תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
מורא מקדש
מאת: אמיתי שולמן המודיע ערש"ק פרשת שלח כ' סיון תש"ס
"בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה, ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.. ואין מחשבים בהם חשבונות" (שו"ע קנ"א).
"לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח ציבור חוזר התפילה, ואם שח הוא חוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו" (שם קכד).
התעוררות רבתי מורגשת בתקופה האחרונה בבתי הכנסת ובבתי המדרש בכל אתר ואתר, בכל תפוצות ישראל, כדי להנחיל את חומרת איסור השיחה בשעת התפילה.
יותר מתמיד אפשר לראות עתה את השלטים המוכרים של: "אסור לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה", וגבאי בתי הכנסת נרתמים גם הם לסייע במניעת השיחות והענקת צביון של קדושה לתפילה ולבית הכנסת.
אנשי "ועד מורא מקדש" בירושלים, שלהם חלק גדול בהתעוררות הזו, פועלים במסירות יומם ולילה, ומרגישים שליחות מיוחדת בתפקיד שנטלו על עצמם. הם מבצעים את עבודתם בהתנדבות מלאה, דבר שרק מגביר את הרצון שלהם להצליח.
ואכן, דברים שיוצאים מן הלב נכנסים ללבבות. אחינו בני ישראל מקבלים את התזכורת הדרושה, בבחינת "אין מזרזין אלא למזורזין", והתוצאות בשטח מדברות בעד עצמן, כפי שהעידו מספר גבאים חשובים.
כל הגורמים העוסקים בנושא זה משבחים מאוד את אנשי "ועד מורא מקדש" על המשימה הגדולה שנטלו על עצמם. והדגישו שוב ושוב את חשיבות הנושא שלא לדבר בשעת התפילה בפרט ובבית הכנסת בכלל.
אחת הסיסמאות שנתקבלו באהדה בציבור היא: "סגולה לאריכות ימים ושיבה טובה, מי שנזהר מלדבר בשעת התפילה בפרט ובבית הכנסת בכלל.
אחת הסיסמאות שנתקבלו באהדה בציבור היא: "סגולה לאריכות ימים ושיבה טובה, מי שנזהר מלדבר בשעת התפילה", המיוסדת על מה שנאמר ב"ספר הפנים": "מי שנזהר מלדבר בשעת התפילה מסוגל לאריכות ימים ושיבה טובה: - שיבה ר"ת: שתיקה יפה בשעת התפילה.
ראשי הועד ביקשו מהגבאים להפנות את תשומת לב המתפללים, אל העובדה ששיחה בזמן התפילה וקריאת התורה פוגעת בקדושת המקום ואינה לכבוד "מקדש מעט". ולמי שעוד לא שת ליבו גם לזאת, הם מוסיפים: "שים לב, התנהגותך משמשת דוגמא לאחרים, ובמיוחד לבני הנוער".
שוב ושוב הם מבהירים, כי האיסור לדבר בשעת התפילה אין זה מילי דחסידותא בעלמא, או איזה חומרה יתירה. מדובר באיסור דאורייתא ממש! מהפסוק "ולא תחללו את שם קדשי" "ואת מקדשי תיראו".
ראשי הועד משוכנעים, כי עם מעט תשומת לב של המתפללים, יחד עם עמידה על המשמר מצד העסקנים והגבאים בכל מקום, יוכל לבא מהפך של ממש בתחום זה, שלמרבה הצער לא ניתנה לו די תשומת לב.
מדי שבת אומרים אנו את "מי שבירך" לכל הקהל הקדוש, ולכל קהילות הקודש, הם ונשיהם וכו' וכל מי שמייחדים בתי כנסיות לתפילה ולמי שבאים בתוכם להתפלל וכו'. כמובן שלא כל אדם זוכה להקדיש ולייחד מקום לבית כנסת, ומי שנפלה בחלקו מצווה זו, אכן ראוי הוא ל"מי שבירך". אבל מדוע מגיע "יישר כח" לכל מי שבא לבית הכנסת להתפלל?
אלא ה"מי שבירך" הוא למי שמייחדים בתי כנסיות רק ל"תפילה", ולמי שבאים בתוכם רק "להתפלל", ולא לדברים אחרים.
ידוע שהגאון בעל "תוספות יום טוב" זי"ע תיקן לעשות "מי שבירך", בכל שבת ושבת, למי שאינו מדבר בבית הכנסת דברים בטלים. היה זה אחרי הגזירות של שנת ת"ח, שנתגלה לו מן השמים, שהיה עונש על שדיברו בבית הכנסת ר"ל.
