פרקי חיים מופלאים מעולמו של אברך בן עלייה

ואלה תולדות יצחק

 

לא קלה המלאכה לשרטט ולהעלות קוים לדמותו של אדם צנוע ועניו כמותו שנדמה היה לכולם כאברך מן המנין. כל חייו דאג להסתיר את מידותיו הנפלאות בדממה דקה, וחלק גדול מאישיותו הרוחנית לוטה בערפל. את גדולתו העצומה, טמן מתחת למאור פנים אצילי וחביבות מיוחדת לכל אדם באשר הוא. אך לא הכל ניתן להסתיר. לפנינו פרקי הוד ממסכת חייו, שביבים ממה שכן הצליח לבצבץ מתוך אישיותו מבעד להסתר הגדול, למען ידע דור אחרון צדיק מה פעל, ובכדי שנלמד מדרכיו וממידותיו הנאצלות, הנהגות נפלאות שיכולות לשמש תועלת גדולה ודרך חיים לאברכים בני זמננו

 

מקץ שלש שנים ליום בו בא השמש בצהרים, ועלתה לגנזי מרומים נשמתו הטהורה של האחד המיוחד מבני החבורה דגריס באורייתא תדירא, בקי בכל חדרי תורה, שייף עייל שייף נפיק, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, זריז במצוות, עדין הנפש ואציל הרוח, בר אוריין ובר אבהן, האי גברא רבה ויקירא, הרה"ג ר' יצחק חן זצ"ל, שלש שנים חלפו להן, אך עדיין ממאן הלב להאמין כי נגדע הארז בלבנון. אותה הדמות אשר היתה לאות ולמופת בשקידת התורה ללא לאות, ביראת שמים, בחסד ובכל מידה טובה באופן שנדיר למצוא דוגמתה, חסרה מאתנו. פנה זיוה הודה והדרה.

 

בטרם עת בדמי ימיו נקטף, והוא אך בן מ"ג שנה, אחר שעלה ונזדכך ביסורים קשים ומרים במשך שמונה חודשים, ממחלה קשה רווית סבל ומכאוב. אמנם מעטים היו ימי חייו, אך ארוכים ומלאים היו ומנוצלים עד תום ללימוד תורה ועשיית חסד. עליו יאות לומר "הספיק רבי יצחק בשנותיו הקצרות, מה שלא הספיק תלמיד ותיק בשנים ארוכות".

 

לא קלה המלאכה לשרטט ולהעלות קוים לדמותו של אדם צנוע ועניו כמותו שנדמה היה לכולם כאברך מן המנין. כל חייו דאג להסתיר את מידותיו הנפלאות בדממה דקה, וחלק גדול מאישיותו הרוחנית לוטה בערפל. את גדולתו העצומה, טמן מתחת למאור פנים אצילי וחביבות מיוחדת לכל אדם באשר הוא.

 

אך לא הכל ניתן להסתיר. נאמר "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו". במה טוב השם משמן טוב? שמן הנשפך על הארץ, מכסים אותו באדמה והוא נעלם, ואילו האדמה המכסה את הנפטר, אינה מכסה גם את שמו. להיפך רק אז מתגלים כל מעלותיו הגדולות. וכפי שהמליצו: אחרי מות קדושים - אמור.  

 

לידתו

ביום ה' באב התשכ"ב, נולד רבי יצחק בעיר התורה בני ברק, לאביו המחנך הדגול רבי עובדיה חן שליט"א, ולאמו מרת רחל הי"ו ויבלחט"א. בחממה רוחנית זו הספוגה באהבת תורה ולומדיה, יראת שמים אמיתית, וכבוד תלמידי חכמים, גדל והתחנך וספג את מדותיו התרומיות שליווהו במשך כל ימי חייו.

 

ענף עץ אבות

טרם נרחיב היריעה על מסכת חייו של רבי יצחק, נעיף מבט קצר על שלשלת היוחסין הענפה, ממנה הושתתה נשמתו הטהורה, כעץ שתול על פלגי מים.

 

יחוסה המפואר של המשפחה - משפחת "חמוי", נחצב מגזע אראלים ותרשישים, אילן רב פארות שיחוסו משתרג ועולה עד לבית המלוכה - בית דוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל.

 

רמז נאה נמסר על כך מפיו של זקן רבני אר"ץ בדור שעבר, הגאון הצדיק רבי אברהם הררי רפול זצ"ל, בדברי הנביא ישעיה (יא, א) "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה". ראשי התיבות של המלים "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר" הם "חמווי". ומעניין לציין שכבר הרגיש ברמז נאה זה, אבי המשפחה שחי לפני כמאתיים שנה לערך, הגאון המפורסם בכל קצוי תבל רבנו אברהם חמוי זצוק"ל, אשר היה מגדולי הדור בזמנו, וחיבר  קרוב לשמונים ספרים (!) בכל מקצועות התורה, מהם שנדפסו ומהם בכתב יד. תקצר היריעה מהכיל את כל מעשה תוקפו וגבורתו, לשם כך נדרש ספר שלם. ובספרו הקדוש "אביעה חידות" חתם שמו, תוך שהוא משלב את הפסוק הנ"ל הרומז לשם משפחתו "חמוי". רבי אברהם הנ"ל, עלה שמי שחק בהודו, תוך כדי כתיבת ספרו "תבל ויושבי בה" על היהודים בתבל. 

 

במשך הדורות נודעו עוד מספר רבנים גדולי תורה שפיארו את המשפחה הכבודה, ומתוכם כעין החשמל דוד סבו של רבי יצחק, הלא הוא הגאון הגדול סבא דמשפטים, ראש על אר"ץ רבה, דגול מרבבה, רבנו עזרא חמוי זצוק"ל, ראב"ד ארם צובא היא חלב.

 

תורת אמך

גם מסטרא דנוקבא, מיוחס היה לחכמים וסופרים. סבו אבי אמו שעל שמו הוא קרוי, היה הגאון חכם יצחק טוויל זצ"ל, אשר היה רב גובריה בתורה ובמצוות והורה דעת את העם. לדאבון לא האריך ימים ונפטר בגיל צעיר, בהותירו את רעייתו הרבנית מזל ע"ה עם עשרת ילדיה ללא משען ומשענת. אך כל זאת לא הצליח להעכיר את רוחה של הרבנית מזל. למרות המאורעות הטרופים באותם ימים, שלחה את בניה במסירות נפש עילאית ללמוד תורה ולקנות חכמה במקומות מרוחקים. ואכן זכתה שצאצאיה יצאו תלמידי חכמים גדולים. אחד מהם זהו רבי יצחק. אותה צדקת התגוררה בבית הורי רבי יצחק בשנותיה האחרונות, ושימשה לנכדיה כדוגמא למידות טובות ונאצלות. אב סבו של רבי יצחק, היה הגאון המקובל חכם אהרן טוויל מעלי הכהן זצ"ל, שהיה אחד מגדולי חכמי ארם צובא.

