פרשת זכור
| מאת הרה"ג ר' נחום מנשה ויספיש שליט"א |
פרשת זכור - חיובה מדאורייתא השבת
היא 'שבת זכור', השניה בין ארבעת הפרשיות שבין לפני ר"ח אדר ועד חודש
ניסן, ונקראת כך על שם פרשת 'זכור' שחייבים לקראה מדאורייתא. מרן
פסק בשו"ע שחיוב קריאת פרשיות זכור ופרה, הוא מדאורייתא. והנפקא מינה
למעשה היא, בדין קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה, שבכל
הפרשיות מותר, אבל לא בעת פרשת זכור כיון שחייבים לשמוע כל מילה, ואם לא
שמע ולו אות אחת ממנה, לא יצא יד"ח (שו"ע סי' קמו ס"ב). עוד
כותב מרן, אם נמצא במקום שאין מנין, חייב להתאמץ ולבוא למקום יישוב שבו יש
מנין מסודר וספר תורה בשבת זו כדי לשמוע את פרשת זכור, וז"ל (סי' תרפה
ס"ז): "י"א שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני
הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע
פרשיות אלו שהם מדאורייתא. הגה: ואם אי אפשר להם לבא, מ"מ יזהרו לקרותם
בנגינתם ובטעמם" (ועיין למגן אברהם שכותב שפרשת פרה אינה מדאורייתא, ולא
נאמר אלא על קריאת זכור בלבד). קריאתה בפה ומתוך ספר דוקא עוד חומרה מצאנו בפרשת זכור, שאין שום אפשרות לקראה מן התורה בעל פה או בעיון בעלמא, אלא מתוך הספר דוקא. וז"ל הגמ' (מגילה יח ע"א): "קראה
על פה (את המגילה) לא יצא וכו'. מנלן - אמר רבא, אתיא זכירה זכירה, כתיב
הכא והימים האלה נזכרים, וכתיב התם כתב זאת זכרון בספר, מה להלן בספר - אף
כאן בספר. וממאי דהאי זכירה קריאה היא - דלמא עיון בעלמא - לא סלקא דעתך,
דכתיב זכור, יכול בלב - כשהוא אומר לא תשכח - הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני
מקיים זכור - בפה". דעת הרא"ש על חומרת פרשת זכור הרא"ש כותב, (רא"ש ברכות פ"ז סי' כ(. וז"ל: "תנו רבנן [גיטין דף לח: מובא בתוס' ב"ב דף יג. ד"ה
כופין] מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו
והשלימו לעשרה והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה
שנאמר לעולם בהם תעבודו? מצוה דרבים שאני דאלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי
בתוך בני ישראל דהיינו עשה דמקדשין את השם בעשרה ברבים ואפילו הוי מלתא
דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה אפ"ה דחי עשה
דיחיד דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה דמשמע דבכל ענין איירי" מכאן אנו למדים עד כמה חומרת קריאת פרשת זכור.
1. החיוב מדאורייתא. 2. מקלף כ"ספר", 3. בעשרה אנשים ויותר. 4 בפה ולא
בהרהור. 5. לכוון בברכות שלפניה ולאחריה, אם לא כיון לא יצא [ט"ז ס"ק ב'].
