פרסומי ניסא

מאת הרה"ג אריה הכהן פלשניצקי שליט"א מח"ס 'אתקינו סעודתא' ו'שערי בית המדרש'19/11/2013
דבר מעניין מאוד אנו מוצאים בעניין חנוכה בספרי ההלכה בראשונים ובאחרונים והוא, שכמעט בכל מקום שמתחילים לדבר בהלכות חנוכה, קודם לכל מספרים לנו את סיפור הנס, וכך הוא בגמ' שבת (כא' ע"ב) מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. וכן בראשונים ובאחרונים כמו שנראה לקמן.
אך בגמ' עוד אפשר לומר מדוע מבארת לנו מהו הנס שאירע בחנוכה, משום דעד כאן לא הוזכר כלל חנוכה (זולת כמה פעמים במשניות וללא פירוט מהו חנוכה. ב"ק פ"ו מ"ו. ביכורים פ"א מ"ו. ר"ה פ"א מ"ב. ובתענית פ"ב. ובמגילה פ"ג ובמו"ק פ"ג). ולכן הגמ' שואלת מהו חנוכה והגמ' מבארת זאת. אך מדוע הרבה מן הראשונים והפוסקים בריש דבריהם בהלכות חנוכה ראו לנכון לספר שוב את מעשה הניסים שאירעו בחנוכה בריש הלכותיהם ומדוע לא סגי בספור הדברים שהגמ' הביאה לעיל. וז"ל הרמב"ם בריש הלכות חנוכה: בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני, עכ"ל. וכן הטור וז"ל: מאי חנוכה דתניא בכ"ה בכסליו יומי חנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא למגזר בהון תענית שכשנכנסו עו"ג בהיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה יד מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך א' של שמן שהיה חתום בחותמו של כ"ג ולא היה בו אלא כדי להדליק יום א' ונעשה בו נס והדליקו בו ח' ימים לשנה אחרת קבעום ח' י"ט בהלל ובהודאה פי' לומר בו על הנסים בהודאה. וכן במאירי (שבת כא' ע"ב): נס זה של חנוכה בבית שני היה שגזרה מלכות יון גזרות הרבה על ישראל לבטל דתם ונימוסיהם ומצותיהם ולצור על עיירותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות הרבה וטמאו כל השמנים ושאר הטהרות שהיו שם עד שגברה יד בני חומונאי הכהנים ונצחום ומנו מלך מן הכהנים ועמדה מלכות לישראל עד זמן החרבן ותגבורת זה היה בכסלו בכ"ד בו ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כ"ג והכירו שלא נגעו בו. וע"ע באור זרוע, וברי"ף ובספר האשכול ובשבלי הלקט ובספר חיי אדם, ובקיצור שו"ע, וכן במשנה ברורה בריש הלכות חנוכה ועוד. ומדוע לא די בכך במה שהגמ' סיפרה לנו את אשר אירע? ואם כוונתם ליתן טעם לחיוב הדלקת נרות, היה להם לומר: שהתקינו חז"ל להדליק נרות חנוכה זכר לנס כמבוא' במס' שבת?
ועוד קשה, מדוע במסכת מגילה הגמ' לא שואלת מאי פורים. ובראשונים ובפוסקים בהל' פורים כלל לא מוזכר בריש דבריהם המעשה של פורים?
והנראה לומר, שבפורים הגמ' וכן הראשונים והפוסקים לא ראו צורך לספר את הנס, משום שכל אחד ואחת חייבים בקריאת המגילה שהיא פרסום הנס ואין לך פרסום הנס גדול מזה. משא"כ לגבי חנוכה שאין מפורש בכתובים מה שאירע. ובגמ' דבר זה מבואר לראשונה ואין מעשה הנס נקרא ברבים כמגילה, לכן ראו הראשונים והפוסקים צורך לספר בריש הלכותיהן שוב את מעשה הנס לפרסומי ניסא. וכך כתב בספר קיצור שולחן ערוך (סי' קלט' א'): ויש לספר לבני ביתו ענין הנסים שנעשו לאבותינו בימים האלו, ע"ש. ובספר יסוד ושורש העבודה (עמ' רס') כתב: ראוי לספר לבניו ולבני ביתו הנסים והנפלאות מפי סופרים וספרים שעשה לנו עם קדוש יוצרנו ובוראינו ית"ש ויתעלה בימים ההם בזמן הזה, בכדי שיתנו שבח והודאה ליתברך שמו על זה. וכן מבוא' בכמה ספרים שאפי' במקום שכל השנה מתפללים בו מנחה קצרה, בחנוכה מקפידים להתפלל רגיל, משום אמירת 'על הניסים' שהוא פרסומי ניסא. ועצם סיפור הנס הוא ג"כ חלק מההודאה כמו שכתוב, 'שיחו בכל נפלאותיו'. וכתיב, 'ואספר מעשי י'ה'. ועוד, ואמרינן בתפילה 'נודה לך ונספר תפילתך'. וכן בשיר היחוד אמרינן, 'תמיד נספר תהילתך'. מכל הנ"ל למדים אנו שחלק מההודאה לקב"ה על הנס זהו סיפור הנס.
