שבת במחיצתם של גדולי ישראל - א

מסופר על הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, בתקופה הראשונה לבואו של רבינו לגרודנא הוא התאכסן בבית משפחת הרה"ג רבי משה שמעון סובול, וביקש לעשות דבר מה לכבוד שבת קודש.

שאלה אותו בעלת הבית מרת בלומה ע"ה מה הוא מעונין לעשות, אמר לה שהיות והוא רואה שביתם מושפע בעציצים ופרחים, הוא ישקה אותם וינגב מהם את האבק לכבוד שבת קודש, וכך עשה משך כל התקופה שהתארח בביתם.

 

אוצר שלם בעד קיום השבת

בשנת תש"א עלה לארץ הקודש רבינו הרב מבריסק רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל, אליה הפליג באניה במסע ארוך ומיגע, והנה הגיעה השעה לדרוך על אדמת הקודש, אך לחרדתו של הרב מבריסק התארכה חניית האניה, ושעת כניסת השבת משמשה לבוא.

בשעה האחרונה לנסיעה עמד הרב כולו מתוח מבוהל חרד ודואג, הוא הביט בשמש ובשעון לחילופין בשעון ובשמש, לאחר ששאל עוד כמה זמן משוער יגיעו לחוף, עמד ושיעור כמה זמן נותר לשקיעה, כאשר הגיעו לחוף היה זה זמן מספיק לפני שקיעת החמה.

אך הרב מבריסק אמר אצלי כבר שבת, יש להשאיר את כל הדברים באוניה, הדברים נותרו שם כהפקר כאשר כמעט ברור שיחטטו בהם, יגנבו ויזיקום, בתו הקטנה ביקשה רשות ליטול עמה רק שרשרת אחת מזכרת אישית משל האמא הי"ד, הבת התחננה 'הרי לא נשאר לי כלום מאמא, רק שרשרת זו ויקרה לי מאוד, ועדיין לא נכנסה השבת'.

ואז אמר לה הרב, ראי אני משאיר כאן גם את הכתבים של אבי הגר"ח זצוק"ל, והרי ידעת כמה מסרתי נפשי עליהם, אך השבת היא מעל הכל, כאשר שמעה הבת שגם הכתבים נשארים שם, נחה דעתה, היא הבינה שאם הכתבים נשארים שם באמת שאי אפשר לקחת שום דבר, אם יש בכך סרך של חילול השבת.

 

תואר פניו מאירות

אחד משרידי תלמידיו של מרן החפץ חיים - רבי מאיר ליברמן סיפר, כי באחד מימי ששי היתה לו איזו שאלה אל רבו מרן החפץ חיים זצ"ל, ונכנס לשם כך לביתו לשאול בעצתו.

והנה כשנכנס אל הבית היה זה כבר לאחר חצות היום, כששבת קודש התקרבה לבוא, ומבחין הוא כי החפץ חיים עומד בקרן זוית בחדר, מבלי שיבחין בו שנכנס, והוא מוכן לקראת שבתא מלכתא, לאחר שהיה במקוה וכו', שאר הכנות ותואר פניו מאירות, ושומע הבחור את רבו הקדוש מלחש ואומר:

- אהה שבת, באה, אהה שבת אהה שבת, וכולו נהנה הנאה עצומה, שהנה הנה שבת קודש מתקרבת ובאה.

 

קידוש שם השבת למנהיגי עולם

על הרה"צ רבי סלמאן מוצפי זצוק"ל מסופר, כי פעם ביום השבת כאשר רבי סלמאן היה כולו עסוק בקדושה ובטהרה בלימוד עם רבו רבי יהודה פתיה, נקרא באופן דחוף לבא לבית הגביר מנחם דניאל כדי לחתום על עיסקה עם הקונסול הבריטי, זה הגיע עם משלחת רמת דרג במיוחד מבריטניה כדי לחתום על עסקה גדולה.

שוער הבית נדרש לקרא לרבי סלמאן באופן מיידי לבית הגביר, הוא לא נמצא בביתו, השוער פנה לבית המדרש שם מצא את רבי סלמאן שקוע בלימוד התורה בספר הקדוש "עץ חיים", כאשר ניגש אליו שוער בית הגביר וביקש ממנו את בקשתו הביט בו רבי סלמאן בעיניים תמהות, מה לי ולעסקי חולין בשבת, ואולם במחשבה שניה החליט כי ילך ויקדש שם שמים ברבים, הוא יצא בבגדי שבת למשרדי הגביר.

כשנכנס קבלו אותו בהדרת כבוד, הוא ניגש היישר לארון הוציא ממנו שעון והראה להם אותו ואמר "בעוד שעתיים תשקע החמה כשלשת רבעי השעה לאחריהם תצא שבת מלכתא, רק אז אוכל להתפנות אליכם, יהודי אני ואת מצוות אלוקי אני שומר", כשסיים את דבריו שררה דממה בחדר, הנוכחים התפלאו על דבריו, אך התפעלו מיושרו של היהודי ומכנות דבריו.

הקונסול קד בפניו ואמר "אנו מכבדים את אמונתך ויושרך נמתין פה עד שתצא השבת", ורבי סלמאן שב לבית המדרש שש ושמח על כי זכה לקדש שם שמים ברבים, לרעיו אמר "אף פעם לא הרגשתי קדושה עצומה כמו באותה שבת כאשר ידעתי שכעשרה נכבדים מאומות העולם ממתינים במקום מסויים ויודעים שיש שבת קודש בעולם, והיא אות שנתן הבורא לעמו, ועם ישראל קיים ומקיים אותו לעולם".

 

זהירות ממכשול השבת לדורות

פעם פנו אל מרן החזון איש זצ"ל בשאלה, אם מותר לטוס בשבת לשם הצלת נפשות, הדבר היה בזמן שליחי היישוב הראשונים, היו ממריאים מלוד במטוסי הצבא האמריקאי, ברשיון מיוחד מאת גנרל אייזנהאואר, המפקד העליון על צבאות אירופה, בימי שיחרורה מעול הנאצים ימ"ש.

אחד השליחים החרדיים נדרש לטוס בשבת, והשואלים היו מהועד הפועל של אגודת ישראל בארץ ישראל, והחזון איש פסק כך - אצל חילול שבת יש איסור לחלל שבת, או חיוב לחלל שבת אצל פיקוח נפש.

כעבור זמן מה עמד לטוס שליח שני, ושוב פנו למרן החזון איש, ושאלוהו אם יש היתר לטוס בשבת. התעמק הגאון והשיב שאסור לטוס, והוסיף מאליו "עם התרתי את הטיסה בשבת בגלל פיקוח נפשות, אך הסוכנות היהודית לאחר שראתה כי התרתי את הטיסה בשבת, עלולה שלא להשתדל לדחות את הטיסה ליום חול, ולכן אם אתיר שוב פעם יש סכנה לביטול השבת"...

השואלים הבינו אז משום מה אין גדולי התורה יכולים להשתמש ב"כוחא דהיתרא עדיף", בהרבה עניינים הנוגעים לחיי הכלל, שכן עלול הדבר להוות מכשול לדורות.  

 

הציפיה לשבת על פי ההלכה

הרב מבריסק זללה"ה כל תורת חייו וכל תורת המדות, וכפי שתיאר תלמידו הגרמ"ש שפירא זצ"ל, שאת כל הליכותיו אלו למד הוא מתוך התורה וההלכה, את דיני ההכנות לקבל שבת קודש, למד גם מהלכות נזיקין ביד החזקה פרק ו' חובל שהיה רץ בערב שבת והזיק פטור מפני שברשות הוא רץ, כדי שלא יכנס אל השבת והוא אינו פנוי.

וכך ביאר, לשם מה צריך להיות פנוי בכניסת השבת, וביאר על פי מה שכתב הרמב"ם בפרק ל' מהלכות שבת הלכה ב', ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת, כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וע"כ צריך האדם להיות פנוי מכל דבר, ויושב ומצפה ומייחל לקבלת פני השבת, כך היא צורת קבלת שבת שאנו חייבים ומצוים בה.

ואכן סיפר חתנו הגרי"מ פיינשטין זצ"ל כי אחרי הדלקת הנרות היה יוצא מרן הגרי"ז על גזוזטרת ביתו, והיה ניכר עליו שמחכה הוא על מי שהוא מיחל לקבל פני שבת מלכתא.

 

ויתור על הון שנתחלל עליו השבת

בהיות רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל בארצות הברית לשם עריכת מגביות למען ישיבתו הקדושה שבקאמניץ דליטא, נזדמן לו להתפלל בבית כנסת אחד בשבת קודש, שבו קיימים שני בתי כנסיות, אחד למטה ואחד למעלה.

כיון שבבית הכנסת שלמעלה לא היתה המחיצה שבין עזרת גברים לעזרת נשים עשויה כתיקונה, התפלל כמובן רבי ברוך בער זצ"ל בבית כנסת שלמטה, בזמן התפילה נשמעה דרשה בה נקראו מתפללי ביהכ"נ לתמוך בישיבה הקדושה בקאמניץ, והיה נראה כמו שהדברים מצאו מסילות ללבות השומעים.

ואכן מתפללי ביהכ"נ נתעוררו לתמוך בידי רבי ברוך בער זצ"ל, והחליטו כאיש אחד להקציב לו אלפיים דולר, סכום עתק באותם הימים לפני למעלה מששים שנה.

אלא שלמרבית הפלא הוגש הצ'ק שנחתם ע"י כמה מן המתפללים מיד עם גמר תפילת ערבית במוצאי שבת, הבין איפוא רבי ברוך בער כי לפניו "מעשה שבת", ותיכף כאשר קיבל את הצ'ק לידו קרעו לגזרים, באומרו שאף אם הוא נצרך לקיום הישיבה, אין הוא ישתמש בעבור החזקת התורה, בחילולי שבת.  

 

הצלת נפשות בזכות השבת

בשלהי חדש תשרי תשכ"ג בעיצומה של תפלת שחרית התעלף מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל ראש ישיבת ליקווד בארה"ב, למחרת הועבר ספר התורה החי אל בית החולים, כעבור עשרה ימים ראו הרופאים שיש צורך בניתוח דחוף מסובך וקשה, ומכאן נתגלגלו העניים בסערה, כשבשלושת השבועות הבאים הכין ראש הישיבה את נשמתו לקראת כהונתו כריש מתיבתא בישיבה של מעלה.

