בלונים

פורסם ברובו בהמודיע, ה'בית שלנו' כג סיון תשס"ב

לפרשת וישלח

●דור הולך, ודור בא; ורעיונותיו לעולם מתחלפים●

פעם זו שקית נפוחה, ופעם בדמות שירים קצביים; לעיתים מדובר במתנה מעוצבת ולעיתים מול מלל שמתמרח ● אלו מאפייני החיצוניות ● אז הנה משהו קטן, לתשומת הלב ● בלי פרסומות וללא יחצנים ●

● להפנים אל הלב הפנימי...●

כי דור הולך ודור בא; ואצילותה של תורה לעולם עומדת.

מזל טוב

טלפון שרשרת עובר בכיתה בגיל ורון, חובק את לבבות הבנות כולן, וכורך אותן באושר. הידיעה מתפשטת ומתרגשת, מעמיסה כל פינה. מהבנין שם, "איפה שזה נמצא", פורצת שירה. הרבה "מה?!" כזה המום ומופתע, נשמע, ועונים שם במקהלה – "כן, כן, שרי\ מלי\ גיננדי\ שרון\ מטילדה התארסה!!!"

- מה את אומרת, באמת?! [עם מי?] ---

כך זה מתחיל. אחר כך מתחיל מרוץ מאוד מסוים... קודם במחשבה, בתכנון, ולאחר מכן – פיזי.

"רוצה להצטרף למתנה לשרי\ מלי\ גיננדי...?"

ביום שישי דפיקות על הדלת, ועוד דפיקות. כלה נרגשת [כלה! אתם יודעים מה זה?] אומרת: הוהו! איזה יופי, תודה רבה רבה רבה! תמסרי לברכי\ נחמי\ אלישבע אחותך ש... אין לי מילים! אני עוד אתקשר אליה! הוי, זה מדי, מדי מדי"...

היא ראתה בידים של האחות של ברכי\ נחמי\ אלישבע משהו גדול גדול. עטוף בצלופן שקוף , ו'מסורט' בצבעוניות עליזה או מאופקת, בצבעי זהב בורדו, ולחילופין – כחול מוכסף.

בפנים יש פרחים, מעוצבים ונאים, נשפכים וגולשים, בד שק עוטף אותם וקשורים הם בחוטי רפיה למכביר. בלון הליום מוצמד באכפתיות מדהימה אל הכבודה המרשימה, וכתוב עליו "מזל טוב" עם פרצוף.

גדול, גדול!

זה גדול, גדול!

הכלה נוטלת את המחווה מידי האחות המסכנה שנאלצה לסחוב כה כבד, ו- הי, הופ! זה ממש קל. "איזה חמוד", היא פולטת בחיוך, "אז מה, בואי נראה מה זה?" אומרת בחן וממששת את המתנה. "מחני, יעלי, יפי ואפרת", מדקלמת הזאטוטה בחגיגיות, ומיד מוסיפה הצהרה גאה: "וחני, שהיא אחותי, קנתה לך!"

"אה, מחזיק עיתונים [מפלסטיק, מייד אין צ'יינה]", מזהה הכלה הטריה. "אי-זה יו-פי!" היא לא גומרת ללהג.

בינתיים הספיקה אחות הכלה לתחוב ממתק לידי השליחה הקטנה, וההיא, בדילוגים, מנתרת הביתה...

"ממש מצחיק", חושבת לעצמה, "המתנה בכלל לא היתה לי כבדה, רק ענקית כזו"...

בליל שבת באות החברות. ואחרי ה"מזל טוב" בא ה"בואי נראה".

את מה?

את התערוכה.

אני חושבת שמה שאתאר זה קטן. כי זה הקטן גדול הוא.

החל בעציץ ענק מימדים ["מהחתן"..] שולחן קליל קטן ערוך ב...[לחדר הילדים הצפוי אי שם...] בובות מעוצבות [דואגים לבת הנחמדת שעתידה להאיר את שמי העולם?] אגרטל זכוכית ובו שני פרחים ריחניים וקמוטים [שיהיה לה משהו יפה בבית] עמוד [מתאים בול לארח עליו את העציץ הגרנדיוזי] וכלה ב...

וכלה? בסוף החדר.

אחר כך יושבים, ואחר כך שרים, ומתחבקים שוב, והולכים הביתה.

יש ואין

רציתי לשתף אתכם בפרט מעניין שהזדקר לפני. כל דבר מעוצב.

 ניחא. יפה להגיש יפה. וגם יפה לעשות יפה ממה שאיננו כל כך. אלא שפעמים רבות העיצוב עצום מכפי התשורה, והיא נבלעת בתוכו כאבן בתערוכה. על העיצוב והמסביב משלמים סכום ניכר, מה שבהחלט עשוי להיות מנוצל למתנה שימושית, יעילה ושאיננה מותרות כלל.

