פתאום יבוא

פורסם ברובו במודיע, 'בית שלנו'.

קול שופר מפלח את הרחובות. הרמקול מודיע על עצרת תפילה מרכזית הנערכת לרגל המצב הקשה. המקום: רחוב בני-ברקי טיפוסי של יום שישי. עקרות הבית טרודות, ילדים מסייעים, אבות עסוקים. קול השופר נשמע, ולאחריו – נשמע הקול המודיע על העצרת. אמא יקרה אחת עסוקה היתה ברחיצת הפעוטות. לפתע מגיע לאוזניה קול השופר המהדהד...

שופר? – היא חושבת - שמעתי נכון?! "יוסי!" צעקה בהתרגשות לעבר בנה: "בא הנה! משיח הגיע!" בתנועות ידים זריזות עטפה את הקטן במגבת, והמשיכה להכריז בסערת נפש גדולה: "משיח! משיח בא!"

סיפור אמיתי וחמים זה, התרחש בדורנו היתום. יש שצוחקות למשמע הסיפור, לועגות לתמימותה של האשה. אחרות מגחכות מעט. ויש החושבות בהתפעמות: "אה! איזו תמימות יפה וברה! איזו אמונה שלמה בביאת המשיח! איזו ציפיה ענוגה!"

נכון. צריך להאמין בכל רגע, ש'זה' [...] עשוי להיות הרגע! ממש הרגע. אולי ברגע שאני כותבת מילים מחייבות אלו, אולי מחר כשאשלח למערכת. אולי כשהעורכת היקרה תנסה להתרשם מן הנכתב, ואולי – והלוואי- שכאשר מילים אלו יראו אור, כבר יראה אורו של משיח, וכבוד השם עלינו יזרח.

כולי תקווה שהנושא – כפי שהוא כעת, לא יהיה אקטואלי, ובמהרה! שנזכה לדבר על הגאולה העתידית, כעכשווית, ולצייר את הגלות המרה על כל קשייה כנחלת העבר,

 ותמלא כבר, תמלא הארץ דעה את השם, כמים לים מכסים.   

*

אין ספק שסימני המשיח – ברורים המה! 'אפילו סומא', היה אומר החפץ חיים, 'אף הוא מסוגל לראות כי שרויים אנו בעקבתא דמשיחא; כל הסימנים מעידים על כך. כבר אין זה רחוק כלל'. הוא אף הכין לעצמו קפוטת שבת כדי לקבל בה פני משיח...

סימני-משיח?! הנה רק חלקם:  האמת תהיה נעדרת, המלכות תיהפך למינות, יוקר השערים, חוצפא יסגי, הסתר  פנים נורא, יסורים רבים, משונים ותכופים, עניות; ככה זה -  העולם, עולמנו שלנו -  יעבור תהפוכות רבות... כדי להכשירו לביאת משיח צדקנו.

חבל מתוח מסוף העולם ועד סופו, וכל בני ישראל אוחזים בחבל זה. והקדוש ברוך הוא, אוחז, כביכול, בקצהו, ומנער ומטלטל את החבל, עד שכולנו מטולטלים באויר. ולא, לא כולם יכולים להחזיק מעמד בטלטול  קשה שכזה, ורבים נופלים ארצה... והשוטים? השוטים אומרים: הקדוש ברוך הוא מנער אותנו, ובודאי רצונו שנרפה אחיזתנו בחבל , ועלינו לעשות רצונו יתברך. והם ירפו, מסכנים, ירפו מן החבל וינשרו גם הם ארצה. אבל החכמים המעטים? אשריהם! הם יחזיקו היטב בחבל נחלתו, בכל כוחם, בכל מאודם, ולא ירפו ממנו. הם יודעים לקרוא לטלטולים, לקשיים, לניעור האימתני – בשם רב- האתגר: נסיון...

זהו ''חבלו'' של משיח! [בשם הרבי רבי אלימלך זי"ע]

ובזמן ה'חבלים' הקשים הללו? האם אפשר להרווויח משהו? האם יש תקווה לדור כה שפל וקטון? בודאי! כאשר ישנו מחסור בתבואה, הרי שגם התבואה הפגומה נמכרת ביוקר רב. אין פנאי לברור... בשם החפץ חיים: בדורנו, דור אחרון, יש חשיבות ויקר גדול לכל פעולה! התעריף שונה ואחר לגמרי! אנחנו יכולים להשיג מעלות בקלות יתרה, מה שפעם נצרכו ללב נקי ומטוהר כדי לזכות בהן.

*

פתאום יבוא אל היכלו, האדון אשר אתם מבקשים...

כך תהיה הגאולה, וכך יתרחש הרגע אליו נשואות עיני כל הדורות: כשהנגר על עצו, והמסגר על ברזלו, והחנווני על משקלו – ופתאום בוא יבוא. [דברי המגיד לבית יוסף] ואז ישמיע להם לישראל, ויאמר: ענווים, הגיע זמן גאולתכם!!!

שאלו השואלים את רבי חיים מוואלוז'ין, איך יבוא המשיח? אף הוא השיב ואמר להם: הבה ואצייר לכם  כיצד יבוא המשיח. נכנס אני בסתם יום של חול מן הישיבה לביתי. השעה היא שעת בוקר לאחר תפילת שחרית . הרבנית שואלת אותי, חיים, רצונך בפת שחרית מיד עכשיו? ואני משיב לה: רלקה [כך היה שמה], עדיין שיעורי של היום אינו מוכן, לא אוכל עד אשר אעיין קצת בסוגיה שאני צריך ללמד היום בישיבה. טוב, חיים, היא אומרת לי, יהא כך. עד שאתה תכין את שיעוריך, אגש לשוק לקנות משהו, בינתיים אשאיר את הרוטב על הכירה. שים נא לב, חיים, כי לא יישרף. אנא, שים לב, הרי מכירה אני אותך שאתה שוכח הכל כשאתה מעיין בסוגיא. הרבנית יוצאת לשוק ואני פותח ספר לעיין בסוגיא שלפני. פתאום אני מרגיש כי השמש התחילה מאירה באור גדול יותר פי כמה ממה שהאירה עד עתה, איזו בהירות! פתאום אני שומע כיצד הציפורים על העצים שבגינה פוצחות פיהן במנגינה חדשה, מרנינה, כובשת לבבות. והנה אני שומע קול רחש עולה מן הרחוב. אני מושיט ראשי בעד החלון, ואני רואה את הסנדלר רץ בבהלה. "מה קרה, אלי, מה קרה לאור השמש? מנין נגינת הציפורים המקסימה? מה קרה לעצים שהתחילו מלבלבים בניצה חדשה, מה קרה?" מה, אינך יודע רבי, נותן בי הסנדלר את עיניו, הרי משיח בא! מיד אני רץ לארון להוציא מלבוש של שבת שלי כדי להתעטף בו ולצאת לקראת מלך המשיח מוציא אני את המלבוש והנה, אויה, חסר בו כפתור. במוצאי שבת נשר הכפתור, וכשאמרתי לרבנית לחייטו, אמרה לי, הרי לא תשתמש במלבוש עד לערב שבת, אתקנו אחר כך. ועכשיו, צריך אני ללכת לקבל פני משיח, ובמלבוש שלי שני כפתורים במקום שלושה! עד שאני עומד ודן עם עצמי מה לעשות, האם להתעטף בקפוטה הפגומה או לא להתעטף בה, ואני תוהה אם אפשר לצאת לקראת המלך המשיח בבגד של חול, והנה באה במרוצה הרבנית, כולה נושמת-נושפת: "גוואלד, חיים, איפה היית? הנה הרוטב שעל האש נשרף!" רבנית, אני אומר לה, מה לך ולרוטב שנשרף? מהרי והתעטפי בשמלת השבת שלך, וצאי אתי לקבל פני משיח...

במעשה זה, שכך שמעתיו מפי אבא [תלמידו של רבי חיים] מקופל כל סיפור הגאולה. מחכה יהודי למשיח, ומחכה ומחכה וכשזה בא לפתע, והנה חסר כפתור במלבוש שיצא בו לקראת המשיח...

אנו מחכים ומצפים ומייחלים בכל לב, מתפללים ומבקשים לבנין בית מקדשנו במהרה.  חז"ל ממליצים לנו על  'כפתורים' שנתפור מבעוד מועד. פסיעות שנלך בהם, לקראת הגאולה. להלן ליקטנו כמה עצות [בעיקר בעזרת הספר המופלא 'בעקבתא דמשיחא', אחד מעשרות ספריו של הרב לוגאסי שליט"א] :

·                                ראשית – אמונה. להחזיק חזק חזק בחבל, ולא להיבהל אם אנחנו המעט! כי את המעט המובחרים -  אוהב ה'. מכירים את האומללים שנכנעים ומרימים ידיים אם אין להם מצב רוח להתפלל, ללמוד, להתעלות? מכירים את אלו שבטוחים שעבודתם רבת המכשולים לפני השם, לא רצויה, חלילה? כדאי שנזהר מלהימנות ביניהם, יען, אומר ר' צדוק מלובלין, יען שֶמה שהכי קשה לאדם –שם ודווקא שם נעוץ תיקונו בעולם!

·                                שאלו תלמידים את רבי אליעזר הגדול, מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח? ענה להם, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים... במקום לראות חלילה 'עול' במצוות ולהיבהל שאך חסדים רודפים אותנו –נראה בהם זכות לקרבנו לימים הגדולים והקרובים כל כך! ועוד משהו, עצה להקלה בחיים: נכויין בעת הטיפול בילדינו או הסיוע למשפחתינו – לשם מצוות חסד! הח"ח היה אומר, שרוקח יכול לזכות בהמון הצלות חיים, אם אך יצרף מחשבתו... אותו מעש/ה עשוי להיות כבד מרב זכוית, או חלילה, מבוזבז כזה, ממש נטו לשם פרנסה... [לא התפרסם] כדאי מאוד לזכור תמיד את הכוון אליו אנו שואפים, ולא שחלילה נגיע לצרפת במקום לארץ ישראל הקדושה...

·                                בין השאלות הידועות שיבדקו אותנו, היא השאלה הקריטית 'ציפית לישועה'.  נצפה, ולא נרפה! הציפייה כוללת גם תפילה אמיתית ומפצירה. לא ראינו אבא שמסרב לתת לבנו המבקש בכל לב, גם אם הבן חטא ופשע, ומגיע לו לרחק מעל שולחן אביו...  ולמה שנצפה? ארבע דרגות מנה ה'שומר אמונים': יש מצפה על מנת שיכלו הייסורים, והחולים והעוני וכל הקשיים הנוראים שלא שיערום אבותינו ואמותינו ואנחנו עצמנו.  למעלה ממנו, המצפה להתענג בעינוגים הגדולים שיהיו לעתיד, כשנזכה לשבת לנו בשלווה וברוגע תחת גפננו ותאנתנו. הבא אחריו – המצפה לעבוד את השם מתוך שמחה ואהבה רבה. ולמעלה ממנו – המצפה לישועה, שיתגדל ויתקדש שמיא רבה, ויכירו וידעו כולם, כי לה' המלוכה. קווה וקווה, צפה וצפה.

·                                "והיה עקב תשמעון". בעקבתא דמשיחא, אם תשמעון את המשפטים האלה, תהיה שמחה גדולה לפני השם יתברך, גם מעשים קטנים יחשבו לעצומים!"[תפארת שלמה] נחטוף, נחטוף! נכון שהיום קמתי בלי מצב רוח, והשמש מעוננת, והציפורים הדהו את ציוציהן לבלי טעם. התפילה כל כך מתמלמלת, והפעוט מתחרה עם הנודניקיות של אחיו, והבית נראה כאלו אין כאן בבית הזה שום אמא לענין, ואי אפשר --- בואי. תתפסי משהו קטן. אל תנהגי כסכלה שאומרת 'רבותי, או הכל או לא כלום'. אפילו התגלגלו כל תפוחיך, והיצר הרע מנסה לאכול מהם לשובע, קומי, התנערי. אפילו תכווני רק בקטע קטן. אפילו תתאפקי מלגעור רק חמש דקות. אפילו תאירי פנים ותקבלי באהבה רק עכשיו. תצילי לעצמך, ואת כל העולם תכריעי ברגע לכף זכות גדושה וקדושה.

·                                שתי שבתות. רק שתיים  - שתבאנה לנו את הגאולה השלמה. ברכה ושפע ממקור הברכה. לא סתם הוא עומד שם, השטן ברגעים שבין סיום יום השישי, לשבת מלכתא הפורשת הודה. נשתדל להעלות את השבת רמה.לשמור אותה יותר. בדורנו קל מאוד, למי שרוצה, לקדש את השבת: שיעורי תורה, הלכות שבת, ספר להלכות מקורי ומעניין של 'מאורות הדף היומי', אפשר לייחד לילדים משחק לשבת – ולהחדיר בהם שמחה. כל אחד יתאמץ עוד קצת – ויעלה ההבל הטהור הזה, וילמד עלינו זכויות של בנים החפצים בקרבת אביהם.

·                                בזכות נשים צדקניות נגאלנו, ובזכותן נגאל. בואו נבדוק, ונעיין ב'מרכיבינו' – האם אנו עונות להגדרה המחייבת והכל כך מזכה הזו? כמה מרגש יהיה כשמשיח בן דוד יחפש דווקא אותך, ויאמר: "בזכותך, בת ישראל כשרה וצנועה, הגעתי!" ו... די לחכמה.

·                                כבר כתבנו פעם, ונחזור שוב: כשאני רוצה לעשות משהו, ולא ממש בטוחה שהוא לרצון השם. הוא ככה עומד בקו הגבול בין האמת לשקר; בין הנכון ללא; בין הסנטימטר לכאן או לכאן. נשאל את עצמנו, בכנות ומכל הלב:  לו היו תוקעים  כעת בשופר גדול, ואליהו היה מבשר ואומר, ענווים, הגיע זמן גאולתכם... אם עכשיו ממש יבוא משיח צדקנו, האם אשמח שזו תהיה המצווה האחרונה והראויה להגיש לו? הרי הוא יידע על כל אחד ה-כ-ל, יהיה לו כמין 'רנטגן רוחני'... נפשפש במעשינו היטב, שהרי – אין ישראל נגאלים- אלא בתשובה.

בעיירה ציורית של פעם, שאלה אישה אחת את חברתה: "מה בשלת היום?" השיבה הידידה כי בשלה שעועית. ושוב שאלה: "ומה את מתכננת למחר?" הזדעזעה החברה: "חס וחלילה, אל תפתחי פה לשטן! אם לא יבוא המשיח עד למחר, אבשל עדשים"... אמונה יומיומית ועזה של פעם...

בשמים יש כוס, כוס של דמעות. רבות הדמעות שהזילו והגירו לתוכה יהודי כל הדורות. חסרות קצת תפילות, עוד קצת דמעות אמיתיות, עוד קצת כדי שיתמלא הנאד – ותבוא לנו פתאום, אבל פתאום, הישועה המיוחלת.

שום כרזה לא תתנפנף קודם, אף משרד פרסום לא יכתוב לנו ליד המכולת באותיות קדוש חמה – "הכונו, הכונו"; לא יתהפך העולם ויגידו לנו – תזדרזו מהר לאסוף, לפני שיבואו הימים שאין בהם חפץ, כי אז כבר לא תוכלו לצבור לכם יותר מצוות בשביל הנצח...

אז זהו. ננפנף לעצמנו בכרזה רבת מימדים, נכתוב לנו בענק – 'הכונו, הכונו', ונהפוך לנו את העולם הגשמי והארצי, לעולם בו נפגוש את השמים... ונפגוש. והוא יבוא. במיוחד שבשבוע הזה נקרא על גאולת מצרים, והקריאה, כידוע, מעוררת את הזמן...

 וכשתפתחי את התהילים,  ותמררי על אורך הגלות והשכינה המתגוללת בעפר, תגיעי לפסוק "סכותה לראשי ביום נשק". סכותה לראשי ביום נשק! מתי כבר נזכה?! אולי כבר נזכה. אולי???   

אהה, הלוואי כבר נזכה ליום שינשקו בו  שני העולמות זה לזה.