מנה אישית

לפרשת בשלח, שבת שירה. המוציא לחם מן השמים. פורסם ברובו בהמודיע, הבית שלנו

'תארו לעצמכם חיים בלי דאגות, בלי טרדות. לקום בבוקר ולהסיט את כנף האוהל, ולמצוא את מנת המן בפתחו. מונחת בחן, בין שתי שכבות גלידי טל, כבתוך קופסת תשורה. מנה אישית, עומר לגולגולת, כזרע גד לבן, וטעמו כצפיחית בדבש. אפשר ללעוס, אפשר לאפות, אפשר לבשל, אפשר לטעום בו את כל הטעמים שבעולם. [מעיין השבוע]

המצב במשק קשה, מתלוננות הבריות, והמצב במשק הבית – קשה שבעתיים. אנשים מחפשים, מתאמצים, מתפשרים, אולם – שערים לעיתים סגורים. חשוב מאוד, כך יגיד לנו כלכלן עם נוצה על הכובע, חשוב מאוד לחסוך! לחסוך זה אומר, שמכל אגורה שנכנסת לכיסך – תפריש עשירית לצד. עדיף שתשים בתוכנית חסכון, חוק בל יעבור. בקופה הזו לא נוגעים, ושיתהפך העולם. ככה אתם מבטחים את עצמכם, ושלא תגידו שלא הזהרתי.

בקול רב- חשיבות מאלפינו בינה פרופסור עמית, מקריח מרוב חכמה. הוא מציג גרפים ופונקציות ופרבולות, כשהשורה התחתונה היא – חשבון הוצאות והכנסות. "יש אנשים שמשתכרים יפה מאוד, אבל הכסף מגלה תכונת התנדפות" אגב, נבקש מחילה אם לא צטטנו את דבריו העומדים ברומו של עום במדויק. סטודנט צעיר ויצירתי, קורא בהתלהבות ומנחה את כל שדרות העם: "תחשבו. תקדחו בראש. לא הלך במכירות? תנסו טלמרקטינג. שווק רשתי. קורסים. לפעמים שכירים מרויחים יותר מעצמאי. אולי תחום אומנותי, אולי בסוף תלמדו כלכלה כמוני"... הוא מנופף באצבע כל-מבינה, לאמור: "בכל תחום יש את הנכשלים ויש את המוצלחים. חפשו את המזל, אנשים טובים,  הוא יבוא".

והם שוכחים, הכל-יכולים הללו, שיש רק מישהו אחד שהוא כל יכול, ויש לו הוראות ברורות עבורינו, וממש לא לחכמים לחם. כי המישהו הזה קובע מי יעני ומי יעשיר, ובכל זאת הוא נותן אפשרויות לבטל כל גזירה. וגם אם לא, ויתהפך העולם והעני יוולד שוב במזל של עוני – הוא יהיה עשיר עצום, אם יקבל בעיסקת חבילה גם צלופן ממתיק של  -  'הכל לטובה'. ממש הכל. כי האבא הגדול לא צריך את עזרת בניו הפעוטים כדי לפרנסם, והוא שולח להם איתותים רק כדי לבחנם. ואולי גם יסורים קצת, ומכות, כדי לשמור להם את לחמם האמיתי לימים הגדולים והטובים, כדי שלא יאכלו שם לחם של חסד מבייש כל כך...

והוא הוריד מן. והוא בקש שלא יתקמצנו. והוא הורה שלא ישאירו ליום המחר, אלא שיבטחו בו. ואפילו ליקט מישהו יותר, ואפילו ליקט מישהו פחות – כשמדדו את העומר – 'לא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר'; אפילו התאמץ ראובן הרבה לפרנסתו, או ששמעון מצא והשיג רק מעט – בתכל'ס, כשמדדו, כל אחד מצא שיש לו בדיוק כל צרכו. "וזהו נס גדול, שנעשה בו". רש"י.

ודווקא הצדיקים התפרנסו יותר בקלות, כי המן חכה לכם, ממש קרוב, על המפתן. הם ישנו, והשם הכין להם פרנסתם...

נפלא מאוד. אבל מה נעשה, אנחנו, בדורנו, כשהלחם הוא ממש מן הארץ, ובלי השתדלות – לא בטוח שהוא יחכה לנו, ארוז ונעים, מאחורי הדלת? אי – זו ההשתדלות המותרת והנכונה, ואלו הוראות ברורות נתן לנו ה'מפרנס לכל'?

