שבת במחיצתם של גדולי ישראל - ב'

פעם בליל שבת, מרן החזון איש זצ"ל חידש סברא עמוקה מאד בסוגיא ד"חזרה שליחות אצל הבעל". לאחר שבחן אותה לכל צדדיה והבטיה, הרצה את הדברים לפני בן ביתו.

כשסיים אמר לו: "סברא כזאת, אין להבין את נועם עמקותה, את ה"געשמאק" שלה, זולת בליל שבת כאשר יש לאדם נשמה יתירה!"

פעם סח מרן החזון איש זצ"ל לאחד מתלמידיו, על מנהגו בליל שבת, שהינו נזהר מלקרוא לאור הנר או הנורה החשמלית, וממילא אין באפשרותו לעיין בספר. לפיכך הוא מקדים ביום שישי לשנן לעצמו קטע מתוך הגמרא עד שידע אותו בעל פה, ובלילה הוא חוזר וגורס קטע זה.

 

סעודות השבת מתובלות בתורה

רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, נהג לאכול את ארוחותיו בשעת לימודו בחברותא. מעולם לא הקדיש יותר משלוש עד חמש דקות לאכילה. וגם בעת שאכל היה מאזין לחברותא, מעיר הערות בין נגיסה לנגיסה, או חושב בריכוז עצום.

בסעודות שבת היה יושב מהורהר. בכל שבת אחר התפילה, עד שבני הבית היו מתכנסים לאכול היה הדבר אורך דקות מספר, לפרק זמן זה היה לרבי חיים חברותא, אתו היה לומד עד שכולם הסבו סביב לשולחן.

בשנת ת"ש, כאשר גלתה ישיבת מיר לעיירה קיידאן, הזמין אחד מבעלי הבתים המקומיים את עצמו, לסעודת שבת אצל רבי חיים. בתום תפילת שחרית, התעכב האיש כדי לשוחח עם מישהו דקות קצרות. לא חלפה רבע שעה, ורבי חיים נראה חוזר לבית המדרש. סבר האיש שרבי חיים חזר על מנת לקרוא לו, ואמר בהתנצלות: "אני מצטער שהתעכבתי, אני מיד בא!"

"הסעודה מחכה לך - השיבו רבי חיים בניחותא - אתי תוכל לסעוד רק בסעודה שלישית. אני כבר אכלתי...".

ובהזדמנות אחרת, כששאלוהו מדוע בחג השבועות הקשו אודות הסתירה אם כולו לה' או כולו לכם, והשיבו חציו וחציו, הרי ניתן לעשות שניהם, כפי שראש הישיבה עושה בעת האוכל שעוסק הוא בלימוד התורה, וכך יקיים כולו לה' וכולו לכם גם יחד.

השיב ראש הישיבה בחיוך: לצערי, באופן זה אין זה כולו לה' ואין זה כולו לכם, הלימוד כך אינו לימוד עיקרי, והאכילה כך גם היא אינה אכילה ראויה.

 

ימי שישי ושביעי - קודש לשקידה בתורה

בימי שישי בשנות בחרותו היה הגרש"ז אוייערבאך זצ"ל שוקד עם ידיד נעוריו הגה"ח רבי דב אליעזרוב זצ"ל רבה של שכונת קטמון, על לימוד ספר 'שב שמעתתא'. לימוד זה היה בפלפול ובחריפות רבה עד מאד.

אחר נישואיו, למד רבינו בימי שישי בחברותא באופן קבוע, עם הגה"ח הרב שמעון בוקשפן זצ"ל, אשר היה מתלמידיו המובהקים של הגרא"ז מלצר זצ"ל, ורבינו התבטא אודותיו, כי היה התלמיד המצטיין ביותר בכיתה.

בשנות תש"ה - תש"ח היה מוסר שיעור מדי יום שישי בכולל מדרש בני ציון, לפני בחורים מישיבת חברון ומעוד ישיבות בעניני מצוות התלויות בארץ.

גם בהיותו ראש ישיבת 'קול תורה', מסר מדי יום שישי בישיבה שיעור במשניות סדר זרעים והמצוות התלויות בארץ, והרבה בחורים מישיבות אחרות, היו נוהרים לשיעור זה.

