הסעודות בחנוכה
מאת הרה"ג אריה הכהן פלשניצקי שליט"א מח"ס 'אתקינו סעודתא' ו'שערי בית המדרש' |
19/12/2011 |
מסיבות חנוכה הנהוגות בתפוצות ישראל. האם דינם הם סעודות מצוה, או דינם כסעודות רשות? והאם יש דין שמחה בחנוכה? [ברור
הדבר, שאם בסעודה מדברים בדברי תורה, או אומרים שירות ותשבחות להקב"ה,
ונותן שבח ומפרסם הניסים של הקב"ה לכו"ע סעודת מצוה היא גם בסעודות של שאר
ימות השנה]. בשאלה זו נחלקו הפוסקים. דעת הר"מ מרוטנבורג (מובא בטור סי' תרע') והשו"ע
(סי' תרע' סעי' ב') שהסעודות שמרבים בהם בחנוכה סעודות רשות הם. דמה שקבעו
הוא להודות ולהלל דהיינו לומר הלל ועל הניסים בהודאה ולא למשתה ושמחה. ובספר תשב"ץ קטן
(סימן קע') כתב: בחנוכה במשתאות לאכול זהו סעודת הרשות כדאמרינן במסכת שבת
פרק במה מדליקין (דף כא) עשאום י"ט להלל ולהודאה. ואומר מהר"ם (מרוטנבורג)
ז"ל דוקא להלל ולהודות אבל לא למשתה ולשמחה וכל שכן לחנוך הבית שהוא סעודת
הרשות. וכן מבואר בדברי המרדכי
(פסחים פ"ד סי' תרה') שכתב: וסעודת הרשות, נראה דלא מיקרי אלא היכא דאיכא
בלא מצוה, כגון בשמחת מריעות או בחנוכה שמרבים סעודות אלו לאלו ואלו לאלו,
עכ"ל. אמנם בחידושי אנשי שם (שם) הביא בשם מרדכי הארוך שכתב: ואף על
פי כן נראה דהואיל וחנוכה הוא ימים שנתחייב בהם באכילה שהרי אסור להתענות
בהם (עי' שו"ע סי' תע"ר א'), אין בהם משום סעודת הרשות. ועוד הרי בכל סעודה
אומר 'על הניסים' ומהללין להקב"ה על נסיו ועל גבורותיו והוא פרסום, ע"כ.
והביא שם עוד מהמרדכי הארוך במס' שבת בפרק במה מדליקין (בסוגיית חנוכה)
שכתב, דבמגילת תענית אמרו דנקבע (חנוכה) ליו"ט משום חנוכת המזבח, ובגמ' שם
אמרינן דנקבע יו"ט משום הנס (פח השמן)? וי"ל דמשתה קבעו משום חנוכת המזבח,
אבל הלל והודאה קבעו בשביל הנס, וכן משמע מלשון רש"י דפי' אהא דאמרינן בגמ'
'לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה' ופי' רש"י, לא (ש-ימי
חנוכה) אסורין במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה.
משמע שרק לגבי מלאכה לא עשאום לימים אלו כיו"ט אבל למשתה עשאום יו"ט. כתב הרמב"ם (בפ"ג מהלכות חנוכה ה"ג) וז"ל: ומפני זה התקינוה חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן נרות וכו', ע"כ. (לא הזכיר 'משתה') ובפירוש בנין שלמה
(לרבי שלמה קלוגר) כתב: הנה מדברי הרמב"ם הללו מבואר מפורש דס"ל דחנוכה
הוי ימי שמחה והוי מצוה לאכול בו, דאין לומר דלשמחה לבד ולא למשתה דודאי זה
תלוי בזה דבמה ישמח והרי ביו"ט אמרו חז"ל דאין שמחה אלא בבשר וכו' ומכש"כ
בשאר הימים, ובלשון הטוש"ע אמר שלא קבעוהו למשתה ושמחה והרי מפורש ברמב"ם
שקבעוהו לשמחה ולכן תימא שלא הביאו הפוסקים דעת הרמב"ם בזה. וכ"כ בספר מטה משה
(סי' תתקצג'): ומורי הגאון ז"ל כתב דמצוה לשמוח משום הכי קראו י"ט והם ימי
שמחה וכן פסק הרמב"ם והמרדכי ארוך ואנו נוהגין לזמר זמירות ושבחות בסעודות
שמרבים בהם והוי סעודת מצוה לדעת כולם ועיי"ש. במגילת אנטיוכוס כתוב: על כן קימו בני חשמונאי קיום ואסרו איסר ובני ישראל עמהם לעשות את שמונת הימים האלה ימי משתה ושמחה כימי המועדים הכתובים בתורה, וע"ש.
