ההלכות בעיקר ע"ד מרן הבית יוסף זיע"א, ובד"כ דברי החולקים מוזכרים בתוך הדברים.

תענית

ד' צומות יש מפני דברים רעים שאירעו בהם, כמש"נ [זכריה ח יט] "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". וכן איתא בר"ה יח: וכ"פ הרמב"ם פ"ה מהל' תענית ה"ד וכן בטוש"ע סי' תקמ"ט ס"א. וכתב הרמב"ם שם ה"א שאלו הימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שארעו בהם כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותם הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנא' "והתודו את עוונם ואת עון אבותם", ע"כ.

צום הרביעי - י"ז בתמוז. ארעו בו ה' דברים, נשתברו הלוחות ובוטל התמיד והובקעה העיר שנא' [ירמיה נב ו] "בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר" וכתיב [שם ז] "ותבקע העיר" ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל [וי"א שמנשה העמיד, עי' בירושלמי פ"ד דתענית].

ואע"ג דבט' בו הובקעה העיר מתענין בי"ז דבבית שני הובקעה בי"ז וחורבן בית שני חמור יותר. תוס' ר"ה יח: ובשו"ע סי' תקמ"ט ס"ב, וכתב בבית יוסף בשם הרמב"ן בתורת האדם [ענין אבלות ישנה ד"ה תניא א"ר שמעון] דלא רצו לגזור תענית גם בט' בו דאין מטריחין על הציבור יותר מדאי. ועי' במג"א ס"ק ב' דכתב בשם הירושלמי דגם בראשונה היה בי"ז אלא שמפני הצרות טעו בחשבון. ואי"צ להחמיר ולהתענות גם בט', ועי' בזה בכה"ח ס"ק יב. ומש"כ בשו"ע שחורבן בית שני חמור יותר, פי' בספר תיקון יששכר דף ז' והב"ד בכה"ח ס"ק יג וכן בשולחן גבוה ס"ק ה' שעל הראשון כבר נתנחמו בבנין בית שני ונשכח הראשון בשני, אבל משחרב הב' וגלינו בגלותינו ולא נגאלנו עד שיבא מלך משיחנו ויבנה השלישי במהרה בימינו לכך החרבן השני קשה לנו מהראשון.

צום החמישי - ט' באב. ארעו בו ה' דברים, נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר שחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל.

צום השביעי- ג' תשרי. נהרג גדליה בן אחיקם ונכבת גחלת ישראל הנשארת וסיבב להתם גלותן, ושקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו. וכן איתא בר"ה יח: והנראה שם דגדליה נהרג בג', אך רבנו ירוחם כתב [ני"ח ח"ב קסד.] והב"ד הב"י סי' תקמ"ט דבר"ה נהרג ודחו התענית לג', וכ"כ הרד"ק בירמיה מה וזכריה ח'.

צום העשירי - י' בטבת. בו סמך מלך בבל על ירושלים והטיל עליה מצור [ר"ה יח:].

ובד' צומות אלו חייבים כולם להתענות, כל זכר מבן י"ג שנה והנקבות מגיל י"ב ואסור לפרוץ גדר. כן כתב הרמב"ן בתורת האדם והטור סי' תק"ן והרב המגיד בפ"ה מהל' תענית ה"ה שבהיות ועכשיו נהגו להתענות תעניות אלו והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בית המקדש, והב"ד בב"י וכ"פ בשו"ע ס"א.

אם חלו ד' תעניות אלו בשבת נדחין לאחר השבת ליום ראשון דאין מקדימין את הפרענות. כן איתא במגילה ה. תנן זמן עצי הכהנים והעם ותשעה באב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין, ופרש"י תשעה באב שחל להיות בשבת וה"ה לי"ז בתמוז ולי' בטבת והאי דנקט ט' באב משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו וכו'. וכ"כ הרמב"ם פ"ה מתענית ה"ה. והטעם לזה דמאחרין ולא מקדימין דאקדומי פורענותא לא מקדמינן.