בבחרותו, היתה לרבינו קביעות של לימוד בחברותא מדי ליל שבת קודש עם הרה"ג ר' ברוך מנדלבאום ז"ל. פעם למדו בעיר העתיקה, מושבו של הרב מנדלבאום, ופעם בשערי חסד, מושבו של רבינו. על אותם לילי שבת מסופר, כי כאשר כבה מאור החשמל, לא חדל רבינו מלימודו, והמשיך להגות בתורה לאורה של הלבנה.

בשבתות של ימי צעירותו, במשך כמה שנים, למד רבינו בחברותא עם הגה"ח רבי חיים ברים זצ"ל. רבינו ביקש מרבי חיים שיעוררו בשעת-צהריים, וכך למדו בהדי הדדי, עד העלות המנחה. סדר לימודם באותה עת, היה: מסכת מכות, וכן קצות החושן ושב שמעתתא.

מדי שבת בשבתו, דרכו של רבינו היתה ללמוד עם ידיד נפשו, הגאון רבי יחיאל מיכל שלזינגר זצ"ל, מייסד וראש ישיבת קול תורה, ועסקו בצוותא בליבון ובירור הלכות שבת, הלכה למעשה. סדר זה החל מיד לאחר סעודת צפרא דשבתא עד ערוב היום, לעת זמן תפילת המנחה.

 

זמן כניסת השבת שוה עולם מלא

בכל ערב שבת כשהגיע זמן הדלקת הנרות, עלה האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי זצ"ל, מחדרו בקומה ראשונה לומר לרבנית שתדליק הנרות, כדי לקיים מאמר המשנה במסכת שבת, שחייב אדם לומר בערב שבת, הדליקו את הנר. כשעלה לדירה, הוציא את שעונו לראות את השעה המדוייקת. ולפעמים כשהיתה עוד שהות של דקה עד לזמן המדוייק, היה מוציא ספר ומעיין בתוכו עד שתחלוף הדקה, ואז אמר להדליק.

ומעשה באחד מערבי השבתות, שניגשה הרבנית להדליק נרות, ואמר הרבי שיש עוד פנאי להדלקה. אך היא השיבה, שלא נותר זמן להדלקת נרות זולתי רגע אחד. ענה ר' אברהם מרדכי בהחלטיות: "רגע אחד הוא עולם מלא! - אַ רגע איז אַ וועלט!", שצריכים לדעת, שעל ידי תיבה אחת מהתורה יכולים להתעלות עד לשמים. (אמרי אמת, שבועות תרס"ט)

 

השבת הטובה בחייו

ביום השישי, כ"א אדר שנת תרס"א, עת עסקו יהודי העיירה גור בהכנות לקראת שבת, פרצה שריפה גדולה, וכמעט כל הישוב היה למאכולת אש. נסיונות הכיבוי לא נשאו פרי, והתושבים המבוהלים התרוצצו ממקום למקום. כל איש ניסה להציל את עצמו ואת ילדיו, ואולי גם מעט מחפציו, ורק סמוך לכניסת השבת שככה האש.

בעיצומה של השריפה, הצליח רבי אברהם מרדכי, בנו של האדמו"ר ה"שפת אמת" זצ"ל, להציל מן הלהבות את כתביו הכמוסים של אביו. והיות שאנדרלמוסיה רבה שררה בכל, נשארו הכתבים תחת ידו למשך כל יום השבת, רשאי היה לעיין בתוכם ללא הגבלה, דבר שהיסב לו אושר רב.

באותה דליקה, נשרפו כל המטלטלין והחפצים שהיו בדירתו הקבועה של רבי אברהם מרדכי, והעולה על כולנה היתה ספרייתו היקרה והעשירה, שכל כך הרבה כח ומח השקיע בטיפוחה, מלבד שוויה הכספי, והיתה חביבה עליו כבבת עינו. אף על פי כן, גם בשעה טרופה זו שכל רכושו עלה באש, התעלה רבי אברהם מרדכי על סביבותיו. מכיון שניתנה לו ההזדמנות הנדירה לעסוק בתורתו הספונה של אביו, שהיתה חתומה באוצרותיו כל הימים, לא היה כל חללא דעלמא שוה בעיניו לעומת האושר הזה, עד שהתבטא כפי שאמר: "כזו שבת טובה, לא היתה לי בכל ימי חיי!"