ועידת רופאים נתנה הוראה חד משמעית ברורה ויציבה, שאין לו לרב להכניס שום דבר מאכל לתוך פיו, גם לא טיפת משקה כל שהיא, מעתה קיבל החולה זריקות, והיובש בפה היה נורא שאין לתארו, לשונו נסתכסכה בין שיניו והתנועעה בכבידות, אך הרופאים לא הסכימו להכניס לתוך פיו אפילו שלפוחית קרח קטנה, הדיבור נעשה קשה ביותר, והצמא כבד מנשוא, "תדבק לשוני לחיכי", וכידוע הרי זה אחד מהיסורים הנוקבים ויורדים עד דכדוכה של נפש, כי הצמא איום ונורא כשהוא מקיף את כל הנימים שבגוף השפתיים משוועות בצער למעט מים.

ההשתדלויות לא נשאו פרי וגם טיפת מים אחת לא נזדלפה בין שפתיו של הארי החי, הרופאים ממאנים עד שביום רביעי באותו שבוע הסכים רופא זוטר שכיהן כרופא תורן, שיגישו לרבי אהרן סוכריה עם מקל קטן, בראשה קמצוץ זעיר של לחות, וירווח לו קימעה מן היובש המכלה כל חלקה טובה בגופו.

נתאר לעצמינו את האושר שננסך בתלמיד שעמד ב"משמרת", בשעה שהסכים הרופא לבקשתו של ראש הישיבה להפחית מצריכת הפה - עתה יפתח רבי אהרן את שפתיו הצחות, וירווח לו - סבר התלמיד.

פסע התלמיד בצעדים רחבים, כמעט תחב את ידו לתוך פניו היוקדים של רבי אהרן, ונתן לו את הסוכריה, כשאנחת רווחה נשמעת מפיו.

'אך רבי אהרן' - סיפר התלמיד, 'הרהר, אולי מהרהר באיזו שהיא סברא, הסוכריה מושטת לפניו והוא ראש הישיבה מחכך במחשבתו רגע קטן ומפטיר - "אשמור זאת לכבוד שבת קודש" - הפטיר, הדיבור קשה עליו, אבל כך נשמעים הדברים, אשמור זאת לכבוד שבת...

יום רביעי מסתיים, ואחריו בא יום חמישי, וגם שישי, והגר"א בשלו - "אשמור זאת לכבוד שבת", ביום שישי הבחין מי מהרופאים הראשיים כי מונחת לה איזו שהיא "סוכריה" סמוך למראשותיו של ראש הישיבה, ואסר בהחלט לתתה, ומאוחר יותר אף התברר, כי לו היה לוקח הגר"א את הסוכריה, היה נתון הוא במצב של סכנה ממש, ובכח אהבתה של השבת, זכתה שהיא הצילה את חייו.

 

ההבטחה לבטחון הצילה השריפה בשבת

סיפר אחד מבני הקהילה בסינייסק, כי בכל שבת בבוקר עם התפילה היה מגיח כלב שחור מגודל והיה נעמד ליד חלון בית המדרש בדרעצ'ין, באותו זמן כיהן כרבה של העיירה, אחד מגאוני דורו הוא ניהו הגאון רבי דוד יצחק מגן זצ"ל, שנודע בחיבורו כרם חמד.

רבי דוד יצחק היה פונה ונותן לו פרוסת חלה והוא היה נעלם לדרכו, לשאלת מקורביו השיב בביטול ולא רצה להסביר את הדבר.

מרבית בני העיירה התפרנסו מגרנות של תבואה שהיו בקירבת הבית, סדר הגרנות היה שהם ניצבו באורך השדות במרחק קצר מאד האחד מן השני, בתו הרבנית ויטקינד ע"ה סיפרה כי ההבדל בין האסמים היה כזה שכשהם כילדים שיחקו שם במחבואים, בקושי הצליחו לעבור בין האסמים.

באחת השבתות התפרצה שריפה לכלות גורן, והיה חשש כבד שהאש תתפשט ותכלה את כל הגרנות, ובכל תמוטט את מטה לחמם של התושבים, בצר להם הם פנו אל הרב שיורה להם הדרך כיצד יוכלו להציל את שאר הגרנות.

הקהילם רבי דוד יצחק וביקשם, כי אם יבטיחו לו כי לא יעשו דבר ויבטחו בטחון מלא בהקב"ה, לא יאונה להם כל נזק, התושבים שהכירו בצדקת רבם ניאותו לקבל את בקשתו, וכולם הסכימו בלב שלם שלא לעשות דבר מה. והיה זה לפלא בעיני התושבים, כיצד כילתה האש את הגורן כולה, ועם הגיעה לאסמיהם של התושבים היא החלה ליכבות, עד שהיא שככה לחלוטין.

בני העיירה לא האמינו למראה עיניהם ומאורע זה שימש כמו רבים אחרים להראות גודל צדקת רבם הנערץ, והדרך הישרה בדביקותו יתברך.

 

גדולי ישראל בראש החזית למען השבת

רבי דוד טבלי זצ"ל מתלמידיו המובהקים של רבנו חיים מוולוזין, שנודע כאחד הגאונים המפורסמים בדורו, ומחבר ס' "בית דוד" שני חלקים, ומרא דאתרא דמינסק, התפרסם במעשה רב אודות השבת.

השתדלן ר' זונדל הגדול שהיה בתחלת המאה העברה ברוסיה היה איש חסיד וירא שמים, פעם הוכרח לחלל שבת כדי לפדות ממאסר אנשי קהלת לינקוביץ, והוא היה מצטער על זה מאד, אמר לו הגאון רבי דוד טבלי ממינסק "הנני מוכר לך שכר שמירת כמה שבתות שלי בעד שכרך שחיללת שבת אחת על פדיון שבויים", והוסיף הגאון רבי דוד טבלי, שפיר קוראים לך ר' זונדל הגדול כי הרמב"ם פוסק כשצריכים לחלל שבת על פיקוח נפש אין עושים זה לא על ידי תינוקות, ולא על ידי נשים, אלא על ידי גדולי ישראל.

 

פסקו המחודש של מרן החזו"א אודות השבת

מרן החזון איש זצ"ל תיאר את צעיר אחיו רבי משה קרליץ זצ"ל כמלך הייסורין, בהיות שהיה כל ימיו מדוכא ביסורין כאיוב, ומתוך עשרה קבי יסורין שירדו לעולם, נטל הוא תשעה, אבל הוא שש ביסוריו וקיבל אותם באהבה כאחד מדיוקנאות ההוד שפיארו את וילנא המעטירה, ייסוריו האישיים והמשפחתיים היו עמוקים מני תהום רבה, אך מעולם לא העבירוהו על דעתו, כי נהפוך הוא הם צירפוהו וזיככו את נשמתו הטהורה כבדולח.

בשחר נעוריו כבר ניבטה הימנו הכמיהה לגדלות נפש, הוא קיבל תורה מפי אביו רבי שמריהו יוסף רבה של קוסובה, עד שהיה לבר אוריין מופלג, לאחר מכן נסע ללמוד בישיבת "כנסת ישראל" בסלובודקה, במקום שרכש גם קניני מוסר וספג מלקחו של ה"סבא" רבי נתן צבי פינקל, ככל אחיו הבכירים היתה יראתו מרובה מחכמתו וקודמת לה, ועם שהיה עילוי וגאון עצום בהקו מתוך נשמתו זהרורי יראת שמים במידה מופלגת, כשל עובד ה' גדול.

כאשר הגיע לפרקו בא בברית הנשואין עם בת הרב פסח פונפר רב בפרבר סקפלרנה ליד וילנא שהיה קרוי גם בשם פונארי, אחרי פטירת חמיו נתמנה כרב במקומו, הוא התמסר מאד לצרכיהם הרוחניים של בני עדתו, והצטיין כדרשן מעולה הכובש לבבות מאזיניו, כל אימת שהוא עולה על דוכנו ופותח בניגון המיוחד לו, המזעזע ומרטיט שבו היה נושא את מדברותיו חוצבי הלהבות.

רבי משה היה מטבעו בעל רגש כולו איש לפידות, סנה ושלהבת, אש של מסירות נפש יקדה בלבו, את גופו הפקיר כליל לקדשי היהדות לטובת הזולת, ואף בשביל הפחות שבפחותים מישראל, בכל רגע היה מוכן להקריב את חלקו בעולם הזה ובעולם הבא, למען כבוד שמים.

העוני המשווע והייסורים שיו מנת חלקו ושאי אפשר לפוטרן, ליפפו אותו וכיתרוהו מכל עבריו, אבל הוא השכיל להסיח דעת מעצמו כליל, וממילא היה פטור מלחשוב על יסוריו, כל מחשבתו נתונה היתה תמיד לה' ותורתו.

ונתפרסם במיוחד ברוח ההקרבה שפיעמה בו, שהתבטא בכך שאחרי פרעות הדמים שנערכו ביהודי אוקראינה, קיימה "אגודת ישראל" בשנת תרע"ט מגבית רבתי בכל ערי ועיירות פולין וליטא, מגבית שהכנסותיה נועדו לספק חבילות מזון ובגדים ליהודים הנפגעים שנשארו בעירום ובחוסר כל, מפעל ההתרמה נערך בכל אתר ואתר, תוך התלהבות גדולה.

בעיירתו פונארי עלה רבי משה קרליץ על הבמה בבית הכנסת בעצם יום השבת, שחל בו אז יום טוב שני של גלויות של חג השבועות, ונשא בפני בעלי הבתים נאום חוצב להבות אש, בדרשו מהם במפגיע שכל אחד ילך תיכף ומיד לביתו ויביא את הכסף, כדי שיוכל להעביר את התרומות בדחיפות לתעודתן, "חבל על כל רגע יהודים גוועים מרעב, ומקור זה ענין של פיקוח נפש ומותר לחלל עליו את השבת", הכריז בלהט רב ובקול אדיר.

המתפללים הנדהמים שהופתעו מפסק דינו הנדיר של הרב, חשו בעליל כי המדובר גובל באמת בפיקוח נפשות, וגמרו אומר לתרום כמיטב יכולתם. רבי משה שהיה אז אברך צעיר לימים נשאר על עמדו על הבימה בבית הכנסת, ולא זז משם עד שכולם הביאו אליו ממון רב עבור יהודי אוקראינה האומללים, והכסף נשלח מיד.

כאשר נתפרסם הדבר ברבים, נמצאו כמה רבנים שהטילו דופי ברבי משה, וריננו אחריו שנהג שלא כשורה, ושלא היה צורך לבטל איסור מוקצה בגלל מגבית, מסביב למעשה נתעוררו ויכוחים שונים בעיקבותיהם ערך אחיו בעל החזון איש תשובה מיוחדת לליבון השאלה הזאת, ולא פרסמה ברבים מפני טעם כמוס.