  

ממחצב טהור וקדוש זה, ינקה ושאבה נשמתו הטהורה של רבי יצחק כוחות רוח ונפש עצומים, ומכוחם העפילה לגבהים רוחניים.

 

בוצין בוצין מקטפיה ידיע (ברכות מ"ח ע"א)

כבר מנעוריו הצטיין במידות ותכונות נאצלות שהפליאו את כל רואיו. שקידתו בתורה היתה לשם דבר, ותשוקתו ללימוד התורה לא ידעה שבעה. מיד עם סיום הלימודים בתלמוד תורה בשעות הערב, אץ רץ לבית המדרש ושקד שעות נוספות על התורה.

 

הוא ניחן בכישרונות מופלאים, עד שהמלמדים בתלמוד תורה בו למד, ראו כי הוא כבר אינו מתאים ללמוד יחד עם שאר בני גילו, ורצו להקפיצו לכיתות גבוהות יותר, אלא שאביו שליט"א העדיף שישאר במחיצת בני גילו.

 

הוי גולה למקום תורה

כבר בישיבה קטנה, נדד למקום תורה לישיבת רמת השרון בראשותו של הגאון רבי יעקב אידלשטיין שליט"א, והיה מבחירי הישיבה, ואהוד ודבוק ברבותיו. עוד משחר בחרותו, זכה למתיקות התורה מאין כמוה. כאשר היה מחדש איזו סברא או הבנה, שמח היה בה כמוצא שלל רב, ובשמחה זו משתף היה אף את שאר בני החבורה. 

 

בהגיע העת, עלה לישיבה גדולה, הלא היא ישיבת "מאור התלמוד" ברחובות, והיה מקבוצת התלמידים הראשונה המייסדת. בכל לב דבוק היה ברבותיו, ראשי הישיבה הגאון רבי חיים זליבנסקי זצ"ל ויבלחט"א הגאון רבי אברהם יצחק קוק שליט"א.

 

בבהירות נפלאה היה מסכם את שיעורי רבו הגר"ח זליבנסקי זצ"ל. והיה הרב זליבנסקי לוקח ממנו את השיעורים שסיכם ומשתמש בהם. פעם ביקשוֹ הרב זליבנסקי להביא לפניו את הסיכומים שערך משיעוריו. אמר לו רבי יצחק שהם נמצאים כעת בבית הוריו בבני ברק, והוא יסע להביאם. הרב זליבנסקי שהכיר את שקידתו והעריך את יקרת זמנו של תלמידו, אמר לו "אתה תשב ותמשיך לשקוד על לימודך, ואני אסע ואביא את הסיכומים מבית הוריך". וכן היה, שראש הישיבה נסע בכבודו ובעצמו מרחובות לבני ברק כדי לקחת את השיעורים.  

 

גם לאחר נישואיו המשיך ראש הישיבה לבקש ממנו את אותם מחברות. בין כתביו, נמצאו שני מכתבים שכתב לו הגר"ח זליבנסקי זצ"ל בענין העתק שיעוריו, וראינו לנכון להציגם כאן:

 

ב"ה עש"ק ויברך וגו'.

לידידי הרב ר' יצחק חן שיחי', רב ברכה לך ולכל אשר אתך.

בא אני אליך בבקשה אם כתבת שיעורים כלליים על מס' בבא מציעא שתוכל להעביר אלי.

אני נמצא היום...

בתודה ושבת שלום

ח. זליבנסקי

 

במכתב נוסף הוא כותב לו:

נא לשלוח לי חדו"ת על נדרים יש כמה שיעורים.

בתודה

חיים זליבנסקי

 

לכל ותיקי הישיבה זכור הוא בערגה מיוחדת ועמוקה. את התמדתו העצומה, ורוח החיים שהפיח בתלמידי הישיבה על כל סברא וחידוש, לא ישכחו לעולם ידידיו ורעיו.

 

בכל שנות בחרותו, מקפיד היה שלא לצאת מתחומי הישיבה הקדושה. הישיבה חשובה היתה בעיניו כתיבת נח, שכל אשר סביב לה מבול הוא.

 

דמות למופת

התמדתו בישיבה היתה לדוגמא ולמופת. סיפר חברו מימי הנעורים שיבלחט"א, שלא פעם ניגש היה ראש הישיבה למספר בחורים, ומחווה בידו לעבר רבי יצחק, באומרו "רואים אתם אותו?! למדו ממנו איך לומדים, השקיעו כמותו...".

 

וכתבתם

הרבה לעורר ולהמריץ את חבריו בישיבה לחדש חידושי תורה ולהעלותם על הכתב. הוא לא הסתפק בדרבון זה, אלא ערך והקליד בעצמו במכונת כתיבה את חידושי חבריו, ולא חס על זמנו. ובאמת מדה כנגד מדה לא בטלה, ולימים, כשחפץ להקליד את חידושיו, סייעו לו חבריו בהקלדתם.

 

הוא עצמו אף הוציא לאור בבחרותו קונטרסים ובהם חידושים ומאמרים על הש"ס, בעמקות נפלאה מאין כמותה. במשך השנים הדפיס שבעה קונטרסים כאלו וקראם בשם "ביאורי הענינים". באותם זמנים אף הדפיס חלק ממאמריו במספר קבצים כמו "העמק". כמו כן בין כתביו נמצאה מחברת חידושים מקוריים שחידש על התורה.

 

מעורר השחר

לא רק ללימוד וכתיבת חידושים מעורר היה את חבריו, אלא אף קיבל על עצמו לעורר בפועל את הבחורים משנת הלילה וממנוחת הצהריים. וכידוע על כמה משגיחים גדולים שלא ויתרו על זכות גדולה זו לעורר את התלמידים, והיו הם בעצמם מעירים את בחורי הישיבה למרות זקנותם.

 

בגראמען שחרזו לכבודו בחורי הישיבה ביום חתונתו וביום שמחת לבו, אמרו בין השאר את המשפטים הבאים:

"כאשר שמענו בישיבה דפיקות, הבנו שהבימה סובלת ממנו מכות.

ואז פתאום האולם ריק, אין בחורים, כולם לסדר מוסר סרים".