 

דרך לימודו של החת"ס בשבת

בנו של הגאון רבי אברהם שמואל בנימין סופר, הכתב סופר זצ"ל, כתב על הנהגת אביו בשבת:

בליל שבת קודש, היה משכים ללימודו בערך שלש שעות לאחר חצות הלילה. הוא פנה לחדרו המיוחד, שם היה נר דלוק מערב שבת, ותיכף בירך ברכות השחר בהתלהבות גדולה מאד, עד שירדו דמעות מעיניו מתוך שמחה וחדוה. בני הבית שישנו בחדר השלישי מחדרו המיוחד, התעוררו משנתם לשמע קולו הנלהב. וכשהקשיבו לברכותיו, בכו בכיות מרוב התעוררות.

אחר כך קרא לשני בחורים מישיבתו, וגם לאחד מבניו, ולמד עמם ברוב חדוה ושמחה, משניות, וגמרא שבת ועירובין, על הסדר. רגיל היה הכתב סופר לומר: "מתענוג זה, לעמוד באשמורת הבוקר וללמוד בדעה צלולה, מתענוג גדול זה, אינם יודעים הפושעים מאומה!"

 

ליל שבת שמקורו בחופשה

בעת ששהה האדמו"ר רבי יששכר דוב מבעלז זצ"ל בווינה, בליל שבת קודש, בשעה שתים אחרי חצות, יצא מעט החוצה, ושמע קול תורה שבקע מבית כנסת קטן שהיה בסביבה. רבי יששכר דוב ניגש לשם, ועמד זמן רב ליד הדלת הסגורה, כי לא רצה להיכנס כדי שלא לבטל את הלומד מלימודו.

כשנכנס לבסוף פנימה, ראה לפניו חייל שישב ולמד בעיון גדול. כשהרגיש החייל בנכנס, קם ממקומו וניגש אליו. שאלו ר' יששכר דוב: מה טיבו?

סיפר החייל, שכאשר נלקח לשרת בצבא, ביקש והתחנן אל השי"ת שיעזור בידו שלא יבוא לידי חילול שבת ח"ו. מהמפקדה הראשית שלחוהו לשרת את אחד הקצינים. החייל ביקש מהקצין שיתן לו חופשה בשבת, והקצין נענה לו ומילא את בקשתו. מאז, קיבל עליו שהשבת תהיה כולה קודש לה', ובמשך כל יום השבת הינו לומד, ומשתדל שלא לבטל מלימודו.

אמר על כך רבי יששכר דוב: "מי יודע אם אנשים כאלה אינם מעכבים את הגאולה! יכול להיות שאצל הקב"ה חשוב לימודו של חייל זה יותר מקרבן פסח ותמיד, כמו שאמרו חז"ל (מגילה ג:): "גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין", ובפרט הלומד עם כל כך הרבה מסירות נפש. אבל איך אפשר לומר שהתורה הקדושה תגרום ח"ו לעיכוב הגאולה...!"

 

החזרה בשבת...

המהרש"ם מברזאן זצ"ל כבר בשחר ילדותו, התמיד בלימודיו מתוך יגיעה וחשק. הוא הצטיין בשני דברים: בכשרונות נדירים, וברצון עז לרכוש את התורה בכל המ"ח קנינים שלה.

בתקופה שלאחר נישואיו, כשאשתו ניהלה חנות למחייתם, לפרקים היה נכנס לעזור לה. גם בעת שסייע, ניצל כל דקה פנויה ללימוד התורה. פעם סיפר, שאז הספיק לחזור על ארבעת חלקי השולחן ערוך, ארבע מאות פעם!

דרכו היתה לחזור על כל מה שלמד פעמים רבות - מאות פעמים בלי גוזמה, מבלי להתעייף. בעת נטילת ידים, חזר על כל הלכות נטילת ידים. בשעת האוכל, חזר על הלכות ברכות הפירות והלכות ברכת המזון, עד שתמיד רחשו שפתיו בדברי תורה, בין בחול, בין בשבת. בכל שבת ושבת חזר על מסכתות שבת ועירובין, כשהוא עורך את ה"סיום" על מסכת עירובין, במוצאי שבת בסעודת מלוה מלכה!

 

ליל שישי שהמשיך לשבת העיונית

השיעורים בישיבתו של הגר"ש שקאפ מילאו את בני הישיבה במטען חדש של מזון רוחני, מזון אותו עיכלו בדרכם מבית המדרש לחדר האוכל. "בכלל לא הרגשנו את הדרך - סיפר תלמיד אחד - כי כל הזמן עסקנו בדברי תורה. איש לא חשב לנסוע, אף אלו שיכלו להרשות לעצמם". או כפי שהתבטא תלמיד אחר: "אני באמת לא מבין למה אז לא נסענו, מכוניות היו גם אז, והיתה אפשרות גם אז לנסוע. פשוט לא חשבנו על זה אז, כי מה זה משנה אם הולכים, הרי כל הדרך עסקו בלימוד!"

