דבש וחלב או - מה אהבתי?!

רעיונות לעיצוב הבית ברוח התורה

ערב מתן תורה תשע"א. פורסם ברובו ב'בית שלנו', המודיע

שבת אחת, התארחתי אצל ידידה. היה אחר צהרים נאה ומאוורר, ציפורים של שבת ואנשים של שבת. פטפטנו בהנאה, כשהילד בן החמש שלה, שאל בריכוז רב: "מאמי, יש לי אלפים?"

"מה אלפים?"

"למדתי ב'מסורת', כמה יש לי מצוות?" לשונו התבלבלה מהתרגשות. עיניו בערו.

"בטח אלפים. כל מילה של לימוד תורה, כל רגע"... חייכה מאמי לעברו בעידוד.

הילדון לא הרפה: "למה רק אלפים? אמרת מליונים!" החברה התנערה רגע מן הפטפוט המשותף, שעה שהקטנצ'יק הביא לידיה בחרדת קודש גיליון מאיר עיניים. "ערך שעת לימוד תורה", כך נכתב בכותרת. ובפרוט: "ביום חול: 29 מליון מצוות. בשבת: 29 מליארד. כשלומד בשמחה: 29 בליון. ובכלל, עם תוספות [כגון בזמן שמועטים לומדים, או כשמחזק אחרים ללימוד ועוד]: 24 טריליון"... באותיות קטנות מפורט מנין המצוות, ומקורותיהם. הדף וערכיו היו מרתקים. [ה'מידע' יו"ל ע"י גמ"ח בבני-ברק, שאוהב להרבות תורה].

אולם מה שהיה מרתק יותר, היא העובדה שילד בן חמש, שואל את אמא: "יש לי אלפים?" ומתאכזב כשאלו לא מליונים...

ואז מאמי נשקה לו בחיבה, וביחד נשקו לספר הקדוש, שזיכה אותם בכל כך הרבה אוצרות ויהלומים...

ולי התחשק לנשק את הרגע המטוהר, בו פוגשת הארץ את השמים.

*

לקראת חג מתן של התורה, אשר כמו ששרנו בגן: "כי אין ממנה, אין מ-מ-נ-ה יקרה בכל העולם", חשבנו ללקט צוף דבש, רעיונות שביכולתנו כאמהות בישראל, לעשות כדי להאהיב את משפטי ה' המתוקים מדבש ונופת צופים, על צאן הקדושים המופקד בידינו. יש בנו כוח, יש בנו עוצמה, יש לנו יכולת להעביר את לפיד 'תורת אמך'!

הנקודות המובאות כאן – מובאות בתמצות רב, כאלו יש שלוש נקודות אחרי כל סעיף. קראו, והרחיבו; מומלץ.

 קדימה:

*  ראשית כל, אי אפשר להאהיב משהו, אם לא ממש – [איך אומרים בלי שאף אחד ישמע?] -  אוהבים אותו...

כלומר: דוגמא אישית. דוגמא אישית, כדאי שנזכור, היא לא עוד פרט; היא הכלל בעצמו.  כלומר: אם הנטיה שלנו [ולב יודע, הוי, כמה יודע מרת נפשו] היא טיפ-טיפה לעניני עולם הזה, ולא ממש ברור לנו מה 'יוצא' מאברך הממית עצמו, לעומת איש חסד גדול שבענקים למשל, אז דבר ראשון, עלינו לטפל  בשורשים, כדי שהעלים שיונקים מהם, יצמחו בס"ד לאילנא רברבא. במילים פשוטות: נשתדל להאהיב על עצמנו במאוד מאוד את המתנה העצומה ששמה תורה.

מפני שעם כל הרצון הטוב - אי אפשר לנשום חמצן באויר, אם אין אותו באויר...

* ואגב, נזכור שלא אנחנו מאהיבים תורה או לא. שום דבר לא בידינו. אנחנו נחרוש ונזרע, נעדור ונסקל, נעשה את שבידינו, והשם הטוב יתן ברכה וגשם, ויברך את עמו ישראל בתורה ובשלום. כשיוצאים מנקודת הנחה חשובה זו, שהתוצאות רק בידי שמים, כל הפעולות נעשות ממקום מרומם יותר, לחוץ פחות, ומתפלל...

*  כל פריט נחשק או מתנה, ואפילו צורך – כמו מעיל או קלמר – בואי אם חכמה, וקשרי אותה לתורה בקשר בל ינתק. הילד זקוק לילקוט? חפשי תירוץ או סיום שנחגג השבוע, ואמרי בהערכה: "קניתי לך לכבוד פרק ד' שסיימת בכיתה"... [אל תשכחי להוסיף בסוד: "ומי שהכי שמח בלימוד –  אמא יודעת מה הולך בלב של ילדיה... – זה היית אתה". הוא יהנהן  בחיוך של גומת חן אמיתית. מומלץ לנסות].

*  ומה דעתך, אם יהודיה, לתת מתנות מיוחדות במינן על עמל ויגיעת התורה? ללכת לצדיק. לעשות מכך עסק. בגדי שבת. אולי  יקח עמו רשימה של המשניות שכבר זכה לסיים, ויקבל ברכה אמיתית...

* ובכלל, ראיית פני צדיק מוסיפה יראת שמים טהורה. תלי בבית תמונות של גדולי ישראל. הקפידי שהן תהיינה תמונות יפות וברורות, נכון, ביתך- אינו פנימיה של ישיבה, אבל הוא כן 'בית יהודי'!!!

* חשוב מאוד: לא לזלזל בשום  תלמיד חכם חס וחלילה!  גם אם איננו נימנים על תלמידיו – הילדים צריכים לשמוע – 'של נעליך!' כמו כן, חשוב שנעריך מאוד את המלמדים והרבנים של ילדינו. נחדד להם כמה הכרת הטוב עלינו לנהוג במי שמלמדנו אפילו אות אחת. וק"ו לרבינו שמביאנו לחיי העולם הבא. קרה מקרה לא נעים או מצער? הטיפול יהיה נקודתי ומול המלמד בלבד. ניזהר, שלא נגרום לתלמיד זלזול, שהוא  ההפסד הגדול ביותר!

* לתת לילד מימד מתאים; כשהולכים לבית הכנסת או ללימודי 'אבות ובנים' – להיות מסודר, נקי לכבוד התורה. לכבוד הכנסת ספר תורה. לא רק לכבוד החתונה והתמונות סטודיו וה'שוויץ' של האם בפני ידידות... נקפיד גם על נקיון בית הכנסת. נזהרים במיוחד לא ללכלך מקום קדוש! [ואפילו קצת לנקות, גם אם לא אשמים אנחנו...]  נזכור, שלילדים יש קולטנים רגישים ביותר למה  שחשוב לנו באמת.

* צניעותה של האם בירכתיים, מצמיחה שתילי זיתים סביב לשולחן. קשה להבין איך אנחנו רוצות לגדל דור שאוהב תורה, דבק בה ורואה בה את כל עולמו, אם קשה לנו לוותר על מה שנוגד את אותה התורה בדיוק...

מי שבאמת רוצה תורה, אמורה לתת באהבה רצון אחד-או שניים. ושתדע, בחיים – תמיד נדרשים להקריב, השאלה לפני מי  - או מה... לא הוגן לרצות  - ולשבת בחיבוק ידים, ולרצות גם את כל השאר. גם איש עסקים – מקריב משהו או שניים מנוחיותו הזמנית, לדברים הרבה פחות מניבים... [לסעיף הזה אפשר להוסיף הרבה-שלוש נקודות. הוא טעון מאוד, וארוך מאוד, ויש לו יצר הרע גדול מאוד מאוד]...

* ותמיד תהיה תפילה זו שגורה בפי האב והאם, שיהיו לומדי תורה, צדיקים ובעלי מידות טובות. ויכווין מאוד בברכת התורה, באהבה רבה ובאמרו 'לא ניגע לריק'. [משנה ברורה].

אפשר גם להתרגל, שבכל פעם ש'אנו מטפלים בפניותיהם' של הקליינטים הצעירים – נתפלל במילים שלנו. כך כשהולכים לכסות בשמיכה... כשמכינים דיסה... כשמנקים את הדברים שלהם או מטאמטאים את השמונצע'ס ... כשמלוים אותם ביציאתם לבית המדרש, או כשממתינים להם בבואם...

* הרגיל בנר, הוין לו בנים תלמידי חכמים. נהדר בהדלקת הנרות, ב'זה קלי ואנווהו', וסתם ככה -  בהכנסת השבת כהלכתה. שבת היא מקור לכל הברכות!!! אשה אחת  נחמדה הציעה, לזמזם לעיתים קרובות את השיר 'וזכנו לגדל', להכנס קצת למילים , ולהכניס בהן רוח ונשמה.

* לא בהררי משחקים וצעצועים נרפד את ילדינו. המתנה הגדולה ביתר שאנו יכולים להעניק לילדינו ובכך לרפד להם את כל החיים – זו השמחה. ההסתפקות. הבטחון וההשענות על השם! מנוחת נפש הבוטח. כי מה יועילו מליוני הדולרים שנוריש להם, ונעבוד למענם, כשהם יגמרו, והשמחה תיגמר איתם, חלילה? כסף כלה, והשמחה במה שיש - היא כלי מחזיק ברכה , שאינו כלה לעולם! במקום להוריש מיליונים, נוריש משהו שמדפיס את השמחה שבאה בעקבותיהם...

* לייקר! להעריך! לשמוח! כל רגע או דקה של לימוד! לא להשוות לשמוליק, לא לברר כמה קטף יענקי, לא להתמרמר למה לא ניחונת בהברקה ובריכוז של מוישי. אתה, בכוחותיך, בכשרונותיך, בנתוניך – אשריך!!! אשרינו!!! ואשרַי...

* ואותו דבר גם מבחינת ה'לא להפריע '. כל רגע שיש באפשרותינו לתת כמשאת לתורה באהבה, כל דקה שיש באפשרותינו להתמודד מבלי לבקש סיוע – לא נזלזל. לא נגיד את המושג האיום -  'אם כבר [הלכה שעה]  - אז כבר [שילך כל ה'סדר']'. זו עצה מתוקה של היצר הרע לקחת אותנו לרשותו ולרשתו – אט-אט... בואו נברח מהמלכודת!

* סיפורים נוטפי עסיס; לא חבל לפטם את ילדינו במעשיות דמיוניות שלא היו ולא נבראו, ו בכלל, רבות מהן סובלות מהעדר מסר? בעת ההשכבה, שזו שעת הספיגה העוצמתית ביותר, נספר להם מתוך המורשת העמוקה שלנו. אם ממש איכפת לנו, אז כל מטרות הלימודיות והחינוכיות מצויות בשפע רב בסיפורי התנ"ך ובחז"ל הקדושים, וזה חוץ מהסגולה המיוחדת שיש בהם לטהר את הלבבות הרכים...

*לא את כל סיפורי הצדיקים יש ליישם מיד; לא על עצמנו ולא על זולתינו וילדינו. צעד צעד; בנחת. סיפורי הצדיקים הם נפלאים כדי להטעים אותנו מאויר הפסגות, אולם דברי חכמים בנחת נשמעים, בנחת, בנחת! [והנשים היקרות והצדקניות יודעות היטב למה הכוונה.] וכשם שמקבלים שכר על הדרישה, כך מקבלים גם על הפרישה.

* לנהוג בחכמה, ולהשתמש בבינה היתרה שנחונו.  נהיה  מודעות לכך, שלפעמים ביטולה הוא קיומה. [וגם כאן הנשים הצדקניות מבינות]. תפקידנו כאמהות הוא בעיקר ריפוד של תפילות ודמעות, הרבה הרבה חום, מאכלים מזינים ומהודרים בכשרות [שכידוע, אוכל כשר שומר על הלב בטהרתו], ובזמן!

* "לב חכם לימינו" – החכם מסתכל תמיד על מה שכבר עשה, ולא מקבל פחד גבהים והתקף לב ממה שעוד נותר לו לעשות. היי להם דוגמא בכך. אולי תתלי דף מכתבים מהיפים ביותר שלך, ובו תרשמי לכל ילד מה הוא כבר סיים ללמוד – פרשות, משניות, פרקים. הדבר מעודד מאוד לראות ש – יו, כל כך הרבה הספקתי כבר! ומי מדבר בכלל על 'סיומים' מרגשים שתוכלי באמצעות ידי הזהב שלך ליצור ולעשות נחת רוח לבורא יתברך. אגב, שמעתי על אשה צעירה מופלאה, שכבר איננה עמנו כאן היום, שנהגה לעשות לפעוטות 'סיום' על 'כה עשו חכמינו' שסיפרה להם. מה הם אשמים שעדיין לא יודעים לקרוא? ככה מאהיבים. ככה מעודדים ומדרבנים.

 * אהבה ואחווה שלום ורעות. שהילד ישמע קול אחד בבית: אבא ואמא שמכירים את מקומם על פי ההיררכיה התורנית. חוץ מההרגשה השלווה, חשוב השלום מאוד, כי הוא כלי מחזיק ברכה.

* יש כאלו  ששואפות ל'רבי עקיבא', מבלי להציג מידה מינימלית של נכונות ללמוד מ'רחל'. כוונתנו, שרוצים ורוצים ורוצים ומתרוצצים לכל מיני אפיקים, ובתווך, מיחלים שיצמחו לנו 'ממילא' הילדים לתפארת. לא ולא, מי שהפקיד בידינו נשמות, התכוון שנשקיע בהן. השקעה עכשיו – קלה עשרת מונים מאשר אחר כך. נכון. ילדים דורשים זמן, עבודה, סבלנות, החינוך שבידינו – דורש יצירתיות, מחשבה, ו...שוב סבלנות. אבל  - בבקשה, לא בפרצוף חמוץ! אין אלו קרבנות נאצלים על שום מזבח. ממש כפי שאנו לא 'מקריבים' זמן לשינה מבורכת, או 'מאמצים' לנשימה מטהרת.

 כי היא חיינו.

***

יושבת אני במרפסת ביתי. מיניבוס  עוצר ביראת כבוד, ואנשים מבוגרים וזקנים יורדים ממנו באיטיות. מי במקלו, ומי בכליו. לאן אתם פונים, תלמידי חכמים שדעתם רק מתישבת עליהם? ל'כולל'' של גור פניהם מועדות! שם יושבים אנשים שהחיים כבר לימדו אותם והם לימדו את החיים: כי היא חיינו! הלאה בעיות הזקנה, הלאה חריקות הבריאות והפרנסה. כאן נושמים אויר של מעלה, כאן יש כאלו אשר זכו לקבל 'חנוך לנער', וגם 'כי הזקינו'  - לא סרו ממנה.

כי אין ממנה אין מ-מ-נ-ה יקרה, בכל העולם!