והגית בו יומם ולילה

לאחר התפלה שאל הנצי"ב את הגר"ח מה נשתנה היום מכל השנים, וענה לו הגר"ח שיש לו שאלה על האתרוג שלו, אבל רק לו זה שאלה ולא לו, ולתמיהת הנצי"ב ממ"נ אם זהו שאלה גם לי זוהי שאלה? וענה הגר"ח שהשנה מוצאי שביעית, ואתרוג שלך משל עכו"ם, אבל אתרוג של שמיטה, ואני חושש לעצמי להחמיר לא לברך על האתרוג, וע"ז ענה הנצי"ב א"כ זוהי שאלה גם לי ויצא לביתו.

למחרת ביום טוב שני בשעה ארבע בבוקר של יו"ט קוראים אותו, רק התלבש ורץ מיד לביתו של הנצי"ב שקיבל פניו בשמחה ואמר לו "בשורה טובה יש לי להגיש לך, שהיום כבר תוכל לברך על האתרוג שלי, שעברתי בעיון מהבוקר עד עכשיו על הענין, ואין שום חשש על אתרוג זה" והתחיל לפרש הנימוקים. הגר"ח אמר לו מיד שאסור לו לשמוע דברי תורה, ועליו לברך קודם ברכת התורה, ורבי חיים אמר ברכת התורה בכוונה עצומה כדרכו, ובאמצע שמע קול בכי, ודמעות ממש זלגו מעיני הנצי"ב, והגר"ח לא יכול להפסיק באמצע הברכה, רק בסוף מיהר לשאול את הנצי"ב מה פשר קול הבכיות הללו, והנצי"ב ענה בפשיטות ובתמימות "היאך לא אבכה כשאברך שאנו מצפים שיהיה גדול הדור לא אמר עוד בשעה ארבע בבוקר ברכת התורה, והיאך פני הדור לעתיד".

והגר"ח היה רגיל לספר הסיפור לבנו הגריז"ס זצ"ל. ואמר לו "פוק חזי – בפי העולם מרגלא שיש ירידה בדורות, ואני אומר לא תוך הדורות, אלא בדורינו ממש ביני לנצי"ב, הנצי"ב לא הבין כלל היאך אפשר להיות גדול בישראל אם ישנים ביום טוב בשעה ארבע עד שבכה, ומה נענה אנן אבתריה". ע"כ שמעתי.