הרב מפוניבז' איחל בהתרגשות: שבתא טבא, אדמה

"במשך מאות שנים, ט"ו בשבט היה חג של ספרדים", אומר לנו האיש וההיסטוריה, ר' ישראל גליס. "מאוחר יותר, החסידים באירופה שרצו קשר לארץ ישראל, אימצו לעצמם את המנהג לקחת אתרוג מארץ-ישראל, ואימצו לעצמם גם את ט"ו בשבט, שבו הדגש הוא על פירות הארץ. משם, כשהם עברו מאירופה לישראל, הם העבירו איתם את מנהגי ט"ו בשבט גם לכאן.

"בכלל", הוא אומר, "בעוד אצל הליטאים אין שום דבר חוץ מתורה, אצל החסידים זו סיבה למסיבה. 'פירות טיש' קוראים לזה. יש הזדמנות לבוא לרבי, להתוועד ביחד, לשמוע דברי חיזוק, אז למה לא".

איך התייחסו לט"ו בשבט בשנותיך בין ספסלי ישיבת 'חברון'?

"בחברון זה התבטא בכך שלא אמרו 'תחנון'. חוץ מזה, בתפריט של ארוחת צהריים היו מוסיפים כמה תאנים יבשות, חרובים ותמרים. בציבור הליטאי, המושג ט"ו בשבט כמעט ואינו קיים. בספרי הגאון מוילנא, לא תמצא מנהגי ט"ו בשבט".

 

יש מראשי הישיבות הליטאים שמוסרים שיחות בט"ו בשבט על 'כי האדם עץ השדה'.

"נכון, פה ושם הייתה שיחה. אבל תשמע מה אני אומר לך: ראש-ישיבה ליטאית שמקדיש שיחה בט"ו בשבט על 'כי האדם עץ השדה', לך תבדוק בשורשיו. רוב הסיכויים שתמצא שהוא בא ממשפחה חסידית או גדל בסביבה חסידית...

"תשמע סיפור בהקשר הזה", מוסיף הרב גליס. "בפעם הראשונה שבה ערכתי מסע לליטא עבור ראש ישיבות ליטאיים, היו שם ראשי הישיבות החשובים ביותר. בתחילת הנסיעה שאלתי אותם: האם יש כאן מישהו שבא מבית חסידי? כולם הרימו את היד..."

חביבות מיוחדת הייתה לגדולי ליטא לארץ ישראל. מסופר על הרב מפוניבז' זצ"ל, שכאשר הגיע לביקור בשנת השמיטה ב'חפץ חיים', הקיבוץ הראשון ששמר שמיטה כהלכתה בהנחיותיו של מרן החזון איש זצ"ל וראה לנגד עיניו את קדושת השביעית, נפל על הרצפה מהתרגשות, נשק לאדמת הארץ ואיחל בהתרגשות: שבתא טבא, אדמה. גוט שבת, אדמה.

אבל החביבות הזו, מעולם לא הייתה מתבטאת בקרב בוגרי הישיבות בליטא במסיבות ט"ו בשבט או במנהגים יוצאי-דופן.

קצת היסטוריה: עם זריחת אורו של האר"י, נתגלה סודו של היום. ההולכים בעקבותיו רואים באכילת פירות בט"ו בשבט "תיקון גדול בנגלה ובנסתר", וספרות החסידות, שיסודה על-פי חכמת הקבלה, הבליטה ערכו של היום לציון הקשר עם ארץ ישראל. 

ברוב חצרות האדמו"רים בארץ ובחו"ל, ערכו בט"ו בשבט סעודות 'טישים' ואכלו מפירות ארץ ישראל. כן נאמרו דברי תורה הסובבים בעיקרם על שבחה של ארץ-ישראל ופירותיה. יש וראו את יום זה כיום סגולה לרחמים לגאולה וליראת שמים, כיום שבכוחו להשפיע ברכה לכל ימות השנה, ויש אשר התפללו לאתרוג כשר יפה ומהודר.

כולם – חסידים ו'מתנגדים' – הסכימו כי מדובר בראש השנה לאילנות, יום מיוחד הקבוע לעניין תרומות המעשרות ויתר ההלכות התלויות בארץ (יש האומרים גם לעניינים מסוימים בשביעית – ראו מסגרת), ואין אומרים בו תחנון.