הג"ר ישראל זאב גוסטמן זצ"ל, תלמיד גרודנא, סיפר, שבליל שישי היו עושים משמר בישיבה. למחרת, בימי שישי הארוכים של עונת הקיץ, למדו הבחורים עד השעה חמש אחה"צ. אחר כך נטלו את בגדי השבת, והתארגנו בקבוצות ללכת לרחוץ בנהר.

מכל קבוצה נבחר בחור אשר השמיע בהלוך חבורה, ובחזור, הוטל התפקיד על בחור אחר. כל אחד לפי תורו השמיע דברי תורה בהליכה לנהר ובחזרה. מלבד זה, הושאר על שפת הנהר בחור, אשר תפקידו היה להשגיח לבל ישהו במים יותר ממחצית השעה. בתום הזמן הקצוב, זירז את כולם לחזור לישיבה, לקבל פני שבת המלכה.

 

מוצאי שבת שסיימה עמל רב

האדמו"ר מצאנז־קלויזנבורג זצ"ל סיפר: כשלמדתי בבחרותי אצל מו"ר הגה"צ הרב טעבלי (רבי דוד צבי זעהמאן זצ"ל, בעל "מנחת סולת"), ראב"ד דוקלא, סיפר לי, שבימי חורפו היה חוזר במשך שבת אחת על חצי סדר מועד (שבת, עירובין, ופסחים), ובשבת שלאחריה, על המחצית השניה (שאר המסכתות שבסדר מועד), כך שבמשך שנה אחת, חזר כ"ה פעמים על כל סדר מועד. ואמר לי, שבהגיע מוצאי שבת, נדבקה לשונו לחכו, ונפל אין אונים!

 

שעות הלימוד בשבת

אחד מן התלמידים הוותיקים של ישיבת "פורת יוסף" סיפר: באחד מימי ראשון בשבת הגענו בשעת בוקר מוקמדת לישיבה, ורבי עזרא עטייה, ראש הישיבה זצ"ל, הבחין בנו וניגש אלינו. - "כמה שעות למדתם בשבת?" שאל את הקבוצה שלנו. - "שעה אחת", השיב מישהו מאיתנו. - "שעתיים", היה מי שאמר. אחר ציין: "שלש שעות". רבי עזרא לא היה מרוצה מהתשובות, ואמר: "אני רוצה שתשבו ותלמדו שבע שעות ללא הפסק!" אנחנו היינו המומים, ללמוד בשבת שבע שעות! אפילו לא יכולנו לקלוט דרישה כזאת. אבל רבי עזרא עטייה לא וויתר ואמר: "אם תאמרו לי שישבתם ולמדתם שבע שעות ללא הפסק, אדע שאתם תלמידים נאמנים הלומדים לשם שמים".

בשבת הבאה התאספו בבית הכנסת "באר־שבע" אשר בשכונת בית ישראל, כמה מתלמידיו הנאמנים, וישבו ולמדו ברציפות במשך שבע שעות מבוקר ועד ערב, כמעט שלא אכלו ולא שתו, רק על התורה חיו.

ביום ראשון בבוקר סיפרו התלמידים לר' עזרא, שלמדו שבע שעות בשבת. - "טוב", אמר ר' עזרא, כשעל פניו התפשטה שביעות רצון ניכרת, "אך אני לא התכוונתי רק לשבת אחת, אני התכוונתי כל שבת!" מאז היתה הקבוצה הזו מתאספת כל שבת בבית הכנסת "באר שבע", ולרבים מהם הפך הדבר לטבע שני.