6. ספר תורה כשר [יבי"א ] ברכה מיוחדת לקריאת "זכור" אין
מברכים ברכה מיוחדת לקריאת "זכור", כיון שזה השחתה (כף החיים ס"ק כט),
וכיון שהיא דאורייתא, לכן אין לאכול קודם הקריאה, ויש שקמים בנץ החמה
ולהתפלל. נאנס ולא שמע קריאת "זכור" המגן
אברהם כותב שאם אין לאדם ברירה ואינו יכול לשמוע שניהם אלא או את קריאת
המגילה בעשרה, או "זכור" - ישמע את פרשת זכור בעשרה, כי פרשה זו של זכירת
ומחיית עמלק חשובה יותר. וז"ל: "ואם כן צריך ליזהר יותר שישמעו קריאת פרשת
זכור בעשרה ממקרא מגילה בזמנה, אלא שהעולם לא זהירי בהכי וכו' וא"כ כששומע
בפורים פרשת ויבא עמלק נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא י"ח". היבי"א מעיר: שצריך
לומר לחזן שיוציאו, כי מסתמא אינו מכוון להוציא אחרים ידי מחית עמלק. ועל
זה חולק המשנ"ב סי' תרפ"ה ס"ק ט"ז, וסובר שלא יוצא, כי לא כתוב שם מחית
עמלק, לכן ראוי לדקדק לשמוע זאת בשבת זו, כי ספק דאורייתא לחומרא. כוונה לפני קריאת זכור בסידור
"קול אליהו" כתבנו נוסח של 'לשם יחוד' מיוחד לפני שקוראים פרשת זכור
(בעמוד 823), כיון שמרן בשו"ע כותב שחייבים לכוון בעשיית המצוות, וז"ל:
"י"א שאין מצות צריכות כוונה, וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה,
וכן הלכה" (או"ח סי' ס ס"ד). מכאן, שאפילו אם אדם עשה מאמצים מרובים להגיע
למקום מרוחק כדי להתפלל במניין ובעת קריאת פרשת זכור לא כיוון ליבו לצאת
ידי חובתו, לא יצא. וטוב שהקורא יאמר לקהל לכוון לצאת ידי חובה, וכן שהוא
מתכוון להוציאם יד"ח ידי חובת מצות זכירת מעשה עמלק + מחייתו, (וידוע שהגאון היה משתדל לקראה בעצמו בציבור). חיוב קריאת ושמיעת פרשת זכור לנשים י"א:
שאם האשה רגילה כל שנה ללכת לבית כנסת לשמוע קריאת זכור, הוי כמו נדר.
וי"א: שיש חיוב לנשים ללכת לשמוע, אע"פ שלדעת החינוך אין עליהן מצות מחיית
עמלק, אבל לאו של 'לא תשכח' יש, ואעפ"כ נהגו הנשים לבוא ולשמוע (ועיין לספר
'ידי חיים' סי' תרפ"ה לבעל בא"ח). מצות מחיית עמלק בספר
החינוך (ספר החינוך מצוה תרג) [י"א שהוא רבו של הריטב"א].האריך בענין
שורשה וטעמה של המצוה החשובה של קריאת פרשת זכור ומחיית עמלק, וז"ל: "שנצטוינו
לזכור מה שעשה עמלק לישראל שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים בטרם נשא גוי
וממלכה ידו עליהם, וכענין שכתוב ראשית גוים עמלק, ותרגומו, ריש קרביא
דישראל הוה עמלק, שהכל היו יראים מהם בשמעם היד הגדולה אשר עשה להם ה'
במצרים, והעמלקים ברוע לבבם ובמזגם הרע לא שתו לבם לכל זה ויתגרו בם,
והעבירו מתוך כך יראתם הגדולה מלב שאר האומות, וכענין שמשלו בזה משל
רבותינו זכרונם לברכה ליורה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד לתוכה, ובא אחד
וקפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה הקר אותה לאחרים. ועל זכירת ענינם זה נאמר
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. משרשי
המצוה, לתת אל לבנו שכל המיצר לישראל שנאוי לפני השם ברוך הוא, וכי לפי
רעתו וערמת רוב נזקו תהיה מפלתו ורעתו כמו שאתה מוצא בעמלק כי מפני שעשה
רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם ציונו ברוך הוא לאבד זכרם מני ארץ
ולשרש אחריו עד כלה. מדיני
המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שחיוב זכירה זו היא בלב ובפה, וכן הוא בספרי,
זכור את אשר עשה וגו', יכול בלבבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב
אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, כדי שלא ישכח הדבר, פן תחלש
