הוא לא עוד בדחן, ר' יענק'ל מילר. הוא רב-בדחן. הדור-פנים, לבוש בגדי שיראין ונראה כאדמו"ר לכל דבר.

רבים שואלים מהיכן שאב את הכינוי שהפך במרוצת השנים למותג נרדף לשמו, 'היארמע-רב'. מסתבר, שלא מדובר בעוד בדיחה. "חותנו של הסבא שלי, קראו לו היארמע רוב, על-שם עיירה קטנה בהונגריה בה הוא התגורר", מספר לנו מילר.

"כשהתחלתי עם הבדחנות, אמרתי לעצמי: זה לא בשבילי להיות בדחן, ב"ה אני יודע ללמוד, ואם אהיה סתם בדחן אולי זה לא יהיה מכובד. אז החלטתי שאני קורא לעצמי יארמע רב. והבדחן זה רק הפרנסה.

"הרי זה ידוע בהיסטוריה. היו רבנים שלא התפרסנו מהרבנות, כך למשל רבי יוחנן הסנדלר, ובאמת", מעיד על עצמו מילר, "כשאני לא עוסק בבדחנות, אני יושב ולומד ב"ה.

"בדיעבד הסתבר שהרווחתי מזה. אם למשל אני מגיע לחתונה והמחיצה לא מספיק טובה, אז אני אומר: הרבי אמר לעשות מחיצה. הם לא יכולים לסרב, זה כבר משהו אחר כשהרבי מבקש..."

הוא איש שמח, משעשע. אפילו שיחת אקראי עמו, מצחיקה להפליא. יראתו קודמת לחכמתו ולאומנותו, וניכר עליו כי כשאדם מלא וגדוש בתורה ויראה, השמחה שלו היא שמחה פנימית, אמיתית.

והציבור מצביע ברגליים. אפילו המנהיגים יודעים להעריך אותו. לא בכדי, הוא זוכה לכבוד מלכים ב'טישים' של האדמו"רים ובבתיהם של גדולי ישראל. חתונות הענק של האדמו"רים בארה"ב אינן שלמות אם יענק'ל מילר לא מופיע בהן. הוא הופיע בפני רבבות בסאטמר, באבוב, בויז'ניץ-מונסי (החסידות עליה הוא נמנה), והרשימה עוד ארוכה, הרבה יותר ממה שאתם חושבים.

בכל מקום שאני הולך עוצרים אותי ואומרים לי: יארמע רב, תגיד מילה טובה. ואם אין לי מה לומר באותו רגע, אז אני אומר: צ'ולנט. ואני מסביר: זאת מילה, וזאת מילה טובה. זה מה שביקשת..."

מילר מספר, כי כשביקר יחד עם חתנו, הנדיב ר' אהרן נאה, בבית מרן הגרי"ש אלישיב, אמר לו פוסק-הדור ביידיש: "רעדצט גוט" (אתה מדבר טוב – ש.ק.). בהזדמנות אחרת, כאשר השתתף ב'שיעור' וניגש לאחר-מכן לקבלת ברכה, אמר לו מרן: "אויכט א'בדחן, אויכט א'תלמיד חכם..." (אתה גם בדחן, וגם תלמיד-חכם  - ש.ק.).

פורים תשס"ח יבוא על עם ישראל כשתמונות הפיגוע המצמרר בישיבת 'מרכז הרב' עודן מרצדות. איך משלבים בין שמחה לעצב?

"בשו"ת 'דברי ישראל' יש תשובה מעניינת. הוא מדבר שם על המנהג שהיה בזמנו בירושלים בתשעה באב, שהנערים היו זורקים 'בובקעס' על האנשים המבוגרים שהיו בוכים. ספרי המוסר התנגדו לכך, וה'דברי ישראל' כותב שיש לימוד זכות גם על זה.

"והוא מסביר: הרי דבר פשוט הוא שכל מצווה צריך לעשות בשמחה. להתאבל על חורבן ירושלים זה גם כן מצווה, אז גם את זה צריך לעשות את זה בשמחה. אז איך אפשר? הרי בוכים ושוכחים שזו מצווה? לכן הנהיגו שזורקים בובקע'ס וצוחקים ונזכרים שצריך להיות בשמחה גם בזה.

"בכלל", הוא אומר, "אבל זה ראשי תיבות 'איך בין ליכטיג' (אני אור – ש.ק.). כך אומר ה'אבני נזר'".

בכל-זאת, אין פיתרון הגיוני-מעשי לשמוח אחרי כזה אירוע מטלטל.

"זה הניסיון שלנו. כמו שאנחנו מבינים שתשעה באב צריכים לקיים אפילו אם זה קשה, גם לשמוח לפעמים זה קשה, אבל זה מצוות הבורא. להודות ולהלל ולהתבונן בנסים עד דלא ידע. גם בשואה, גם בפוגרומים, חגגו פורים בשמחה עד כמה שאפשר.

"אני רואה את הדברים בחוש. אני הולך לחתונות לשמח, ויש אסונות. אני מופיע לא אחת בחתונות שכמה ימים לפני החתונה אמא או אח של הכלה או החתן, נפטר. ויש מצווה לשמח חתן וכלה. אף אחד לא חושב לרגע לקדש וללכת הביתה, אלא עושים חתונה עם ריקודים ואפילו 'בדחנות'. אין מה לעשות. לכל זמן ועת. עת לשמוח ועת לבכות.

"אני אספר לך עוד משהו: החוזה מלובלין בכה בתשעה באב בדמעות שליש, עד שהייתה סכנת נפשות ממש. עד כדי כך היה שרוי בעצב, שהחסידים חששו לחייו.

"אז ביקשו מהרופשיץ-רב, שהיה תלמידו המובהק, שיעשה משהו.

"הוא ניגש ללובלינע'ר ושאלו: רבי, מדוע אתה בוכה?

"הלובלינער ענה לו: מה אתה שואל, בית-המקדש נשרף... 

"כן, ענה לו הרופשיצער, אבל בכל-זאת משהו נשאר, המגרש נשאר... והרבי הפסיק לבכות".

הונגרי צוחק על הונגרי

"פעם סיפרו לדוד בן-גוריון, שבבית-משוגעים בבת-ים, נמצא אחד, משוגע, שנראה בדיוק כמוהו.

"בן-גוריון אמר: אני לא מאמין, אני חייב לראות. והוא נסע לבת-ים.

"ברגע שבן-גוריון נכנס, מישהו ניגש אליו ואמר לו: מי אתה? אני בן-גוריון.

"בן-גוריון אמר לו: אני בן-גוריון.

"והמשוגע ענה לו: לא נכון, אני בן-גוריון.

"התחילו להתווכח עד שכמעט הרימו שם ידיים, מכות, והיו מוכרחים להוציא אחד מהבניין.

"עד היום לא יודעים איזה מהבן-גוריונים הוציאו משם..."

כל ערב אתה מופיע בחתונה אחרת, קהל אחר. לפעמים שתי חתונות בערב. איך אתה בוחר את הבדיחות שיצחיקו את הסובבים?

"תראה, יש בדחנים שבונים את הבדיחות שלהם על האקטואליה. למשל, בתקופה הזו בארה"ב כמעט כל הבדיחות סובבות את הבחירות לנשיאות.

"אני מסתכל איזה סוג אנשים נמצאים באולם. חסידים, ליטאים, הונגרים, פולנים או אולי יקים ומנסה למצוא חן בעיניהם.

"למשל, אם אני רואה פולנים, אני עושה צחוק מההונגרים. כי אני בעצמי הונגרי, אז מותר לי לעשות את זה...

"אני מאד זהיר לא לפגוע באף אדם פרטי", אומר ה'יארמע רב'. "אבל לצערי, יש היום תופעה שמאוד פוגעת בי. אם מישהו רוצה שיקשיבו לבדיחה שלו, הוא אומר את זה בשם היארמע רב. לפעמים יוצא שיש לי עוגמת נפש גדולה מזה.

"מעשה שהיה בשבוע שעבר, טלפנה אליי אישה וסיפרה שבעלה פתח לאחרונה בית-כנסת בבורו-פארק ומישהו אמר בשמי בדיחה פוגעת על בית-הכנסת החדש.

"אמרתי לה: חס וחלילה, אפילו לא שמעתי על בית-הכנסת שלכם.

"שאלתי פעם את אחד מגדולי הדור האם מותר לי לספר בגראמען בחתונה סיפורים שלא היו ולא נבראו. הוא אמר לי, שכמו שאצל חתן וכלה התירו להגיד כלה נאה וחסודה אפילו אם זה לא אמת, כך גם בבדחנות לחתן וכלה, אז מותר להמציא. ואני תמיד מסיים, שגם את ה'היתר' הזה המצאתי, כיוון שאותו רב אמר שמותר לי להמציא..."

"וזה לא הסיפור היחיד", אומר ר' יענק'ל. "אני לא אשכח מה שהיה לי לפני כמה שנים. יום אחד קיבלתי עשרות טלפונים של חסידים מחסידות ידועה, צעקו עליי: אתה לא מתבייש לעשות צחוק מהרבי שלנו? מישהו מספר על הרבי שלנו בדיחה נוראה בשמך. ניסיתי להסביר להם שזה לא אני, אבל זה לא עזר.

"לא הייתה לי ברירה, פרסמתי בעיתון הכחשה שיידעו שמי שפוגע באחרים בשמי, שאיני מוחל לו לא בזה ולא בבא. סיימתי את ההכחשה בדברי החתם-סופר: מותר לכם להגיד דברים שלי בשמכם, אבל אל תגידו דברים שלכם בשמי".

אז אולי תגיד לנו עוד משהו פרי-יצירתך...

"הייתי בכותל, מישהו ביקש ממני נדבה. אמרתי לו: אין לי כסף. הוא אמר לי: לך לעבוד. בסוף נתתי לו מטבע של עשרה שקלים וביקשתי ממנו תשעה שקלים עודף. הוא אמר לי חכה רגע. אחרי כמה דקות הוא חזר אליי עם תשעה קבצנים. הנה העודף שלך, הוא אמר לי והצביע עליהם".

תגיד, כל בדיחה היוצאת מפיך היא מעשה שהיה?

(מחייך) "שאלתי פעם את אחד מגדולי הדור בארה"ב האם מותר לי לספר בגראמען בחתונה סיפורים שלא היו ולא נבראו, במקרה שאין לי סיפורים אמיתיים. הוא אמר לי, שכמו אצל חתן וכלה שהתירו להגיד כלה נאה וחסודה אפילו אם זה לא אמת, כך גם בבדחנות לחתן וכלה, אז מותר להמציא.

"ואני תמיד מסיים, שגם את ה'היתר' הזה המצאתי, כיוון שאותו רב אמר שמותר לי להמציא..."

20 דולר לבדחנות

"משולח מהארץ הגיע לגביר בחו"ל ופשט את ידו.

"הגביר סימן לו שהוא באמצע התפילה.

"אז המשולח אמר לו: תשמע, זה פיקוח נפש.

"הגביר ענה לו: אוקיי, אם זה פיקוח נפש, אז מותר לי לענות לך: אני לא מתכוון לתת לך כסף..."

ר' יענק'ל, לפני כמה שנים התחלת עם הבדחנות-רבנות?

"40 שנה".

אתה זוכר את הפעם הראשונה?

"בוודאי. זה היה בדיוק בימים הללו. שלוש שנים אחרי שהתחתנתי. הייתי פורים-רב אצל הרבי שלי, האדמו"ר מויז'ניץ במונסי.

"באותם ימים היו לי בעיות של פרנסה. מיד אחרי פורים נכנסתי לרבי לעצה והוא אמר לי: אתה כל-כך טוב בזה, למה שלא תהיה בדחן.

שאלתי אותו: מי יזמין אותי? באותם ימים היה בדחן אחד בכל אמריקה, ר' חיים-מנדל מרמורשטיין ז"ל.

הרב'ה אמר לי: אם יקראו לך, תלך.

"כבר למחרת, היה המופת. לקחתי כמה אנשים טרמפ. בדיוק האח שלהם התחתן. בדרך עשיתי להם כמה קטעים של בדחנות. הם נהנו ואמרו לי, מחר בערב החתונה של הבן. תבוא לעשות גראמע'ן, תקבל 20 דולר. הלכתי.

"בחתונה מישהו אחר נהנה, הוא ניגש אליי ואמר לי: היית טוב, גם הבן שלי מתחתן עוד מעט, כמה אתה לוקח? אמרתי לו 20 דולר. הוא אמר לי: אני נותן לך 25 דולר, וכך הלאה והלאה..."

מה בין שמחה לפורקן, בין שחוק לצחוק?

"הכלל הראשון הוא לא להגיד אפילו משהו שמזכיר ניבול פה. לשמחתי,  ב"ה, אני לא מכיר בדיחות כאלה.

"דבר שני", אומר מילר, "תמיד לפני שאני מתחיל עם הבדחנות אני מקדים ומסביר את ההבדל: רבנו יונה אומר שהליצנות הוא שמלעיג על הבריות, שעושה צחוק מאנשים. אחד צולע, ועושים צחוק ממנו. אבל סתם בדיחות על כושי, זה לא ליצנות".

מילר מספר כי לכל אירוע הוא לוקח עמו העתק מתוך סידור-התפילה בנוסח רבי יעקב עמדין, שם מופיע כי לשמח לב אנשים במילתא דבדיחותא, זוהי מצווה של ממש. "אבל", מוסיף מילר, "ללעוג מהאנשים וממצוות, זה חס וחלילה, אף פעם לא. וכבר אמרו רבותינו: בדחן, ראשי תיבות נישט חלילה דברים בטלים..."

מתי הפעם האחרונה שאתה זוכר את עצמך עצוב ומדוכדך?

"עצבות? חס וחלילה. איני זוכר את עצמי עצוב. מכיוון שגם כשעצובים, צריכים להיות בשמחה. כשישבתי שבעה על אבי זצ"ל, באו אנשים ממרחקים רק כדי לראות איך יענק'ל מילר יושב שבעה...

"למדתי אצל הרבי ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל, הוא מאד שנא עצבות. על הפסוק 'קבור את מתיך', הוא היה רגיל לצעוק: קבור את העצבות שלך.

"הקב"ה נתן לי מתנה לשמח אנשים", אומר מילר. "אז אני מוכרח לשמוח תמיד, כי אני לא יודע מתי יקראו לי לשמח. כמו שוטר, שתמיד צריך להיות בשירות, כך גם אני. הרי בכל מקום שאני הולך – ברחוב, בבית-כנסת – עוצרים אותי ואומרים לי: יארמע רב, זאגט א'גוטע ווארט. כמעט כל יום בא אליי מישהו ואומר: אני-כל כך שבור, תגיד לי מילה טובה. אז מה אני אגיד לו? אין לי כוח, תעזוב אותי עכשיו?".

עם יד על הלב, זה לא מרגיז שעוצרים אותך בכל מקום אפשרי, שרואים אותך כבדחן מהלך?

"זה עול, אבל אני יודע שזה דבר טוב, זה רצון הבורא. לכן אני מוכרח. לפעמים אני מרגיש שהייתי רוצה לא לענות אפילו, אבל תמיד אני מתייחס יפה. ואם מישהו מבקש ממני 'תגיד לי מילה טובה' ואין לי מה לומר, אז אני אומר: צ'ולנט. ואני מסביר: זאת מילה, וזאת מילה טובה. זה מה שביקשת..."

"זה נותן לי סיפוק, שב"ה כולם צוחקים ונהנים", ממשיך היארמע רב. "ואני משתדל 'לנצל' את זה למטרות חיוביות. אני הולך הרבה לבקר חולים. זה לשם מצווה. אתמול בערב הייתי אצל חולה. הוא לא תקשר עם הסביבה, לא רצה לדבר עם אף אחד, סירב לאכול. באתי אליו, שימחתי אותו בכמה בדיחות, ותיכף הוא הפך לאדם אחר. פתאום הוא הסכים לאכול ולדבר".

בלי-עין-הרע, אתה כבר לא כל-כך צעיר. עד מתי אתה חושב להמשיך במלאכת הבדחנות-רבנות?

"לפעמים אני חושב אולי להפסיק, אבל אז אני רואה שאני זוכה לשמח כל-כך הרבה אנשים שבורים וזה נותן לי את הדחיפה להמשיך.

"אין כמעט שמחה שלא ניגש אליי איזה אדם שבור ואומר לי: יארמע רוב, כל-כך הרבה שנים לא צחקתי, ואתה הצלחת עכשיו להצחיק אותי.

"זה גורם לי סיפוק עצום", מודה הרב מילר ומברך את עצמו: "שהקב"ה ייתן לי כוח לשמח את הציבור גם כשאהיה בן תשעים, אפילו בן מאה..."