 

"מנוחת" הצהריים

אם חשבנו כי הסתפק בחסד גדול זה, הרי שבגראמען הנ"ל מגלים חבריו טפח נוסף מתוך אישיותו, את אשר היה עושה היה במקום לנוח את מנוחת הצהריים, והנה הוא לפניכם:

"כשנכנסתי לישיבה, לא הבנתי מדוע הסטנדרים על הספסלים, עד שיום אחד החלו הסודות מתגלים, במקום לנוח כמו כל הבחורים, הוא מסדר את הסטנדרים ואת הספרים".

 

אכן, זו היתה מנוחת הצהריים שלו - לסדר את ספסלי בית המדרש והספרים, שכאשר ישובו הבחורים ללימודם, ימצאו הכל מסודר ומתוקן ללימוד. בכך נתן מנוח ומרגוע למוחו שפעל משך כל הבוקר בקדחתנות ובניצול מירבי בהבנת הסוגיא לעומקה. אם ניתן "לנוח", ובדרך לעשות חסד כה גדול עם הלומדים, אז מדוע לבזבז את המנוחה לשינה...

 

מספרים בני ביתו כי באחת הפעמים היתה עזרתו נחוצה בבית, והוא כדרכו נרתם בכל כוחו ומרצו להגיש את עזרתו. אחר שסיים לסייע, התנצלו בפניו על הטירחה, אך הוא ברגע של גלוי לב ביטל ואמר: "אם ההתנצלות היא על עומס יתר, דעו כי הלימוד קשה ומייגע יותר, אדרבה כעת בעצם נח אני!.

 

בברית הנישואין

ביום חופתו, היום הקדוש בו נמחלים כל עוונותיו של אדם, נשאר ללמוד בהיכל הישיבה עד סמוך לחופה, וניצל כל רגע ללימוד ותוספת קדושה.

 

חתונתו התקיימה בצניעות ובקדושה. והיה מן החלוצים בזמנו שדרשו בתוקף שיהיה בחתונה צלם לגברים וצלמת לנשים, על מנת לשמור על גדרי הצניעות.

 

אחר נישואיו עם רעייתו הכבודה תבלחט"א, בת הגאון רבי שלמה זיאת שליט"א, המשיך להתגורר בקרבת הישיבה במשך כשנים עשר חודש. וזאת על מנת להישאר באווירה המיוחדת והחמימה של הישיבה הקדושה. מידי פעם נהנים היו תלמידי הישיבה מתבשילים ומאכלים ערבים, שהיה דואג רבי יצחק לספק להם, כדי להמריצם ללימוד.

 

באותו זמן היה שומע שיעורים מהגאון רבי יהושע ארנברג שליט"א, שלימים ייסד את ישיבת "כנסת יצחק", כשהוא לוקח עמו את תלמידו האהוב רבי יצחק לכולל האברכים שעל ידי הישיבה. שם למד במסירות נפש, למרות שמצבה של הישיבה היה קשה מבחינה כלכלית, והמלגה שקבלו האברכים היתה זעומה.

 

לאחר מכן למד עד סוף ימיו בכולל החשוב "נזר אהרן" שמקומו טהור בביתו של הגאון הצדיק רבי מנצור בן שמעון זצוק"ל בבני ברק. כולל זה בתחילה היה בראשותו של הגאון המקובל רבי מרדכי בן שמעון זצוק"ל עד פטירתו. ממנו זכה רבי יצחק לינוק רבות, וקיבל מאתו מספר הנהגות של פרישות.

 

כביר מצאה ידו

בעל הבנה ישרה היה בלימוד התורה, ומעמיק נפלא. הצטיין במיוחד בזכרון מופלג שחננו ה', והיה בקי עצום בש"ס ובראשונים. ההתבטלות העצומה ומסירות הנפש שאפיינו את רבי יצחק, עם מכלול מידותיו התרומיות, הותכו בתוככי אישיותו והפציעו מתוכה בניחוח עדין ומיוחד, והם הם ששיוו לו מעמד של בן תורה אמיתי המוסר עצמו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, אך ורק ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

 

אשרי מי שעמלו בתורה

כל גופו משועבד היה לתורה, והיה ממית את עצמו באהלה. תמיד היה מגיע לכולל ראשון, והיה יוצא אחרון. מיד עם הגעתו לכולל, פונה היה אל מקומו, וצולל עמוק בים התלמוד. לא עניין אותו על איזה כסא הוא יושב, עם משענת או בלי. אם המזגן דולק ומכוון אליו. דברים אלו כלל לא הפריעו לו. מעולם לא פינק את עצמו, העמל היה חלק ממנו - מהעבודה העצמית שהחלה מאז עמדו על דעתו, עד יומו האחרון.

 

באמצע הלימוד, לא היה מפסיק ופותח בשיחה, אף לדברים נחוצים ביותר. בימי מחלתו ביקש מאברכי הכולל שיתחזקו לרפואתו בדבר זה, ולא יפסיקו באמצע הלימוד לדברים בטלים.

 

כאשר היה מחזיר את ילדיו מן התלמוד תורה, היה חוזר כשילקוטיהם על זרועו האחת, והמוצרים שקנה במכולת על זרועו השנית. "מותר להם לשאת בעול" ניסתה פעם האם לומר. "גם לימוד תורה הוא עול", השיב בקצרה ובחמימות.

 

עשרות רבות של מכתבים בדברי תורה ששלח לאחיו שיבלחט"א בימי בחורותו, יעידו על כמיהתו ותשוקתו לכל דבר חידוש בתורה. לעתים הוא מפציר באחָיו הי"ו שיאותו לשלוח לו את חידושיהם.

 

אשרי יושבי ביתך

כאשר בקשו ילדיו שיצא בבין הזמנים לטיול או "נופש", פעמים רבות דוחה היה בקשה זו, בטענה כי לשבת וללמוד זהו הנופש הגדול ביותר בשבילו. אם כי את בני משפחתו עודד לצאת בבין הזמנים לרא'ות בגנים וללקוט שושנים, בכדי שיחליפו את כוחותיהם לקראת הזמן הבא. גם כאשר היה כבר נאות לצאת ולהחליף דירה עם קרובי משפחה, את רוב היום היה מבלה בין כותלי הבית מול הסטנדר והגמרא. בהתרפקו על דפי הגמרא, מצא מרגוע  לנפשו.  

 

ה"טיול" לצפון

פעם כאשר הפצירו בו בני ביתו כי יצא לנפוש מעט, גילה בפניהם את לבו ואמר כי גם ראש הישיבה שלו, הוכיחו על כך שאינו מחליף כוחות, וציוהו לצאת ולהתאוורר מעט. "ואכן שמעתי לעצתו, ויצאתי לטייל ולנפוש בצפון" אמר בחיוך. היכן בצפון? התעניינו בני ביתו בסקרנות. בדמיונם העלו מקומות שונים של אטרקציות, העפלה למרומי הר מירון, או שיט ורחצה במימי הכנרת. אך לא! "ראשית הלכתי לקברות הצדיקים בצפון, לאחר מכן נסעתי לביקור בישיבת מיר ופונוביז'", אמר בפשטות. הלימוד היווה בפניו אטרקציה מושלמת. לא לחינם אמרו חכמים "אין לך בן חורין אלא מי שיושב ועוסק בתורה" (אבות פרק ו' משנה ב').