וכ"מ בתוס' בתענית (יח' ע"ב בד"ה הלכה) וז"ל: דאי אחנוכה ואפורים אינו
יכול להתענות דיום משתה ושמחה כתיב, עכ"ל. ובהגה' חשק שלמה (שם) הקשה על
תוס', צ"ע דהא בחנוכה לא מצינו שקבעום למשתה ושמחה? ונראה דהתוס' ס"ל כדעת
המרדכי הארוך, שקבעו (חז"ל לחנוכה) למשתה ושמחה ג"כ מפני שהיה אז חנוכת
המזבח וכן מבואר ברמב"ם, ע"ש. בספר כלבו (סימן מד') כתב: ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו עושין אלה הימים בכל שנה ושנה ימי משתה ושמחה והלל, וע"ש. כתב המהרש"ל
(בבא קמא פרק ז'): ואותן הסעודות שעושים בימי חנוכה, נראה שהן סעודות
מצוה, ולא כדברי מהר"ם (מרוטנבורג - מובא בטור שהבאנו לעיל) דלהודות ולהלל
נתקנו, ולא למשתה ושמחה, אלא כדברי הרמב"ם (הלכות חנוכה פרק ג' הלכה ג'.)
שהן ימי משתה ושמחה והלל. וכן נמצא במרדכי הארוך (חידושי אנשי שם פסחים פ"ד
אות ה'.) דלהודות ולהלל נקבעו משום הנס. וימי משתה ושמחה נמי נקבעו כדאיתא
במגילת תענית דקבעו יו"ט, משום חנוכת המזבח, ובלתמודא משמע דנתקנו נמי
למשתה ושמחה, מדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כא', ע"ב.) לשנה אחרת קבעו
ועשאום יו"ט בהלל ובהודאה ומדאמר יו"ט, ולא קאמר קבעו ח' ימים להלל
ולהודאה, ש"מ דיו"ט נמי בפשוטו והוא למשתה ושמחה. ואף רש"י פי' שם, לא
שאסרום במלאכה, אלא להלל ולהודאה. משמע דלא אפיק רק עשיית מלאכה. וכן
מצאתי. ועוד נ"ל, דקל וחומר הוא. דהא לא גרע מבי ישוע הבן, דע"כ סעודות
מצוה נינהו. מדאזיל רב להתם. והיינו טעמא, מאחר שהוא לפרסם מצוה, או הנס,
כדי ליתן שבח והודיה למקום, נקרא מצוה. ק"ו ימי חנוכה, דניתנו לשבח והודיה,
ולפרסם בהן הנס. (וזהו עוד טעם מדוע הסעודות בחנוכה הם סעודות מצוה) ובב"ח
(סי' תרע'.) כתב: ולענין הלכה נראה לענ"ד דלא כמהר"ם (מרוטנבורג), דמנהג
זה שמרבים בסעודה כבר נהגו בו גדולי הדור הקדמונים והמהרש"ל וכו', וז"ל
מהר"ש מאוסטרייך (מנהגי מהר"ש סי' תקמ'.) דבחנוכה יש לנהוג שמחה ומשתה וכו'
והוכיח קצת מרבינו יואל (ראבי"ה סוף הלכות חנוכה) שפסק בברכת המזון אם לא
אמר 'על הניסים' מחזירין אותו, ש"מ דשאנו משאר הימים ולא סגי בלא פת. עכ"ל.