איך התבטאה אמה של מאושרת אחת כזו, שביתה הוצף בססגוניות? האם הביטה בפליאה במתנות שגדשו את הבית, וכמעט גלשו לחדר המדרגות, בחנה את תכולתן, חישבה אחד ועוד אחד, פחות אחד, בחזקת שתיים, וסיכמה בהשתוממות: "קבלת המון, חדוהל'ה, אבל למעשה אין כאן כלום"...

הסרטים מסתלסלים, הנירות מרשרשים, הרפייה ממלאה... והכל עולה, עולה המון. משטח לייצב את המתנה, בלון בשעת הצורך – כל הדברים שבסוף אין בהם שימוש וחפץ.

שקית מנופחת

משום מה –

ואל תגידו שזו טעות- ה'מעמד' מזכיר לי קוריוז מימות היותי ילדה בגן. אז שרנו לילדה חמודה עם קוקיות, עם כל הגרון 'היומ-יומולדת' וחיכינו בקוצר רוח לראות מה תחלק...

היא היתה נורא נדיבה, אני זוכרת. מי יודע  - הסתקרנו מאוד -  מה שלחה אמאל'ה שלה בתוך השקית השחורה והעצומה הזו?

מיד שיערנו. שקיות ממתקים. שקיות! כי יש ילדות, וזה היה הסטנדרט, שחילקו ופל או בננית, אולי חתיכת עוגה יפה,  בקיץ אפילו איגלו, ובחורף עד כדי קרמבו.

אבל כשיש שקיות... הו, כמה מרתק להציץ לתוכן! הן בודאי מכילות גם סוכריה, וגם ופלה, גם במבה, ונחמד לגלות ביסלי.

והשקית של הילדה ההיא, הגדולה, היתה נפוחה.

אחרי ששרנו לה וברכנו אותה [והרמנו...] היא פתחה בסודיות את ה"שחורה", ואז הכתר נפל והיא מהרה להרים [היא? שטויות. כולן נחפזו להרים לה] ואף לא אחת אמרה ולא נדחפה ולא שאלה: "נו, מה יש כאן?" כדי שהנסיכה שלנו לא תחליט פתאום עם ידיים על המותניים ש- "סליחה, סבלנות", ואז--- הגיע הרגע שקשה לשכוח: קבלנו שקית תפוחה תפוחה.

"בחיים שלי", כך אמרה לי חברה ששחקה איתי בחול, "לא נתנו לי כזה גודל".

גם אני...

רק שמיד יצא האויר מהבלון. כי השקית, בתכולתה, דווקא דמתה לו.

לא הצלחנו לכבוש את האכזבה. נתקע בשיניים, מגרד בחניכיים, לא במיוחד ערב לחיכם של הילדים ו-

"פופקורן, אוף"---

"סתם נפוח", סיננה בת אחת, שהיום נחשבת לבת חכמה.  

 

קטן ויקר

הבטחתי שאספר מהו הפרט המעניין בהקשר למתנות שגיליתי אני. אני? כולכם בודאי. אז בואו לפחות נזהה ונזדהה: ובכן, אף פעם לא ראיתי שמחותנת תגיש לכלתה את הטבעת בתוך עיצוב ממולא, מנופח ועמוס בשום כלום. [רגע רגע. אתם כן ראיתם?!  ובכן, הערת הכותבת: המילים נכתבו בשעתו, לפני שש שנים. אז עדיין לא זכיתי לחזות בטבעת מעוצבת. היום לדאבונינו, החזון נפרץ, נראה גם נראה. ומה זה אומר? נשאיר פתוח.] 

נשים לב: אף פעם לא יהא תכשיט יקר נחבא אל הקשקושים...

מגישים נאה, אך אין בלון האמור לשוות לו יופי, וגם לא משטח כדי להגביהו. ולמה? כי הוא מדבר בעד עצמו. אינו זקוק ליחצן ולחיזוקים מהסביבה. היוקרה שלו אינה מוטלת בספק. אינו מוכרח לריקניות שתמלא אותו.

כי הוא מלא. קטן ויקר.

ידידתי התארסה בזמנו עם משפחה יהלומנית. בבא הרגע, כשהשוויגער רצתה לענוד לה התכשיטים, פשפשה בתיקה, חיפשה בשקית נוספת, והוציאה בסיפוק שקית מרוטה וכמעט מסמורטטת. "הו, הנה".

והיו שם יהלומים, רבותי. לא אחד ולא עשר! אל מול המצלמה הן חייכו, והתכשיטים הכבדים הועברו מיד החמות לידי הכלה, לאצבעותיה, לצווארה  - ללא אמצעי תווך כמו עיצוב ושות'.

ורווח תשימו

את חומש בראשית אנו מכירים מילדות. איך שאלה אותנו הגננת חוה באותו היום של ה"פופקורן", הזכור לא כל כך לטוב [כי אם למנופח]?-

- "ילדות, מה שלח יעקב לעשו?"

- "דורון, תפילה ומלחמה", צייצה חרוצת הגן.

- "דורון", תיקנה הגננת, "מה הכיל הדורון?"

היתה זו דווקא החברה שלי, מהחול, שידעה לענות ברהיטות: "שליחים. שליחים הוא שלח. לכל שליח –היה עדר של חיות".

- "בהמות", דייקה חוה הגננת, "יפה מאד! ומה אמר לשליחים?"

- "ורווח תשימו בין עדר לעדר".

- "נכון, ילדות", הריעה הגננת המבוגרת, ונעמדה בדרמטיות: "יעקב בקש מהם ללכת לעשיו. את שליח א' הוא צווה: 'לך עם כל הפרות'. לשליח השני הוא אמר: 'חכה נא כמה דקות. אחרי שא' יהיה רחוק מאיתנו קצת, תצא אתה לדרך עם כל הכבשים. בסדר?!'"

היה מאד יפה איך שהגננת אמרה את זה, והסיכום לריכוז היה: "יעקב רצה שעשו יראה שהוא שלח הרבה הרבה".

"שיהיה נפוח", סיננה בת אחת, שהיום נחשבת חכמה.

מעט צורי, מעט דבש

לאחר כמה שבועות, כשכבר ידענו את הספור העצוב על יוסף ועל כל מה שהיה, והיינו במתח-  איזה אופי תישא הפגישה המרגשת בין יעקב לבנו אהובו, אילפה אותנו חוה בינה:

"יעקב שלח עם בניו מתנה למושל מצרים, כדי שיסכים לשחרר את שמעון. ילדות, מי היה המשנה למלך?"

"יוסף".

"הוא ידע שמדובר ביוסף?"

"לא", ענינו במקהלה.

הגננת חוה הנמיכה את קולה, והרביצה בנו דעת: "ומה שלח לו? מעט צרי, ומעט דבש, נכאות ולוט, ובוטנים"...

היתה לנו מנגינה נהדרת וקליטה לפסוק הזה, וזמזמנו אותו שוב ושוב בגן ובשולחן השבת. כשגדלנו קצת, ונהיינו בסמינר, שמעתי רעיון עצום.

תקשיבו:

כשיעקב שולח מתנה לעשיו – דבר זמין וכנראה לא יקר מדי שולח המון, מנפח אותו,  רווח תשימו, מסלסל בסרטים ובנייר מרשרש. זה מה שמדבר לעשו. הגודל. החיצוניות. הנפח.

לעומת זאת , כששולח שי לשליט, ומדובר במתנות יקרות באמת - הוא מסתפק במועט. מעט צורי, מעט דבש. יעקב אינו מנחה את השבטים "ורווח תשימו בין הצורי לדבש". הוא אינו טורח ל'רווח' את התשורה ולהדר אותה. היא מספיק הדורה גם כך.

אילני פרי

"הסתם נפוח" הזה, כבש עוד שטחים רבים. הראוותנות, פרסומות הענק החדות, התוכניות המפוצצות והנעדרות, הכתיבה הנבובה המתמרחת על עמודים, השירים הקצביים שאין בם ולו כלום, הניפוח העצמי [וה...לא נעים, גאוה!] ה"בראש כל חוצות" שבא תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה רמה. היכן הוא הבית הפשוט על כל מרכיביו? לאן נעלמה האישיות הצנועה הנחבאת בו?  –

אהה, צללו אי שם בתהום הנשיה. ונחבאו, נחבאו, נחבאו...

אח,  הגעגועים תוקפים. למשהו אמיתי, יקר, חזק. לא מבולל בפרסומות ומבולבל במיליוני מילים. משהו מדיף ניחוח העבר, נטעם היטב וערב לחיך.

מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש.

 

ולא, ממש לא התכוונו לעודד קנית מתנות יקרות או לא. אלא רק להזכיר שיש כאן משהו מן ה'איסטרא בלגינא', מן אילני הסרק ונוסח קולם, מן החיצוניות השלטת, וכל מאפייניה המובהקים; שקית נפוחה, ובהמות בשפעה. מתנה מעוצבת ומלל שמתמרח. כדאי שנזהה וניזהר: זוהי החיצוניות הדורסת בצעדי ענק ריקניים כל חלקה פנימית טובה. כי המותרות השתלטו על כל פינה, ובלון עולם הזה מתנפח - מתנפח – מתנפח ---

וסופו?!

מה יהיה בסופו?

אנחנו מוכרחים לדאוג למלא את עולם השקר בתוכן של אמת. כדי שבשעה שהוא יתפוצץ ויתגלה ה'בלוף' במערומיו – לא יוותרו קרעי גומי דביקים, שהזדהרו עד לפני רגע קט מול השמש והתגאו במנופחותם.

תחת השמש אין יתרון. נקודה.

אילני פרי אינם זקוקים לרעש ההולך כדי להודיע על קיומם. נקודה למחשבה.