השבוע, לקראת ט"ו בשבט המתקדש עלינו לטובה, פגשנו את מיטב המוחות והכוחות בחצרות הגדולות. חלקם מוגדרים רשמית כ"דוברי החצר". אחרים, תלמידי-חכמים מן המניין, שהתנדבו לספר לנו על ראש השנה לאילנות במחיצת רבותיהם.

מהחסידים שמענו בעיקר על ההיסטוריה, על ט"ו בשבט במחיצת מורי דרכה של החסידות זצ"ל לפני מאות שנים. דרכם ניתן ללמוד בצורה הטובה ביותר על המנהגים הממשיכים בשושלת עד החסידות במתכונתה הנוכחית, בראשות האדמו"רים שליט"א.

 

מרן הגרי"ש אלישיב: אכילת פירות בארוחה

מרן פוסק-הדור הגרי"ש אלישיב מזכיר מדי שנה לשואלים את דברי ה'מגן אברהם' המובאים במשנה ברורה, "ונוהגים האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות".

אגב, בהיכלי הישיבות הליטאיות מדייקים בדברי ה'מגן אברהם' הלכה למעשה, ואומרים: "להרבות במיני פירות", משמעותו מיעוט רבים שניים. שני פירות, אומרים שם, זה די והותר.

מרן הגרי"ש אינו עורך סעודת פירות מיוחדת, אך במהלך אחת מארוחות היום, הוא נוהג לאכול כמה מפירות הארץ ומורה להתחזק בלימוד התורה.

כששאלו אותו בדבר המנהג לאכול אתרוג, השיב כי לא ידוע לו על מנהג כזה, אך אפשר להתפלל לזכות לאתרוג כשר ומהודר בחג הבא.

בבית מרן מתבטא ט"ו בשבט בשאלות הלכתיות הזורמות ממורי הוראה ברחבי העולם, על עונת המעשרות, חנטה, מועד ר"ה לאילנות לעניין שביעית, ועוד שאלות בענייני דיומא.

 

מרן הגר"ש וואזנר: 'טיש' לטובת התלמידים

מרן בעל 'שבט הלוי' הגר"ש וואזנר, מעולם לא היה מסמל את ט"ו בשבט בצעד מיוחד. הוא היה יושב והוגה בתורה כבשאר ימות השנה.

לפני עשר שנים, החל לערוך מדי שנה מעין 'טיש' בהיכל ישיבתו, ישיבת 'חכמי לובלין' בבני-ברק. אל השולחן מובאים המיטב מפירות ארץ-ישראל.

דעתו לא השתנתה, אומרים מקורביו. את הטיש הוא עורך למען בחורי הישיבה, שבאים כולם מבתים חסידיים ומורגלים בטיש ט"ו בשבט, בנימוק: עדיף שיישארו בט"ו בשבט בישיבה, ולא יחפשו אחר 'טישים' אחרים, והיום יהפוך ליום של בין-הזמנים. 

 

מרן הגר"ע יוסף: "כל הדברים – ביטול תורה"

כאמור, מנהגי ט"ו בשבט במשך שנים ארוכות היו נחלתם של הספרדים. לא בכדי, רבים מבני עדות המזרח, נוהגים לערוך מדי ט"ו בשבט תיקון מיוחד. הם אוכלים מיני פירות וקוראים את הספר 'פרי עץ הדר', שבו מובאים סודותיהם של שמונים וששה סוגי פרי. 

התיקון המלא אורך כשלוש שעות, והספרדים רואים בו סגולה מיוחדת.

עם זאת, באופן אישי מרן הגר"ע יוסף בעצמו, לא מייחס לכך חשיבות גדולה והוא שוקד על תלמודו באומרו ש"כל הדברים זה ביטול תורה".

 

גור: ללא מנהגים

מפתיע לגלות, שקהל נוסף, בו ההתייחסות לט"ו בשבט כמוה כהתייחסות הליטאים, הוא קהל חסידי גור.  "בגור אין מנהגים מיוחדים לט"ו בשבט", אמר לנו השבוע עסקן חסידי. "אפילו טיש בט"ו בשבט, אין לנו, וכולם לומדים ועסוקים בעבודת ה' כבשאר ימות השנה. בכלל", הוא מוסיף, "בגור אין הרבה מנהגים".