והוא שאמרו רז"ל (ירושלמי שבת טו, ג): "לא נתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בהן בתורה..." ולכן כתבו המקובלים ז"ל, דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת, אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול. (בן איש חי, ח"ב פ' שמות)

 

מנהג החתם סופר בשבת

נוהג היה החתם סופר זצ"ל, ללמוד במוצאי שבת עשרים וארבע שעות רצופות, ללא שינה וללא אכילה, עד אור ליום ב', אז לאחר שהתפלל ערבית, הלך לישון עד השעה אחת עשרה בלילה, ואז קם ממשכבו, אכל מיני מאפה ושתה קפה, ושוב ישב ללמוד כל הלילה והיום עד אור ליום ג'. אז התפלל ערבית, סעד את לבו במיני מזונות, ושוב למד כל הלילה בלא שינה, עד הלילה הבא. באופן שבשתי פעמים מעת לעת, לא ישן כי אם פעם אחת. וכן נהג במשך שתי שנים רצופות. ומרגלא בפומיה: "ישנתי אז, ינוח לי" (איוב ג, יב) - אם ישן א"ז - שמונה שעות, ינוח ל"י - יש לי די כח על עוד ארבעים שעות, ודלא כרמז הרמב"ם".

תשע שנים במטרסדורף, וחמש שנים בדרעזינטץ, למד החתם סופר מעומד ולא שכב במיטה, ואם תקפה עליו שנתו, הניח רגליו במים קרים להפיג השינה. כשגברה עייפותו והרגיש שצריך לישון, תמך את מצחו על מפתח, וכאשר נפל המפתח, הקיץ משנתו, שינת עראי. וכל אותן שנים עשה החתם סופר עוד פעולות ותחבולות שונות כדי שלא יישן יותר, ויעסוק בתורה.

 

השינה בשבת קדש

פעם נשאל רבינו הגר"א, מדוע אינו מרבה לישון ביום שבת קודש, הלא איתא בספרים, שב"ת ר"ת: שינה בשבת תענוג?

והשיב, כיון שקראו אותו בשם תענוג, אין ראוי להרבות בו, כדוגמת חוקי הטבע שבאכילת מרקחת שעשויה לתענוג, לא יאכל אדם ממנה הרבה, רק מלא כף קטנה.

 

הלימוד בפרקי אבות בשבת

רבי איסר זלמן ז"ל סיפר שכשהיה אברך הי' לו קביעות ללכת לדבר בלימוד בשבת קודש אחה"צ עם שר חתורה רשככה"ג רי יצחק אלחנן מקובנא זיע"א. ואמר רבי איסר זלמן שהלך שם אש הריתחא דאורייתא שהעלו אבעבועות אש קודש של תורת השם תמימה, אי אפשר לתאר, ובודאי שהי' זה גן עדן לראות מחזה קודש זה, כיצד ר' יצחק אלחנן מפלפל בתורתנו הקדושה עם ר' איסר זלמן.

אולם - סיים ר' איסר זלמן - מאוד הופתע שמדי שבת בשבתו בעידן האש הגדולה בשעה קבועה ומסוימת, הפסיק גאון הדור ר' יצחק אלחנן ואמר 'שטייט אין רמ"א מען איז נוהג צו זאגען פרקי אבות, דארף מען זאגען' - [כתוב ברמ"א שנוהגים לומר פרקי אבות, א"כ צריך להגיד], והתחיל לומר פרקי אבות בנעימה.

 

הלימוד שתירץ את התמיהה

סיפר אחד מגדולי גאוני דורינו שליט"א: בבחרותי למדתי בישיבת חברון בירושלים. באחד מלילות שבת קודש, יצאתי עם קבוצת בחורים מהישיבה להשתתף בשולחנו של האדמו"ר מגור, ה"בית ישראל" זצ"ל. אחרי ה"טיש" (השולחן), פנינו לכיוון שכונת רוממה. השעה היתה כבר אחת וחצי לאחר חצות, והרחוב שמם מאדם. לפתע, הבחנו מרחוק בדמות בן אדם, שאינו הולך לכיוון מסויים כמו שהכל הולכים, אלא מתהלך לרוחב הכביש הלוך וחזור. תמהנו לעצמינו - מה זה? כשהתקרבנו, ראינו דמותו של הגרא"מ שך, והוא כל כולו שקוע בלימוד, ואינו מרגיש באף אחד, הולך הלוך ושוב, שקוע במחשבותיו הקדושות. הוא עמד שם באחת וחצי בלילה, ומי יודע כמה שעות הסתובב כאן...

הגענו סמוך אליו, ופתאום אני מרגיש שהרב שך תופס אותי בחוזקה, לא רואה אותי כלל, ומבלי להכיר במי המדובר, אך תפס נפש חיה: "זאג מיר מיין טייערער, וואס איז פארט דער פשט אין תוספות...?" - "תגיד לי יקירי, מה בכל זאת הפשט בתוספות...?"