 

להלן קטע ממכתב בדברי תורה שכתב בזמן "נופש":

"אחי היקר... שמח אני כי נזדמן לי לכתוב לך שוב עוד לפני סיום הזמן. השבוע השתתפתי בשיעורו של מרן הגרא"מ שך שליט"א [זצ"ל] בישיבת פונוביז', ונהניתי מאד מעצם השיעור ומדיבוק החברים הנשמע בעת השיעור ולאחריו".

 

מרביץ תורה לעדרים

מסר את נפשו להרבצת תורה ולזיכוי הרבים, ללא תמורה. מדי יום מכתת היה את רגליו מרחק רב מביתו ברחוב רשב"ם עד לקרית הרצוג, כדי למסור שיעור גמרא בהתנדבות לבעלי בתים העסוקים משך כל היום לפרנסתם. בפסיעותיו המהירות והזריזות, עושה היה את דרכו במהירות לעבר השיעור ללא אמצעי תחבורה. לא איש כמוהו יפסיד שכר פסיעות.

 

אף בתחילת ימי מחלתו שכבר רבו מכאוביו, עדיין פוסע היה רגלי את כל כברת הדרך הנ"ל, והיה יוצא בשל כך כחצי שעה קודם הזמן בו רגיל היה לצאת, כשהוא משרך את רגליו ונח בדרכו מפעם לפעם. רק כאשר תקפה עליו מחלתו ונחלש הרבה, כבר לא יכל להגיע בכוחות עצמו למסור את השיעור, ובאים היו תלמידיו להסיעו. וכאשר התגברה מחלתו יותר, וגם לרדת למכונית היה קשה עליו, היו באים תלמידיו לפרקים לביתו, ובמסירות נפש עילאית היה מוסר לפניהם את השיעור בשארית כוחותיו.

 

אכן לא פלא שתלמידיו ושומעי לקחו, קשורים היו אליו בעבותות אהבה, והיו נועצים בו בענייניהם הפרטיים.

 

את השיעור היה מעביר במתיקות מיוחדת שרק הוא ידע למסור, בשפה ברורה ובנעימה. עד שהיו הדברים ערבים לשומעיהם כדבש וחלב. בסיום השיעור היה מלמדם דבר ה' זו הלכה, וכפי שכתב הרמב"ן באגרתו "וכאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת". יש לציין כי לא היה מוסר שיעור לפני שהכינו. 

 

איך מגיעים ל"וגשל"?

לשיעורו היומי מקפיד היה להגיע בזמן המדויק ללא איחורים. פעם קרה שנאלץ לצאת באיחור קמעה. הוא אץ ומיהר, מנסה להקטין את הפער. אך קשישה עצרה אותו בדרכו, וביקשה שיורה לה כיצד להגיע לאולם "וגשל". למרות האיחור, הוא הדריכה בבהירות כיצד להגיע. אבל היא התקשתה להבין. "אתה מוכן לקחת אותי עד שם?" ביקשה. רבי יצחק נבוך, ולא ידע מה לעשות. לבקש מאחר? לא יעלה על הדעת. לקחת אותה? לא יתכן להשיב פניה ריקם. ומאידך, השיעור הקבוע מה יהיה עליו? והנה שלח ה' עזרו מקודש, ובבת אחת נפתרה כל הבעיה. רכב עצר לידו, ונהגו שאל "אולי תוכל לומר לי איך מגיעים מכאן לוגשל?". רבי יצחק הסביר לו באדיבות, והוסיף רק עוד בקשה קטנה: "אנא ממך הואל בטובך לקחת לשם גם את הגברת הזו"...

 

כוונות מיוחדות

גם מחוץ לזמני השיעור, היה בקשר עם תלמידיו. לפני סוכות היה מגיע לביתם לבדוק את כשרות סוכתם. כן היה קושר להם חוטי ציציות. "הזמן שלך כל כך יקר!" אמרה לו פעם רעייתו. "למד אותם כיצד קושרים, ויעשו זאת לעצמם". "קשירת ציציות אינו רק ענין טכני", הוא ענה אז, וטפח מתוך אישיותו המיוחדת בצבץ ועלה. "בקשירת ציציות ישנן כוונות מיוחדות", אמר ולא יסף...

 

ושננתם לבניך

מצות "ושננתם לבניך" תפסה אצלו מקום חשוב ונכבד, והיה מפנה זמן רב מסדר יומו העמוס לעייפה, כדי ללמוד עם בניו ולשנן עמם את לימודיהם ולימודים אחרים. משל ידע כי לא יספיק ללמדם לאורך ימים. לימוד הציבור לא בא בשום אופן על חשבון הלימוד עם בניו, וב"ה זכה וזה וזה עלו בידו. היו זמנים שאף הספיק ללמד ילדי אחרים, שאבותיהם לא יכלו ללמדם.

 

לבד משבתות, בכל יום מקצה היה שלשת רבעי שעה מזמנו היקר ללמד את בנו הצעיר שיבלח"א, ולאחר שמסר את שיעורו בקרית הרצוג, וחזר רגלי לביתו ברחוב רשב"ם, לא עלה לביתו לפוש מעמל הדרך, אלא המשיך לאחד מבתי המדרש ללמוד עם בנו הבכור שיבלח"א. עוד טרם הגיעו בניו למצוות, נוהג היה לשנן עמם מסכתות שלמות על פה.

 

ניצול הזמן

שעותיו ספורות היו ומדודות, זמניו קצובים ומחושבים, אין רגע שהלך לבטלה. ואכן נתן לו הקב"ה סייעתא דשמיא מיוחדת להספיק בזמן קצר את כל אשר איותה נפשו. ילוד אשה אינו יכול לדחוס ליממה אחת כמויות כאלו של עשייה. אבל הוא הכניס, ועוד נותר לו מקום לחפש מה עוד ניתן להיטיב עם הזולת.

 

בין הסדרים השונים, בין הכוללים לשיעורי התורה שמסר, מוצא היה זמן לעלות לביתו, ולראות אם יש צורך בעזרה כלשהיא. בזריזות עצומה היה עושה מה שצריך. ואם נותר עוד פנאי, משנן היה משניות עם ילדיו הקטנים.

 

במכתבים ששלח בבחרותו לאחיו הבכור שיבלחט"א, ניכרת מסירותו לניצול הזמן, לדוגמא הוא כותב לו: "אקוה כי עד סוף השבוע הראשון של חודש שבט, אסיים את הפרק כמו שתכננתי, הזמן קצר והמלאכה מרובה...". במכתב אחר הוא כותב: "ב"ה התחלנו את הזמן בלימוד חזק, ואני שמח שהכנתי כמעט את כל שני הפרקים...".

 

והגית בו יומם ולילה

לאדם מבחוץ שהתבונן בו, נראה היה כאילו מקבל הוא כסף עבור כל רגע שלומד. כל רגע פנוי אצלו, מנוצל היה ללימוד. פעם בעקבות שבע ברכות של גיסו, נאלץ לעלות על יצועו מספר ימים רצופים בשעות מאוחרות. להפתעתו גילה כי גופו ממשיך לתפקד כרגיל, אותות שינה לא נראו בעיניו, והעייפות כלל לא הפריעה לו בלימודיו. "אם כך" אמר, "אין כל סיבה לבזבז שעות יקרות אלו לשינה!".

 

לילה כיום יאיר

מני אז התקצרה שינתו והתארכה שנתו. הוא הקציב לעצמו כארבע-חמש שעות שינה, ולפעמים אף פחות. פותח היה את היום ב"כולל עלות השחר" וחותמו ב"כולל חצות". לעצמו הותיר אך שעות ספורות ביממה בין חצות לעלות, כדי לתת מעט תנומה לעפעפיו לקראת היום הבא, הגדוש כקודמו בלימוד בלתי פוסק. שינת צהרים - מאן דכר שמיה. זמן הצהרים נהפך אצלו לסדר בפני עצמו. מעידים בני משפחתו כי לא זכור להם אף פעם שישן שינת צהרים.

 

גם בערב שבועות שעה שכל יהודי מן המנין ישן מספר שעות, כדי לצבור שעות שינה להכנה לקראת הלילה הקדוש, רבי יצחק לא הבין מה פשר מנוחה זו, וטען בלהט "ממה נפשך, אם בשבועות יש צורך להוסיף בלימוד, אז מה הענין לישון קודם!". כשהיה כוחו במותניו, גם למחרת ביום שבועות עצמו, המשיך במשך היום ללמוד ברצף, עד ללילה הבא, למרות שאמש לא נתן לעפעפיו תנומה.

 

עבודת המדות

נועם מידותיו ואישיותו המוסרית, היו מן המפורסמות. מאמצים רבים השקיע ככל אשר יכל לעלות במסילה העולה בית-אל, בעבודת המדות וביראת שמים. עוד בהיותו בחור, נהג לצטט קטעים ומשפטים נבחרים בעיקר מתוך הספר "אורחות צדיקים" ושאר ספרי מוסר. קטעים אלו נגעו ללבו הטהור, וחפץ היה לחוקקם על לבו ולהתחזק בהם. הוא לא הסתפק בקריאתם, אלא חרטם בעט ברזל בפנקס קטן.  מדברי המוסר הכתובים בפנקס ניכר הלך מחשבתו ורוחו. פנקס זה התגלה בימי השבעה להפתעת בני המשפחה. בסוף הפנקס נמצאו רשימות שערך לסדר יומו באיזה שעה עליו לישון וכדומה.

 

טהור עינים

מופלג היה בהקפדתו על שמירת העיניים. מנהג היה לו לפני ימי הקיץ, להתפלל שיזכה לשמור עיניו בטהרה. בחודש האחרון לחייו שסבל יסורים קשים ומרים, המתין לאיזו בדיקה בבית החולים. באותו חדר ניצב המכשיר הטמא. למרות שעיניו מושפלות היו תדיר כלפי מטה, ביקש שיסובבו את המכשיר לכיוון ההפוך שלא יכשל ח"ו בשוגג בראיה אסורה. כן היה נמנע מנסיעה באוטובוסים, והשתדל לא ללכת ברחובות ראשיים, כדי לשמור על עיניו.

 

והצנע לכת

כל הליכותיו היו בצניעות ובפשטות האופיינית לו. את שמחותיו היה עורך במקומות פשוטים ביותר. ואף הוא עצמו לפני שנישא, התבטא ואמר כי כיון שבזמננו נוהגים לעשות חתונה באולם, הוא לא יתנגד לכך בקיצוניות, אך הוא עצמו מעדיף היה לוותר על אולם, ולבחור במקום צנוע.

 

לבני ביתו משתדל היה לספק את כל הדרוש, אך לעצמו היה מסתפק במועט ובפשוט ביותר. אפילו מנעלים לרגליו לא היה מחליף, עד שבלו לגמרי, ולא היה ניתן להלך בהם. 

 

שלא אטריח

לעצמו לא דרש מאומה. מעולם לא הניח אחרים לשרתו. אף פעם לא ציפה שאי מי יעריך דבר מה שעשה, אלא להיפך.

 

אף את ילדיו הקטנים נמנע מלהטריח. הוא יכול היה לקום בעצמו ממקומו בשלחן השבת, לגשת לקצהו השני של השולחן, כדי ליטול את קנקן השתיה, ואחרי כן להחזירו למקומו.

 

גם בימי מחלתו, כשנאלץ לקבל את עזרת בני ביתו, התנצל בפניהם והודה על העזרה מקרב ליבו, ולא הרגיש שחייבים לו דבר.

 

ללא תמורה

על ענינים רוחניים, נזהר היה לא לקבל תשלום. את השיעור היומי שהיה במקום מרוחק, מסר בהתנדבות. אדרבה אחד משומעי השיעור פעם פנה אליו, וסיפר לו כי מצבו דחוק. שמע רבי יצחק ונכמרו רחמיו. מיד הוציא את ארנקו ורוקן את כל הכסף שהיה בו לידיו של האיש, למרות שהוא עצמו היה דחוק מאד.

 

בימים נוראים היה משמש כחזן בהתנדבות. גבאי בית הכנסת בו שימש כחזן, ידע שהוא אינו מסכים לקבל כסף עבור החזנות. מה עשה? הלך לביתו של רבי יצחק בשעה שלא היה נוכח בבית, והשאיר לו שם סכום מכובד. כשחזר רבי יצחק לביתו, וגילה את הכסף שהוענק לו, מיד שם פעמיו לבית הגבאי, והחזיר לו את מלוא הסכום, ואף שילם לו על דמי עליה שקנה לעצמו.

 

את התלוש שקיבל מהכולל, בו יכל לרכוש חליפה חדשה, החזיר. "שיהנו אחרים ממנו" אמר. את ההנחה שניתנה לאברכים בשכר הלימוד של הילדים, לא נטל, סבר כי כך יצליחו בלימודים יותר.

 

חושש לחסרון כיס

בכולל בו למד, היה מנהג נאה - לכל אחד מבני החבורה שנולד בן או בת, היו אוספים מכל אברך סכום קטן ונותנים לו מתנה. רבי יצחק שלא אבה שבגינו יחסר מממונם של האברכים, לא בישר לחבריו כלל על הולדת בנותיו (אצל בניו, נאלץ להודיעם על הברית...).

 

ביום שבת קודש, מתפלל היה בנץ החמה כדרכו בקודש. בתחילה היה מתפלל במנין בו היה מתפלל חמיו. כשראה כי חמיו שליט"א מרוב חביבותו אליו, קונה לו עליות וכיבודים, חשש לחסרון כיס של חמיו, והלך להתפלל במקום אחר. 

 

נדיב לב

כל כולו שופע היה נתינה לזולת. פעם ביקש ממנו איזה ידיד לתרום לתלמוד תורה מסוים בבני ברק. רבי יצחק נענה לבקשה, ותרם לו מידי פעם סכום מסוים. לימים נסגר אותו תלמוד תורה. פגש רבי יצחק את המנהל, ובא לתרום לו כהרגלו. סיפר לו המנהל בצער שהתלמוד תורה נסגר מחוסר תקציב. מיד הוציא רבי יצחק מכיסו צ'ק של חמש מאות שקל, ונתנם למנהל המופתע. "מן הסתם נשארו לך חובות" אמר ומיד הסתלק מהמקום.

 

קובץ על יד ירבה

לחתונות של קרובים נצרכים, אוסף היה כספי מעשרות במשך זמן רב, עד שפרוטה לפרוטה הצטרפה לחשבון גדול, והתאסף בידו סכום נכבד. את הסכום שהצטבר היה מעניק לחתן המאושר לכבוד יום חתונתו. כך בפקחותו סייע בסכום נכבד, למרות שלא היה אמיד כלל.

 

לא נהנה מהעולם הזה

דברי העולם הזה היו בשבילו דברים שוליים, המהווים כאמצעי עבור הדברים הרוחניים. נדיר היה למוצאו אוכל ממתק. אם בכל זאת היה מכניס לפיו דבר מתיקה, היה זה רק כדי לפטור בברכתו משהו אחר, או כדי להשלים למאה ברכות. מרגלא בפומיה הפסוק "האוכלים למעדנים נשמו בחוצות" (איכה ד, ה).

 

כאשר הוכרח להרחיב את דירתו ולשפצה. כל בני הבית שמחו וצהלו על הפנים חדשות שבאו לכאן. אך בעל הבית עצמו רבי יצחק, נראה מהלך אנה ואנה באי שביעות רצון. "למה חרה לך ולמה נפלו פניך"? שאלוהו בניו. "שמחם בבנין שלם" אומר הפיוט? פתח לפניהם רבי יצחק את ליבו ואמר "הבית כעת נראה יותר מדאי יפה. אני מלכתחילה הזמנתי סגנון פשוט יותר, אך הקבלן מרצונו החופשי, הביא חומרים יפים יותר כמעט באותו מחיר". בשביל הילדים היה זה פרק מוסר - המחיר נשאר כמעט אותו מחיר, ובכל אופן הוא אינו מסוגל ליהנות מהעולם הזה יתר על המידה...

 

ישר דרך

אנשים רבים שבאו איתו במגע, ציינו לשבח את יושרו. ישר כפלס היה. פעמים רבות העדיף לוותר על סכומי כסף, ובלבד שלא להיכנס לספק ספיקא של גזל. את כל חובותיו, השתדל מאד להחזיר בזמנם, לשם כך ציין לעצמו בלוח מיוחד כל חוב שהיה לו. כשגילו את דבר מחלתו, דאג מיד שלא ישאר עליו שום חוב.

 

חצי שנה לאחר שקנה את הדירה, הלך לבעל הדירה ואמר לו "שמא מגיע לך יותר, ולחצתי עליך...".

 

כאשר צריך היה להוציא את ילדיו מהגן, היה משתדל לדייק בזמנים ולא לאחר, כדי לא להיכנס בחשש גזל. ואם נאנס פעם ואיחר מעט, השתדל לפצות את הגננת בתשלום מלא.

 

פעם נתן לו אדם שטר פעוט כדי שיתפלל על מאן דהוא הזקוק לישועה. מפאת דוחק גדול שהיה נתון בו - הוכרח ליטול את הכסף. "אם כבר לקחתי, הרי מחויב אני..." אמר לעצמו. מיד געה בבכייה עבור אותו אדם. והלה נושע...

 

בשר שנתעלם מן הכיס

קרה פעם ונשאל שאלה הלכתית בנוגע לאוכל בשרי שנשלח בתא המטען של האוטובוס, אם יש בזה משום בשר שנתעלם? במקום להתייחס לעצם השאלה, טען מיד שיש צורך לשלם לחברת האוטובוסים עבור השירות של שליחת האוכל בתא המטען... (ואכן אחר בירור, טענו בחברה כי הם אינם מרשים לשלוח דברים בתא המטען ללא תשלום).

 

לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה

שתקן גדול היה. ולא ח"ו בדברי תורה, שם פיו שופע היה חידושים ודברי תורה לרוב, כנחל שאינו פוסק. אך בדברי העולם הזה, כמעט לא היה משוחח, כי דברים אלו לא עניינו אותו כלל. כן נדיר היה לשמוע מפיו איזו ביקורת על אדם זה או אחר.

 

סיפר גיסו רבי יעקב זיאת שליט"א כי הכירו במשך עשרים שנה, ומעולם לא שמע מפיו מלה אחת (!) של לשון הרע. כשהלך הגאון הרב שטיינמן שליט"א לבקרו ביומו האחרון, אמר למקורביו "אני הולך כעת לבקר תלמיד חכם ששנים רבות שומר על פיו!".

 

אהבת חסד

אהבת חסד היתה בו ממדרגה ראשונה. בכל הזדמנות שהיה באפשרותו לגמול חסד עם הזולת, נרתם היה בכל מרצו. כאשר היה מגיע לביקור בבית הוריו שיבלחט"א, היה מחפש מיד במה ניתן לעזור ולסייע, אם זו קנייה במכולת, ריקון האשפה, או דברים אחרים. 

 

בין אדם לחברו

תמיד היה לומד מה שירצה החברותא, ולא מה שהיה הוא בוחר. כן מעולם לא היה סותר את דעתו של חברו, אלא היה מציג את דעתו בדרך לימוד.

 

מה תעירו ומה תעוררו

מקפיד היה מאד, לא להעיר אדם ישן ולגזול את שינתו, גם אם היה זה לצורך גדול. אם ראה את אחד מילדיו מפריע לאח אחר שישן, לא היה מוותר על כך והיה מעיר לו.

 

היה קם בלילה בזריזות לקול בכי של אחד מילדיו, והיה יוצא אתו לחדר אחר, כדי שלא יתעוררו בני הבית.

 

יושב בסד'ר עליון

מסודר היה מאד בהליכותיו. הקצה לעצמו פנקס, בו היה רושם את כל המטלות שעליו לבצע. עמוד מיוחד בפנקס זה, מוקדש היה לערב שבת קודש, ובו רשם את הדברים שצריך לקנות ולעשות לכבוד שבת המלכה.

 

הוי מכבד כל אדם

הכבוד הגדול שרחש לכל אדם באשר הוא, היה מפליא, לזקן ולנער, לילדיו כמו לידי השכנים, לחסרי דעת ולזרים, את כולם היה מכבד כבוד גדול. כשהיה משוחח עם חבריו, נותן היה להם הרגשה כאילו הוא מדבר עם רב הגדול ממנו בחכמה ובשנים.

 

אורח שהיה נקלע לביתו, היה זוכה לכבוד מלכים. קרה שפתח את הדלת למשמע נקישה. ילדיו ששמעו את אביהם מקבל בחביבות רבה את האורח, אצו רצו לראות מיהו האורח הדגול הזוכה לקבלת פנים מחממת כזו. להפתעתם היה זה לא אחר מאשר ילדם של השכנים שבא לבקש דבר מה... ילדיו התאכזבו בכל פעם מחדש... קבלת הפנים היתה כנה כל כך, עד ששוב התפתו לחשוב כי אורח חשוב הופיע בביתם.

 

בהקדשות שכתב לשמחות מקורביו, ניכרת השתתפותו הכנה בשמחתם. את הברכות לא כתב כלאחר יד, אלא היה עורכם ביד אמן מעשה חושב ומשקיע על כך זמן, וזאת כדי לשמח את בעל השמחה. כן היה מחבר לכל אחד ברכה כפי אופיו, שמו וצרכיו - איש אשר כברכתו ברך אותם.

 

ויעתר יצחק

מן השמים התברך רבי יצחק בקול נעים, ערב ומשתפך, ושימש כחזן בשבתות ובימים הנוראים. בתפילתו הזכה והעריבה, משתפך היה כבן המתחטא לפני אביו, בקול המעורר את כל שומעיו לדביקות בה'. בעל רגש מיוחד היה בתפלתו, והיה מעלה את הציבור למדרגות רמות ונישאות. אכן לא פלא כי בכל מקום בו היה מתפלל, קראוהו לשמש כחזן קבוע.

 

את ברכת המזון היה מברך בכוונה גדולה ובעצימת עיניים. היה מדקדק בתפלתו באותיות שהעולם רגילים לבטאן בצורה שגויה, כמו צד"י וקו"ף. כן היה משתדל בקריאת שמע, להבדיל בין הברות דומות (כגון בין פתח לקמץ). 

 

אשרי המחכה

שמח היה במצוות באופן מיוחד. ביום הראשון מימי ספירת העומר, היה מגיע הביתה בשמחה ובהתלהבות, מיד עם כניסתו לבית אחר ברכת חג-שמח, הכריז בחגיגיות "היום יום אחד לעומר!", ובמשך היום התרגש ופיזם שוב ושוב "היום יום אחד לעומר!". התרגשות זו חזרה על עצמה יום יום במשך ימי הספירה. כך המתין בצפייה ובכליון עיניים ליום הקדוש - יום התורה.

 

והנה יצחק מצחק

הנעימות וטוב הלב ניכרו בפניו תמיד. החיוך כמעט לא מש מעל שפתיו. אכן כשמו "יצחק", כן הוא. בביתו תמיד השרה אוירה של שמחה ורוגע. צהלתו בפניו, עוז וחדוה במקומו. בימי מחלתו כשהיה שרוי בצער גדול, והיו משמיעים לו שירי קודש, היה שר ושבה שמחתו אליו.

 

מעולם לא יצא מכליו, אך כאשר רואה היה את ילדו נוהג לאחיו בחוסר כבוד, או מבטא מלת זלזול, היה אז נסער כולו. גם כאשר היה צורך להעיר ולהעניש את ילדיו, היה עושה זאת ללא כעס פנימי, רק חיצוני. אך גם זה היה דבר נדיר מאד. בדוגמא האישית שנתן לילדיו, היה די, ולא היה צורך באמצעי חינוך אחרים. "היה כל כך לא נעים לעשות משהו לא ראוי לידו" אומרת ביתו.

 

יצחק ירנן

היה מקיים בהידור גדול יוצא מן הכלל, מצות שמחת חתן וכלה, והיה משמח את החתן בחתונה ובשבע ברכות בכל כוחו. למרות שבטבעו היה אדם שקט וצנוע, כאן לצורך המצוה, יוצא היה מגדרו ומשמחם בשירים ובמילתא דבדיחותא. זכורני שבימי מחלתו, הגיע בשארית כוחותיו לחתונת אחד מקרובי המשפחה כדי לשמחו בנוכחותו. כל זמן החתונה, שכב באפיסת כוחות בחדר צדדי, וכשחש כי יש בו מעט כח, נכנס לאולם ורקד לכבוד החתן.

 

גם בפורים היה שובר שתיקה, ומקיים מצות "עד דלא ידע" בהידור, תוך שהוא שמח ומשמח אחרים. הכל התפלאו על האדם השקט והעדין, המפזז ומרקד בכל רמ"ח אבריו.

ימי מחלתו

כשנודע לו דבר מחלתו האיומה, וכי ימי חייו קצובים וקצרים מאד, השתדל לשמור על שלוות נפש. עוד בחדר הרופא כשנתבשר כי ימיו קצובים מאד, שלח מבט מאיר ומעודד לעבר הסובבים אותו. אנשים שבאו לבקרו מספרים, כי היו באים לעודדו, ונמצאו מעודדים.

 

גודל תשוקתו לתורה, נתגלתה ביתר שאת בימי מחלתו. על אף יסוריו הנוראים וחולשתו הרבה, אזר עוז ותעצומות והתאמץ לקבוע לעצמו מספר זמנים ללימוד במשך היום. וכאשר הרגיש שיש בו מעט כח, התאמץ מאד והלך לכולל. מפאת מצבו, קשתה עליו הישיבה, והיה לומד בעמידה. במצבים הקשים שלא יכל ללמוד, היה מהרהר בלימוד.