כל הצומות מלבד עשרה בטבת אינם יכולים לחול ביום ו', ועשרה בטבת שחל ביום ו' מתענים ומשלימים ובשחרית ובמנחה קורין ויחל. כדאיתא בערובין מא: וכתב האבודרהם בהל' תענית והב"ד בבית יוסף שעשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות שאם היה חל בשבת לא היו יכוליםלדחותו ליום אחר מפני שנא' בו [יחזקאל כד ב] בעצם היום הזה כמו ביו"כ. ועוד כתב שם שמתפללין שחרית כשאר הצומות וכן במנחה אבל אין אומרים הוידויים ולא נפילת אפים במנחה שהוא ע"ש. ודלא כאגור ס"ס תתפ שכתב בשם שבלי הלקט סי' רסג בהגה שאין קורין במנחה.

איסורי התענית

כל צומות אלו מלבד ט' באב מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה, ויש שמחמירים בכ"ז מלבד נעילת הסנדל. עי' מש"כ בבית יוסף בשם הרמב"ן. והתוס' בתענית יג. ד"ה וכל כתבו דשאר תעניות בר מתשעה באב מותרים ברחיצה אפילו בחמין, וכן בראבי"ה סי' תתנד, ורבנו יואל אביו אסר לרחוץ בחמין, ע"כ. וכ"כ המרדכי סי' תרכח וכתב בשם הראבי"ה שנהגו העולם היתר בדבר, וכתב בבית יוסף שכן המנהג פשוט וכ"פ בשו"ע סי' תק"ן ס"ב. וכתב בשל"ה דף קצט ע"ב שבעל נפש יחמיר בכולן כמו בט' באב חוץ מחליצת מנעל שלא יהיה כחוכא ואיטלולא. אך אם הוא ליל טבילה כתב המג"א ס"ק ג' שלא יפרוש מאשתו וכ"כ הא"ר ס"ק ב' וביד אהרן בהגה"ט ובמשנ"ב ס"ק ו'. וע"ע בכה"ח ס"ק יב ויג.

אין צריך להפסיק בג' הצומות מבעוד יום, אלא הם מתחילים בעלות השחר, וכ"ז שלא הלך לישון, אבל אם ישן וקם קודם עת השחר אסור לו לאכול ולשתות אא"כ התנה שיעשה כן. כ"כ הטור וכ"פ בשו"ע סי' תק"ן ס"ב. וכתב השל"ה דף קצט ע"ב שאיזה יחיד שמרגיש בעצמו שיוכל לעמוד בזה טוב לו שיפסיק באכילה מבעוד יום. וכן איתא בתענית יב. עד אימתי אוכל ושותה בלילה כשמתענה למחר עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי, רבי אליעזר ברבי שמעון אומר עד קריאת הגבר, והלכה כרבי מחבריו [ערובין מו:] אמר אביי לא שנוהאלא שלא גמר סעודתו אבל גמר סעודתו אינו אוכל, איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא בשלא ישן אבל ישן אינו אוכל וכו', ועי' בבית יוסף ריש סי' תקסד. ועי' ברמב"ם בפ"א מהל' תענית ה"ח שכתב דהא דאמרינן אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר אפי' בתענית ציבור שאוכלין בה בליליה מיירי, וכ"פ בשו"ע ס"א וכ"פ שם דמהני תנאי וכן איתא בירושלמי פ"ק דתענית ה"ד וכ"כ הרא"ש שם סי' יד בשם רבנו חננאל [דף יב:] והתוס' [דף יב: סוד"ה נים] וכן המרדכי סי' תרכו. אך הרב המגיד כתב שכן כתוב בפירוש הראב"ד בספר העיתים אבל לא נכתב בהלכות ויש להחמיר, וכן בהגהות מימוניות פ"א אות ה' בשם הר"ם בתשב"ץ קטן סי' קיד כתב דלא מהני תנאי, ע"ש. אך כתב בבית יוסף דכדאי כל הני רבוותא שכתבו בשם הירושלמי לסמוך עליהם להקל בדרבנן, וע"ע בבית יוסף שהביא שיש מהראשונים שסוברים דלשתיה ל"צ תנאי אך כתב שם דיש להחמיר בזה וצריכים תנאי גם על שתיה, אך מור"ם סבר דמהני תנאי.

אם התנה רק לאכילה מותר גם בשתיה וכן אם לא התנה כלל והוא צמא מאד יש להקל לשתות. כה"ח ס"ק י'.

אכילה קודם התענית. יש אומרים שלא יאכל יותר מהרגיל קודם התענית, דא"כ מה מועילה התענית, אך אם חושש שינזק אם לא יאכל קודם רשאי לאכול אף מלכתחילה. כן כתב בנוה שלום סי' תקמ"ט ס"ק ב', וכן בא"ר סי' תקסג ס"ק א' ובכה"ח סי' תקמט ס"ק יא כתב שאם הוא אדם כחוש יש להקל לאכול יותר כדי שלא יזיק לו התענית.