 

חזרה על השיעור בשבת

הג"ר יצחק קופלמן, ראש ישיבת לוצרן, סיפר: בכל ליל שבת רגיל היה רבי שמעון שקאפ זצ"ל, לחזור על שיעורו בפני קבוצה מובחרת של תלמידיו. פעם, בעת הלימוד, הגישה הרבנית לשולחן צלחת עם דובדבנים מטוגנים בסוכר. רבי שמעון בירך כדין, והמשיך בדבריו בחוזרו לעיונו.

כשסיים לאכול, העיר: "מה זה שהשעועית היום מתוקה מתמיד...?"

 

ביציאת השבת עברו לכבוד המת

שום גורם וסיבה לא מנעו מהגאון רבי שמואל גדליה ניימן זצ"ל, בעל "גידולי שמואל", לקיים את מצות בוראו "והגית בו יומם ולילה"! הוא ראה בזה את חובת האדם בעולמו, וגם במצבי צער ויסורים, התגבר על רגשותיו, ועד יום מותו הגה בתמידות בתורה.

בשנת תרפ"ח, בעיצומה של שבת קודש, נפטר בנו היניק וחכים, חיים מאיר ז"ל. בני הבית היו שבורים ורצוצים לנוכח האסון, עד שנמנע מהם להתאפק, ולא יכלו לכבוש את צערם עד למוצאי שבת. אבל רבי שמואל גדליה, האב השכול, השכיל להבליג על מכאוביו. הוא נכנס לחדר סמוך, התעמק בלימוד התורה, והתעלם כליל מכל הסובב אותו.

רק ביציאת השבת, כשדיני אבילות חלו עליו, פסק רבי שמואל גדליה מלימודו ואמר: "עד כאן היינו חייבים בכבוד השבת, אבל עכשיו אנו חייבים בכבוד המת!"

בחודשי חייו האחרונים, התייסר רבי שמואל גדליה ביסורים קשים ומרים מהמחלה הממארת שקננה בגופו. למרות זאת, נשאר צמוד לשולחן ולמד בשקידה עצומה עד לשעות מאוחרות בלילה, עד שלא הרגיש את כאביו האיומים.

פעם הזכיר לו בנו, שהרופאים אסרו עליו להתאמץ... השיב לו: "אדרבא, היא הנותנת! דוקא בגלל זה שיודע אני שימי חלדי ספורים, הרי עלי לשמור ולנצל כל רגע יקר שנותר לי לחיות עלי אדמות!"

 

הרצון להבנה שבערה בו בשבת

מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, כבר בהיותו בחור צעיר כבן שלש עשרה שנה, בערה בו שלהבת חשקת שקידת התורה. פעם בליל שבת קדש אחרי הסעודה, ישב בבית הוריו בעיירה ברוסיה, ולמד בשקידה עצומה ובחשק נפלא במסכת שבת, דף אחרי דף, במשך שעות ארוכות. אמו ע"ה שכבה במיטתה, והאזינה לקול לימודו הערב. פתאום באמצע הלימוד, קם רבי יחזקאל ממקומו, והתחיל מסתובב בחדר אנה ואנה, שקוע בשרעפים עמוקים. אמו הצדקנית שחשה בזה, קראה אליו ממיטתה: "אלטער'קה (זה היה שמו השני של רבי יחזקאל), על מה אתה חושב כעת?"

והשיב: "אמא, אני לומד עכשיו במסכת שבת, בתחילת הפרק השני "במה מדליקין", שאמרו שם במשנה, שאין מדליקין בשמן קיק. והגמרא שואלת: "מאי שמן קיק?" ועל זה אמר שמואל, ששאל לכל יורדי המים: "מאי שמן קיק?" והם השיבו לו. ואני מתפעל ומתרגש, ולומד מוסר והתעוררות לעצמי - הנה האמורא הקדוש שמואל, שהגמרא אומרת עליו שהיה גם רופא, והיה גם בקי גדול בחכמת הכוכבים והמזלות, ומ"מ כשנפגש עם כל יורדי הים, לא שאל ולא התעניין אצלם מאומה, לא מעניני רפואה, ולא מעניני תכונה, אלא רק דבר אחד בלבד היה כל משאת נפשו - להבין פשט בדברי המשנה הקדושה - "מאי שמן קיק"! ללמדנו, שאין לנו שום ענין בכל הנעשה בעולם, אלא אך ורק דבר אחד בלבד אליו נשואות עינינו - להבין ולהשכיל בתורתנו הקדושה!"