מעשים שהיו מענייני מצוות השבת אבידה

 

(ירושלמי ב"מ ו"יפה מראה" שם)

 

 

מעשה בהגרע"א שהזדמן לעיר פלונית, ודבר ראשון מיהר לבקר קרובו שהתגורר בעיר. שאלוהו, מה ראה על ככה, הרי קרובו יכול לבוא אליו לבקרו, נענה רע"א ואמר: גבי השבת אבידה נאמר "והתעלמת" ודרשו חזל "והתעלמה, פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינה לפי כבודו" אבל לגבי הנאמר "ומבשרך אל תתעלם" (ישעיה לז. ז) לא נאמר פעמים שאתה מתעלם. בזה אין פטור של זקן ואינה לפי כבודו, רק בכל עת יש לקרבו ולעזרו.

 (משואה לדור עמ' קפ"ו מפי הגרצ"פ פראנק זצ"ל)

 

 

אחד מתושבי פתח תקוה שמוצאו מהעיר לומז'ה בא לרבי אליהו דושניצר כדי ליטול ממנו ברכת פרידה לפני נסיעתו לחוץ לארץ לביקור בפולין. הלה הציע ואמר, כי היות והוא יבקר בלומז'ה- עיר בה התגורר ר' אליהו לפני עלותו ארצה, אם יש לו איזה דבר לסדר או למסור שם, יעשה זאת בחפץ לב, אמר לו ר' אליהו, כן הדבר. לפני שנים רבות קניתי שם אצל אלמנה אחת בעלת חנות ספרים, ספר חשוב, חוששני שהיא טעתה במחיר שדרשה ממני, כי לפי הנראה הוא שוה יותר. לכן תשלם לה על חשבוני תוספת כפי אשר תדרוש, וכשתחזור ארצה אחזיר לך את התשלום.

 

הלה עשה את שליחותו, וכששאל את בעלת החנות בענין הספר, נענתה ואמרה: מה רוצה ממני ר' אליהו? הוא כבר שלח אלי במשך הזמן כמה אנשים בענין הספר שקנה, אמרו לו ששילם לי בזמנו עבור הספר מחיר הגון, תנוח דעתו, הוא אינו חייב לי אף פרוטה.

 

(פתיחה לספר נחלת אליהו - מו"א)

 

פעם שלח יהודי לחפץ חיים מכתב בו שאלו בענין מסויים, וצירף בול בן שבע פרוטות לתשובה. משום נימוקים מסויימים לא השיבו החפץ חיים. לאחר עשרים שנה פגש החפץ חיים את היהודי, החזיר לו שבע פרוטות תמורת אותו בול, והתנצל לפניו על שלא ענה בשעתו על מכתבו.

 

(הח"ח חייו ופועלו)

 

ת"ח שמחזירים לו אבידה בטבי"ע הוא שאינו משנה בדיבורו חוץ מג' דברים. מסכתא וכו', ובגמ' בשבת מבואר תנאי נוסף שאינו מהפך חלוקו, וביאור הדבר, דאדם צריך שתהיה דעתו מעורבת עם הבריות. ות"ח שאינו שם ליבו על הפיכת חלוקו, הוא מופקע מהעולם. ות"ח כזה גם לא יכיר כלי בטבי"ע.

 

 (משיעורי מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א בכת"י.)

 

המשיב אבידה לגוי, מבואר בשו"ע סי' רס"ו סעי' א', שעבירה היא בידו ועליו נאמר "למען ספות הרוה את הצמאה". נשאלת השאלה, מדוע אינו עובר בלאו של "לא תחנם", שפירושו שאסור לתת לגוי מתנת חנם (ספהמ"צ לאוין נ', חינוך מצוה תכ"ו). והביאור, שמאחר ואינו זוכה באבידה להיות שלו, אין על זה שם מתנה. וראיה לדבר מהמשנה בנדרים (דף לג.) שמחזירים אבידה למודר הנאה, וביאר שם הר"ן "דלא מידי יהיב ליה מידעם דנפשיה דמהדר ליה".

 

(הגה"צ רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א)

 

אמרו במשנה (גיטין מ"ח:) שהמוצא מציאה, וטענו בעליה שלא השיב להם, כולה או חלקה, לא ישבע המוצא שהשיב, מפני תיקון העולם. פירוש, חששו חז"ל שאם יחייבו את המוצא להשבע ירתעו הבריות מלהשיב אבדות, ויש להבין, כיצד ימנע אדם מקיום מצות עשה של השבת אבידה, ויעבור על הלאו של "לא תוכל להתעלם, אך משום רצונו להמנע משבועת אמת, שאינה אסורה.

 

אלא כלל קבעו חז"ל בגמ' (ב"מ ל:) בדין השבת אבידה, "כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר" כלומר, כל שבשלו לא מחזיר, גם בשל חבירו לא יחזיר. נמצא לפ"ז, שאדם שהיה מוותר גם על דבר שלו, כדי שלא להשבע שבועת אמת, אכן מותר לו מאותה סיבה להמנע גם מהשבת אבידה.

 

(טללי אורות