י"א שראוי למי שיכול להמנע מאכילת בשר ושתיית יין לפני התענית. יש"ש ספ"ה דחולין והב"ד בכה"ח ס"ק יב.

החייבים בתענית

ברית. אבי הבן חייב בד' תעניות, אך בתענית אסתר לא יתענה. שו"ת בית דוד סי' שמז והב"ד בערך השלחן סי' תק"ן ס"ק א' אלא שכתב דלפי טעמו של הריטב"א יש להקל בתענית אסתר כפי שנתבאר לקמן בערך חתן. ובפרט שמעלת הברית גדולה ממעלת החתן שגדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות כמש"כ הכנה"ג בספר בתי כנסיות סי' רפב, וע"ע בהליכות עולם ח"ב עמ' רי.

תשעה באב דחוי אם חייב להשלים תעניתו. עי' שו"ת יבי"א ח"א או"ח סי' לד.

זקן. מי שהוא תשוש כח או זקן פטור מלהתענות בג' הצומות, ובלבד שיאמר לו הרופא שהתענית מזיקה לו. עי' כה"ח ס"ק ו' ורוח חיים ס"ק א'.

חולה אף שאין בו סכנה פטור מלהתענות, ואסור לו להחמיר על עצמו. חיי אדם כלל קלג אות ו' ומשנ"ב ס"ק ד' וכה"ח ס"ק ז'.

חתן. אם אירע אחד מד' צומות בתוך ז' ימי המשתה צריך להתענות, ובתענית אסתר לא מתענה שהוא תענית של שמחה. כמש"כ הריטב"א בתענית דף לא. שחתן מתענה בד' צומות שחלו בימי המשתה שלו שאע"פ שהם ימי רגל ושמחה כיון שאינם אלא רגל של יחיד ותעניות ציבור הם אבל של רבים, אתי אבלות דרבים ודחי רגל דיחיד כעין מה שאמרו במו"ק יד: ועוד שמקרא מפורש הוא אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. אך תענית אסתר שאינה לשם צער ואבל אלא זכרהלתענית שגזרו מרדכי ואסתר ביום זה אין לחתן להתענות, וכ"כ בערך השלחן סי' תרפו. ועי' בשו"ת בית דוד סי' תעו שכתב להקל בכל התעניות שחתן לא יתענה, וכבר חלק עליו בברכ"י סי' תרפו ס"ק ו', וכ"פ כדברנו בשו"ת זה כתב ידי סי' תרפו ובשו"ת ישיב משה ח"א סי' רמו וכן בשו"ת שואל ונשאל ח"ג סי' ב'.

מעוברת שהוכר עוברה [ג' חדשים] ומניקה אם יש לה צער מהתענית פטורה מלהתענות בתעניות אלו מלבד ט' באב שחייבת להשלים. מור"ם סי' תק"ן ס"א. ואם היא מרגישה חולשה גם קודם ג' חדשים, אם כבר עברו מ' יום ליצירת הולד פטורה מלהתענות, משנ"ב ס"ק ג' וכה"ח ס"ק ה'.

קטן. קטן אינו חייב בתענית, אך לא יאכל אלא מה שנצרך לו, והיינו בקטן שיש בו דעת להתאבל. רמ"ע בתשו' סי' קיא, מג"א ס"ק ב' ומשנ"ב ס"ק ה' וכה"ח ס"ק ט', ע"ש וכן בכל אחד שפטור מן התענית, יאכל רק מה שנצרך לו ולא יענג את עצמו. משנ"ב שם וכה"ח ס"ק ז'.

הכרזת התענית. שבת שקודם לג' הצומות מכריז השליח ציבור אחר ההפטרה קודם אשרי באיזה יום חל הצום, ומנהג בני אשכנז שלא להכריז על כל הצומות. בית יוסף סי' תק"ן בשם האבודרהם, וז"ל ההכרזה: אחינו בני ישראל שמעו צום פלוני ביום פלוני יהפוך אותו הקב"ה לששון ולשמחה כמו שהבטיחנו בנחמות ונאמר אמן. ועל ג' תעניות אין מכריזין ט' באב יום הכפורים ופורים וסימנך אכ"ף. וכ"פ בשו"ע ס"ד, וכתב בדרכי משה דאין המנהג להכריז שום אחד מהם. וכתב טעמם ביפה ללב ח"ב אות ד' שכיון שהם כתובים בפסוק הרי הוא מקובל ואי"צ הכרזה כדי לקבלו.