ובסי' תרפב' (א' באה"ד) כתב הב"ח: ותו דלמנהגנו דלא קיימא לן כמהר"ם
מרוטנבורג) בסעודות חנוכה דרשות היא, אלא קיי"ל (סי' תרע' ס"ד ד"ב והיה
אומר) דיום טוב הוא וסעודת מצוה היא ולא סגי בלא פת (ועיי"ש מה שכתב) וברמ"א (סי' תרע'
סעי' ב') כתב: וי"א שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות, משום דבאותן הימים היה
חנוכת המזבח (מהר"א מפראג). פירוש: בכ"ה בכסלו כדאיתא במדרש דמלאכת המשכן
נגמר בכ"ה בכסליו אלא שהמתין הקב"ה בהקמה עד ניסן שנולד בו יצחק ואמר הקב"ה
עלי לשלם לכסליו ושילם לו חנוכת בית חשמונאי. וגם שם בימי אנטיוכוס טמאו
ההיכל ועשו חנוכת הבית בשמנה ימים אלו בבית (מ"ב שם – א"כ לפי דברי הרמ"א
לפי' השני במ"ב יש מצוה בריבוי הסעודות מפני חנוכת המזבח שהיה בחנוכה,
ודו"ק). רבי יעקב עמדין
בסידורו כותב: וכן מצוה לעשותן יום טוב בשמחת סעודה. ובכף החיים (סי' תרע'
אות יג') כתב: ומנהג מקומות הללו לעשות הסעודה בראש חודש (טבת) ונכון הוא,
והעושה סעודה בכל יום של חנוכה הרי זה משובח. (ועיי"ש עוד)
ולאלו הסוברים שהסעודות שמרבים בהם בחנוכה הם סעודות הרשות הקשו המפרשים, מאי שנא חנוכה מפורים? במ"ב (תרע' ס"ק ו') ביאר הדבר עפ"י דברי הלבוש:
ונראה הטעם דלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים כי בפורים היה הגזירה להשמיד
ולהרוג את הגופות שהוא בטול משתה ושמחה ולא את הנפשות שאפילו המירו דתם ח"ו
לא היה מקבל אותם לכך כשהצילם הקב"ה ממנו קבעו להללו ולשבחו ית' ג"כ ע"י
משתה ושמחה משא"כ במעשה דאנטיוכוס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות
ושמדות כדי להמיר דתם [כמו שאנו אומרים להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי
רצונך] ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס
וחוזרין לאמונתם ח"ו לא היו מבקשים יותר אלא שהגביר הקב"ה יד ישראל ונצחום
לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות לבד כלומר כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה
לכפור בדתו ח"ו ובעזרתו ית' לא הפיקו זממם וגברה ידינו לכך אנו מודים
ומשבחים לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו. ע"כ. ועל דברי הלבוש הקשה הט"ז (תרע' ס"ק ג'): ואין זה נכון דהא פרש"י בפ' כי תצא דגדול המחטיא את האדם יותר מן ההורגו ? ובאליה רבה
(סי' תרע' ס"ק יד') תירץ, ולעניות דעתי לא קשה מידי דשם מחטיאו ברצון הוי,
משא"כ הכא דהוי ע"י אונס, ועוד דקיי"ל ביור"ד (סי' קנז') כל מקום שנא'
יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אע"פ שחילל השם מכל מקום נקרא אונס ופטור,
וא"כ לא שייך באונס טעם דמחטיא קשה שמוציאו מעולם הזה ומעולם הבא. (ועי'
בשו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סימן סג') והט"ז (שם) חילק בין חנוכה ופורים: ונראה
הטעם דלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים דבפורים הי' הנס מפורסם להצלת נפשות
וע"ז יש שמחה בעוה"ז, משא"כ בחנוכה דאע"ג דהיתה ישועה ממנו יתברך במלחמה
מ"מ לא היה מפורסם ע"ז הנס רק בנרות היה הנס מפורסם, ע"כ קבעו להלל ולהודות
כי אין מזה שמחה בעה"ז והצלת נפשות היה טפל בזה ע"כ עשו עיקר מן הנס
המפורסם שהוא מורה על הודיה כי כן ראו רצונו יתברך. והב"ח חילק: ונראה
דבפורים עיקר הגזירה היתה לפי שנהנו מסעודתו של אותו הרשע (מגילה יב א)
ועל כן נגזר עליהם להרוג ולאבד את הגופים שנהנו מאכילה ושתייה של איסור
ושמחה ומשתה של איסור וכשעשו תשובה עינו נפשותם וכמו שאמרה אסתר לך כנוס את
כל היהודים [וגו'] ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים וגו' (אסתר ד טז) ולפיכך
קבעום למשתה ויום טוב לזכור עיקר הנס אבל בחנוכה עיקר הגזירה היתה על
שהתרשלו בעבודה ועל כן היתה הגזירה לבטל מהם העבודה כדתניא בברייתא (אוצר
מדרשים [אייזנשטיין] עמ' 193 ד"ה דור) שגזר עליהן אותו הרשע לבטל התמיד
ועוד אמר להם מצוה אחת יש בידם אם אתם מבטלין אותה מידם כבר הם אבודין
ואיזה זה הדלקת מנורה שכתוב בה (שמות כז כ) להעלות נר תמיד כל זמן שמדליקין
אותן תמיד הם עומדין כו' עמדו וטימאו כל השמנים וכשחזרו בתשובה למסור נפשם
על העבודה הושיעם יי' על ידי כהנים עובדי העבודה בבית יי' ע"כ נעשה הנס גם
כן בנרות תחת אשר הערו נפשם למות על קיום העבודה ולפיכך לא קבעום אלא להלל
ולהודות שהיא העבודה שבלב: והנה
על הטעם שאין להרבות בסעודות בחנוכה, משום שהגזירה הייתה להעבירם על דתם
ע"כ קבעו לשבח ולהודות שהשאיר לנו את תורתו. יש שהקשו [מובא בס' מועדים
לשמחה עמ' רלה'] על כך, דלכאורה מאי שנא מחג השבועות זמן מתן תורה דאמרינן
בגמ' [פסחים ס"ח ע"ב] הכל מודים בעצרת דבעינן לכם, מאי טעמא יום שניתנה בו
תורה הוא, וא"כ יש ללמוד מכאן שגם על מתן תורה יש לשמוח באכילה ושתיה, וא"כ
מ"ש חנוכה מחג מתן תורתנו? וביאר לחלק בין חנוכה לשבועות עפ"ד
רבינו דוד [שם בפסחים] בחידושיו שכתב: הכל חייבים לשמוח ביום שניתנה בו
תורה, כדי לראות את עצמו שהוא שמח במתן תורה – ואינה כעול על צווארו ואינו
מראה עצמו שמח אלא באכילה ושתיה, וביאור הדברים הוא שכיון שהתורה ניתנה בחג
השבועות ע"י כפיה שכפה עליהם הר כגיגית, לכן כדי להפגין ביטולה של כפיה זו
עלינו להראות ע"י אכילה ושתיה שאנו מרוצים מקבלת התורה, אבל בימי
החשמונאים שנלחמו בלב ובנפש על קיומה של תורה אין צריך להפגין את הניצחון
במאכל ומשתה אלא בהלל ובהודיה. ויש שחילקו
בין חנוכה לשבועות, שיש לחלק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, וכן חילק ר'
צדוק הכהן מלובלין בספר פרי צדיק [חנוכה אות ט'] שחנוכה מייצגת נצחונה של
תורה שבע"פ וע"ז לא תקנו משתה משום דאיתא באבות [ו' ד'] כך היא דרכה של
תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ואיתא במדרש תנחומא [נח' ג'] שכל מי
שאוהב תענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה,
משא"כ עצרת שהוא יום מתן תורה שבכתב. [מועדים לשמחה שם, ועי"ש.]
שמחה בחנוכה והנה
יש לדון האם יש דין שמחה בחנוכה, ולכאו' אין לתלות זה במחלוקת שהבאינו
לעיל האם הסעודות שמרבים בהם בחנוכה הם מצוה או רשות, דהא מצינו לגבי שבת
דחייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת (שבת קיז' ע"ב, ועי' שם בדף קיח'. וע"ע
בספר היראים מצוה צב' ובמ"ב ריש סי' רצא') וסעודות אלו הם סעודות מצוה
ומדין עונג שבת הם ולא מדין שמחה (דהא הרבה פוסקים ס"ל דליכא דין שמחה
בשבת, ואכ"מ) וכך מבוא' להדיא ברעק"א (בהשמטות לשו"ת סי' א') שכתב, דנראה
דאכילת פת אינו מצד חיוב שמחה, דהא בשבת ליכא חיוב שמחה, ובחול המועד דאיכא
חיוב שמחה מ"מ אין חיוב לאכול פת, וע"ש. מלשון
הרמב"ם שהבאינו לעיל וכן במגילת אנטיוכוס מבוא' להדיא שיש דין שמחה. וכ"כ
התוס' בתענית (יח' ע"ב בד"ה הלכה) וכ"כ הרא"ש (מו"ק פ"ג סי' פז') וכ"מ
במהרש"ל ובב"ח שהבאינו לעיל. בשו"ת הרשב"א
(חלק א סימן תרצט) כתב: שאלת עוד, מי שנשבע או נדר על דרך חוץ ממועדים
וימים טובים. אם חנוכה ופורים בכלל ימים טובים או לא? דהא משמע דאינן בכלל
ימים טובים מדאמרינן במגלה (דף ה' ב') שמחה קבלו עליהם יום טוב לא קבלו
עלייהו. או דילמא הא יום טוב מקרי כדמעיקרא דכתיב שמחה ומשתה ויום טוב. שכל
יום שיש בו תוספת שמחה ומשתה יקרא יום טוב כדאמרי' עבידנא יומא טבא לרבנן.
ובמקרא (שמואל א' כ"ה) על יום טוב באנו. ואם אמר שבדעתו היה כשנדר להוציא
חנוכה ופורים מכלל הנדר אם שומעין לו כיון שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם?
וכמו דאמרינן הנודר בחרם ואמר לא נדרתי אלא וכו' תשובה,
בנדרים ובשבועות הלך אחר לשון בני אדם. ויש דברים שבררו אי זה דבר יכנס
בכלל הלשון. כל זמן שהוא לא ברר תנתן בלשון הנודר מן הים מן הערלים מן
הנמולים וכיוצא באלו ואמר בכלן הולכין אחר פירושן להקל. כמו ששנינו (נדרים
דף י"ח ע"ב) סתם נדרים להקל ולהחמיר ופירושן להקל. כיצד אמר הרי עלי כבשר
מליח וכיין נסך וכו'. אם של עבודה זרה מותר ואם סתם אסור. כלומר אם סתם ולא
ידע על מה נתכוין אסור. אבל אם פי' שהיה בדעתו בשעת נדרו על של ע"ז מותר.
ולפיכך אם זה הנדון שלפנינו אינו יודע במה נתכוין מחמירין עליו. שאין ימים
אלו מבוררין בלשון בני אדם לקרותם ימים טובים ולא מועדים. אבל אם פי' שאומר
שאף עליהם היה בדעתו נאמן, שאף אלו יש בהם שמחה ועונג שאפי' שבכללן אינן
בכלל מועדות ובכלל ימים טובים, ועי"ש.
בדרשות ר"י אבן שועיב (פרשת מקץ) כתב: 'שהם ימי שמחה'. ובשו"ת מהרש"ל
(סימן פה') כתב: מצוה לשמוח בחנוכה ומשום הכי קראו י"ט והן ימי שמחה וכן
פסקו הרמב"ם והמרדכ"י ארוך ונהגו לאכול גבינה על פי הנס וראה שהשמחה תהא
מעורבה ובלולה בשמחת תורה ואל תבטל מקביעותם. (בפירוש אבן עזרא (במדבר י' י') עה"פ 'וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' פירש: ששבתם מארץ אויב או נצחתם האויב הבא עליכם. וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חזקי"ה (ס"א חנוכה) שמחה.) ובספר סדר היום
כתב: ימי חנוכה אין להתעצב בהם כי אם להראות ששון ושמחה על כל הטוב שעשה
עמנו אלהינו בימים האלו וכו'. וענין מצות חנוכה זו אל תהי קלה בעיניך מפני
שהיא מד"ס כי היא מן הגדולות ונוראות כי בזמן הזה הקב"ה גמלנו רב טוב והציל
את נפשינו ממות ולא נתן למוט רגלינו ביד מבקשי רעתינו וכל המזלזל בענין זה
נראה שכופר בטוב שהיטיב עמנו אלהינו ית' ויתברך ואינו משמח בשמחת ישראל
ואינו חושש בגאולת' ובנחמתם ח"ו וכן הענין בענין מצות פורים שהיא מדברי
סופרים. ובערוך
השולחן (סי' תע"ר סעי' ט') כתב: ריבוי הסעודות שמרבין בהם הם סעודות הרשות
שלא קבעום למשתה ושמחה כפורים משום דגזירת המן היתה על הגופים להשמיד
להרוג ולאבד לכך צריכין לשמח הגוף אבל גזירות אנטיוכס היתה ביטול תורה
ומצות ואף שזה גרוע מגזירת הגוף מ"מ סוף סוף הם גזירות הנפש לכך צריכין
לשמח הנפש בהלל ותודה וזמירות ושירות ותשבחות ואין להגוף עניין בזה [ומתורץ
קושית הט"ז סק"ג] ומ"מ י"א שיש קצת מצוה להרבות בסעודות חדא דשמחת הנפש
תלוי קצת ג"כ בשמחת הגוף כמושג בחוש, ועי"ש עוד. (הטור והשו"ע כתבו: שלא קבעום אלא להודות ולהלל ולא למשתה ושמחה. אמנם גם הם כתבו דבחנוכה אסור בהספד ותענית. ועי"ש במ"ב.) |