וכן מצינו בקרבן תודה היו ארבעים לחמי תודה וזמן אכילת הקרבן כתוב בתורה שזה יום ולילה, אע"פ שזה קרבן שלמים, ושלמים נאכלים לשני ימים ולילה וכאן בקרבן תודה יש עוד לחמים? וביאר הנצי"ב (ויקרא פרק ז' פסוק יג'): והענין דתכלית תודה שבא על הנס הוא כדי לספר חסדי ה' שגמל עלי, ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל השלמים. היינו כדי שיהיה מרבה ריעים לסעודה אחת ביום הקרבה ויהיה ספור הנס לפני רוב אנשים וע"ש. 'אוֹדֶה ה' מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ'. 'הַלְלוּיָהּ אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה'.
'וראיה חזקה לדברינו אנו מוצאים בדבריו הנפלאים של רבינו בחיי (פרשת צו) וז"ל: קרבן תודה בא על הנס, והוא לשון הודאה אם היה חולה ונתרפא מביא קרבן תודה, הוא שכתוב (תהלים קז) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, או שאר שמחות כגון שמחת חתן וכלה, שנאמר (ירמיה לג) קול ששון וקול שמחה וגו' מביאים תודה בית ה', ע"ש.'
(וכן כשנתבונן בשירת הים - זהו סיפור הנס. וכך מבואר במהרש"א במסכת מגילה (דף יד. בד"ה ומה מעבדות לחירות), וכך הוא הענין בסיפור יציאת מצרים – סיפור הנס, ואכמ"ל).
וכן אנו מוצאים ענין במצות ביכורים שמעלים לירושלים וקורא 'ארמי עובד אבי וירד מצרימה וגו', וכתב בספר החינוך (מצוה תרו'): שנצטוינו בהביאנו הבכורים למקדש לקרות עליהם הכתובים אלו הנזכרים בפרשה זו, והן מארמי אובד אבי עד הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה', ועל זה נאמר [דברים כ"ו, ה'], וענית ואמרת לפני ה' אלהיך וגו', משרשי המצוה, לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו, על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות, וזכה להביאם לבית אלהינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל, ועל כן מתחיל בענין יעקב אבינו שחלצו האל מיד לבן וענין עבודת המצריים בנו והצילנו הוא ברוך הוא מידם, ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו, ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת ארצו, ועל כן ציונו ברוך הוא על זה כי חפץ חסד הוא.
ולפי"ז נראה לענ"ד לבאר את דברי השו"ע (סי' תל') שכתב: שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו, ע"כ. וכבר ביאר המ"ב (עפ"י הראשונים, ס"ק א'): שבשנה שיצאו ממצרים היה עשרה בניסן ביום שבת ולקחו כל אחד מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה כמש"כ בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' והמצרים ראו זה ושאלום למה זה לכם והשיבו לשוחטו לשם פסח במצות ה' עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ומפני שאז היה עשירי בחודש בשבת ע"כ קבעו לקרות שבת שלפני הפסח לעולם שבת הגדול). ולכאו' יל"ע מה חידש לנו השו"ע בהלכה זו, ומה נפק"מ איכא בזה שבשבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול? ואולי אפשר לבאר זה עפ"י דברי החיד"א בספרו מחזיק ברכה (סי' תל'): נהגו המדקדקים שבמקום מה שאומרים בשבתות דעלמא 'שבת שלום מבורך' אומרים בשבת הגדול 'שבת הגדול מבורך', ע"כ. דהיינו שמזכירים איש לרעהו שבשבת זה אירע נס גדול וזה מה שחידש לנו השו"ע 'קורין אותו שבת הגדול' שעושין פירסום הנס.
וכך אנו רואים בכמה ספרים שמספרים המחברים את הנסים שאירעו להם, כותבים את מעשי הנס מה שאירע ואת החסד שעשה עמהם הקב"ה את כל הסיפור לפרטי פרטיו. כן הוא בחיי אדם בסוף הספר. ובפני יהושע בהקדמה. ובמהר"ם שיף במסכת חולין (בסוף פירושו שם) ובשו"ת בית הלוי בהקדמה ועוד. והכל כדי להודות ולהלל ולפרסם הניסים של הקב"ה, עיי"ש. ויש עוד להאריך רבות בזה הענין ומחמת קוצר היריעה קיצרנו.