ובכן, ליקטנו כמה פרורים משולחן גבוה, ממקורותינו הקדושים, למען נדע לפתוח את ההשתדלות הנצרכת – קודם כל בהם, בידיעה ברורה   - שעלינו להכשיר את הכלי לקבלת השפע ממלך מלכי המלכים, ולהכשירו באופן שהוא רוצה:

*  דקדוק בנטילת ידיים לסעודה, בשפע. "אני נוטל מלא חופניים מים, ונותנים לי מלא חופניים של טובה". יש המתפללים על מזונותיהם לאחר ה'המוציא', ואומרים את פרק כג; השם רועי, לא אחסר.

*  כאשר זוכים להשראת השכינה – אז יש ברכה ושפע  ברוחניות ובגשמיות. שכינה, מלשון 'שכן', כלומר הנהגה של קירוב המביאה שפע ברכה והצלחה. חידה: מהו הדבר שעליו כתוב בתורה  שהוא מסלק את השכינה [וממילא, השם ישמור, את כל הברכות כולן]? נכון. צניעות מביאה כל כך הרבה ברכה, ובמקום חלילה, 'ושב מאחריך', נזכה ל'יברכך השם וישמרך'.

* השראת שכינה מצויה גם בבית בו זוכים לשלום, שהוא כלי מחזיק ברכה. העדר שלום – סודק את הכלי, והברכה מחלחלת החוצה... וסתם כך, כשנעים  - אז טובה וטעימה הפת החרבה, וכיש הרבה חסרים בפנים – שום כסף שבעולם ושום הנאה שהיא לא תרפד ולא תרפא את החסך הזה.

* סגולת הסגולות, וברכת הברכות – "שבת היא מקור הברכה". 

* 'האומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו'. מעבר לאמירה, פרשת המן היא ממש 'פרשת הכסף'; יש בה המון מסרים והסתכלויות, בנוגע לפרנסה, בעבורינו. כדאי להציץ, ולהתחזק מאוד בעניין שאף אחד לא יגע במה שמוכן לי, כמלא נימה! אפילו ינסו כל ברואי העולם להוסיף לי פרוטה על הקצוב לי, או להחסיר ממני אגורה ממה שהכין בעבורי אבי הרחמן, לא יוכלו, אם לא רצון השם! הו, כמה שהידיעה הזו נוסכת כוח ותעצומות, מטשטשת רטינות ומפיגה כעסים.

* כעסים? כתוב בספרים, של'צינור' הפרנסה יש קשר עם נושא הכעס. ובכל פעם – נשים לב!- בכל פעם שמזדמנת איזו 'רתיחה' וחמתנו קצת מתחממת ומצחנו זועף ושפתותינו נקפצות והמילים מאיימות להגיע בצרורות– יש כאן במקביל אפשרות לזכות לשפע, באם ננמיך את האש המכלה! כאשר יש סיבה לכעס – בד בבד מגיעה גם הזדמנות לברכה ולרווחה; מומלץ להזהר מלחסום אותה... כלומר: צריך לא לכעוס, כי צריך לא לכעוס, אבל צדיקים מגלים לנו שיש לנו, ככה מן הצד, גם 'בקשיש'....

* צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם, אבל רשעים – יותר מנפשם. אנחנו צריכים לשמור על כל מתנה שנתן לנו השם, ברחמיו יתברך, אולם חלילה לנו מלהכנס לבעיות של גזל... פרוטה רקובה, כמוה כפרי המרקיב גם את חבריו... לא רק שאין ברכה מכל מיני 'הערמות', אלא שגם מה שיש לאדם – נדבק בריקבון נסתר... הזהירות מממון לא כשר – תביא לנו, בס"ד, הרבה ממון כשר לעבודתו ית'.

* ובחנוני נא בזאת – במעשר מותר לנסות את הקדוש ברוך הוא! אשרי עם ישראל, שנותנים ונותנים, והכל בינם לבין קונם. יש מי הנותן מעשר ובשמחה, ויש מי שזוכה ליתן חומש. הכרתי מישהו, שאהב לחשבן את הכנסותיו – כדי להתלהב מן החומש שיזכה לתת... המעשר גם מיישר את ליבנו העיקש,  להאמין עוד יותר, שרק 'לי הכסף, ולי הזהב – נאום השם'.

 * וסתם כך, נתינה היא 'כמו שהמעיין, כאשר מימיו מתפשטים לחוץ, המקור משפיע אליו עוד מים שלא יחסר'. [המהר"ל] וכמה שמוסיף המעיין לקלח ולתת משפעת מתנותיו – כך המקור מזרים לו עוד. כמה טוב להיות מושפע ממקור הכל, ברוך הוא.

