הלכות נישואי שתי נשים
מתוך ספר שלחן ערוך המקוצר להגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א
חלק אבן העזר חלק א' סימן קצ"ח - הלכות פריה ורביה סעיף ד
כפי דין תורתינו הקדושה שבכתב ושבעל־פה, וכן מוסכם מכל הפוסקים, מותר לשאת אשה נוספת על אשתו, בכתובה וקידושין כדת וכדין, כמו שנאמר {יב} אם אחרת יקח לו, שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ונאמר {יג} כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' וילדו לו בנים וגו'. וכך נהגו בכל הדורות, כגון שמצינו באלקנה אביו של־שמואל הנביא {יד}
, ולו שתי נשים, שם אחת חנה ושם השנית פנִנּה. ואשתו הראשונה אינה יכולה
למנעו מזה, גם אם ילדה לו ילדים רבים. ואפילו מאה נשים בבת־אחת, יכול לשאת.
אך כל זה דוקא בתנאי שהוא יכול לתת שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת, או
שהן מוחלות ומסכימות להסתפק במועט {טו}
. ונתנו חז"ל עצה טובה שלא לשאת יותר מארבע נשים, אף־על־פי שיש לו ממון
רב, כדי שתגיע לכל אחת מהן עונה בכל חודש, פעם אחת בכל שבוע. אלא שלפני
קרוב לאלף שנה, התקין רבינו גרשום בחרם שלא ישא אדם אשה על אשתו. וכתבו
הפוסקים שלא פשטה תקנתו כי אם בפרט אצל האשכנזים {טז}
אבל לא אצל הספרדים. ואפילו תלמידי־חכמים צדיקים וחסידים ואנשי מעשה נהגו
לשאת אשה שנייה, זולתי אותם שהתנו בכתובה על כך שלא ישא אחרת עליה אלא
ברשות בית־דין {יז} . גם אצלינו בכל קהילות קודש תימן כן היה המנהג פשוט {יח} , ולא עוד אלא שאין בקהילותינו מי שהתנה על זאת כלל ועיקר. ונותן הבעל לכל אחת מהן מדור לעצמה {יט} . וכעת זה מקרוב שכמעט ונתבטל הדבר, צריך ליטול עצה ותושיה מגדולי הדור {כ} :
עיני יצחק – ציונים והערות
{יב} שמות כ"א, י'. עיין רס"ג בפירושו לי"ג מדות, וברביד הזהב על פסוק הנזכר.
{יג} דברים כ"א, ט"ו.
{יד} שמואל־א' א', ב'. ולגבי יהוידע אם נשא שתי נשים כפשט הפסוק בדבהי"ב (כ"ד, ג'), עיין בסוף השגת הראב"ד על הרמב"ם פרק י"ז מאיסורי ביאה הלכה י"ג, ובמפרשים שם.
{טו} וקל וחומר אם הן מפרנסות את עצמן וכדומה.
