עוורון עיניהם של בעלי נגיעה עצמית

 

והמוסר השכל: לפעמים יש בני אדם העומדים על דעתם בעקשנות גדולה שאין לה טעם ולא ריח, כי מעוצם נגיעתם אינם יכולים להודות על האמת, עד שמטעים את עצמם בדמיונם.

 

לאידך גיסא ישנם תלמידי חכמים גדולים אנשי מדות, שניקו את עצמם מכל נגיעה, והכרעתם זכה וברה. כגון מעשה שהיה בלוי ויהודה שהיו עוסקים בתורה בצוותא בישיבה. ובכל פעם שלא הגיעו לכלל הכרעה והסכמה, היו פונים לחכם אחד שהיה גוברא רבה (וכדי שלא יאמר אדם שזה משל בעלמא, אציין את שמו מהריח"ז שהיה מגדולי רבני ירושלם עיקו"ת בדור שלפנינו), והיה נושא ונותן עמהם בדבר ובכל פעם היה יוצא שהסברא של לוי היא הנכונה. כשהגיע יום אחד ששוב נתווכחו ביניהם, ולא הגיעו לעמק שווה, הציע לוי ליהודה, בוא ונשאל חכם פלוני. יהודה אמר לו, כבר נתייאשתי ממנו, הרי תמיד פעם אחר פעם הוא מכריע כפי דעתך. הוכיח אותו לוי, חלילה אל תאמר כן, הרב לא חשוד להטות משפט. ויהודה השיב לו, אבל לא יתכן שהאמת רק אתך לעולם ועד, אלא ודאי שהרב יש לו איזו נגיעה לטובתך. ענה לו לוי, אם כן יש לי עצה, כי עתה הפעם נחליף סברותינו, אני  אציע לפניו את סברתך כאילו היא סברתי, ואתה בהיפך תציע לו את סברתי כאילו היא סברתך, ואז נראה מה יענה. יהודה הסכים כמובן, וכן עשו, אבל לפליאתו הרבה ענה אז אותו חכם, היום אני רואה כי צדקו דברי יהודה.

 

מובן כי לוי היה בעל שכל זך וסברא ישרה, על כן קלע תמיד לאמיתה של תורה. אי נמי היה מתְמיד או מעמיק או מדקדק בלימודו. אי נמי הדברים שנחלקו בהם, יסודם ושרשם אחד אלא שלא היה נרגש, ויש בהם אמנם מקום לשני הצדדים, הבנה לכאן והבנה לכאן, ולוי היתה לו ההבנה בדבר כמו אותו חכם.