מול פני המנורה

מצינו בהלכה ומקורה בגמ', שאחד שלא הדליק נר חנוכה וראה נר חנוכה מברך ברכת 'שעשה ניסים לאבותינו וכו' וזה נקרא ברכת הרואה. ובתוס' במס' סוכה (מו' ע"א ד"ה הרואה) כתבו:
הרואה נר של חנוכה צריך לברך - בשאר מצות כגון לולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה, וע"ש. ויותר מכך מצינו בשו"ע בהלכות חנוכה (סי' תרעז' סעי' ג'): יש אומרים שאע"ג שמדליקין עליו בתוך ביתו אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות. הגה. כי חייב לראות הנרות (מרדכי) וכן נוהגין וע"ש.
אך מנהג נוסף וייחודי מצינו במצות נר חנוכה שאינו קשור לעצם ההדלקה שבזה כבר יצא המצוה, אלא שייך לאחר ההדלקה והוא, שיש נוהגים לישב על יד הנרות ולהביט בהם בזמן מצוותם. ע"כ בעז"ה במאמר שלפנינו.
מנהג זה כבר מוזכר בספר מקור חיים לבעל ה'חות יאיר' (קצור הלכות סי' תרעב' סעי' ב'), נראה לי שעיקר המצוה היא שיהיה המדליק אצל הנרות חצי שעה לראות אותם לשמוח בהם כי הם ג"כ זכר לשמחה שהיו מדליקין אחר הנס כמ"ש והדליקו נרות בחצרות קדשיך, ולא סגי שידליק וילך לו אל מקום אחר.
ובשו"ת שב יעקב (או"ח סי' כב') כתב, שלא ילך מיד לאחר הדלקת נר חנוכה לבית המדרש להתפלל מעריב, מפני שאז לא יראה הנרות אלא זמן מועט, ובמס' סופרים (פ"כ) אמרו, לומר הנרות הללו, ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם וכו', דהיינו כל זמן שאין רשות להשתמש שהוא כחצי שעה יש לראותם. 
וכך כותב הגאון האדר"ת בספרו נפש דוד (ב' יד'): מצות נרות חנוכה היתה חביבה עלי עד מאוד, ולולא שיחת הבריות הייתי מהדר שידלקו זמן רב כיכולתם, והתענגתי לשבת בחדר שבו הנרות, לראותם ולהסתכל בהם בכל רגע, ולא הלכתי מאותו החדר רק כשהייתי אנוס על פי עבודת הציבור, ובכל זאת ישבתי נגד פתח אותו החדר, כדי להסתכל בהם כפעם בפעם והייתי שש ושמח בהם הרבה. 
ובספר יסוד ושורש העבודה כתב: וראוי להאריך בשירים ופיוטים עד משך חצי שעה עכ"פ. ואחר זה ראוי לספר לבניו ולבני ביתו הניסים והנפלאות מפי סופרים וספרים שעשה לנו עם קדוש יוצרנו ובוראינו ית"ש ויתעלה בימים ההם בזמן הזה בכדי שיתנו שבח והודאה לית"ש ע"ז.
כתב השפת אמת (מקץ שנת תר"מ – באה"ד): כן שמעתי ממוח"ז ז"ל, כי ימי חנוכה נותנין זכרון. ונ"ל שלזה רמזו חכמים בחידותם מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעל הבית מצויץ באאמצע. כי מצות אלו מביאין זכרון שמזוזה בפתח לזכור מלכותו יתברך, ובציצית כתיב 'למען תזכרו'. ושכחה אותיות חשכה, וזכירה הוא אור, ורמז וראיתם וזכרתם, לכן גם הסתכלות בנר חנוכה מביא זכירה כמו הסתכלות בציצית כנ"ל, וע"ש. (וע"ע בס' עבודת ישראל – חנוכה)
ובספר מנוחה וקדושה (עמ' קס') כתב: אותם שמקדימים להדליק קודם תפילת ערבית מ"מ רצים תיכף אחר ההדלקה למהר לבית הכנסת להתפלל, גם זה אינו נכון. הא למה זה דומה למי שבא אצלו אורח הגון וחשוב ונתן לו שלום ואח"כ הניחו והלך לו לדרכו, הלא מדה היא בתורה ללמוד סתום מן המפורש ומצינו שהיו עוסקים ביציאת מצרים עד שבאו תלמידיהם וכו' והלא בחנוכה ג"כ מברכים שעשה נסים ובצד אחר היה הנס גדול יותר מיציאת מצרים כי גזירת נס חנוכה היה להשמיד ולהרוג למי שיחזיק בתורת משה וכל בתולה הנכנסת לחופה תבעל לטפסר תחילה, הדין נותן להתעכב איזה זמן אחר ההדלקה עם בני ביתו או בעצמו להכין לבו לשמוח על פטרוננו העומד לנו בעת צרותינו ולפחות כל זמן שהנרות דולקות, ועי"ש.
ובספר אמרי פנחס (שער ד' אות ח') כתב: בחנוכה בשעת הדלקת נרות יורד אור הגנוז, ולכך יש לכל אדם לישב אצל הנרות שלו אחר הדלקה, כל החצי שעה, ולכך יש ל"ו נרות נגד ל"ו שעות ששימש אור הגנוז  לאדם הראשון והוא האור של ל"ו מסכתות, ועי"ש.
וראיתי בספר ענינו של יום ששאל את הגר"ח קנייבסקי שליט"א ע"ד מה שמצינו בכמה ספרים דראוי לישב אצל הנרות בחצי שעה הראשונה להדלקתם כדי לראותם ולהודות ולהלל על הניסים המתפרסמים על ידם, האם זו היא באמת הנהגה ראויה גם לבן תורה השוקד על תלמודו. והשיב: לא ראינו נוהגים כן.
וכתב בשו"ת משנה הלכות (תניינא יא סי' תקלו'), ומיהו הא גופיה דצריך לישב אצל נר חנוכה חצי שעה לא הלכתא הוא ואין לזה חיוב ומלפנים שהדליקו נרות בפתח ביתו מבחוץ לא נראה שישבו על הפתח ביתו אלא הניחו הנרות דולקים והוא רק סלסול וחיבוב מצוה.