{טז} ששם הוא היה, בצרפת, או באשכנז, כדאיתא בנימוקים לר"א בחור שבסוף ספר השרשים לרד"ק שורש קרס, נראה מכאן שר"ג מאור־הגולה היה צרפתי, וקיבלתי אני שהיה אשכנזי יעו"ש. ור"ל מארץ אשכנז הנקראת גרמניה כידוע, וכיעויין גם מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת וישלח על פסוק חושם מארץ התימני ד"ה ובמגילה. ומה שכתבתי לעיל שזה לפני כאלף שנה, הוא על פי המובא בסדר הדורות דנח נפשיה דרבינו גרשום בשנת ד' אלפים תת"ל. וצ"ע אם כן מדוע הרמב"ם שהיה אחריו, התעלם בחיבורו לגמרי מתקנתו זאת. הגם שהרמב"ם דירתו בספרד ובמצרים, מכל מקום היו לו ידיעות על הנעשה בארצות אשכנז, כגון באמצעות הדיין ר' פינחס שהיה באלכסנדריה שמוצאו היה משם, כידוע מתשובותיו ומאיגרותיו. ובהדיא הביא בחיבורו פי"א מתפילה הל"ה שבערי אדום (דהיינו ארצות אירופה כמ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך הנז"ל ד"ה ובשם) יושבים בבית הכנסת על הכסאות, ולא על מחצלאות שבקרקע כבספרד ובשנער ובארץ הצבי יעו"ש, ובדברינו לעיל חלק או"ח הלכות קדושת בית־הכנסת סימן כ"ו הערה ד' ד"ה על. וכן בפרק כ"ה מאישות הלכה ב' כתב שבערי אדום בזמן הזה מנהג הנשים לילך בשוק ופניהן גלויות והכל יודעים אותן (ועיין על זה בתשובותי עולת יצחק חלק א' סימן קמ"ז אות ד' ד"ה ברם, ובחלק ב' סימן רל"ד אות ה'). ובפרק י"א מאיסורי ביאה הל"ז כתב, שמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין הגמרא עד היום ע"כ. וע"ע לקמן הלכות מלבושי הנשים סימן ר"ב הערה כ' ד"ה ובחסד. כעין זה לא העלה הרמב"ם בחיבורו מעניין מנהג מניעת נישואין בספירת העומר שהזכירוהו כבר הגאונים (עיין או' הגאונים על מסכת יבמות דף ק"מ קמ"א), וקשה לומר שהתעלם מהם בכוונה משום דלא סבירא ליה, אדרבה כל כי האיי גוונא היה לו לפרש. רק בהיפך לא נודע לו מזה וכיו"ב, לפי ריחוק הארצות ומיעוט הספרים שהיו אז הכל בכת"י. ומה גם תשובות הגאונים שנשלחו לאנשים מסויימים ורק בדורות שאחריהם נקבצו לספרים מיוחדים. [אמנם עדיין הדבר פלא, כי עכ"פ הרי"צ גיאת שספרו היה לפני הרמב"ם, כתב בהדיא בחלק ב' דף ק"ט, מנהג "בכל ישראל" שלא לישא בין פסח לעצרת וכו', והיאך אשתמיטתיה להרמב"ם, או כיצד הסתיר פניו ממנו]. והיינו נמי טעמא שלא העלה דין בשר ששהה שלושה ימים שלא מועילה לו מליחה וכמ"ש בס"ד לעיל חלק יו"ד הלכות מליחת הבשר סימן קל"א הערה ק"א ד"ה והריב"ש. כמו־כן יש לומר בנדון דידן. ושוב מצאתי כן בהדיא בשו"ת חתם סופר חלק חושן משפט סימן ר"ג ד"ה לכן בזה"ל, מה שכתב [הנודע ביהודה, לגבי חרם דרבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל־כרחה] שפשט איסורו בכל ישראל, קשה ממה שכתב מהרי"ק ריש שורש ק"ז דמדלא הזכיר הרמב"ם בשום מקום תקנת הגאון [כוונתו על רבינו גרשום. יב"ן] בזה, שלא פשט בארצו "ומסתמא לא נודע להרמב"ם מאותה התקנה מכל גלילותיו" ע"כ. וע"ע מה שנכתוב בס"ד כי האיי גוונא בספר זוהר העולם כבשים ללבושך.
{יז} עיין סימן א' סעיפים ט' י', וסימן ע"ו סעיפים ז' ח' ט', ובתשובת הרשב"א שהובאה בבית יוסף סוף סימן א', ושו"ת הרשב"א חלק ד' סימן שי"ד, ופסיקתא זוטרתא הנקראת לקח טוב פרשת כי תצא על פסוק (דברים כ"א, ט"ו) כי תהיין לאיש שתי נשים, ושו"ת הרדב"ז חלק א' סימן שע"ד, ושו"ת מהר"ם אלאשקר סימן צ"ה, ושו"ת מהרשד"ם יו"ד סימן ק"מ, ושדי חמד מערכת אישות סימן ב' אות א' ד"ה וכתב, ואות י"א ד"ה זהו, ומערכת ראש השנה סימן ג' אות ו' ד"ה ואחר, וכף החיים הלכות יום טוב סימן תצ"ו ס"ק מ"ד ד"ה אם הניח, והלכות ראש השנה סימן תקפ"א סס"ק מ"ה, ומקור חסד על ספר חסידים סימן שע"ו אות ב', ותו"ש חלק י"ז במילואים לפרשת משפטים סימן ו' דף רנ"ב, ובחלק כ"ז במילואים לפרשת ויקרא דף רנ"ז אות כ"ז, ושו"ת יביע אומר חלק ה' סימן א', ובמ"ש בס"ד במילי דאבות פרק ב' משנה ח' פיסקת מרבה נשים מרבה כשפים.