עם זאת, מצאנו כי רבי יצחק מאיר מגור זצ"ל, בעל 'חידושי הרי"ם', היה מגיש לשולחן רבו מקוצק זצ"ל, פירות משבעת המינים, ואפילו פעם אחת תבע הימנו רבו "פירות ארץ ישראל ממש".

 

סלונים: ללא טיש

גם בחסידות סלונים, כ"ק האדמו"ר אינו עורך 'טיש' מיוחד לט"ו בשבט.

בסלונים מקובל מדורות עברו, שאפשר ועובדה זו נובעת מכך שערש חסידות סלונים היה בברנוביץ', שם לא ניתן היה להשיג פירות מארץ-ישראל.

אולם, בבתי סלונים נוהגים כמו ברוב בתי-ישראל, לאכול מפירות ארץ-ישראל ולהודות לקב"ה.

 

רוזין: סגולה ליראת שמים

משמעות מיוחדת לט"ו בשבט נרשמה בבית האדמו"רים לבית רוז'ין.

אבי השושלת, רבי ישראל מרוזין זצ"ל, נהג ללבוש בגדי שבת לכבוד ראש השנה לאילנות "כי האדם עץ השדה", ואף היה עורך את שלחנו בפירות ארץ ישראל, בהדגישו, כי פירות ארץ-ישראל הם סגולה ליראת שמים.

הוא היה אומר, כי בט"ו בשבט "השרף עולה באילנות", שכן ההתחדשות שבעולם כללית היא ומקיפה את כל היקום, את הדומם והצומח כמו את המדבר והחי, ובשעה שמים חדשים מרעננים את האילנות הקפואים בחורף, פורצת הרעננות גם לעורקי האדם.

 

סדיגורא: פירות כקרבנות

בניו ובני-בניו, ממשיכי השושלת לבית רוזין שמרו על המסורת וערכו את שולחנותיהם לכבודו של היום.

בנו רבי אברהם יעקב מסדיגורא זצ"ל היה אומר, כשהאדם מתעלה ומעלה את הפירות ע"י ברכתו עליהם בקדושה ובטהרה, הרי הם נעשים בחינת קרבן בדרגת החי, כמו "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן".

 

בויאן: שנה טובה

נכדו, רבי מנחם נחום מבויאן זצ"ל, בעל 'תפארת מנחם נחום', היה מאחל ביום זה לאנשי שלומו: "שנה טובה להשפיע שפע ברכה מאותו יום לכל השנה כולה".

ובשעה שברכו על הפירות ציין כי האדם מתקן את הניצוצות הקדושים המצויים בפירות וכן הוא מעלה את "הדברים הגשמיים למדרגה של רוחניות".

 

צאנז: יומא דפגרא

ה'דברי חיים' מצאנז זצ"ל נהג אף הוא לערוך סעודה גדולה לכבוד היום, בציינו שהחל מיום זה עד חג השבועות ישנו יומא דפגרא בכל חמישה עשר ימים.

 

קוצק: הרמז למלחמה

על רבי מנחם מענדל מקוצק זצ"ל מספרים, כי פעם אחת כשישב אצל חסידיו ב'טיש' ט"ו בשבט, רמז לאחד מהם שעליו לדאוג לאתרוג נאה לסוכות.

אותה שעה היו הדברים תמוהים באזני השומעים, אולם בין עצרת לחג פרצה מלחמה בגלילות ההם, ואותו חסיד טרח, עמל, ועלתה בידו לספק לרבו אתרוג נאה לקיים בו את המצווה.

 

סאטמר: שיר המעלות לכל פרי

רבי משה זצ"ל מסאטמר, בעל ה'ישמח משה', הקפיד לברך בט"ו בשבט על חמישה עשר מיני פירות, ועל כל פרי ופרי היה נוהג לזמר שיר המעלות, החל ממזמור ק"מ ועד מזמור קל"ד שבתהילים.

 

סקווירא: שמא תצא דיבת הארץ

מוראה של חיבת הקדש הייתה על רבי יצחק מסקווירא זצ"ל, עד כדי כך שנמנע בשתיית יין ארץ-ישראל, שהוגש לו בשעה שהסב לשלחנו של אחיו רבי יוחנן זצ"ל, באומרו: "איני בקי בטיבם של יינות, וחושש אני שמא לא ימצא יין זה חן בעיניי, ונמצאתי מוציא דיבה על הארץ ועל פירותיה".

וענה רבי יוחנן זצ"ל: "ידעתי שיצחק שלי נושא אתו אוצר של יראת שמים, אך לא ידעתי עד היכן היא מגעת".

