] "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, לחם חם כיום הלקהו", וכל אחד לפי דרגתו הרוחנית נכח לראות אל ה"עין ה' אל יראיו", אולם כאמור כדי לזכות להשגחה פרטית במלואה, ולקבל את השפעת קדושת המקום, דרושה לכך הכנה גדולה להתרומם מעל הסתר וטבע, ומגיעים לזה ע"י יראת הרוממות. וכדברי הרמח"ל "ששם ידרשוהו הרוצים בו".
חז"ל אמרו [שמ"ר ב, ב] "אמר ר' אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל המערבי, שנאמר הנה זה עומר אחר כתלנו", [שה"ש ב, ט].
ביהמ"ק על אף חורבנו קדושתו קדושת עולם, וע"י הכנה מתאימה לדעת את מעלת קדושת המקום וכאמור המפתח לזכות לקבל את השפעת הקדושה דלעילא ע"י יראת הרוממות, אז יוכל האדם להיות חפץ לדרוש את השי"ת ולהתדבק בו.
נוסף לכך מלבד ההכנה הדרושה כדי לזכות לקבל את 'השפעת' קדושת המקום, גם אחר הכנה זו צריכים לעמול לבסס בלבנו את ההתעוררות והסיעתא משמיא שזוכים לקבל במקום זה, ללא עמל זה הרי כל השפעת הקדושה החופפת עלינו תהיה רק השפעה זמנית, שלא תעשה שום רושם בלבינו, ורק ע"י עמל בביסוס הסייעתא דשמיא, אזי נזכה שנקבע בנו את השפעת קדושת המקום להתעוררות ועליה בעבודת ה'.
[משיחת הגר"ח פרידלנדר – ישיבת הנגב תשכ"ז]