אולם בתשובתו בירר על יסוד הוכחות ודאיות שהלכה כאחיו רבי משה, וכי יפה עשה בהוראתו להביא אליו את הכסף בעצם יום השבת, בין השאר צירף סניף מיוחד להיתר בנמקו שצעד בלתי רגיל כזה עלול להוציא את הבריות משאננותם, ולגרום לריבוי התרומות שיביאו בסופן להצלת נפשות מישראל, אכן יהודי בעל בית'י שרואה את המרא דאתרא מצווה לטלטל מעות בשבת, משער שאין זה מקרה פשוט ויש להתמסר לקיומו.

 

סיוע להכנות בשבת בכל דרך

בימי מלחמת תש"ח, הרביץ מרן הגרא"מ שך זצ"ל תורה בישיבת לומז'ה בפתח תקוה, כאשר היה אז מצור על ירושלים, נבצר ממנו לשוב לביתו בירושלים לשבת, ולכן התארח בבית הגרא"ה גולדברג זצ"ל.

פעם אחת ישב ביום ששי בחדר אשר הוקצה לו, ושקד על תלמודו, ובעלת הבית היתה עסוקה בהכנות לשבת, לפתע פרץ בבכי התינוק שהיה אז בבית הגרא"ה, ביקשה האם להעמיד קדירה על האש וללכת להרגיעו, אך הבכי פסק וקול התינוק נדם.

חרדה האם חרדה גדולה, שמא אירע דבר מה לתינוקה, ומיהרה לראות מדוע נשתתק פתאום הילד, לתדהמתה ראתה את מרן הרב שך נושא את הגמרא שבה עיין ביד שמאלו, ובימינו נשא את התינוק והרגיעו, תוך כדי זה מלמל בפיו "לכבוד שבת קודש".

אמרה לו האשה שהוא יכול להניח את התינוק בעגלה והיא תטפל בו, והוא ישוב לתלמודו, השיב לה מרן הגרא"מ שבגמרא נאמר שכל אדם חייב ליטול חלק בהכנת המאכלים לשבת, 'איני יכול לעזור לך במטבח, אבל כשאני מרגיע את התינוק ומאפשר לך לבשל ברגיעה, הריני משתתף בזה בהכנת התבשילים לכבוד השבת, הניחי לי ליטול חלק זה...'. 

 

הניגון בשבת שירה שהביא להפסקת חילול השבת

בבית מדרשו של הרבי שר שלום מבעלז היתה השירה בוקעת ועולה בלילות השבת עד כי כל סובביו נהנו למשמע אוזניהם, ואם כך הדבר מידי שבת בשבתו, על אחת כמה וכמה בשבת שירה, שבה בקעה השירה למרחוק, ורבים היו באים להנות מזיו שירתם של חסידי הרבי, שהנעימו מזמירותיהם עד שעה מאוחרת..

והנה בעת שהחלו החסידים את השיר 'כל מקדש שביעי' בלחן המיוחד שהתנגן לו בחצר בעלז, ומשהגיעו לתיבות 'כל שומר שבת מחללו' התעכב הרבי וחזר שוב ושוב על אותם המילים עם הניגון שעליו, והחסידים לא הבינו מדוע משנה הרבי ממנהגו, ודוקא במילים אלו הוא מפסיק וחוזר עליהם, כשהוא מפנה מבטו לכיוון אחד.

החסידים הרהור בדבר, ולא מצאו מנוח, אם היה הדבר בשירת הים עוד היה ניתן הבין כי צלצולי השבת המיוחדת שבה הם נתונים אחראים לכך, אך העובדה כי מדובר בשיר השבת הרגילה עוד קודם שהחלו בזמירות שבת שירה, רק הקשו להבין כוונתו.

אך היה זה רבי לייבוש מחסידיו הנאמנים של הרבי ששם לב כי הרבי מפנה את מבטו לכיוונו, וניסה לאתר מבין סובביו אולי יש משהו בכוונתו של הרבי, והנה הוא מבחין באדם העומד לצידו כשהוא מבחין בעיני החסידים והוא מקסס בציפורניו ותולשם בין שיניו בעיצומו של השבת..

החסיד שנבהל לראות זאת, סימן לאותו אדם בצנעא, שיש בכך משום חילול שבת וכי עליו להפסיק מיד במעשיו, אותו אדם אכן נרתע והפסיק מיד במעשה זה.

והנה, רק הוא הפסיק והרבי הורה להמשיך בשירת השבת שהלכה וסחפה עמה את ההמונים לשבת שירה פשוטה כמשמעה.

רק מעטים הבינו את רוח קדשו של הרבי שהבחין באותו יהודי שעמד במרחק רב ממנו, כשהוא מחלל את השבת, וזהו שהפסיק הרבי במילות השיר 'כל שומר שבת מחללו' שלא יחלל השבת בנטילת צפורניו, אלא ישמור את השבת כדבעי, והבחינו בגודל תעצומותיו של רבם.

 

ויכוח גדולי ישראל על פיקוח נפש דוחה שבת

מסופר על רבי יצחק יעקב רבינוביץ זצ"ל, כשנגזרה גזרת גלות על יהודי פוניבז' במלחמת העולם הראשונה יצא ר' איצל'ה עם הקיבוץ ללוצין שבלטביה, והמשיך שם כדרכו בפוניבז' כחצי שנה ישב בלוצין, הגרמנים התקרבו אף אליה, והוא עבר עם הקיבוץ למריופול, זכתה מריופול להיעשות לזמן מה מטרופולין לתורה.

בימים ההם יצא חוק שכל צעיר שעבד חצי שנה בבית חרושת לנשק, רשאי להמשיך בעבודתו ופטור מלהתגייס לצבא, נתעוררה שאלה אם מותר לצעיר יהודי להיכנס לבית חרושת כזה שמחללים בו את השבת, כדי להשתחרר בבוא הזמן מגיוס לצבא בזמן מלחמה.

הגאון רבי יוסף ראזין מרוגצ'וב אסר, ואילו רבי איצ'ל התיר, ואירע שהגאון מרוגצ'וב עבר דרך מריופול, שבר את הדרך ונכנס אצל רבי איצל, ומיד התחיל לדון אתו בשאלה זו.

ארבע שעות ויותר רצופות דנו בענין, זה בונה וזה סותר, זה מביא ראיות לאיסור, וזה מביא ראיות להיתר, וכל אחד מהם עומד על שלו, ועל דעתו קיימו את "והב בסופה", שכן שניהם החשיבו מאד זה את זה, כשיצא הרוגוצבי אמר רבי איצ'ל - "אפילו יושב ודורש כל היום כולו איני שומע לו, שכן לא עמד כראוי לו על עיקר דין פיקוח נפש שדוחה את השבת".

 

הזהירות לשמירת השבת שהושיעה את החולה

הגאון רבי מרדכי מן זצ"ל בצעירותו הסתופף בצל הישיבה הגדולה במיר, ונודע כאחד מפארי גידוליה, הוא היה נוהג להתארח מידי פעם בפעם בבתי הבעלי בתים בעיירה, וכך סיפר שבאחד הפעמים התאכסן אצל משפחה שגרה שם בעיירה, בן יחיד היה לאותה משפתה ושמו בערל'ה, באחד מימי ששי כאשר קמתי בבוקר, ראיתי את בעל הבית מתכונן ליציאה לשוק העיירה לצורך מסחר, שוק זה היה יריד מרכזי לכל העיירות שבסביבה, בצאתו מהבית אמרה לו אשתו כמה פעמים "ערב שבת היום אל תשכח לחזור מוקדם".

כאשר שבתי לאכסניא בשעות הצהרים לאחר תפילת מנחה, מצאתי את בעלת הבית עומדת ליד החלון ומשקיפה לעבר הרחוב במתח ובעצבנות, כשהוא חוזרת ואומרת לעצמה, עוד מעט שבת עוד מעט שבת, לשמע הדברים תמהתי, ואמרתי לה - הן עוד היום גדול מדוע איפוא הנך מודאגת כל כך.

כתשובה לשאלתי אמרה לי האשה, בוא ואספר לך מעט מתולדות חיינו ואז תבין פשר הדבר, שנים רבות היינו נשואים יחד בעלי ואני, ולא זכינו להיפקד בבנים, בעז"ה יתברך זכינו לבן זכר לאחר שנות סבל ועגמת נפש, אולם לדאבוננו לא התפתח הילד כראוי, ורבות סבלנו בגידולו, ביקרנו עמו אצל רופא העיירה, ולדאבון ליבנו הוא קבע שכפי הנראה בננו סובל ממום בלב, הוא הוסיף ואמר לי אין אפשרות לעזור לכם,  אך בוילנא ישנו רופא גדול פנו אליו אולי הוא יוכל לעזור לכם.

נסענו לוילנא אל הרופא ובפעם הראשונה שביקרנו אצלו הוא לא איבחן בבירור את מצבו של הילד, אולם בפעם השניה שבאנו אליו אמר לנו בצורה פסקנית וחד משמעית, לילד הזה אין סיכוי לחיות יותר מאשר שנים אחדות, חבל להשקיע כסף בנסיון לרפאותו, חיזרו לביתכם והשלימו עם המציאות...

יצאנו מבית הרופא שבורים ורצוצים, ולא ידענו אנה פנינו מועדות, בקושי הגענו לאכסניה שלנו בוילנא, ושם פרצתי בבכי תמרורים ומאנתי הנחם, דיירי האכסניה אשר שמעו על אודות הצרה שפקדה אותנו אמרו לנו, הנה אתם נוסעים לביתכם במיר, כדאי לכם לסור בדרך לראדין, שם מתגורר הצדיק הקדוש ה"חפץ חיים" פנו אליו ובודאי תוושעו.

דברים אלה הפיחו בנו זיק של תקוה, נסענו מיד לראדין ושמנו פנינו לעבר ביתו של ה"חפץ חיים", מה גדולה היתה אכזבתנו כאשר נאמר לנו שאין מכניסים לביתו אנשים כי הוא חלוש ביותר, ואין באפשרותו לקבל קהל, עמדנו אובדי עצות ותהינו מה נעשה עתה, לפתע ראינו את בעל נכדתו של החפץ חיים, אברך צעיר שלמד בעבר בישיבת מיר והיה מתגורר בביתנו, לבקשתנו הוא הכניס אותנו אל סבו וסיפרנו לו את השתלשלות הדברים, עד לידת בננו ואת דבר מחלתו.