 

מונקאטש: ט"ו בשבט כהושענא רבה

רבי חיים אלעזר ממונקאטש זצ"ל היה עורך סעודה בהתרגשות נעלה, וציין מעלת יום זה כמו בחינת הושענא רבה, ובסוף הסעודה הביאו על השולחן קערה מלאה פירות מפירות שונים והיה מקפיד לשלוח גם לנשים בבית, ממיני הפירות הללו.

 

לעלוב: יום מסוגל לישועות

על רבי דוד זצ"ל, בנו של רבי משה מלעלוב זצ"ל, מספרים, כי בט"ו בשבט הראה את כוחו הגדול בציינו כי יום זה מסוגל לישועות, ו"כשם שהאילן מתברך בפירותיו - כך ישתבח האדם בפירותיו".

באחת משנות מלחמת העולם הראשונה, הסב רבי דוד זצ"ל לשולחנו ביום ט"ו בשבט ופירות א"י שטוחים עליו, אולם אין בא, שכן מחוץ שכלה חרב ובחדרים קצרה מגפת המחלות את יבולה המר. והנה נפתחה הדלת, וילד קטן, בנו של אחד מנאמניו נכנס ומספר לרבי דוד זצ"ל, שאביו וכל בני ביתו נפלו למשכב וקצם קרוב.

רבי דוד פרץ בבכי עז: "רבונו של עולם, שמחתי 'בחג של ארץ-ישראל' הושבתה, אמור די לצרותינו!".

ומיד התאושש ופניו אורו. הוא פנה אל הילד, הוציא פרי מערימת הפירות שלפניו והושיט לו, טפח על כתפיו בהוסיפו: "הא לך והבא הביתה, ובטוח אני כי בזכות פירות ט"ו בשבט יזכה אביך לראות ממך פירות".

והמגיפה פסחה על הבית.

 

בעלזא: דג בשמן זית

בהיכלו של רבי אהרן מבעלזא זצ"ל נהגו ביום זה מעין חג. האדמו"ר עטור היה בגדי שבת, וערך שולחן לכבוד היום.

לאחר שנטלו ידיהם, הגישו מפירות ארץ ישראל, והאדמו"ר בעצמו נהג לטבול 'הערינג' בשמן זית מפרי הארץ ולהגיש למסובים.

שבעת המינים הועלו לשולחן. אם זכר לחיטה הקפידו לאכול לחם, הרי חלקו גם בירה זכר לשעורה, וכך השלימו גם את יתר שבעת המינים.

 

חב"ד:  דגש על התוכן

כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל היה עורך 'התוועדות' במוצאי ט"ו בשבט, אך לא מדי שנה בשנה.

במהלך ההתוועדות, במהלכה היה לבוש ב'סירטוק של משי' המיוחד לשבת, היה מוסר שיחה ארוכה ביותר, וזו נמשכה לעתים חמש שעות, עם הפסקות קצרות לשירה ולשתיית "לחיים".

בשיחות היה עומד על הקשר שבין האדם לעץ השדה.

חסיד חב"ד אמרו לנו השבוע, כי את המסרים המיוחדים שהרבי רצה להעביר, הוא היה שומר להתוועדות זו. הרבי היה מדבר בתוקף והיה מדרבן את החסידים לצאת לעבודת ה'שליחות' ברחבי העולם.

הוא מדגיש, כי למרות שהיה מי שדאג לפאר את השולחן במגש מוכסף עם פירות ארצישראליים, לא בלטו בחב"ד המנהגים של אכילת פירות מסוימים, חלוקת שיריים. "הדגש היה על התוכן הנמסר ולא על הפירות הנאכלים", הוא אומר.

 

מירושלים ועד מונסי

מסורת זו נמשכת גם באוהלי חסידים אשר העתיקו משכנותיה וקבעו מושבם בארצנו הקדושה.

בקרית בעלזא בירושלים, בקרית ויז'ניץ אשר בבני ברק, בקרית צאנז אשר בנתניה, בצאנז-קלויזנבורג אשר במונסי, וברוב היכלי האדמו"רים למשכנותיהם,  מציינים את יום חמישה עשר בשבט בשירה ובזמרה, בהודיה לה' "שהחיינו וקיימנו והגענו ליום הזה לאכול מפריה ולשבוע מטובה".