איבתו ותחסר מהלבבות באורך הזמנים. ואל הזכירה הזאת בלב ובפה לא ידענו בה
זמן קבוע בשנה או ביום כמו שנצטוינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה,
והטעם כי בזכירה ההיא עיקר הדת, וכמו שהרחבנו הדבור על זה בהרבה מקומות
בספרי, אבל טעם זכירת מה שעשה עמלק אינו רק שלא תשכח שנאתו מלבנו, ודי לנו
בזה לזכור הענין פעם אחת בשנה או שתי שנים ושלש. והנה
בכל מקומות ישראל קוראים ספר התורה בשנה אחת או בשתים או שלש לכל הפחות
והנה הם יוצאים בכך מצוה זו. ואולי נאמר כי מנהגן של ישראל בפרשת זכור
לקרותה בשבת מיוחד בכל שנה תורה היא ומפני מצוה זו היא שקבעו כן, והוא השבת
שלפני פורים לעולם, ודין יהיה לקרותה ביום פורים לפי שהוא מענינו של יום
כי המן הרשע היה מזרעו, אבל להודיע שקודם נס זה נצטוינו בזכירה זו קבעו
הפרשה קודם לפורים, אבל סמכוה לפורים על דרך מה שיאמרו זכרונם לברכה
במקומות סמכו ענין לו. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים כי להם
לעשות המלחמה ונקמת האויב, לא לנשים. [המנחת חינוך, החת"ס חולק, וכן
המנהג], והעובר על זה ולא זכר בלבו וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל
ביטל עשה זה, וגם עבר על לאו הבא על זה שהוא לא תשכח, כמו שנכתוב בסוף
הלאוין שבסדר זה [מצוה תר"ה] בעזרת השם". דעתו הרמב"ן בטעם מצות מחיית עמלק הרמב"ן
כותב: "זכור את אשר עשה לך עמלק - כבר הזכרתי המדרש שדרשו בו בספרא יכול
בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא
שונה בפיך. וכן בספרי זכור את אשר עשה לך עמלק, בפה לא תשכח, בלב.
ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה, אם לאמר שנקרא פרשת עמלק בציבור,
ונמצינו למדין מן התורה בשניה זכור (מגילה כט א), ויהיה סמך למקרא מגלה מן
התורה; והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו
מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך
נצטוינו למחות את שמו. מצות
מחיית עמלק קיימת כל השנה, ועל כן בכל פעם שמזכירים את שמו י"ל ימח שמו
וזכרו, ואין הבדל אם זה עמלק של המקרא או שונאי ישראל של ימינו. ואחריתו עדי אובד על הפסוק 'ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד', מפרש בעל הבא"ח, שעמלק טען שהוא ראשית עם ישראל ובשמו יש רמז לכך, שכן עמלק ר"ת -עמרם, משה, לוי, קה"ת, והוא שולט עליהם. אבל הכתוב אומר לו "ואחריתו עדי אובד" - האותיות הסופיות של עמרם, משה קהת ולוי הם מיתה, הרי שבאחריתו של עמל"ק טמונה מיתתו. מטרת עמלק, קרירות בלהט המצוות התורה
אומרת על עמלק 'אשר קרך בדרך', ללמדך שקירר את עם ישראל מכל הלהט שרכשו
בטבעם ובנפשם ברצון לקיים כל מצוה, עם ישראל ששים לקיים כל מצוה שבאה לידם
שלא להחמיצה כלל. אברהם אבינו קם בבוקר השכם לעקדת בנו יצחק,
ולא חיכה להשתעשע עם בנו עוד מעט עד סמוך לשקיעה, אלא קם בזריזות מייד
בבוקר. כך השריש בנו אברהם אבינו לעשות כל מצוה בזריזות ובשמחה. כל
מלחמה שבעולם מתחילה בגלל שרוצים להציל את קרקעות המדינה שנכבשו על ידי
האוייב עמו נלחמים, וכן על זה הדרך. אבל במלחמתו של עמלק נגד ישראל לא היה
שום הגיון, שכן עדיין לא כבשו ולא ממשו את הבטחת הבורא לתת להם את הארץ,
ולכן התורה מדגישה "בדרך". ויזנב בך כל הנחשלים מסופר
על רב אחד שהלך לעשות 'תשליך' בראש השנה, והנה תלמידו התכופף לרגליו בשעה
שעשה את התשליך, ועשה תנועה כאילו אוסף דבר מה לכיסיו. שאל אותו רבו לפשר