כמה טעמים נתנו הפוסקים מדוע רבינו גרשום הוזקק לתקן ולהחרים על זאת, כיעויין באוצר הפוסקים דף ח' אות ב'. ויש להוסיף כי בספר מצב הישר על זוהר בראשית דף ל"ז האריך בעניין זה, וכן על החרם שלא לגרש אשה בעל־כרחה, וביאר שהטעם הוא משום הערלים [היינו הנצרים. יב"ן] אשר הם דרים בקרבם, כי אצלם כעוון אשת־איש ייחשב, וכן לגרשה בעל־כרחה לא טוב בעיניהם [ועיין עוד בדברינו לקמן הלכות גירושין סימן ר"ט הערה ד"ה ואף. יב"ן]. והביא כן בשם גינת ורדים אהע"ז כלל א' סימן י', ושאילת יעב"ץ חלק ב' תוך סימן ט"ו ועוד. והטעם שכתבו הפוסקים שתקנות וחרם רבינו גרשום לא היו אלא משום קטטה ומריבה, השכילו לסתום הדבר, וכוונתם שע"י הקטטות יבואו לידי מלשינות למלכות דקפדי אהא ואתו לידי סכנת נפשות ח"ו יעוש"ב. ומה שכתב בשו"ת מעיל צדקה סימן ל"ג, במדינות אלו שאין מי שרשאי לישא אחרת על אשתו מפני חרם רגמ"ה שנתפשט במדינות אלו, ואם מצד מניעת חוקי דתיהם אשר אנחנו יושבים ביניהם וכו' ע"כ, כתב בעל מצב הישר שם שהוא שיבוש וצ"ל שהוא רק מצד מניעת וכו'. ובהשמטות בכת"י המחבר [ברשות הרה"ג ר' יעקב משה הלל שליט"א] נימק הגהתו בזה"ל, דאל"כ הו"ל כעין הא דאיתא בקידושין דף ו. יהודה וְעוֹד לַקְּרָא יעו"ש. ולעניין מה שלא החרים רק עד סוף האלף החמישי [שכבר עבר] כמ"ש מרן בשלחן ערוך סעיף י', דנו בכמה ספרים, ובשתילי זתים ס"ק ל"ב הביא טעם עד"ה, ועיין עוד בביאור הרא"ם על פסיקתא זוטרתא הנקראת לקח טוב בפרשת כי תצא דף ל"ה אות ט"ז ד"ה כמה טעות טעו הקראים, ובמבוא שם.