לשמע הדברים אמר החפץ חיים במה אוכל לעזור לכם הרי כסף אין לי, ומה עוד אוכל לסייע לכם, שוב פרצתי בבכי מר ודמעות שליש זלגו מעיני, הנכד שהכניס אותנו הוסיף ואמר לסבו והרי זה בן יחיד, אז פנה אלי החפץ חיים בלשון חיבה, ואמר לי - בתי, קבלי עליך להקדים לקבל את שבת מלכתא, לשאלתי מה נדרש ממני באופן מעשי כדי לקיים קבלה זו, השיב ואמר ביום ששי בחצות היום תהיה מפת שלחן השבת פרוסה ופמוטי הנרות סדורים עליה, ומזמן הדלקת הנרות ואילך אל תעשי שום מלאכה...

הדברים יצאו מפי הצדיק הקדוש וקבלה נחושה גמלה מיד בלבי, לקיים את דברי הצדיק במלואם, מיד בהגיענו אל ביתנו שבמיר חל שיפור ניכר במצבו של הילד, עם הזמן הוא החל לאכול יותר ויותר ולהתפתח בצורה רגילה כשאר בני גילו, כאשר שבנו לביקורת אצל הרופא אשר שלחנו בשעתו לוילנא, הוא השתומם למראה עיניו, הוא לא יכל להבליג על תמהונו, והוציא מכיסו סכום כסף נכבד, והורה לנו לנסוע לרופא המומחה שבוילנא, וביקש שהלה יקבע מה מצבו של הילד, ויתן הסבר לשינוי המדהים שחל במצבו.

כשהגענו לוילנא אל הרופא אמר לנו, האם אתם חומדים לי לצון, זהו ילד אחר, קבע בפסקנות, אין זה אותו ילד שבדקתי לפני תקופה קצרה, אמרנו לו בן יחיד הוא לנו והלואי שהיינו זוכים לבנים נוספים, חזר הרופא ושאל האם הייתם בוינה במרכז הרפואי העולמי, וכשהשבנו בשלילה שאל אם כן היכן הייתם, אז אמרנו לו, היינו אצל ה"חפץ חיים", והוא יעץ לנו את עצתו.

נענה הרופא ואמר, אנחנו הרופאים מסוגלים לתקן את הקיים, לב פגום אנו מנסים לתקן, החפץ חיים יכול לברוא יש מאין, עכשיו אני יכול לגלות לכם, הלב של בנכם היה אכול לגמרי במצב של "אין", סיימה בעלת הבית את סיפורה ואמרה עכשיו הנך מבין מדוע אני כה מחכה ולחוצה מכך שבעלי עדיין לא הגיע.

 

הכנות גבוהות לשבת

על רבי מרדכי שרעבי זצ"ל ניכרה תכונה מיוחדת, בהתקרב יום השבת הקדוש הוא התקדש בדחילו ורחימו לקראת שבת מלכתא, כבר ביום שישי בבוקר לאחר תפילת שחרית הוסיף על שיעוריו הקבועים דבר יום ביומו בלימוד שנים מקרא ואחד תרגום, ובצירוף עם תלמידיו ערך סדר התרת נדרים.

לאחר מכן הלך בכבודו ובעצמו לקנות חלות לכבוד שבת קודש, ובשעה אחת עשרה בבוקר טבל את גופו הקדוש במקוה טהרה שהיה בסמוך לשכונתו, וכן היה עושה תענית דיבור בערב שבת קודש בקביעות.

 

רבי אלחנן מביא את הישיבה למען השבת

רבי אלחנן וסרמן זצ"ל ורבי יעקב ליובצאנסקי זצ"ל משגיח בישיבת ברנוביץ, יצאו לפעמים מד' אמות של הלכה כדי לשמור על חומות הדת בברנוביץ מפני המתפרצים.

מדי ערב שבת עבר רבי אלחנן ליד החנויות כדי לפעול שינעלו דלתותיהן קודם כניסת השבת, הנהגה זו קיבל מרבו בעל "חפץ חיים" שדיבר רבות בשבחם של"מזהירי שבת", פעם עבר ליד מספרה, בעליה לעגו לבקשותיו.

ר' אלחנן שלח למקום אחד מחסידי סלונים בעיר ר' זיידל בייקר האופה להזהירם שוב, כאשר שמע שמסרבים בעקשנות אמר ר' אלחנן "מחלליה מות יומת".

היתה זו חנות של אב ובנו ביום השלישי שלאחר מכן מת האב, כשהייתי כבר במיר סיפרו לי על מקרה נוסף בו סערה ברנוביץ על רקע חילולי שבת בעיר, היו כל חנויות היהודים סגורות בשבת עד שבא פורק עול אחד מוילנה, ופרץ גדר פתח חנות בגדים בשבת, אל בית המדרש הגיעה הידיעה.

באמצע תפילת שבת ר' ישראל יעקב שמע ניגש אל הבימה ודפק באומרו שכלם לצאת למחות, זו פירצה מסוכנת שעלולה להתרחב, בני הישיבה יצאו, בדרכם עברו ליד השטיכל של חסידי סלונים, גם שם דפקו על הבימה וכולם הצטרפו, משם המשיכו לבית המדרש הגדול "אורלנסקי שול", בו קרא הגבאי ר' מנדל גולדברג מתלמידי החפץ חיים, לצאת להפגנה.

כך נתאספו כעשרים אלף איש מכל העיר ובאו להפגין בזעקות "שבת סגור החנות" בעל העסק הזמין משטרה וטען כי ההפגנה נערכת ללא רשיון, ר' אלחנן ור' ישראל יעקב נעצרו, אך שוחררו באותו יום בעקבות השתדלותו של ר' פינ'יה קפלן מחשובי הבע"ב בעיר, גיסו של בעל "אפיקי ים".

באותה הפגנה אמר ר' ישראל יעקב לבעל החנות תסגור בטוב, ואם לא ברע, לאחר מספר שבועות נודע כי העסק לא החזיק מעמד ופשט רגל...

 

הצלת המלט בזכות שמירת השבת

סיפור נפלא זה סיפר הגר"ז הלוי זצ"ל רבה של יפו, שאירע בעיר מגוריו יפו, עם קבלן ירא שמים נודע, שהיה מבוני ארץ ישראל באותם ימים, והוא בנה את עשרים הבתים הראשונים בעיר יפו, ובאותם ימים ההשקעה הגדולה ביותר בבנין היתה אז המלט, שערכו היה רם, ונצרך הוא רבות עבור הביטון.

רוב מלאי המלט הוצרכו לקנותו ולהביאו מחו"ל תמורת הון רב, אותו קבלן יהודי הזמין כמות גדולה של מלט, שיובא במיוחד עבורו מחו"ל, וכמות גדולה זו הובאה למפעליו, אך המלט הגיע ביום שישי בתחילת הקיץ בחביות מגולות, והנה אחר הצהריים של אותו יום שישי, כשכל המלט היה כבר מונח בשטח הבניה, והפועלים כבר חזרו לעיר מגוריו יפו, נתקדרו השמים בעבים וכל רגע עלול היה לירד גשם זלעפות.

הופיעו הפועלים אצלו בבהלה והזהירוהו אודות כמות המלט הגדולה הנמצאת בחביות מגולות במקום הבניה, ואם ירד עליהם המטר יתקלקל המלט לגמרי וההפסד בממון יהיה בל ישוער, ועלול הוא למוטט את כל עסקי הבניה שנטל על שכמו לתקופה הקרובה.

הפועלים הציעו לו שלמען הצלת ממונו הם יסעו לשם עם עגלות טעונות קרשים, שבהם יוכלו לכסות את החביות היטב, לבל יזלוג מימי הגשם לתוכם, אולם כפי הזמן שנותר להם עד שבת בודאי לא ימלטו מחילול שבת ח"ו.

הוא היה איש ירא אלוקים, והלבטים לא הועלו אצלו כלל, וכך מצא עצמו עונה אותם נחרצות "אני אינני מוכר את השבת תמורת כל הון שבעולם, וכן אני מזהיר ששום יהודי לא יחלל את השבת עבורי, גם לא בכדי להציל את כל רכושי שעלול לרדת לטמיון".

ואמנם בליל שבת ירדו גשמים עזים בארץ, כך שהדבר היה ברור שכל הרכוש הגדול נאבד ונפסד, אולם אותו יהודי ערך את שולחן השבת שלו בפנים מאירות כהרגלו, שר את הזמירות כרגיל ולמד חומש רש"י ועסק באמירת תהלים כהרגלו כאילו שום דבר לא קרה ולא יקרה, כפי שאכן הורו חז"ל שבשבת על האדם להרגיש כאילו "כל מלאכתך עשויה"...

רק כצאת השבת לאחר שהבדיל על היין, החל לבו נוקפו על ההפסד הגדול באיבוד הכמות הגדולה של המלט שעלתה לו בדמים ויגיעה רבה, ועכשיו ירד הכל לטמיון, כשאף העתיד טומן בחובו הפסדים ניכרים.

מיד החל לנסוע למקום הבניה, אולם כשהגיע למקום הופתע ונדהם ממראה עיניו, כל חביות המלט שלו היו מכוסות היטב בקרשים ופחים עצים ואבנים כראוי וכיאות, לא נגרע ממנו דבר, הוא לא האמין למראה עיניו, המלט בתוככי אותן חביות היה יבש וטוב לשימוש.

רק לאחר מכן נודע שאנשי חברת "סולל בונה", שאף אליהם הגיעו משטחים דומים באותה אוניה, שלחו את אנשיהם לכסות את המלט שלהם, אך בחשכת בלילה הגיעו הפועלים לשטח הבניה השייך לו, וכיסו את החביות שהיו שייכות לו, במקום לכסות את החביות של חברת "סולל בונה", וכך ניצל כל רכושו, כשהכל הביעו תחושתם ששומר מצוה לא ידע דבר רע.

 

הדין הכפול בשבת ר"ח שנלמד מדברי הגמרא

שח ר' יונה - אחד מתלמידי רבי שלמה זלמן מוילנא תלמיד הגר"א, פעם אחת למדתי בהיכל בית המדרש הגדול בישיבה בליל שבת קודש לאחר הסעודה, היה זה בר"ח חשון, ואוירת הלימוד בפתחו של זמן בישיבה הותירו רושם בעיני כל הסובבים.

פתאום נכנס רבי שלמה זלמן והחל לחפש חומש לקרוא בו שנים מקרא ואחד תרגום, אחד הלומדים הושיט לו חומש מאשר מצא, שאל אותו רבי זלמן: הגידה נא לי, האם החומש שלך הוא! ויען הלה! לא אדוני, כי אם מצאתיו במקום פלוני.

ויאמר לו ר' זלמן: כמה נכונים המה דברי הנביא - "שימו לבבכם על דרכיכם" [חגי א']. כמעט קט עברתי ברגע זה על שלש עבירות מדברי סופרים. השתומם ר' יונה, פנה לר' זלמן ואמר! לא אכחד מאדוני, כי שלש העבירות שאמרת, נסתרו דרכם ממני.

דברי תשובתו של ר' זלמן הפליאו עוד יותר את ר' יונה, וכך השיבו ר' זלמן! דברים אלו נובעים מהמסכת והענין ששמעתיך כעת ללמוד בו בפרק "אלו מציאות".

אבל קודם אקדים את דברי הטור בהלכות שבת, אין קורין ביחד, שאם בא אחד להטות יזכירנו חברו. ובתנאי שקורין השנים בענין אחד, שאז אחד משגיח על חבירו, אבל אם קורים בשני ענינים לא, ועתה כשרציתי ללמוד שנים מקרא ואחד תרגום, התכוננתי מחמת דין זה ללמוד את הפרשה לאור הנר עם אדם נוסף. והנה בטור חושן משפט נפסק מצא ספרים קורא בהם אחת לשלשים יום כדי שלא יתעפשו... ולא יקרא פרשה וישנה, ולא יקרא פרשה ויתרגם - ולא יהיו שנים קורין ביחד בענין אחד, שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן, אבל בשני ענינים קורין.

מעתה - סיכם ר' זלמן - אני שמצד דין שבת נצרך אני ללמוד דוקא עם אדם נוסף בענין אחד, אסור לי הדבר מצד הלכות נזיקין. ולפי זה בלימוד שנים מקרא ואחד תרגום שהתכוננתי ללמוד, אם היה הספר נלקח שלא מדעת הבעלים הייתי עובר על לא יקרא פרשה וישנה, ועל לא יקרא פרשה ויתרגם ועל לא יהיו שנים קורים יחד בענין אחד.

ור' יונה משתאה ויאמר! ראשי ראשי! רק אתמול התחלנו ללמוד בישיבה סוגיא זו בפרק "אלו מציאות" ועתה כשבאה הלכה לידי מעשה, שכחתי אותה.

 

ההתמדה לאור השבת החלוש במיר

סיפר הגאון רבי מרדכי מן זצ"ל שהיה אחד מפארי לומדי הישיבה, סיפור אופייני המורה על עצמת ההתמדה בישיבה: התאורה בישיבה היתה ע"י עשישיות קרוסין. השָמָש היה ממלא אותן לפני שבת ואף דואג שכמה מהן תשארנה דלוקות במשך כל הלילה, היות שהיו רבים שהתמידו בלילי שבתות עד שעה מאוחרת.

באחת השבתות כשעסקו בני הישיבה בשקידה עילאית בליבון סוגיא כל שהיא, כבה האור בבית המדרש, ונותרו אך כמה עשישיות דולקות. המתמידים שנותרו ללמוד בבית המדרש נשארו לשבת תחתם ולהמשיך בתלמודם.

כעבור שעות מספר, החלו אותן עשישיות להחליש אורן. השמש לא דייק כנראה במידה הנדרשת להאיר עד שעת הבוקר, וכך התאמצו לראות את הכתוב ולהמשיך בלימודם. משנחלש האור והתקשו לראות את אותיות הגמ', הם עלו על הספסל וכשהסטנדר עמם, הניחוהו תחת העשישית וכך למדו מספר שעות מבלי משים.

אלו שהגיעו לתפילת ותיקין, הבחינו בהם ותמיהה ניכרה על פניהם. רק אז הסבו הלומדים לבם לכך... אור הבוקר כבר החל להציף את בית המדרש והם בהתלהבותם החלו עמם את תפילת השחר והמשיכו להגות באמרי התורה.

 

לעורר על השבת אך במקל נועם

רבי שמואל מוהליבר זצ"ל שכיהן כרבה של ביאלסטוק, למרות חסידותו הרבה וזהירותו במצוה קלה כבחמורה, הצטיין במדה דבה של סובלנות כלפי אחרים.

מעיד על כך המקרה הבא, שני חברים של 'מזהירי שבת' נכנסו בערב שבת בשעה מאוחרת אל אופה אחד, וראוהו שהוא עומד ומכניס בידו חמין אל התנור, אחד מהם שהיה ידוע בקנאות מופרזת התחיל לחבוט במקל בסירים, האופה התנפל על השנים והוציאם בכוח מן הבית.

שני החברים של מזהירי שבת אלו, באו אל רבי שמואל להתאונן על האופה, לתמהונם הצדיק רבי שמואל את מעשה האופה ואמר להם "מדוע לא למדתם מדברי חכמינו שאמרו שבת [לד,א] אף על גב דאמרו רבנן ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלינהו מיניה", חכמינו דרשו איפוא להתנהג במקרים כאלה בנחת ובצורה שקטה כדי שהדברים יתקבלו על דעת האנשים, אבל אתם במקום "מקל נועם", אחזתם "במקל חובלים", וחיבלתם בו סירי חמין של יהודים עניים, ולכן צדק האופה בהתנהגותו כלפיכם.

 

הצורה שיתקבלו הדברים אצל בני הבית

הגה"צ רבי יצחק אייזיק שר זצ"ל ר"י סלבודקה, סבב פעם בהיכל הישיבה בערבו של שבת, תלמיד מתלמידיו התלונן על סדר יום השישי המשתבש דרך קבע בין כותלי ביתו בכל ערב שבת.

הוא סיפר, אני גומר את ההכנות לשבת בשעה מוקדמת, אך אשתי טרודה עד לרגע האחרון, זהו הרגל שהביא לקטטה שהיתה מתארכת דרך קבע, בד בבד עם התקרב זמן ההדלקה וכיצד מתכונן אתה לקבלת השבת, שאל רבי אייזיק כבר מחצית היום אני עוטף את גלימת השבת שלי, אני משלים את פרשיותי עם הצבור, ומתקדש לקראת בוא היום הקדוש. 

עצתי לך סיכם רבי אייזיק את ממצאיו, כי ביום שישי הבא תפשוט את הגלימה לעוד שעה קלה, תעזור לזוגתך כשעה או שעתיים ואז תוכל בבוא הזמן להוכיח אותה בניחותא מתוך מאמר, מקובנה ועד גבעת רוקח.

 

עם התקדש יום היו פניו מאירות

מסופר על הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצוק"ל בעת אשפוזו בבית החולים, בקשה המשפחה לא להזכיר לו ששבת קריבה, הוא היה שרוי בעלפון, והזכרת השבת היתה מכניסה אותו לסערת התרגשות שהיתה מסוכנת במצבו.

אולם דבר לא הועיל, לא הדליקו נרות בחדרו, ולא התהלכו בבגדי שבת במחיצתו, אבל מיד עם התקדש היום היו פניו מאדימות מעט, ושפתיו מרחשות פסוקי לכו נרננה לה' בחדוותא.

 

עונג שבת דבר פעוט הוא בעיניך?

באחד הימים נתבקש הגאון רבי מרדכי מן זצ"ל על ידי אחד מתלמידיו לסדר לו דבר מה שהיה בידו לעשותו.

היה בכך צורך לברר אודות אדם שהכיר, וביום ו' אחה"צ קיבל לביתו את התשובה. הוא פנה לבנו שיטלפן לאותו אדם וישיח בפניו את תשובתו. בנו ניסה לומר כי עתה הוא ערב שבת, ואולי עדיף לעשות זאת אחר צאת השבת. השיב לו רבי מרדכי נחרצות, הרי בזה שתאמר לו עכשיו יגרם לו עונג שבת, הוא מחכה לתשובה זו, ומדוע ליתן לו את העונג רק לאחר השבת אם אפשר לשמח אותו עתה לכבוד השבת.

 

הרגשת השבת מחייבת התנהגות שונה

הגר"מ טיקוצינסקי זצ"ל, רשם ברשימותיו אודות חרדת השבת שאפפה את הגאון רבי אברהם גרודזינסקי שכיהן כמנהל רוחני בסלבודקה, וכה הם דבריו שנכתבו בשלהי שנת תרצ"ד.

השבת בקרנו שוב אצל כבוד רבינו, ושוחח אתנו על אופן הניצול של המעשה שהוסכם עליו בפעם הקודמת בנוגע להמנע בשבת ק' מדבור לכה"פ במשך רבע שעה, ואמר שגם הדבר הזה אם היו מנצלים את זה באופן פשוט דהיינו לשבת במשך רבע שעה כאלם לא יפתח פיו, אזי אם כי בזמן הראשון טרם שמתרגלים לזה מרגישיםעוד מזה תועלת חשובה בהרגשת השבת.

אבל אחרי עבור איזה זמן כשיתרגלו לזה, ישוב גם המעשה הזה למצות אנשים מלומדה, ויתוסף לנו עוד איזה מנחג של חסידות על המנהגים הקודמים הנעשים תחת שלטון ההרגל כמעט בלי התבוננות כלל, ואם אפילו תהיה איזו התבוננות, גם כן תהיה מזה תועלת קטנה מאד אפילו באופן הכי טוב, כי סוף סוף כל העבודה הזו רק שלילית ואינה דורשת עבודת המחשבה, כי גם באם המחשבה איננה ערה לגמרי, גם אפשר לשתוק, ולעומת זה אפשר להוצר מזה הפסד גדול, דהיינו ראשית שתוצר מזה יהירות יתירה אחרי שהוא נותן בזה לכל אחד להכיר עליו שיש לו מנהגים העולים על יתר בני החברה, ושנית הוא עובר בשתיקתו על כמה איסורים שבין אדם לחברו, כיון ששואלים אותו ואינו עונה הרי זאת היא אי התחשבות בכבוד חבירו, שע"פ הדין הוא צריך להיות חביב עליך כשלך, וגם זהו לגמרי נגד מדת דרך ארץ, וגם שאם חבירו שואף ורוצה לדעת תשובתו, הרי מדת החסד מחייבת למלא את רצונו, ולמה חבירו מחויב לסבול ממנהגיו שהוא רוצה להתחסד בהם? ומי הוא שפטר אותו בזמן שתיקתו מהחובה הגדולה להיות גומל חסדים? ובכן יוצא שאפשר שהצדדים השליליים הכרוכים במעשה הזה עולים הרבה על הצד החיובי.

אלא עלינו לנצל את המעשה היפה הזה באופן נעלה שיסלק כל הצדדים השליליים, וממילא יוצרו בזה צדדים חיוביים חשובים הקשורים עם הרבה סוגי עבודה חדשים בעבודת חנוך המעשה, והיינו במקום לשתוק לגמרי, לדבר במשך הזמן הזה רק הדברים הכי הכרחיים.

וכמו שאנו מוצאים בהלכות ק"ש, שאף שאסור להפסיק בזמן קריאתה, בכ"ז ישנם חלוקים בזה "שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבור", שמזה אנו רואים שישנו הבדל בין מלה למלה, ישנן מלים הבאות רק בתור תשובה על שאלת השני, וישנן מלים הבאות מתוך האינציטיבה העצמית מבלי שדבורו הראשון של חברו יכריחו לזו, וגם במדת ה"שואל", דהיינו גם באותן המילים הבאות מתוך האינציטיבה שלו ישנו הבדל בין המלים ההכרחיות, לבין אלה שאפשר להסתפק בלעדיהן, כמו שמצינו שברוריה קראה לרבי יוסי הגלילי גלילאה שוטה, על שבמקום לשאול באיזה ללוד שאל באיזה דרך נלך ללוד, ובכן בהוספת שתי המלים האלו נקרא כבר מרבה שיחה עם האשה, אחרי שלידיעת שאלתו היו מספיקות רק שתי מילים, אף שבסגנון הלשון היה ניכר החסרון, בכ"ז היה אפשר להבין מהן את שאלתו, ובשביל זה הנן מיותרות, את הצורה הזאת דהיינו ההבחנה המדוייקת בין מלה הכרחית מאד, לבין מלה בלתי הכרחית כל כך, עלינו להכניסה בתוך המעשה הזה של השתיקה במשך רבע שעה או יותר בשבת.

ואיננו צריכים לחסום את פינו לגמרי כאלם, מפני כל הצדדים השליליים הנ"ל, אלא במשך הזמן הזה עלינו להיות ערים מאד במחשבתנו ולשקול כל מלה ומלה, [אפילו כשתבא רק בתור תשובה על שאלת אחר, כי אנו בעצמנו איננו צריכים כלל להתחיל בשאלות, כי אין זה מן ההכרח], אם היא מוכרחה להכנס בתוך תשובתנו על שאלתו, או שאפשר להמנע ממנה ולצאת ידי חובתנו בלעדיה, ובאופן הזה לא רק שלא יהיה מזה הפסד להרגשת כבוד חברו, ולחובת הדרך ארץ, ולגמול החסד, אלא להיפך, כל המדות הטובות האלו תתחזקנה הרבה יותר, כי אז נרגיש בכל מלה שלנו את ההרגשה בכבוד חבירו, או את חובת הדרך ארץ, או את חובת החסד, אחרי שרק בגלל הנמוקים האלו אנו מוציאים המלה הזאת מפינו.

ועצם התכלית של המעשה הזה - דהיינו השגת הרגשה אחרת בקדושת השבת - בודאי שירויח מזה הרבה, מכיון שכל המעשה הזה יהי' מלווה עם עבודה ערה ורצופה של המחשבה אשר תצטרך לשקול כל מלה אולי אפשר להמנע ממנה מפני קדושת השבת, והעיקר שכל העבודה הזאת באופן הזה היא רק בהצנע שהשני אינו מרגיש כלל בזה שזהו כתריס בפני הגאוה ובקשת הכבוד, ואשר זהו הכלל העיקרי בעבודת ה' "והצנע לכת עם ה' אלקיך". ונמצא מזה שכל ישיבתנו והשתתפותנו בתוך שיחת החברה תהי' עבודה מקיפה הרבה סוגים מחובת חינוך המעשה באופן בלתי מיוחד ובולט, וגם עבודה גדולה של המחשבה.

 

מאכלי השבת כתרופה

מסופר על הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל, רבי ישראל דוד ברוורמן בן הגאון רבי זרח זצ"ל בהיותו תינוק חלה קשה בגרונו, וסכנה נשקפה לחיי הילד, ואותו היום ערב שבת קדש היה, סמוך לשקיעה לקחה האם את הילד בחפזון על זרועותיה, והכניסה אותו אל רבינו אשר התגורר באותה החצר, בלוויית יללות איומות על הילד הנוטה למות ח"ו.

רבינו נגש אל התינוק נתן תוך פיו כף אחת עם מרק שהוכן לכבוד השבת, הילד לגם את המרק מידי רבינו הקדוש, ועיניו אורו והטבה פתאומית חלה במצבו, עד כי לאחר זמן הבריא לגמרי מחוליו.

 

כל משכורתו של ימי החול היה מוציא על שבת

המהר"ם מקוברין זצוק"ל סיפר מפועל אחד שהיה בארץ ישראל, אשר היה עובד עבודת היום כל השבוע בזיעת אפו מבוקר ועד ערב, וכל מה שהשתכר בכל ימי השבוע, לא היה מוציא שום הוצאה על הצטרכותו של ימי החול, כי אם כל משכורתו מכל ימי החול היה מוציא על שבת, ואת המאכלים שנשארו משבת היו מתפרנסים כל השבוע.

ועוד סיפר, שכשהגיע חצות היום בערב שבת קודש היה המהר"ם ובני ביתו רוחצים את עצמם לכבוד שבת ומתקשטים במלבושי כבוד של שבת, והיו יושבים ואומרים בפיהם במעלת השבת קודש, קום שוין בא כבר כי עליך אנו מיחלים עליך, אנו מצפים, קום נא אלינו, וכן היו יושבים כל היום עש"ק עד כניסת ליל שבת, ובהגיע יום השבת היה יושב על מקומו ולא היה זז בשום אבר, באמרו אנכי ע"ה לא אדע הלכות שבת אולי עם איזה תנועה קלה אחלל שבת ח"ו, והיה יושב כל השבת בזהירות יתירה.

 

מוכר פירות לכבוד השבת

מסופר על הגה"ק רבי חיים הלברשטאם בעל הדברי חיים, כי פעם ישב בביתו בערב שבת עם חצות לאחר שבא מבית הטבילה, והתקין עצמו לקבל שבת המלכה.

נכנסה אצלו אשה אחת וכלכלה של תפוחים בידה, והתחילה מסיחה לפניו את צערה באומרה - רבנו קדוש ישראל, אשה עניה אנכי, תגרנית מוכרת תפוחים בשוק, היום יום ערב שכת קודש, וכבר עבר רובו של יום ועדיין לא מכרתי אף שוה פרוטה, ואין לי לצרכי שבת לביתי וילדיי.

קם רבי חיים על רגליו לבש את בגדי השבת ההדורים, ואמר לאשה בואי עמי, תוך שהוא יוצא לקראת השוק.  

הוא יצא לשוק ועמד על גבי כלכלת התפוחים והתחיל מכריז בקול "פירות לשבת, יהודים, פירות לשבת", נעשה רעש בשוק, הכל שחו ביניהם, כי רבי חיים בכבודו ובעצמו עומד ומוכר תפוחים, ומי זה לא יראה זכות לעצמו לקנות מידו של הצדיק, מיד צבאו עליו המון קונים וקונות, וברגע אחד נמכרו כל התפוחים.

נתן רבי חיים את המעות לתגרנית ואמר לה הרי שלך לפניך מהרי צאי והכיני צרכי שבת ואכלי בשמחה זאת.

 

ההשגחה שילמה על המסירות על השבת

סיפור רב רושם, סיפר לימים הגאון הגדול רבי מרדכי מן זצ"ל לנכדיו, היה זה אודות יצי עלומיו, על השבת הראשונה בשבתו בישיבה 'סלונים'. הוא החל להתכונן לקראת שבת מלכתא. בשונה מביתו שבה היתה צפיה והתרגשות עם בואה של השבת, געגועיו החלו לגאות, בלא שרצה נערכה בלבו השוואה קטנה בין תבשיליה המהבילים שהיתה אמו מכינה לכבוד שבת, לבין פרוסת הלחם היבשה שבידו, אותה הוא שומר לארוחת הצהרים... אך ידע לומר לעצמו כי התורה נקנית בייסורים וכי זוהי דרכה של תורה - 'פת במלח תאכל...' כפשוטו...

השבת הקריבה ניחמה אותו. נהוג היה בסלונים כי כל בעל בית נוטל עמו את אחד הבחורים לביתו לסעוד עמו את סעודת השבת, כששמע על כך רבי מרדכי, מיהר אף הוא אל גבאי בית הכנסת, ונטל ממנו פיתקה, עמה יוכל לצעוד עם אחד מבעלי הבתים לסעוד כיאות את מאכלי השבת המיוחדים שבישלה מן הסתם רעיתו.

תחילה חשב כי הפתק שבידו מספיק בכדי להגיע לאחד הבתים, אך לא ידע כיצד ומה עליו לעשות, עם סיום התפילה בבית הכנסת ראה רבי מרדכי את השמש סובב לו בין אחד למשנהו, מצביע בהסוואה על העלם הצעיר... ונענה בשלילה. מוטל'ה הבין את משמעות הדבר, ליבו פעם בחזקה, 'וכי גם על תענוג השבת אצטרך לוותר??' שאל עצמו חרישית. חששו נתבדה אך לא לזמן רב, לאחר מספר רגעים כשנאות אחד מבעלי הבתים לקחתו עמו לסעוד במחיצתו את סעודת השבת.

מראה הבית לא היה מלבב במיוחד, כלי הבית פשוטים ועלובים, חושך כיסה את הבית ורק נרות השבת הפיצו מעט אור, אך היה זה אורה של השבת, ובכוח אור זה היה כדי להאיר את ליבו של האורח הצעיר, בעל הבית שר את ה'שלום עליכם' וניגש מיד לעשות את הקידוש, בסיומו ניגשו בני הבית ליטול את ידיהם, ורבי מרדכי הצעיר מצטרף עמהם.

פרוסת לחם דקיקה היתה מנתו של כל אחד מסועדי השבת. מעט מרק דלוח לטבול בו את הלחם שימש כתבשיל מרכזי ואחרון בסעודה. רבי מרדכי לא יכל להתאפק, ממחטה הוצאה מכיסו ודמעות החלו לזלוג במורד לחיו, החושך היקל עליו במאד, שכן חשש כל העת לפגוע בבני המשפחה שגם כך עמלו קשות לקראת השבת, בכיו הלך וגבר, עד שחש כי עלול הדבר להשמע והפסיק מיד. בסיום הארוחה הודה נרגשות לבעל הבית, וברכו על האירוח הנפלא במחיצתו.

אך אם לא גדשה הסאה עוגמת הנפש על אופיה של סעודת השבת, נוספה עוד 'צרה על צרתו'.  בית זה היה בקצה העיר, ומרחק הליכה רב מן הישיבה, במקום זה נהגו להתרועע לא מעט אינשי דלא מעלי שהפילו את חיתתם על תושביה היהודיים שדרו בסביבה. כך בשעת לילה מאוחרת כשיצא את בית מארחו ובחוץ שוררת עלטה כבדה, הבחינו בו כמה מאותם פרחחים, ומראהו כבחור ישיבה 'הריח' להם טרף נפלא, הם החלו ללגלג עליו ולקללו, רבי מרדכי שידע כי הוא בסכנה החל להאיץ צעדיו, וכך מצא עצמו רץ בכל כוחו מפוחד ומבוהל, לעבר הישיבה שהיתה מרוחקת מאותו מקום.

כל הדרך לישיבה היה בבחינת 'הלך ילך ובכה'... ההבדל בין השבת במחיצת משפחתו, לשבת אותה חווה עתה בסלונים היו רחוקים כמרחק שמים וארץ, אך רבי מרדכי בתעצומות הנפש שבו לא נתן לליבו להשבר והתחזק בלימודיו ובעבודתו. כך גם הרבה בתפילה לה' שייטיב עמו.

למחרת בסעודת היום חזרו על עצמם מראות הסעודה מאמש. לסעודה השלישית כבר החליט שלא לבא וסעד מעט מזונות שנותרו לו ממה שאמו ציידה אותו לדרכו.

כלל נקוט היה בידו מהיותו צעיר, כי אינו מבקש מה' גשמיות ופרנסה... 'אבקש מה' רק שיתן לי כוחות להמשיך לעשות חיל בלימודי' - החליט, אך כבוד השבת לא נראה לו שייך לסוגיית החומר, והרבה להתפלל וליחל שיקל עליו לכבד את השבת.

ואכן נתקבלה תפילתו: בשבת השניה לשהותו בישיבה, לקחו עמו אחד מבעלי הבתים לסעוד עמו את סעודות השבת. מטעמים רבים לא היו, אך בשונה מימי החול בהם הורגל לאכול רק לחם יבש ומעט קפה שחור עם קוביות סוכר, קיבל הפעם מעט ירקות ודגים. על המרק, שהיה בקערה מרכזית עבור כל בני הבית, ויתר, היות שלדעתו לא היה זה מן הראוי לאכול בצורה שכזו שאינה לכבוד השבת... והודה לה' על שזכה לכבד את השבת ולסעוד את ליבו.

בסתר ליבו, ייחל והתפלל, שייטיב ה' את דרכי השבת בעבורו, ואכן בשבת שלאחר מכן מצא רבי מרדכי חן בעיני מר הלפרן, איש חשוך בנים ואמיד, שביקשו לסעוד במחיצתו את סעודות השבת. בהגיעו לביתו, נתמלא רבי מרדכי בשמחה: לראשונה ראה כי יש כאלו האוכלים בשבת חלה ולא לחם, עקרת הבית היתה מיוחדת באישיותה וביקשה ממנו כל העת להוסיף ולאכול ממטעמיה מדיפי הניחוח, למען יוכל להתמיד בלימודו, זמירות השבת קיבלו אף הם חן מיוחד, ודברי התורה שהשמיע מצאו חן בעיני מארחו.

לאחר מכן שאלו המארח מהיכן הוא, והוא ענה לו לתומו כי בא מן העיירה 'בריינסק'. אותו אדם התרגש ושאלו 'מיינא בריינסק?', [בריינסק שלי?], רבי מרדכי שאלו לכוונתו, והוא השיב כי חוב אישי גדול לו לבני הישיבות, שכן בצעירותו לפני עשרות שנים למד תורה שנים רבות אצל מורו ורבו רבי שמעון שקא'פ בבריינסק, שם צמח בתורה.

היתה שם אשה שמעת לעת היתה נותנת לבחורים אוכל, ומתקנת את מנעליהם הבלויים - 'עבורינו היתה זו הצלת נפשות ממש, ומני אז מקננת בי הרגשה שמחויב אני לנהוג כן בבני הישיבות', סיים אותו מארח את דבריו - 'מי היתה האשה?', הקשה רבי מרדכי. - 'שמה היה שרה טויבע' השיב. - 'זו סבתא שלי...' אמר רבי מרדכי בהתפעלות, ומאז היה מוטל'ה אורח רצוי בבית מארח זה וזכה ליחס אוהד מבני הבית.

סיבבה ההשגחה כך, שאשת בעל הבית חלתה עוד קודם לכן, ומשום כך החליט שלא להביא יותר בחורים לביתו, ובאותה שבת שבה התרגש מהנער יוצא בריינסק, קיבל על עצמו להמשיך במנהגו זה וקיבל בקביעות מידי שבת את בחורי הישיבה ובהם רבי מרדכי, לסעוד עמו בשבת.

 

המלחמה על השבת ללא מעצור

על הגה"צ רבי משה שמעון וינטרוב זצ"ל מסופר, בשנות הלימוד שלו בישיבת חברון שמע כי במגרש הכדורגל שברחוב שמואל הנביא משחקים בכדור בשבת, פירצה זו היתה אז בראשיתה, רבי משה שמעון לא יכל לשקוט ולשתוק, הוא החליט כי אין זו העת להחריש, והחליט לקום ולעשות מעשה. בזמן שהכל נמו את שנתם בליל שישי, הגיע עגלון עם סוס למקום שנקבע, בחשיכת הלילה עלו מספר בני ישיבה על העגלה היעד מגרש הפועל בקצה רחוב שמואל הנביא, הם הגיעו למגרש, נטלו את השערים שהיו מעץ, ושבו לישיבה, על גג ישיבת חברון היו מונחים השערים עד שהועברו למחסן עצים סמוך, כך עשו כמה שבועות.

גם כשהוחלפו השערים לשערים מברזל לא נרתע ר' משה שמעון, הוא תיאם עם אחד מבני הישיבה שאביו היה מסגר, ובאותו ליל שישי ניסרו את השערים, הם נטלו גם את שערי הברזל, מהצד השני ישבו והתחבטו איך לגבור על ה"גנבים" האלמוניים המפריעים ומשבשים את משחקי השבת, הם החליטו להשאיר כלבים אימתניים במגרש, מהם כבר יפחדו, ואולם גם על כך התחכמו, הם הביאו בשר מורעל כנגד הכלבים.

בשבת אחת במורדות שכונת גבעת שאול נודע לו כי מתארגנת נסיעה לים בתל אביב, הוא שימש אז כראש ישיבת אהלי שם שהיתה אז במוסד דיסקין, הוא ירד עם אנשים נוספים לכביש וזעק ש-א-ב-ע-ס, הוא נעמד שם כלביא וניסה לדבר על לב הנוסעים שימנעו מחילול השבת, נהג אחד שלא יכל לשלוט ברוחו התפרץ כנגדו וביקש להכותו, מי שמנע זאת ממנו היה נהג שני שאמר "עזוב אותו הוא כמו ירמיהו הנביא", הם הכירו בתוכחתו המשכנעת.

מאוחר יותר צעק לנהג מחלל שבת 'שבת היום', הנהג יצא מהמכונית וביקש לדעת על מה ולמה, מה אתם רוצים ממני, רבי משה שמעון הסביר "יש שבת אחת שבת אחת אחת", הוא פרץ בבכי עז...

הנהג הנרגש אמר בלהט - אני עוזב הכל, רק אל תבכה, הוא ישב אתו עד צאת השבת בחדוות שבת המלכה בביתו, ובמרוצת הזמן הפך לשומר תורה ומצוות.

 

הדרשא בשבת שחוללה את השינוי

דרכו של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זיע"א היתה למסור מידי שבת בשבתו בשבתות הקיץ בשעת רעוא דרעוא דרשא בעניני פרקי אבות, ורבים וטובים היו נוהרים לבית המדרש לשמוע את דבריו המאירים.

בנו רבי צבי הירש אייבשיץ זצ"ל מתאר בערגה האיך גדולים וצדיקים נהרו אף הם לשמוע את דרשת אביו בעניני פרקי אבות, הוא אף תיאר שהאר"י הקדוש זי"ע בהיותו בצפת הלך בקביעות מידי שבת לביהכ"נ לשמוע את הדרשה של ר"מ אלשיך זי"ע בפרקי אבות, להראות לעם ה' את יופיה של התוה"ק.

באחד השבתות הגיע לביתו עובר אורח איש חסיד ות"ח, והודעתי לו כי הנני הולך לדרשת הרב דמתא בפרקי אבות, ומשתבח בי' אותו האיש שהוא אינו הולך לשם, שכן מעולם לא שמע דרשה מהרב מרא דאתרי' כיון שהוא מחזיק עצמו ת"ח וחסיד לא פחות מן הרב  ומה לו ולדרשתו, ועניתי ואמרתי לו כדי בזיון אוי לאותה בושה וכלימה.

תחילה הוכיחו והראה לו דברי אביו על הכתוב "מסיר אונו משמוע תורה גם תפלתו תועבה", דק' לכאו' מה שייכות של קבלת התפלה לשמיעת דברי תורה, אלא שפירוש הדבר הוא היות ולכאו' ק' היתכן שהאדם לא ירצה לשמוע ד"ת הנחמדים מזהב ומפז רב מחוקיך מדבש ונפת צופים יוצאים מאת ה' שכל אלקי, וע"כ משום שאומר - כי אותו האומר זאת הוא קטן הערך יותר ממנו, והגדול אין צריך לשמוע מן הקטן ממנו, אולם טעותו גדולה היא לאין ערוך.

שהרי לפי שיטתו שהגדול אינו צריך לשמוע מן הקטן ממנו, אם כן איך ישמע לו הקב"ה את תפילתו שהוא קטן ממנו אין ערוך אליו כלל, וז"ש מסיר אזנו משמוע תורה באומרו שהוא קטן ממנו, לכן גם תפלתו תועבה שהקב"ה אלף אלפי אלפים הבדלות ודאי גדול ממנו, לא ישמע לתפילותיו.

ולכן סגולה נפלאה הוא להתקבל חמלתו, שיטה אזניו לשמוע תורה אף למי שהוא קטן ממנו, ולזה צריך הטיית אוזן, היות כי היצה"ר אומר לו להיפוך לכן יכבוש את יצרו ויטה אזנו לשמוע מן הקטן ממנו, ולעומת  זה מדה כנגר מדה גם הקב"ה ישמע לקול תפלתו.

אותו אדם קיבל בהכנעה את התוכחה והחליט מיני אותו יום לילך לדרשתו של הגר"י בלימוד פרקי אבות, והנה באותה שבת שמע את דבריו של הגר"י שהקשה מדוע ענינים אלו שבין אדם לחבירו נשנתה להם מסכת שלימה של פרקי אבות ובהם עיקרי היסודות שנצרך האדם להתנהג עם הזולת, והרי לא מצאנו כן במצוות אחרות, והרי עניני צדקה וחסד אינם נחלת הכלל שכן רק מתי מעט בכל עיר הינם הנצרכים לנתינת חסד ועזרה, וא"כ מדוע נשנו משניות אלו לכלל ישראל באריכות כה גדולה.

אלא, שאין המדובר בחסד שנזקקים אותם נצרכי חסד לנו, אלא בנצרכי החסד מאת הבורא, שזה כל יחיד מאתנו, הרי חפצים אנו לקבל חסד ולקבל את הצדקה האמיתית מאת הבורא, אם לא נדע את הלכות ופרטי דיני החסד הללו, האיך נצפה מהבורא ית"ש שיעשה זאת עמנו לשמוע לבקשותינו.

הדברים היו לפלא, בעיני אותו ת"ח, האיך מן השמים כיוונו אליו, שיעסוק תדיר אף בלימוד פרקי אבות ויקבל עליו נימוסין שבהם, ובכך יזכה אף הוא שיעשו לו מדה כנד מדה ממרום.

 

יש זעקה ויש זעקה 'שבת' מן הלב

מסופר על רבי יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף, כאשר יצא למחות בנהגי מכוניות שחיללו את השבת בנסיעה כילכל את מעשיו בתבונה ובשיקול הדעת, למרות הכאב המר שפרץ מלבו והיה קורא "שבת" "שבת" לעבר מחללי שבת, רק במדה והנהג לא הפריז במהירות הנסיעה, ורק אם לפי הערכתו תגיע הקריאה לאזניו, לעומת זאת כשנתקל בפורץ גדר שפתח את חנותו בשבת לא היסס להרים קולו כשופר ולזעוק מרה כנגדו, אפילו אם היה זה גבר אלים שביכולתו, והלה אף איים לעשות כדבר הזה לפגוע בו ולהכותו מכת מות, הוא לא נרתע מפני התקיפים, והביא את מחאתו זעקתו בצורה נמרצת מבלי לחשוב על עצמו.

פעם בעצם יום שכת קודש התדפק אדם חילוני מראהו כגבר אלים על דלת ביתו, וביקש להיכנס, נבהלו האנשים בתוך הבית כי חששו מפני מה שאדם כזה עלול לעשות, אך הגר"י צדקה יצא אליו רגוע ושליו וישאלהו בניחותא לחפצו.  

לבסוף התברר כי האיש הינו נהג מונית, וחילל שבת בפרהסיא, הגר"י צדקה מחה כנגדו בזעקה מרה והפציר בו בתחנונים שיעצור ולא ימשיך לנסוע אך לשוא. הוא המשיך בנסיעה אולם כפי הנראה זעקתו של הרב צדקה, הוסיפו להדהד באוזניו, הפצרותיו נכנסו בלבו כארס של עכנאי עד ששאל אודותיו, והתחיל לחפש אחריו "באתי אל כבודו".

אמר הנהג כי הרגשתי שהצעקה "שבת" "שבת" הבוקעת מפיו היא צעקה טהורה, זו צעקה שונה מכל הצעקות שקלטה אזני עד כה, החלטתי איפוא לבוא ולשמוע מה פשר הכאב הזה שגרם לך לצעוק כ"כ בחזקה.  

 

מאכילת השבת למדנו לקדש את האכילה

אחר הגיעו של הגאון רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג לארץ הקודש, חשקה נפשו להכיר את מרן הגרי"ז אחר ששמע על רוב גאונותו, ובלוויית משמשיו עלה לירושלים לביתו של הגרי"ז.

מיד כשנפגשו הרבנים החלו נושאים ונותנים בעמקה של הלכה, ועד מהרה הפליגו ארוכות בים התורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

לאחר מכן, כששוחחו הרבנים על עניני השעה, שאלו מרן הגרי"ז כיצד הוא עורך שעות רבות טיש עבור חסידיו ובו אוכלים ממטעמי השבת, וכי אין זה בכלל ביטול תורה לישב זמן כה רב.

השיב לו האדמו"ר, כי ראוי להביא בענין זה את דברי הט"ז [אהע"ז סכ"ה] שביאר הפסוק 'שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינה', שאותו השכר הניתן לאלו שמשכימים קום לאכול מלחמה של תורה, ומעצבים וממעטים בשינה בכדי שיוכלו לעסוק ולהגות בתורה, כן יתן ה' שכר באותה מידה לידידו שינה, והיינו למי שהולך לישון לשמו יתברך, ביודעו כי שינתו היא בכדי לחדד את מוחו שיהיה פנוי לתורה, ושכרו גדול אף על כך.

והנה, הרי בודאי שמרן משקיע כל זמן הנדרש לקיום מצות האכילה בפסח, שהרי עיקר המצוה היא האכילה לשמה בלילה זה, ולמדנו מדברי הט"ז, שכן הוא בכל השנה אם אדם ילמד לקדש את האכילה שתהיה האכילה לשמו יתברך, הרי מקיים בכך מצוות ה', ונמצא שבכל אכילה ואכילה אם עושים זאת לשם שמים הרי שהיא מצוה גדולה, ומה לי אם לומד לשמו יתברך או עושה לשמו באופנים אחרים, ובלבד שיקיים מצוותו יתברך.

באותם זמנים לומדים אנו לקדש את האכילה ויתר הדברים כפי שעושים בפסח בעת אכילת המצוה, וכך זמנים אלו בשבת קודש מנוצלים היטב לקדש שמו יתברך, והיה זה שכרינו.

שמע הגרי"ז את דברי תשובתו של האדמו"ר ושמח על כך.

 

הטיול בשבת בשבילי התורה

מראיהם של אריות התורה המטיילים יחד בשבת קודש ברחובה של עיר, ומתנצחים זה עם זה בהויות אביי ורבא, היה מחזה מיוחד, מחזה של הוד והדר, שכל מי שראהו אי פעם אינו מש מזכרונו.

זקני ירושלים מתארים בערגה, את המחזה בו היה מרן הגרז"ר בנגיס זצוק"ל גאב"ד ירושלים, שהיה גבוה בקומתו, ומראהו היה עושה רושם רב בלב כל רואיו, הוא היה נראה ממש כמלך ביופיו.

והוא כמעט מידי שבת היה מתהלך עם יבלחט"א מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שהיה דומה לו בקומה ובמראה. שניהם היו מטיילים יחדיו מידי שבת בשבתו, היו יוצאים ממאה שערים ומטיילים יחדיו לאורך רחוב שמואל הנביא הלוך ושוב, והיו מלבנים יחדיו סוגיות רבות, גופם היה מטייל ברחוב שמואל הנביא, ואילו ברוחם היו "מטיילים" יחדיו בכל התורה כולה, בבקיאותם העצומה בכל מרחביה ועומקיה.

 

גאונותו של המהרי"ל דיסקין להפרשה בשבת

היה זה בימי המצוק, בירושלים שבין החומות לא היה ניתן אותם ימים להשיג ולו מצרכי קיום בסיסיים לקיומם, ובמיוחד בעת התקרב חג הפסח, ובמיוחד בשנה זו שבה חל הפסח בשבת קודש, כשנצרכו להכין את צרכי השבת והחג יחדיו, ידעו הכל כי על "מצות" מהודרות לחג - הנקראות "לחם עוני", שאף עניים חייבים בו, לא ניתן לוותר.

אולם מלבד קשיי החומר בהשגת המצרכים, נדרשו אף הכנה גדולה שתספק את כל דקדוקי ההידור שהנהיג רבה של ירושלים מרן רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל, כולם נרתמו למלאכה, חלקם עסקו בהשגת החומר, אחרים הכינו את התנור המלובן, ואף היו אלו שדאגו לכך שתהיה כמות מספקת עבור כל בני הקהילה שיוכלו לפחות בליל הסדר להדר במצה.

משמים סייעו בעדם, ואכן, בשעת אחה"צ המאוחרות בערב שבת קודש, יצאו כל המסייעים מן המאפיה המאולתרת, ובידם חבילות המצות השמורות, כשהשמחה בקעה מעיניהם הנלהבות.

רק לאחר תפילת ערבית, כשהחושך כבר שרר ברחובה של ירושלים, החל הגבאי לרכז את חלוקת המצות לבני ירושלים שציפו למצות בקוצר רוח, ואז נתגלתה הבעיה החריפה, הן עיסת המצות נתחייבה בהפרשת חלה, ומפאת זמני הדוחק בערב שבת שכחו בני הקהילה להפריש חלה מבעוד יום, מיהרו הגבאים למקום הגרי"ל דיסקין ושאלתם בפיהם, הן יתכן שלא נוכל כלל להשתמש במצות אלו לקיום מצות החג, שכן שכחו להפריש מהם חלה ועתה בשבת כלל הוא דאין מפרישין תרו"מ בשבת.

הגאון חשב קמעא, וקרא מיד לגבאי, וציוה לפניו:

"קח מצה אחת שלימה והקנה אותה לקטן המופלא שסמוך לאיש והוא יפריש ממצה שלו לפטור המצות כולן...".

משהגיעה פסיקת הרב ללמדני העיר, החלו הללו להתפלפל בה, אחד מאותם רבנים הקשה קמי הרב, והרי כלל הוא דלא ספינן איסורא לקטן בידים, ואין נוכל ליתן לקטן לעשות איסור בשבת בידיים?? ואילו אחד הגבאים שעניני כספים חשובים לו מהלכה, הקשה בעוז לבו, רבינו, מדוע לתת לו לאותו קטן מצה שלימה, והרי די לתת לו שיעור חלה ובכך להותיר יותר מצה בעבור הקהל?

לאחמ"כ פנה אחד מגדולי הת"ח ובפיו בעיה הלכתית חמורה לא פחות, האיך נוכל לקחת את המצות הללו לביתינו, אף שהוא כרמלית, וכי מותר לצורך מצות מצה לטלטל בכרמלית??

השיב להם הגאון מיניה וביה, אתה בשאלתך תרצת את קושיות חבריך.

הרי ידוע חידושו של הרעק"א שדן האם מותר לטלטל ספרים לבית המדרש, ומסקנתו היא שיש תקנת ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לביהכ"נ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קרה"ת, וממילא יצטרף עמו הגדול להתפלל יחד.

זהו שבקשתי ליתן לקטן מצה שלימה, בכדי שיפריש ממנה חלה לצורך עצמו, שיוכל לאכול משיירי אותה מצה, וממילא היכן שעושה הדבר לצרכיו, אין בכך משום לא ספינן בידים, שהרי עושה זאת לצרכיו שלו, ומעתה תבקשו מהקטנים שיטלטלו בכרמלית את המצות לביתכם, שהרי גם הם צריכים לאכול מן המצה, וממילא יהא מותר הדבר לטלטל בכרמלית.

שמחה יתירה היתה ותה שנה בבתי היהודים, מלבד ההידור בקיום מצות המצה, נתחדשו להם פסיקותיו של רבם שאילפם תורה והלכה פסוקה. [יצויין, שאין ללמוד מכך הלכה למעשה].