 

גם בימי מחלתו שהיה חלוש ותש כח, משתדל היה לתת כתף ולהושיט יד מסייעת במה שיכל לעזור בבית. ולא היה מובן לו מדוע מונעים ממנו לעזור, כל עוד שיכול.

 

למאמרי הרפואה שהיו מפוזרים בבית החולים, היה מתייחס בזלזול, אף שהיה מופיע בהם הסבר למחלתו.

 

אבלו בלבו וצהלתו בפניו

שמונה חודשים הזדכך ביסורים קשים ומרים. בתקופה זו נתגלתה גבורתו הנפשית במלוא עצמתה. למרות הסבל והכאב הרב, שתק רבי יצחק את שתיקתו האופיינית, וסבל בדומיה את כל מכאוביו, כשהוא מקבל עליו את הדין באהבה. אך לעולם לעולם לא התייאש מן הרחמים. גם כאשר היה במצבים קשים ביותר, שלא ניתן לתארם על הכתב, היה משרה אוירה נעימה ורגועה על הסובבים אותו. משל אין כאבו אלא כאב קל.

 

כשבועיים לפני פטירתו, בא לבקרו אחד משכניו, והיו אצלו באותו זמן כמה מבני המשפחה. ביודעו כמה חרדים בני משפחתו לשלומו, לבש על פניו ארשת פנים שמחה. כאשר יצאו בני משפחתו, ונשאר עם השכן לבדו, נחמצו פניו, והפליט במר ליבו כי יודע הוא כי קיצו קרב, והוא דואג מה יהיה אחר כך... כמובן שהשכן מיד ניסה לנחמו בדברי חז"ל שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים... והנה תוך כדי שהם מדברים על כך, נכנסו לפתע שוב בני ביתו לחדר. רק הם נכנסו, הוא שינה באחת את פניו, חייך והעמיד פנים שלוות. אותו שכן התבטא לאחר מכן ואמר כי לדעתו צריך להיות ממש "מלאך" בשביל לשנות מיידית את הפנים בכזו קיצוניות.

 

אדם כי ימות באוהל

מיתתו של רבי יצחק היתה באהלה של תורה. נפרד הוא מעמנו מתוך דבר הלכה. ביומו האחרון שעות ספורות לפני פטירתו, הטריח עצמו לבקרו מרן הגאון הגדול רבי אהרן לייב שטינמן שליט"א בבית החולים "בלינסון" בפתח תקוה. ומה שואלו רבי יצחק ברגעיו הקשים ביותר? האם יכול הוא ללמוד תורה, מפאת מצב גופו? רבונו של עולם! נמצא הוא בשעותיו האחרונות, בכאבים נוראים, ועל מה דאגתו נתונה? כיצד יוכל לחטוף עוד דף גמרא! יש לציין כי הגראי"ל שטינמן שליט"א יצא בהתפעלות מכך, והזכיר באחת משיחותיו את ביקורו אצל רבי יצחק, ואת השאלה אשר שאל מאיתו מגודל תשוקתו לתורה.

 

באותו מעמד ביקש רבי יצחק מאת הרב כי יברכו לרפואה שלימה, בהיות וסובל הוא כבר שמונה חדשים. שאלו הרב אם עדיין הוא בצלילות הדעת, ורבי יצחק נענה בחיוב. "אם כן" אמר הרב, "למד תורה ותהיה בשמחה". ואכן מיד לאחר הביקור, למד עם בנו סוגיית "שנים אדוקים בשטר". וכל זה בשעותיו האחרונות, כשהוא נתון תחת יסורים נוראים.

 

ויגוע יצחק וימת

אחר שמונה חדשים בהם הזדכך בסבל ויסורים נוראים, עלה בסערה השמימה ונפטר בשם טוב מן העולם בליל י"א כסליו התשס"ו. אותו שבוע בו קראו בפרשה את הפסוק "ויגוע יצחק וימת ויאסף אל עמיו"...

 

לאחר התייעצות עם רבנים, הוחלט שעוד באותו לילה תערך הלויה, למרות השעה המאוחרת, כדי לא להלינו למחרת היום. איחור מועד הלויה גורם צער רב לנפטר, כידוע. מארגני הלויה ציינו כי ראו סייעתא דשמיא מיוחדת על כל צעד ושעל בהתנהלות ומהלך הלויה, על אף הזמן הקצר והשעה המאוחרת.

 

לאחר חצות הלילה התקיימה הלויה, בהשתתפות רבים רבים ממכריו, שהשעות הקטנות של הלילה, לא מנעו בעדם מליטול חלק בלויה של ידידם הנערץ. יש לציין כי כשם שצנוע היה בחייו, גם פטירתו לא התפרסמה, ורבים לא ידעו כלל שהלך לעולמו, כי לא עבר כרוז.

 

מספד תמרורים

ספד לו תמרורים רבו הגאון רבי אברהם יצחק קוק שליט"א ראש ישיבת "מאור התלמוד" שקרא עליו "בא השמש בצהרים", שנגדע ונקטף באיבו בשיא פריחתו. כן הזכיר עליו את הפסוק "ועבדך ירא את ה' מנעוריו", אשר ממש בכל תקופותיו היה מיוחד ביראתו שקדמה לחכמתו. כן ספד לו ראש ישיבת כנסת יחזקאל, הגאון רבי ברוך מרדכי אטינגר שליט"א, באמרו שהמנוח כל ימיו היה מתכונן לרגע פרידתו מן העולם. כל ימיו היו חטיבה אחת של יראת שמים.

 

בימי השבעה, הגיעו לנחם את בני המשפחה בני תורה רבים וביניהם רבנים וגדולי תורה, כמו: מרן הגראי"ל שטינמן שליט"א, מרן הגרמ"י ליפקוביץ שליט"א, מרן הגר"ש בעדני שליט"א, מרן הגאון רבי שלום הכהן שליט"א, ועוד.

 

זרע יצחק

זכה והשאיר אחריו זרע ברך ה', את אחד עשר ילדיו, ההולכים בדרך ה', בדרך בה חינכם אביהם הדגול, ומפארים את חצרות בית ה' הישיבות הקדושות.

 

יהי רצון שימליץ טוב בעד משפחתו, ובעד כל עם ישראל. ונזכה במהרה לראותו עמנו בתחית המתים. אמן.

 

תנצב"ה

 

מכתבי ידו של רבי יצחק, יצא לאור בס"ד הספר הנפלא "תולדות יצחק". הספר כולל הערות וחידושים יקרים ונפלאים, שיש בהם יסודות גדולים ואיתנים בסוגיות הש"ס על סדר נשים. ונלוה אליו מכתבים שכתב הרב המחבר זצ"ל על סדר נשים.

ניתן להשיג את הספר חינם לכוללים ובתי מדרש בפלא' 05276-54216