{יח} וכמ"ש בשתילי זתים סימן א' ס"ק ל"א, [ב]מקומות אלו, לא פשטה תקנתו, ולפי־כך לא הארכתי בדינים אלו וכו' ע"כ. וכן לא פשטה אצלינו תקנתו שלא לגרש אשה בעל־כרחה, וכדלקמן בהלכות גירושין סימן ר"ט. אך החרם של־רבינו תם שלא להוציא לעז על גט נתקבל כנזכר שם. ואלו הן מהשאלות הראשונות ששאל הרא"ק מרבני תימן בשנת ה'תרע"א וזה לשונו, א) אם אמת הדבר שאין נוהגים אצלכם כלל איסור לישא יותר מאשה אחת. שהרבה גלילות מאחינו בני ישראל קיימו וקיבלו על עצמם על פי רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל, שלא ישא אדם מישראל אשה על אשתו. וגם אחינו הספרדים שאינם נוהגים איסור זה בהחלט, אינם מתירים כי אם במקום מצוה, כיבוּם, או משום ביטול פריה ורביה כשאינה ראויה לבנים וכיוצא באלה. ושרידי עם קדוש הבאים מארצכם, אומרים שלא פשט אצלכם בזה שום איסור כלל ועיקר. ב) אם על כל פנים יש אצלכם איזה קצבה כמה נשים יהיה רשאי לישא, כי על פי עצה טובה מחז"ל על כל פנים אין ראוי לישא יותר מארבע, אם קיבלתם עליכם עצת ארבע זאת באיזה מנהג או הסכמת איסור. ג) אם אתם נוהגים לגרש את האשה גם שלא לדעתה, שאצלינו פשט המנהג בין בקהילות אשכנז וצרפת בין בקהילות ספרד, שלא לגרש בעל־כרחה. ואפילו אותן שלא קיבלו התקנה על דבר נישואין של־יותר מאחת, קיבלו עליהן תקנה זו שלא לגרש כי אם מרצונה ע"כ. והשיבו על זה בית־דין צאלע ובית־דין גחאף א) פסק מרן דלא פשטה תקנת רגמ"ה בכל הארצות, ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי. ומנהגינו לישא. ב) פסק מרן נושא אדם כמה נשים, והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו. ומנהגינו לישא עד ארבע. ג) פסק מרן דיכול לגרשה שלא לדעתה, והאשה מתגרשת בין ברצונה בין שלא ברצונה. ומנהגינו לפייסה. ע"כ. והסכימו אחריהם כמה בתי דינים מהכפרים. ורבני בית־דין שבעי"ת צנעא בירת תימן השיבו בזה"ל א) ג) דבר ברור שלא פשטו אצלינו תקנות רגמ"ה, בין לישא איש אחד שתי נשים, בין שלא לגרש אשה בעל־כרחה. ב) גם לא הוצרכו קדמונינו לקבל עליהם באיסור שלא לישא יותר מארבע נשים, דמלתא דלא שכיחא היא. ועצת חכמינו מתקיימת בלאו הכי ומנפשייהו פרשי. ומימינו לא ראינו מי שישא ארבע נשים ביחד. וגם שלוש אינו כי אם אחד מעשרת אלפים שישא שלוש נשים ע"כ. [אכן שמענו כי בכפרים יש קצת מקומות שהיה מצוי הדבר שנשאו אפילו שלוש וארבע נשים, כשהוא עשיר דמצי למיקם בסיפוקייהו כפי ההלכה. יב"ן]. ובית־דין עדן השיבו לשאלה א', מנהגינו שאין נושא אשה על אשתו, אא"כ בדבר מצוה, כגון יבום או מצות פריה ורביה ע"כ. וממילא הניחו חלק מקום התשובה לשאלה ב', שאין לה מקום לפי תשובתם. ולשאלה ג' השיבו, זה לא שכיח. ואם יארע אחד מני אלף, מתגרשת שלא מרצונה ע"כ. וע"ע לקמן הערה כ' ד"ה והרב, ובהלכות שידוכין סימן ר"ה הערה ה' ד"ה ואף. וזה לשון אבן ספיר חדרי תימן חלק א' פכ"ז דף ס' ע"ב, האיש אשר אשתו לא תמצא חן בעיניו, או כי לא ילדה לו או כי זָקנה אשת נעוריו, ורוצה לקחת לו אחרת עליה, צריך לרצותה בדברים וברצי כסף. ואם לא תתרצה, נושא בלי רשותה, או יגרשנה בעל־כרחה, והדיינים והגיטין מוכנים בנקל ובזול ע"כ. ושם פרק כ"ב דף נ' נ"א כתב שראה בעיר גירואח רב גדול וכו' הוא הדיין והדורש וכו' מארי יוסף בן סעדיה, מלא תורה יראה וחכמה ורוח־דעת, בקי במקרא וביאוריו וכו' בקי בתלמוד וברמב"ם ועד אחרונים, כאחד המורים הגדולים בארצותינו, וידיו רב לו בחכמת הקבלה וכו' וכח זכרונו רב מאד וחובר חיבורים וכו'. לו "שלוש נשים", אבל בנים רבים אין לו, זולת בן יחיד מאשתו השלישית וכו' ע"כ. ובפרק מ"ד דף ק"כ ע"ב כתב שבעיר הגדולה עמראן, הרב והנשיא הוא מארי שלמה אלתנעמי. בית עשיר ונכבד מלא ברכת ה'. לו "שלוש נשים" שאננות עם זרע ברך ה' וכו'. בנו הגדול אברך יקר מארי יוסף וכו'. אחרי תפילת ערבית, למד [הרב שלמה] לפני הציבור שיעור הלכה ואגדה וכו'. הרב הנכבד הזה, הוא אחד מגדולי הארץ הזאת. חכם בתורה ועשיר. איש דברים וכו' כל בני העיר נתונים תחת פקודתו, ומנהלם במישור על־דרך התורה והמצוה. גם הוא מפליטי צנעא, אשר ברח משם מפני חמת המציק וכו' וה' עזרם גדלו והצליחו ויושבים לבטח ע"כ.