עישון בתענית. עי' שו"ת יבי"א ח"א סי' לג.

שכח שהוא בתענית. אם שכח שאותו יום תענית ונזכר אחר שאכל ושתה והתחיל להתענות לא יצא ידי תענית. עי' ברמב"ם בפ"א הי"ג שכתב שאם אכל ושתה ואח"כ התחיל להתענות שאר היום ה"ז תענית שעות. ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ו' הביא שי"א שהרמב"ם חזר בו וסבר דאין בתעניתו ממש, וכתב שאם חזר בו טוב שעשה כן דאיתא בתענית יב. שהוא שלא אכל כלום כל אותו היום, ועוד איתא התם שכל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית, ועי' בראב"ד שהשיג על הרמב"ם וכן במ"מ שהב"ד הרשב"א וכתב שכן עיקר ועי' בשו"ת משכנות יעקב סי' קנא.

תפלה בתענית. ברית. יש לומר את הסליחות של התענית אך אין אומרים והוא רחום ותחנונים. כן כתב הבית יוסף או"ח סי' תקנד ותקנט וביו"ד סי' רסה בשם הרשב"א וי"א שאין תשובה זו של הרשב"א, והיא נדפסה בשו"ת הרשב"א החדשות סי' מא.

תפילין במנחה. עי' בבית יוסף סי' מו [ג] שכתב דישלים ק' ברכות ע"י שיתעטף בציצית ויניח תפילין במנחה. ובדרכי משה כתב שבמדינות אלו שאין נוהגים כן וכו'. ובנהר מצרים הל' תפילין אות ד' כתב דמנהג מצרים להניח תפילין בד' צומות, וכתב דלא מצא לזה טעם ואולי נמשך מט' באב, ואין למחות בידם. ועש"ע. ונעלם ממנו דברי הב"י דלעיל.

תענית אסתר. בי"ג אדר בו ביום בימי מרדכי ואסתר נקהלו לעמוד ולהלחם על נפשם מפני אויביהם הרוצים להלחם בהם והיו צריכים לרחמי שמים מרובים וסליחות ותחנונים, וישבו בתענית באותו היום כמו שמצינו במדרש (מכילתא ס"פ בשלח) אצל משה רבינו ע"ה שהתענה ביום שנלחם בעמלק, ושמע ה' לצומו ותפלתו וגבר ישראל, וכך גם בימי מרדכי ואסתר צמו באותו היום והשי"ת קבל צומם ותעניתם ושמע לתפלתם ותחנוניהם, וביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם,. ומחמת שאנו עושים את ימי הפורים זכר לאותו הנס, ג"כ צריכים אנו לעשות כמותם ולהתענות באותו היום, מדרש תנחומא פרשת בראשית אות ג' וכ"פ הרמב"ם פ"ה מהל' תענית ה"ה, וכן בכה"ח סק"ח ובמשנ"ב סק"ב ועוד כתב שם דנקרא תענית אסתר כדי לזכור שהשי"ת רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ה' בכל לבבו, כמו שעשה בימים ההם. וכתב הר"ן ספ"ב דתענית בשם הראב"ד דיש לזה סמך בכתוב ממש"נ (אסתר ט לא) "וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם", דכשם שקבלו עליהם לעשות את ימי הפורים כימים טובים, כך קבלו עליהם דברי הצומות וזעקתם, כלומר לעשות תענית בי"ג באדר בכל שנה שנה. וכתב מרן בספר מגיד מישרים פרשת ויקהל שהטעם לתענית זה כדי להכניע השטן מלקטרג על מה שאוכלין ושותין ושמחים בפורים.

י"נ להתענות יום ולילה. מג"א סי' תרפו ק"ב בשם כנה"ג בהגה"ט, אך לא מצינו שנהגו כן.

ואם חל פורים באחד בשבת, מקדימין להתענות ביום חמישי. שו"ע סי' תרפו ס"ב. כדאיתא במדרש תנחומא שם שאם חל י"ד להיות באחד בשבת אסור להתענות בשבת. ובע"ש נמי אסור, מפני טורח שבת, אלא מקדימין ומתענים בחמישי שהוא י"א באדר. ואם חל י"ד בשבת, אסור להתענות בע"ש מפני טורח שבת, שעיקר התענית סליחות ורחמים הוא, ואתי לאמנועי מכבוד שבת, וכבוד שבת עדיף מאלף תעניות, דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן, ואתי כבוד שבת דאורייתא ודחי כבוד תענית דרבנן, אלא מקדימין ומתענין בחמישי בשבת שהוא י"ב באדר. ואם חל י"ד בע"ש מתענין בחמישי שהוא י"ג באדר. והוכיח התם כן ממתני' חל להיות בשני וכו', וכן בטור.

מעוברות ומניקות פטורות מתענית אסתר. דפטורות אפילו מד' צומות כמש"כ בשו"ע סי' קתנד ס"ה דמעוברות ומניקות פטורות לצום בג' צומות, וכ"ש שפטורות מלצום בתענית אסתר. ומרן לא הוצרך לכתוב כן דנלמד מק"ו, ומור"ם אתא לאשמעינן לשיטתיה דאשה המיניקת יכולה להקל על עצמה שלא לצום רק אם היא חלשה מאד, קמ"ל דעכ"פ מתענית אסתר פטורות מלהתענות. אך בספר מטה יהודה כתב להעיר ע"ד מור"ם דהיינו רק לשיטת רש"י דכתב דתענית אסתר אינה אלא מנהג ולא מד"ת או מדברי סופרים, ולכך יש להקל בתענית זו, אך לדעת ר"ת והרא"ש דזמן קהלה לכל הוא, מוכח דתענית אסתר חובה היא. וכ"נ מסתימת דברי השו"ע דמתענים בי"ג אדר. וכ"כ בסידור בית עובד בדיני צום אסתר אות ב' (עמ' קסז ע"ב). ודחה דבריהם בחזו"ע פורים עמ' לח בהערה די"ל דאף זמן קהלה לכל היא, והתענו בו, מה שמתענים בכל שנה ושנה בכל הדורות הוא רק ממנהג, כדעת רש"י והרמב"ם שכתבו שהוא מנהג, דאפושי פלוגתא לא מפשינן. וכן מפורש  בדברי השו"ע סי' תקנד ס"ה דבג' צומות מעוברות ומיניקות פטורות מלהתענות, וג' צומות אלו מדברי קבלה הם ופטורות כ"ש תענית אסתר דאינה אלא מנהג. וע"ש שיישב דברי המטה יהודה, דגם הוא מודה בזה, יעו"ש. ובשו"ת שואל ונשאל ח"ד סי' ז' ג"כ כתב לדחות דברי המטה יהודה, וכתב דיש לפרסם ברבים שמעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בג' צומות, וכן בתענית אסתר, ובמקום שנהגו להתענות נראה שמנהג גרוע הוא, ויש לבטלו, שיש לתלות שנהגו כן בטעות, ואין צריך התרה לבטלו. ואם יחמירו על עצמם איסורא עבדי.

ומעוברת שאמרו היינו משהוכר עוברה, דהיינו מג' חודשים להריונה כדאיתא בנדה ח: אך אם היא סובלת ממיחושים והקאות או שחלשה מאד אינה חייבת לצום, ובפרט לאחר ארבעים יום מיצירת הולד. חזו"ע פורים עמ' לז-לח עפ"ד המועד לכל חי סי' ט' אות יד. ומיניקה היינו אפילו אם פסקה להניק את בנה, כל שהיא תוך כ"ד חודש ללידה ומרגישה חולשה יתירה היא פטורה מלהתענות, דאיתא בנדה ט. דאיבריה מתפרקין , וכן קי"ל ביו"ד סי' קפט סל"ג ועי' בדברינו שם. וכ"נ בדברי שו"ת אג"מ או"ח ח"ד ס"ס קיד שכתב דמי שהוא חלוש בטבעו משאר בני אדם נחשב כחולה שאינו צריך להתענות. והרב הנאמ"ן שליט"א כתב בספר סנסן ליאיר סי' ה' עמ' קפז שהכל תלוי בהרגשת האשה שאם היא מרגישה שיכולה להתענות, תתענה, ואם היא מרגישה חולשה יתירה וסחרחורת פטורה, וכתב בחזו"ע שם דנכון להחמיר כדבריו. ושמעתי מפי קדשו (מוצ"ש פרשת משפטים תשס"ז) דתתחיל להתענות, ואם מרגישה שאינה יכולה להמשיך  תפסיק להתענות, ובפרט אם קשה לה לטפל בידיה ובתינוקה היונק. ותוך ל' יום ללידה אין לה להחמיר כלל. וכן אשה שהפילה לא תתענה עד ל' יום, כה"ח סי' תקנד ס"ק כט משו"ת מהר"ם מרוטנבורג וכן בחזו"ע עמ' לט.

הולך בדרך. וכתב הבית יוסף בשם שבלי הלקט סי' קצד דאפילו הולך בדרך וקשה לו תעניתו יש לו לצום, וכ"כ המג"א סק"ד, משנ"ב סק"ו וכה"ח ס"ק כג. ועוד כתב בשבלי הלקט וכן בארחות חיים הל' פורים אות כו שאסור לאדם לפרוש מן הציבור משום לא תתגודדו, ומה שנהגו מן הפרושים להתענות ביום ה' עם הציבור ושוב להתענות ביום ו' בכדי לסמוך התענית לפורים ורבי קרא עליהם "הכסיל בחשך הולך" (קהלת ב יד) דכל עצמו של תענית אינו אלא מנהג.

חתן. כתב הרב חיד"א בברכ"י סק"ו להעיר על מש"כ בשו"ת בית דוד או"ח סי' תעו שחתן לא יתענה לא צום תענית אסתר ולא עשרה בטבת. וכתב הרב חיד"א שלעיל סי' תקמט סק"ב כתבתי בשם הריטב"א שם דה"ט דאע"ג דימי רגל ושמחה שלו הם ואין אבלות חדשה חלה בהם, ואין שמחה בלא אכילה ושתיה, מ"מ כיון שרגל שלו רגל יחיד מדרבנן, ותעניות אלו דרבים הם, אתי אבלות דרבים ודחי רגל דרבנן. ועוד דמקרא מלא הוא "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". וכתב בחזו"ע פורים עמ' מב דלפ"ז צום תענית אסתר דאינו משום אבלות אלא רק משום זכר לנס, ולא שייך בזה הפסוק הנ"ל, ואף הרב חיד"א לא ניתכווין לחלוק על הרב בית דוד אלא לענין עשרה בטבת, אך לענין תענית אסתר לא חלק עליו. ודלא כמש"כ הבית עובד דיני צום אסתר אות ד' (דף קסז ע"ב) דהחיד"א כתב לחלוק גם בתענית אסתר, ועוד כתבו להעיר עליו, ועי' חזו"ע שם.

ג' בעלי ברית פטורים מלהתענות בתענית אסתר, ביאור הגר"א סק"ח, ואע"פ שאין הלכה כוותיה בכל התעניות, בתענית אסתר קי"ל כוותיה דאינה אלא מנהג. וכ"כ בשעה"צ ס"ק טז ובערך השלחן סק"ד ובכה"ח ס"ק כח. והא דכתב המטה יהודה דהא דהיקל הרמ"א לבעלי הברית היינו לשיטתו דתענית אסתר היא רק מנהג, אך לשיטת ר"ת והרא"ש דס"ל דהוא חובה וכן דעת מרן השו"ע גם בעלי הברית יתענו עם הציבור. ואין בדבריו ממש, דמרן הביא בב"י להלכה דברי רש"י והרמב"ם דהוא רק מנהג, ואם היה חולק עליהם היה כותב כן, וכ"כ בחזו"ע פורים עמ' מד, ע"ש. ושמעתי ממרן הראש"ל שליט"א בעל היביע אומר דהיה מסרב להיות סנדק בתענית אסתר מחמת שלא רצה לוותר על הצום. ועי' מעין אומר ח"ג עמ' רנח.

מותר לשמוע מוזיקה בתענית אסתר. ולא דמי לשאר צומות. מעין אומר הל' פורים סי' יג בשם מו"ר.

תענית דיבור. עי' ילקו"י סי' א' עמ' קעח.

עיקר התענית ביום. כ"כ בהקדמה למגיד מישרים דתענית ביום היא לפי שמדת יום הוא יותר רוחני וכשאדם מתענה בו עושה אותו רוחני לגמרי אבל הלילה רומז למלכות והיא ממונה על אכילה ושתיה וראוי לתת לה חלקה בסוד לא תחסום שור בדישו ומי שמתענה גם בלילה הוא עלוי גדול לפי שעושה מהגופני רוחני.