* "אין עניות מן האמנות ואין עשירות מן האומנות – אלא ממי שהעושר שלו" –שמעתי על אחד בלגניסט מושבע, לא חסכן, וכזה שנותן שינצלו אותו, ועושה את כל השגיאות הכי קריטיות – ועושרו משגשג... אה, נזכרתי. הוא מחזיק לו גם איזה יועץ איסטרטגי שיגן עליו קצת, איש חכם ונבון, אולם במציאות – ה'שליימזל' תומך ב'חכם' שאין לו לחם... מה זה אומר? שלא 'הכל' בידים שלנו. נקודה.

* תפילה ובטחון הולכות שלובות זרוע. מה יעשה אדם ויעשיר? שואלים חכמינו בגמרא. פרט להשתדלות הגשמית, שהרבה עשו כן ולא ממש הועיל להם – הם ממליצים, כעוד השתדלות טבעית ביותר – לבקש רחמים ממי שהעושר שלו... אנחנו צריכים כבר לקלוט, שתפילה היא השתדלות ממש טבעית להשגת משאלותינו, ולא איזו 'טובה' שעושים לה'. שהרי עם סיעתא דישמיא אפשר שיבקע הים, ובלעדיו אפילו מפתן לא ניתן לעבור.

* למי אין סיפור אחד לפחות, על קושי פרנסה כקריעת ים סוף – מצב שבין שמים לארץ, שנחשול מאיים וגלגל הצלה אין? הים מקדימה, המצרים מאחורה, המדבר השמם בצדדים – והופ – הים נקרע, וההצלה הגיעה בכוון הכי מפעים... מכירים את האנשים שאנחנו מרימים גבה ולא מאמינים שאת פרנסתם הם מצאו דווקא בכיוון הכי לא צפוי? כי יש יד מכוונת; נתפלל לידו המלאה והרחבה, נבטח בו, והוא הבטיח שלעולם לא ישיבנו ריקם. [קראתי בשם אשה גדולה, שלא זכיתי להכירה, שאילו היינו מדקדקים במצוות, כפי דקדוקינו [ולא פעם דקדוקי עניות, תרתי משמע] בפרטי ההשתדלות, אולי היינו זוכים להתפטר מרוב ההשתדלות הקשה והמעיקה... ] 'טיפים' נוספים בנושא, תמצא גם מי שתרפרף קצת, אבל ממש להנאתה ולשלוותה הנפשית, ב'שער הבטחון' האיתן הזה, שבחובת הלבבות.

* "ועתה, שמע אחי יסוד גדול באופן כללי – אין לך דבר המביא ברכה וישועה כמו השמחה וטוב הלבב, ואין לך דבר המביא צרות כמו העצבות" ומוסיף הרב פינקוס  על מילים אלו: שההפסד בממון שעלול לבוא כתוצאה מהעצבות עליו, גדול הוא – שימו לב היטב! – גדול לאין ערוך מההפסד שכבר קרה עכשיו... ובמקום שיש שמחת הלב ואור החדווה, שם שורה הברכה וההצלחה. [שערים בתפילה, רינה, אות ו'].

* ברכת המזון בנחת. פשוט לשבת ולהודות למי שנותן בעין כל כך יפה. כי רק 'ברכת השם' היא 'תעשיר'.  הודיה – גוררת ברכה נוספת, שמחה גוררת שמחה בעקבותיה;  חוק שחקק הבורא. וכשנסתכל במילים שטבעו לנו חז"ל בברכת המזון, נראה שהם מנחים אותנו לבקש ולבקש. "הרחב  פיך" – בקש כל מה שתחפוץ, וכפי זה – "ואמלאהו". משום שאוצר מתנת חינם הוא הגדול שבאוצרות שמים. נבקש, ובחינם, כי אין מעצור להשם מלהושיע.

* ודרך אגב, כל בקשה שלנו, לכשנבקשה בהקשר רוחני – יהיו לה הרבה יותר סכויים להענות. תפילה על רוחניות, גם אם אנחנו לא זכאים – מתקבלת. "השם, פרנסנו כדי שנוכל לעבוד אותך בלי טרדה", למשל.

*בכל ענין – המתפלל על חברו נענה תחילה. הצינור שדרכו מועבר השפע, בהכרח מושפע ומתברך. כשנתפלל גם על זולתנו, ונבקש את טובתם, נזכה להיות בגדר 'טוב עין' הוא יבָרֵך – ממילא הוא גם יבֹרָך...