{יט} ידוע. ובדרך־כלל לפי שיש קטטה ביניהן, כי כידוע "צרות" הן זו לזו, דרות בבתים נפרדים לגמרי, ובפרט כשיש לבעל ממון לקנות בית נוסף. ואם טבען נוח או שהבעל פיקח להשכין שלום ביניהן, דרות בבית אחד, ואף אוכלות על שלחן אחד, אלא שלכל אחת חדר נפרד לשינה. וע"ע שו"ת הרש"ז דף ס"ה, ולקמן הלכות איסור ייחוד סימן ר"ג סעיף י"ג והערה כ"ו שם. וז"ל הרמב"ם פי"ד מאישות הל"ג, אינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת, אלא כל אחת ואחת לעצמה ע"כ, וכן פסק הש"ע בסימן ע"ו סעיף ז'. וביאר הטעם בחלקת מחוקק שם ס"ק י"ג כדי שלא יתקנאו זו בזו. וסמך לדבר, באֹהל (לאה ובאֹהל רחל) [יעקב ובאֹהל לאה] ובאוהל שתי האמהות [ויצא מאֹהל לאה ויבא באֹהל רחל] (בראשית ל"א, ל"ג), וכתב הרמב"ן כי לכל אחת מהארבע נשים היה אוהל מיוחד בעבור שלא תדע האחרת בבואו אל רעותה, גם אסור הוא מדין תורה כמו שהזכירו חכמים במסכת נדה (דף יז.) ע"כ. וכן העלו בבית שמואל ובשתילי זתים בקיצור, והוסיף על זה השת"ז בשם מהריק"ש, אבל א"צ להשוותן בדירות, כל שהבית לפי כבודו וכבודה, וה"ה בהוצאות ע"כ. וע"ע בשו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תתמ"ט (ת"ו) שלא נחשדו ישראל על פריצות כזה לשמש עם זו בפני זו יעוש"ב. ובבן יהוידע ב"ק דף פב. ד"ה מיהו, מתבאר שיכול להשכיב שתי נשיו עמו באותו חדר, ולשמש עם שתיהן באותו לילה יעו"ש. וברור שכוונתו בעת שהשנייה ישינה, אלא שקיצר במובן, כיון שאינו שייך לעניינו שם, שהרי אסור לשמש מטתו בפני שום אדם ניעור, וכדלעיל בחלק או"ח הלכות עונה וצניעות סימן נ"ג סעיף ו'. ובסוף דבריו שם כתב שבזמן הקדמונים היו רוב בני אדם רגילים לישא שתי נשים או יותר ע"כ. ובפלא יועץ ע' פריה ורביה איתא, קשה לזווגן, כי אשה רעותה קנא"ה [מליצה על־פי לשון הכתוב בירמיה ט', י"ט, ואשה רעותה קינה. יב"ן], לכן הטוב טוב שתהיינה בשני בתים או בשתי עיירות וכו' ע"כ. ועיין סוכה דף כז. שאל אפטורפוס של־אגריפס המלך את ר' אליעזר, כגון אני וכו' שיש לי שתי נשים אחת בטבריא ואחת בציפורֵי, מהו שאצא מסוכה לסוכה ואפטר וכו'.