מאז נוהגים בבתי כנסת רבים לעשות את ה"מי שבירך" ל"כל מי ששומר פיו ולשונו שלא לדבר בעת התפילה" וכו'.
אין ספק, שבית כנסת ובית מדרש באשר הוא, כמרכז רוחני של כלל ישראל, מקום בו שוהה כל יהודי חלק נכבד מחייו, ראוי הוא לתשומת לב מירבית. והמינימום הנדרש מכל אחד ואחד – שלא ידבר בשעת התפילה וקריאת התורה.
והדברים הם בקל-וחומר: ומה הדומם, אבנים ובדק הבית, כאשר ניבנו בהדר ובפאר, בכוחם לפאר ולרומם את בית אלוקינו, על אחת כמה וכמה התנהגותו של האדם, כאשר היא בכבוד ובמורא הראויים למקום קדוש זה, בודאי ובודאי שיש בה כדי לפאר ולרומם את כבוד השכינה.
כפי שהוזכר לעיל, חשיבות מיוחדת יש בנושא זה בהשפעה על בני הנוער, הדור הצעיר, גדיי הצאן. צריך לעשות כל מה שאפשר שכבר מהפעם הראשונה שבאים לבית הכנסת, ירגישו את קדושת המקום, ויוכל לינוק חלב ודבש של דומיית קודש משחר נעורים, בצורה שתשפיע עליהם לכל החיים.
חברי ועד מורא מקדש מציינים שוב שכל הפעילות נעשית בהתנדבות מלאה, אולם בכל זאת ההדפסות והמשלוחים של כרזות ועלונים מגיעים לסכומי כסף נכבדים המגיעים מישראל עם קדושים למען זיכוי הרבים בישראל.
אמיתי שולמן
משל למה הדבר דומה
מעשה שהיה באיש צעיר לימים, אשר חותנו רצה ללמד אותו דרכי משא ומתן, ויעצו לילך לעיר ברדיטשוב ליריד, ונתן לו סך אלף זהובים, ויעצו שיחביא בכיסים הפנימיים את המעות ואילו בכיסים החיצוניים ישים רק סכום קטן.
עת בא לאכסניא לברדישטוב והיה עמל ממשא הדרך, וירדם אצל השלחן, והארנק עם הסכום הקטן נפל בעת השינה לארץ. והנה עבר איש אחד וראה ומצא את הארנק, ובדרכו הביט על הצעיר הרדום בתנומה, ויכר בו כי לא זהו כל סכום המעות שיש לצעיר כזה לרגל המסחר בברדיטשוב, והבין כי אולי יש לו עוד.
והצעיר הקיץ משנתו וירא כי נאבדו מעותיו ממנו מן הארנק הקטן, ויצעק צעקה גדולה עד אשר שמע את קולו אותו האיש שהגביה את הארנק, וישב לו את הארנק. והצעיר שמח שמחה גדולה על השבת אבדתו, וברגע קטן נתקרבו זה אצל זה באהבה. ויאמר האיש להביא יין, והצעיר שתה מעט יותר מן הרגיל, כי הלא בטוח הוא שחברותו הינה עם אדם כשר שהשיב לו אבידה. אח"כ נרדם שנית ואותו האיש הלזה בא במחבואיו תחת כנפיו, וגנב ממנו את הסכום הגדול.
אח"כ שוב הקיץ הצעיר משנתו וצעק צעקה גדולה ומרה, והיה בעל האכנסניא אומר לו: מה לך כי תצעק? – הלא זה הוא האיש הגנב המפורסם – שותפך אשר שתה עמך, גנב ממך. ויהי הוא הולך החוצה לחפש אחריו והראוהו תיכף, ויאמר לו: לבי לא ידמה עליך רעה שאתה גנבת את הארנק, אבל הנך עושה רושם כאדם כשר, כי הלא משיב אבידה אתה. ויאמר: לא ולא! בודאי אנכי גנבתי.
ויאמר הצעיר: הלא איך עשית זאת, הלא מקפיד אתה לעשות מצוה ואיך תגנוב ותעבור על לאו מפורש?!
ויאמר לו: אין לזה שייכות, כי הלא זוהי אומנותי – מלאכת הגניבה, ואילו השבת אבידה הוא עניין בפני עצמו...
כן נוכל לומר על אותם האנשים הבאים לבית הכנסת לכל דבר שבקדושה, מתפללים בו ולומדים שיעורי תורה, וגם מתנדבים ממון, ובכל זאת מזלזלים בקדושת מקדש מעט.
ואם תשאל להם ישיבו לך: זמן תפילה לחוד, ודיבורים ועסקים לחוד, הלא זהו לחמי, ומה אוכל לעשות.
"בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה, ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.. ואין מחשבים בהם חשבונות" (שו"ע קנ"א).
"לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח ציבור חוזר התפילה, ואם שח הוא חוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו" (שם קכד).
התעוררות רבתי מורגשת בתקופה האחרונה בבתי הכנסת ובבתי המדרש בכל אתר ואתר, בכל תפוצות ישראל, כדי להנחיל את חומרת איסור השיחה בשעת התפילה.
יותר מתמיד אפשר לראות עתה את השלטים המוכרים של: "אסור לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה", וגבאי בתי הכנסת נרתמים גם הם לסייע במניעת השיחות והענקת צביון של קדושה לתפילה ולבית הכנסת.
אנשי "ועד מורא מקדש" בירושלים, שלהם חלק גדול בהתעוררות הזו, פועלים במסירות יומם ולילה, ומרגישים שליחות מיוחדת בתפקיד שנטלו על עצמם. הם מבצעים את עבודתם בהתנדבות מלאה, דבר שרק מגביר את הרצון שלהם להצליח.
ואכן, דברים שיוצאים מן הלב נכנסים ללבבות. אחינו בני ישראל מקבלים את התזכורת הדרושה, בבחינת "אין מזרזין אלא למזורזין", והתוצאות בשטח מדברות בעד עצמן, כפי שהעידו מספר גבאים חשובים.
כל הגורמים העוסקים בנושא זה משבחים מאוד את אנשי "ועד מורא מקדש" על המשימה הגדולה שנטלו על עצמם. והדגישו שוב ושוב את חשיבות הנושא שלא לדבר בשעת התפילה בפרט ובבית הכנסת בכלל.
אחת הסיסמאות שנתקבלו באהדה בציבור היא: "סגולה לאריכות ימים ושיבה טובה, מי שנזהר מלדבר בשעת התפילה בפרט ובבית הכנסת בכלל.
אחת הסיסמאות שנתקבלו באהדה בציבור היא: "סגולה לאריכות ימים ושיבה טובה, מי שנזהר מלדבר בשעת התפילה", המיוסדת על מה שנאמר ב"ספר הפנים": "מי שנזהר מלדבר בשעת התפילה מסוגל לאריכות ימים ושיבה טובה: - שיבה ר"ת: שתיקה יפה בשעת התפילה.
ראשי הועד ביקשו מהגבאים להפנות את תשומת לב המתפללים, אל העובדה ששיחה בזמן התפילה וקריאת התורה פוגעת בקדושת המקום ואינה לכבוד "מקדש מעט". ולמי שעוד לא שת ליבו גם לזאת, הם מוסיפים: "שים לב, התנהגותך משמשת דוגמא לאחרים, ובמיוחד לבני הנוער".
שוב ושוב הם מבהירים, כי האיסור לדבר בשעת התפילה אין זה מילי דחסידותא בעלמא, או איזה חומרה יתירה. מדובר באיסור דאורייתא ממש! מהפסוק "ולא תחללו את שם קדשי" "ואת מקדשי תיראו".
ראשי הועד משוכנעים, כי עם מעט תשומת לב של המתפללים, יחד עם עמידה על המשמר מצד העסקנים והגבאים בכל מקום, יוכל לבא מהפך של ממש בתחום זה, שלמרבה הצער לא ניתנה לו די תשומת לב.
מדי שבת אומרים אנו את "מי שבירך" לכל הקהל הקדוש, ולכל קהילות הקודש, הם ונשיהם וכו' וכל מי שמייחדים בתי כנסיות לתפילה ולמי שבאים בתוכם להתפלל וכו'. כמובן שלא כל אדם זוכה להקדיש ולייחד מקום לבית כנסת, ומי שנפלה בחלקו מצווה זו, אכן ראוי הוא ל"מי שבירך". אבל מדוע מגיע "יישר כח" לכל מי שבא לבית הכנסת להתפלל?
אלא ה"מי שבירך" הוא למי שמייחדים בתי כנסיות רק ל"תפילה", ולמי שבאים בתוכם רק "להתפלל", ולא לדברים אחרים.
ידוע שהגאון בעל "תוספות יום טוב" זי"ע תיקן לעשות "מי שבירך", בכל שבת ושבת, למי שאינו מדבר בבית הכנסת דברים בטלים. היה זה אחרי הגזירות של שנת ת"ח, שנתגלה לו מן השמים, שהיה עונש על שדיברו בבית הכנסת ר"ל.
מאז נוהגים בבתי כנסת רבים לעשות את ה"מי שבירך" ל"כל מי ששומר פיו ולשונו שלא לדבר בעת התפילה" וכו'.
אין ספק, שבית כנסת ובית מדרש באשר הוא, כמרכז רוחני של כלל ישראל, מקום בו שוהה כל יהודי חלק נכבד מחייו, ראוי הוא לתשומת לב מירבית. והמינימום הנדרש מכל אחד ואחד – שלא ידבר בשעת התפילה וקריאת התורה.
והדברים הם בקל-וחומר: ומה הדומם, אבנים ובדק הבית, כאשר ניבנו בהדר ובפאר, בכוחם לפאר ולרומם את בית אלוקינו, על אחת כמה וכמה התנהגותו של האדם, כאשר היא בכבוד ובמורא הראויים למקום קדוש זה, בודאי ובודאי שיש בה כדי לפאר ולרומם את כבוד השכינה.
כפי שהוזכר לעיל, חשיבות מיוחדת יש בנושא זה בהשפעה על בני הנוער, הדור הצעיר, גדיי הצאן. צריך לעשות כל מה שאפשר שכבר מהפעם הראשונה שבאים לבית הכנסת, ירגישו את קדושת המקום, ויוכל לינוק חלב ודבש של דומיית קודש משחר נעורים, בצורה שתשפיע עליהם לכל החיים.
חברי ועד מורא מקדש מציינים שוב שכל הפעילות נעשית בהתנדבות מלאה, אולם בכל זאת ההדפסות והמשלוחים של כרזות ועלונים מגיעים לסכומי כסף נכבדים המגיעים מישראל עם קדושים למען זיכוי הרבים בישראל.
אמיתי שולמן
משל למה הדבר דומה
מעשה שהיה באיש צעיר לימים, אשר חותנו רצה ללמד אותו דרכי משא ומתן, ויעצו לילך לעיר ברדיטשוב ליריד, ונתן לו סך אלף זהובים, ויעצו שיחביא בכיסים הפנימיים את המעות ואילו בכיסים החיצוניים ישים רק סכום קטן.
עת בא לאכסניא לברדישטוב והיה עמל ממשא הדרך, וירדם אצל השלחן, והארנק עם הסכום הקטן נפל בעת השינה לארץ. והנה עבר איש אחד וראה ומצא את הארנק, ובדרכו הביט על הצעיר הרדום בתנומה, ויכר בו כי לא זהו כל סכום המעות שיש לצעיר כזה לרגל המסחר בברדיטשוב, והבין כי אולי יש לו עוד.
והצעיר הקיץ משנתו וירא כי נאבדו מעותיו ממנו מן הארנק הקטן, ויצעק צעקה גדולה עד אשר שמע את קולו אותו האיש שהגביה את הארנק, וישב לו את הארנק. והצעיר שמח שמחה גדולה על השבת אבדתו, וברגע קטן נתקרבו זה אצל זה באהבה. ויאמר האיש להביא יין, והצעיר שתה מעט יותר מן הרגיל, כי הלא בטוח הוא שחברותו הינה עם אדם כשר שהשיב לו אבידה. אח"כ נרדם שנית ואותו האיש הלזה בא במחבואיו תחת כנפיו, וגנב ממנו את הסכום הגדול.
אח"כ שוב הקיץ הצעיר משנתו וצעק צעקה גדולה ומרה, והיה בעל האכנסניא אומר לו: מה לך כי תצעק? – הלא זה הוא האיש הגנב המפורסם – שותפך אשר שתה עמך, גנב ממך. ויהי הוא הולך החוצה לחפש אחריו והראוהו תיכף, ויאמר לו: לבי לא ידמה עליך רעה שאתה גנבת את הארנק, אבל הנך עושה רושם כאדם כשר, כי הלא משיב אבידה אתה. ויאמר: לא ולא! בודאי אנכי גנבתי.
ויאמר הצעיר: הלא איך עשית זאת, הלא מקפיד אתה לעשות מצוה ואיך תגנוב ותעבור על לאו מפורש?!
ויאמר לו: אין לזה שייכות, כי הלא זוהי אומנותי – מלאכת הגניבה, ואילו השבת אבידה הוא עניין בפני עצמו...
כן נוכל לומר על אותם האנשים הבאים לבית הכנסת לכל דבר שבקדושה, מתפללים בו ולומדים שיעורי תורה, וגם מתנדבים ממון, ובכל זאת מזלזלים בקדושת מקדש מעט.
ואם תשאל להם ישיבו לך: זמן תפילה לחוד, ודיבורים ועסקים לחוד, הלא זהו לחמי, ומה אוכל לעשות.