*

נשים לב, מהי הקללה הגדולה של הנחש? האוכל התדירי שלו. לא, נחש יקר, אינני רוצה לשומעך, קח ולך. ולהיפך, כדאי שנתנחם בעובדה, שקולנו ערב לפני השם, והוא מחכה לנו.

פעם, כשהיינו בגן – הגננת אמרה לנו כשבכינו בגלל עדש צהוב, כי האדומים והנחשקים נגמרו: "איזהו עשיר, ילדות? השמח בחלקו". אולי היה לנו גם שיר נחמד, ועד עצם היום הזה אנחנו יודעים לדקלם את זה יפה יפה גם לתלמידותינו ולילדינו הפרטיים... לא יזיק אם נדבר בשפה הזו גם לילדון העיקש שבתוכנו. נסביר לו יפה יפה שעושר אינו ערובה לאושר, ושיש עושר השמור לאו דווקא לטובה, ושאם הגיע חלילה הפסד – גם כאן יש להודות להשם על שכילה חמתו בעצים ובאבנים... ובל נשכח, שהיעדר הפרוטה מן הכיס – מעוררת בנו ציפיה למשהו נחשק הרבה יותר, והוא מסימני הגאולה הקרובה.

וגם, כמו כל קושי אחר, זהו ניסיון. נסיון נשלח למי שהשם חפץ ביקרו. כמה שאתה יותר גדול – אתה מסוגל לאתגרים גבוהים יותר, וכמה שהנך אוהב את המלך יותר – שום דבר לא יזיז אותך מלעשות רצונו.  אפילו ההעדר ומחסור – לא ינתקו אותך. ולסיום - בואו נקרא קטע מאלף, מתוך מכתב ששלח אב אוהב לבנו האהוב. אישית, כשקראתי מילים אלו קבלתי המון. האב מתאר לו את ההבדל העצום בין הצדיקים ועובדי השם, לבין התועים והמתבלבלים באשר לתכליתם. ואתה יודע? – כך הוא מגלה לו -  העולם הזה לא בקלות יוותר להם ויתן להם לשבת תחת גפנם ותאנתם ולעבוד את בוראם. הוא ינסה בכל האמצעים שיש לו, ויש לו הרבה, כדי לצוד אותם ברשתו. איך? -

"העולם הזה התחפש לפני הצדיקים כדי לצוד אותם ברשתו, אך הם הכירו את נכליו. לא נעלם מעיניהם בגידתו, ולא נסתרה מהם ערמתו. העולם הראה עצמו לפניהם, כאלו כולו מחמדים, אך בעיניהם הוא נחשב לריק וחסר ערך, וכאשר ראה העולם שאין הוא יכול להם, הוא הראה להם פנים זועפות, וסרב לפרנס אותם, כדי לאלץ אותם להתמכר לו, אך הם לא נכנעו ללחץ שלו, מפני שהבינו שהוא מוכרח לפרנס אותם על כורחו, גם ללא יגיעה יתרה מצידם. וכאשר ראה העולם שגם בתחבולה זו הוא לא הצליח, הוא הראה להם פנים שוחקות ומחייכות, ונתן להם הצלחה בצבירת המותרות, אך הם גערו בו בנזיפה. הוא רצה להטות אותם אליו – אך הם הרחיקו עצמם ממנו... אין לו שלטון עליהם!

הם בחירי האלוקים , שהצליחו להגיע לאלוקים, שעשו עם האלוקים עסק – והרויחו, שטהרו את מצפונם – ונטהרו, שזככו ליבם – והזדככו.... שמעשיהם הובילו אותם לחייי העולם הבא, בו פגשו שמחה תמידית".... והוא מסיים, שם בסוף שער הפרישות של חובת הלבבות:

"ואתה בני, בחר לעצמך את הטוב, לפני שתתחרט ללא תועלת, ולפני שתצטער לנצח"...

ומי שעשה ניסים לאבותינו, וממצרים גאלם, ואשר במן שמיימי פרנסם, הוא יגאל אותנו בקרוב, ויזכנו לידו המלאה והרחבה, העשירה והפתוחה. שלא נבוש, ולא נכלם לעולם ועד.  

 

 

מוטיב - דרישת שלום שמימית.

להזהר בכבוד הלחם, לא לתלות לחם, לטאטא פירורים, להזהר מזלזלול באוכל.