{כ} כי מזה כמה עשרות שנים שנעקרו גליות ממקומן, אף שהנשואים שתי נשים נשארו עמהן כך עד היום, מכל מקום רובם ככולם דשאר אינשי לא נשאו אשה נוספת עכ"פ בגלוי. וזאת עקב חוקי המדינות אשר באו אליהן, האוסרות נישואי שתי נשים מחמת השפעת תרבות אנשים חטאים גויי אירופה, שבעוה"ר אוסרים את המותר, ומתירים את האסור, וגרמו להרבות פריצוּת בעולם בלי שיעור רח"ל.
ולולא זאת היה היתר בקל לכל־הפחות בשעת צורך גדול, לקדש האדם עצמו במותר לו, כגון כשיש ביניהם קטטות עצומות ונפרדו, ויודעת שידיה על העליונה ותובעת הון עתק, ומה־גם שיש לה שויון־זכיות כתועבות הגויים ההם, ועיין להלן חלק חושן משפט הלכות ירושה וצוואה סימן רי"ט הערה ט' ד"ה אך. כי לגרשה על־כרחה נמי אי־אפשר בגלל אידך חרם דרבינו גרשום וכדלקמן הלכות גירושין סימן ר"ט. ואם בכתובתה יש תנאי שלא ישא אחרת עליה כי אם ברשות בית־דין הצדק, סמא בידייהו ליתן לו רשות, אחר דרישה וחקירה לפי ראות עיניהם. ואם נשבע על כך, יתירו לו. ואף שיתכן לומר דהוי ממילא כמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת, שפסק מרן בסימן א' סוף סעיף ט' וסימן ע"ו סעיף ח' שאינו רשאי לישא עליה אשה אחרת, מכל מקום על דעת שיבוא לידי מכשול והרהורי עבירה ח"ו לא התנה. מה גם דספק בעיניי אם יש לכה"ג תורת מנהג, הואיל ולא נתקבל מעיקרא אלא מכֹח כפיית נימוסיהם. והלא אפילו מנהג ממש כדת של־תורה, במקום איסורא לא שבקינן ליה וכדאיתא בפסחים דף נ: נא. ניכלה זר לחלה באפייהו, כל־שכן שבאים עי"ז לפריקת עול. ועיין מ"ש בזה באיגרות הראי"ה (לגבי התימנים שעלו לארץ ישראל) כרך א' סימן רי"ב דף רס"ב, ובסימן רנ"ח דף רצ"ז, וכרך ב' סימן ת"כ. ובקיצור אבן העזר להר"ר זכריה אביגד שרעבי סימן א' סעיף י"א, ובהערות הרבנים שבתחילת הספר שם. ובשם טוב על הרמב"ם פט"ו מאישות הל"ז ד"ה ואם. ובשו"ת יביע אומר חלק שמיני סימן ב' אות ג', ובמשפט הכתובה שער ששי פרק חמישי מִדף ת"ז, ובתחומין כרך ט"ו ה'תשנ"ה מִדף פ"א (על תקנות הרה"ר בענייני נישואין, אשה שנייה, קידושי קטנה וכדומה), ובדברינו להלן הלכות יבום וחליצה סימן ר"י הערה י"א ד"ה ומה (שאין תוקף להסכמתם לבטל מצות היבום), ובארחות רבינו בעל קהילות יעקב חלק ג' דף ק"מ (שתקנתם שהאב מחוייב לזון את ילדיו עד גיל שש עשרה, היא בכלל חוקות הגויים ואסור להתחשב בזה), ובמ"ש עוד בס"ד בטופס כתובות שער ראשון אות י"ז דף מ"ט ד"ה ובנוסח, ובתשובותי עולת יצחק חלק ב' סימן רמ"ג אות ב' ד"ה ומהשתא, וסימן רמ"ט אות ד' ד"ה ומצד.
