שמונה ותשעה בטבת

בעוד שלגבי עשרה בטבת הדברים ברורים וידועים לכל כמפורש בנביא וגם בספרי הפוסקים מדוע מתענים, הרי שלגבי שמונה ותשעה בטבת אין הדברים ידועים כ"כ, וע"כ ביריעה הקצרה שלפנינו נשתדל בעז"ה להביא בקצרה מה שאירע בימים הללו.

כתב השו"ע: אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם וכו' באחד בניסן מתו בני אהרן, בעשרה בו מתה מרים ונסתלק הבאר וכו', בח' בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חושך בעולם ג' ימים,

בחודש טבת שלוש תעניות זו אחר זו. על שלוש פורעניות שבאו על ישראל שמיני, תשיעי, ועשירי בטבת, התעניות של ח' וט' נקראים תעניות צדיקים ואין מתענים בהם אלא יחידים בלבד, ואילו התעניות של עשרה בטבת תענית לכל הציבור.

ב-ח' בטבת תענית צדיקים, שבו תורגמה התורה ליוונית על פי גזירת תלמי מלך יון. והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל לפי שלא היתה יכולה להתרגם כל צרכה. ואותו היום שגמרו כל שבעים ושנים הזקנים לתרגם את התורה ליוונית. יום ח' בטבת היה, והיה זה יום קשה לישראל מאד ואם כי הכל ראו באותו היום גם את מעשה ה' כי נורא הוא, את כל אשר הוא עושה עם עמו ועם חכמיו ששומר את כל צעדיהם, והיה הדבר לפלא בעיני הגוים וחכמיהם. שתלמי המלך ביקש להתעלם בתורת ישראל וחכמיה, כינס שבעים ושנים זקנים והכניסם בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כיתבו לי תורת משה רבכם [ביוונית], נתן הקב"ה בלב כל אחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת. ולא מצאו כל שינוי בין תרגומו של זה לתרגומו של זה. אפילו באותם המקומות שנתכוונו הזקנים לשנות בתרגום מן המשמעות הידועה כולם לדעה אחת נתכוונו. וכשם שיצא מתחת ידו של זה כך יצא מתחת ידו של זה וכך מכל שבעים ושניים הזקנים. והיה הדבר הזה לקידוש ה' גדול וקידוש שם ישראל וחכמיו. אעפ"כ היה היום הזה יום קשה כיום שנעשה בו העגל. וכך לשון חכמים ב"מגילת תענית", שמונה בטבת נכתב התורה היוונית בימי תלמי המלך, והחושך בא לעולם שלושה ימים. משל למה הדבר דומה? לארי שניצוד וכלאוהו הסוגר. קודם שנכלא היו הכל יראים מפניו ובורחים, עכשיו הכל באים ומציצים בו ואומרים: היכן גבורתו של זה. כך התורה, כל זמן שהיא נתונה בידי ישראל ומתפרשת ע"י חכמיה בלשונה, לשון הקודש,] הכל חרדים מפניה ומיראים להטיל בה דופי, וכו', כיון שכלאו את התורה בתרגום יווני – כאילו ניטלה יראתה ממנה. וכל הרוצה בא ומציץ בה וכל הרוצה בא ופוגם, ולפיכח דימוהו חכמים מאורע זה ליום שנעשה בו עגל, וכשם שהעגל לא היה בו ממש ועובדיו חשבוהו לממש, כך אין בתרגום ממש של תורה. אעפ"כ כל הגוים שרואים אותו מדמים בנפשם שכבר יודעים את התורה ואומרים על התרגום זאת התורה, והרי כבר ידענוה וזהו שאמרו חכמים: "והחושך בא לעולם שלושה ימים", אפשר שרמזו בכך שעם חשכת היום הזה יום ח' בטבת כבר נתמלאו שלושה ימים של חשיכה שבאים רצופים בחודש זה. תשיעי. ועשירי בטבת. 

 

תשעה בטבת

כתב השו"ע: אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם וכו' באחד בניסן מתו בני אהרן, בעשרה בו מתה מרים ונסתלק הבאר וכו', בח' בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חושך בעולם ג' ימים, ובט' בו לא נודע איזו היא הצרה שאירעה בו וכו'. והקשה בט"ז תימה גדולה מדוע כתב השו"ע שלא נודע איזו היא הצרה שאירעה בו הא איתא בסליחות (של י' בטבת) שבט' בטבת מת עזרא הסופר וצ"ע רב [והרי איתא בסליחות: זועמתי בתשעה בו בכלימה וחפר חשך מעלי מעיל הוד וצפר, טרף טרף בו הנותן אמרי שפר הוא עזרא הסופר וכו']?

בפ' עיון תפילה לסידור אוצר התפלות כתב: בכל בו סי' כג' ובאורחות חיים להרא"ה מלוניל כתבו, בט' בטבת מתו עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה. בשלהי מגילת תענית נזכר שגזרו תענית בט' בטבת וסיבת התענית לא נזכר שם, וקשה לומר שמיתת עזרא ונחמיה היתה הסיבה לתענית הזאת. כי לא מצאנו שגזרו שום תענית על מיתת אדם גדול אלא על הריגת גדליה בן אחיקם, לפי שאז פסקה מלכות מישראל לגמרי, והיה נחשב כחורבן בית המקדש. גם אין להבין כוונת הפייטן "זועמתי ב-ט' בו בכלימה וחפר", איזו חרפה וכלימה היא לנו מיתת הצדיקים, הלא סוף כל אדם למות ואפי' משרע"ה מת? ואפשר לומר שגזירת התענית לא היתה בשביל מיתת עזרא אלא בשביל שבמיתתו פסקה נבואה מישראל כי מלאכי זה עזרא ונשארנו כצאן בלי רועה, אבל מדוע לא זכרו רבותינו במגילת תענית שם את הסיבה הזאת לגזירת התענית? אלא ברור אצלי שסיבת התענית היא ענין אחר שלא היה ראוי לפרסמו, ועיי"ש עוד מה שכתב.

הגאון ר' ברוך פרענקיל בהגהות לשו"ע כתב: נ"ב מצאתי בכת"י שבט' בטבת נפטר שמעון הקלפוס שהושיע את ישראל בצרה גדולה בזמן הפרידים, נקבע יום מיתתו לתענית עולם בירושלים. ועוד כתב שם טעם לתענית זו: ובספר הקבלה להראב"ד מובא שבט' בטבת נהרג ר' יוסף הלוי הנגיד בנו של ר' שמואל הלוי. גם קהל גראנאטה וכל הבאים מארצות רחוקים לראות תורתו וגדולתו נהרגו וכו' יעויין שם. ואחרי זה כתב בזה הלשון, ועוד מימי רבותינו הקדמונים שכתבו מגילת תענית גזרו תענית בתשעה בטבת ולא ידענו על מה הוא, מכאן ידענו שכונתו לרוח הקודש ליום זה.