הדבר, וענה לו התלמיד: שעוונותיו של רבו חביבות עליו כגן עדן, ומה שנחשב
עוון אצל הרב, הרי הוא מצוה אצל התלמיד. על עמלק כתוב 'ויזנב
בך כל הנחשלים אחריך', את אותם האנשים שנפלטו מחוץ לעננים שהקיפו את מחנה
ישראל, וכמו שאומרים חז"ל שכשהיה אדם עושה עברה ואפילו קלה, כגון שלא בירך
ברכה אחרונה אחרי שאכל מן, היה נפלט מחוץ לעננים עד שחוזר בתשובה. והיה
עמלק תופסם ומנסה להחטיאם, אמרו לו שאותם ה'נחשלים' הם צדיקים ולא יצליח
להלחם נגדם (והיה מבזה את מצות מילה, עיין רש"י דברים כ"ה פסוק י"ח ותרגום
יונתן בן עוזיאל). בלי מלכות לישראל אין נצחון נגד עמלק בהפטרה
של שבת זכור נוהגים הספרדים להקדים ולקרוא הפסוק נוסף קודם העניין של
זכירת עמלק, והוא: 'וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה'
לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל
דִּבְרֵי ה'. כֹּה אָמַר ה' צְבָקוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה
עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל וכו'(שמואל א' פט"ו פ"א). ויש להבין, מדוע מקדימים
לקרוא פסוק זה, ולא מתחילים בעניין עמלק כמו שנהגו האשכזנים? ללמדנו שללא
מלוכה בישראל, אין ניצחון על עמלק, וכפי שאומר שמואל לשאול, אני בא למשחך
למלך ואז מצווהו על מחיית עמלק. שארית זרעו של עמלק בעולם בהמשך ההפטרה כתוב (שם ח' ט':) "וַיִּתְפֹּשׂ
אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב.
וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר
וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם
וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ. וַיְהִי דְּבַר
ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר. נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל
לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי..." ושם
מובאת תוכחה ארוכה על שאול שסר מאחרי ה' ולא קיים את ציווי ה' להרוג כל
זכר מעמלק. ומבקש שמואל להביא לפניו את מלך עמלק "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל
הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג
מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת".
ביאור הדברים הוא שכשהביא לפניו את אגג הלך נינוח וסר מעליו פחד המות
לגמרי, וזאת משום שידע שהניח את אשתו מעוברת, ולא היה אכפת לו ליהרג כיון
שהניח מזרעו של עמלק בעולם וכמו שעמל"ק בגימטריא 240, היינו "מר". תמחה את זכר עמלק כתוב "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט), וכתוב "כי מחה אמחה את זכר עמלק" (שמות יז, יד). כיום
איננו יודעים מיהו עמלק, כי כל אחד לובש צורה ופושט צורה, "משנאי ה' יכחשו
לו" כל אחד בא וטוען אני לא עשיתי כלום, אבל לעתיד לבא כל אחד מהם יקבל את
עונשו המגיע לו מאת הקב"ה יתברך שמו ויתעלה כסא הדרו. [וכן הוא בחזון עובדיה עמ' נג]. אנחנו שומעים על הרבה נסים ונפלאות, אבל אנו רוצים לראות אותם בעינינו כמו שכתוב "וירא ישראל את מצרים מת". וכל אחד ואחד צריך להאמין שעכשיו יבוא המשיח, ואליהו הנביא יכול לבוא גם בלילה. ויה"ר, שהקב"ה יפדנו מצרינו ואויבנו, ומכל מבקשי רעתינו, "תיפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן", "חרבם תבוא בליבם וקשתותם תישברנה", וכל מי שחושב על עם ישראל מחשבה או עצה שאינה טובה, אבדו בטלו גדעו הפרו הפר עצתו, כדבר שנאמר "ה' הפיר עצת גויים הניא מחשבות עמים", ויה"ר שהקב"ה יזכנו לגאולה במהרה, בביאת הגואל ובנין אריאל, אכי"ר |