והרב ר' אברהם ערוסי הלוי בראותו בעיר עדן שקיבלו עליהם חרם זה של־רבינו גרשום [ועיין לעיל הערה י"ח ד"ה והשיבו, בתשובת בית־דין עדן לרא"ק], כתב עליהם בספרו קורא הדורות (שנדפס תוך ספר מיסמ"ת, בדף קנ"ה) בזה"ל, שָׂמוּ בזאת העיר גדר וסייג, כל איש אשר יקח אשה, והיתה עמו כל ימי חייו, ולא יוכל לשלחה כל ימיו, בין שתהיה טובה או רעה, פקודה או עקרה, אין לו אלא היא לחוקת עולם לדורותם. וחשו לתקנת רבינו גרשום שלא ישא אדם אשה על אשתו. וישמחו הנשים בתקנתם, כל שכן בנות בליעל שהם שמחו להבזות בעליהן בעיניהן [כלשון הכתוב באסתר א', י"ז]. וביטלו ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (בראשית ג', ט"ז), וחזרו למשול בבעליהן. וידעו כי לא יוכלו לישא אחרת עליהם, ויחזקו את מוסרותימו. ואף אם היא עקרה, לא יוכל להיבנות אם לא ברשותה. גם אם תהיה רעה, מי ירפאהו מצרעתו. ונתקיים עליו נתנני י"י בידי לא אוכל קום (איכה א', י"ד). ועקרו דברי תורה שאמרה (דברים כ"ד, א') והיה אם לא תמצא חן בעיניו, (שמואל־א' א', ב') ולו שתי נשים, (דברים כ"א, ט"ו) כי תהיין לאיש שתי נשים, וכיוצא בזה. ועשו עצמם במעלתם יותר מאברהם שנשא שתים, ומיעקב שנשא ארבע נשים. וכן חז"ל כתבו אשה רעה צרתה בצדה (יבמות דף סג:), דאין האשה מתקנאת אלא מירך חברתה (מגילה דף יג.). ואם כן תקנה זו גורמת כמה נזיקין, וחומרא זו עקרה כמה חומרות, ורב אחד עקר וביטל כמה רבנים. על זה נאמר (קוהלת א', י"ח) ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. וגורמים למי שנושא אשה רעה לקבל תקנתם, וישב כל ימיו מכאובים וכעס עניינו גם בלילה (שם ב', כ"ג). ומקללתו ומחרפתו ומכלימתו, ולא יוכל לדבר. וראיתי אני בעיני באיש אחד שקיללתו והיכתה אותו עד שפך־דם מידו בנשיכתה, ואין דין ואין תוכחה. ונעשית היא אדונתו והשתחוה לה. ומי שנשא עקרה, סובל עליו כמשא כבד יכבד ממנו, ואין לו לישא אחרת. והנשים דעתן קלה, כיון שרואות שהרשות נתונה בידן ואינו יכול לישא אחרת אם לא ברשותה, וישמחו כי יכבושו [מליצה על־פי לשון הכתוב בתהלים ק"ז, ל', וישמחו כי ישתוקו. יב"ן]. ונתהפך וכבשוה, וכבשה כתיב (בראשית א' כ"ח), שדרך האיש לכבוש, ונעשית וכבשיהו, לכבוש אותו תחת פרסת רגלה, וכן לא ייעשה בישראל. ולא הבנתי במעשיהם, כי אני אומר כי לא יתָכנו וכו' ע"כ. ופוק חזי מאן גוברא רבה הגר"א יחיד ומיוחד מגאוני אשכנז גופייהו, שאמר כי אם היה עולה בידו, היה מבטל תורה ותפילה ומסבב מעיר לעיר לבטל חדר"ג בעניין שתי נשים, כי בזה תהא התקרבות הגאולה, כמובא בספר הגאון החסיד מווילנא דף ק"ז הערה ס"ה ד"ה לפרק יעו"ש. ובעוה"ר עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, חסדי י"י כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו.