לא מספיקה כלום

לפרשת השבוע – יתרו. כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים. י"א בשבט תש"ע.

פורסם ברובו במודיע, 'בית שלנו'.

ניחוח עמוק של חלות שחומות ונאות נכנס מן החלון הרחב. מן הסתם בזוק עליהן שומשום בשפע, ומרקמן אוורירי ומגרה. שוב היא אופה, השכנה המצליחנית שלי, נצבטת איזו רקמת שריר בלבי הקטן, ומשדרת... טרוניה? זעף? אולי... קנאה? אולי תערובת חמוצה של שלושתן יחד. שתהיה בריאה, ממשיכה ה'תערובת' ומאחלת, אבל איך היא מספיקה כל כך הרבה? מנין הכוחות הבלתי נלאים והיכולות שאינן נדלות? איפה אני... 

ומה שמעצבן זה, משפט המפתח שלה, של חנהל'ה שכנתי המוכשרת, זו הגרה מתחתי,  ומצויה אי-שם במעלות ההצלחה; המשפט  שהיא מדקלמת יומם וחלק מן הלילה. הטו אוזניכם, הסכיתו ושמעו את תוכנו האומלל: "אני לא מספיקה כלום". הוי, באמת... 

ואם  אתם מתעניינים מי זו חנהל'ה ומהם 'מיעוט הספקיה', אז בואו ואנפנף לכם בכרטיס הביקור המהוקצע שלה: ובכן, הגם שהיא כל היום נחה-נחה, בכל זאת עולים ממטבחה ריחות משכרים ומקונדטרים, וריחות של כביסה רכה ופלומתית, וריחות של אקונומיקה וניקיון מדיף. מבטיחה לכם! 

והיא אומרת: "אני לא מספיקה כלום"... והמשפט הזה מעלה לי את העצבים לשלוש מאות. 

מי לא מספיקה? מה לא מספיקה? 

בית מרקחת היה מתבייש ליד הבית שלך. כל היום את מספרת לזאטוטיך סיפורים ומפתחת בהם יכולות. גם כששפוך אצלך איזה משחק, הוא משתלב יופי בתוך משבצת האושר. על הכיריים מבעבעים שלושה סירים, [כך את מספרת בענווה] ובתנור משתחמת לה עוגה נימוחה המיועדת לאורחים [המקור הנאמן הנזכר]. ואם נראה לכם הדבר חיצוני, אז גם המגרות הפנימיות ביותר נתונות תחת השליטה המטופחת. בלי לרצות, הזדמן לי לראות זאת במו עיני, פעם, כשבקשתי ללוות מלפפון חמוץ. חנהל'ה הכניסה אותי בחיוך למטבחה המואר, למולי פתחה את המגרה, בקשה שאבחר את הרצוי לי, וסגרה סעיף נוסף במוחי: הכל מתויק מלגו ומלבר. הידד! 

ודרך אגב, במה עסקה אז חנהל'ה ה'לא מספיקה', בשקדנות מופלגת? שמעו ותחי נפשכם: בעיטור אלבומים! "כבר שנה לא נגעתי בהם", הצהירה בזעזוע, ולי התערבלו תמונות בסחרור מהר, שעה שלחשתי לעצמי, שאצלי המטלה הזו אפילו לא נמצאת בעמדת המתנה; יש לי עוד אלף ואחד ענינים לסדר בטרם אשב על ה'הובי' הזה. 

אח, כמה קשה לגור על יד בית מרקחת שבו חיים באושר, הגם שלא בעושר, חמישה פעוטים מטופטפים, עוגות במקפיא ומנות גורמה טריות בצלחת. אבא שעוסק רק-רק-רק בתורה, ואמא אחת קטנה שגם עובדת בחוץ, מנצחת על הכל בלי שום-שום עזרה, ובכל זאת נראית תמיד רעננה ומרוצה... אצלה ישנים בזמן, וקמים לפני הזמן; זגוגיות החלון לא נרעדות מצעקות וממריבות, ולא פעם  עולים הדים של שבע ברכות עליז שבלי בעיה היא העומדת מאחורי הקלעים, מלפניהם וגם לצידם. 

"את מדברת?"  פקחה גיסתי עיניים גדולות ותמהות שיכולתי לראות גם מבעד לשפורפרת, כשתיניתי לפניה את 'צרת השכנים' ואת המצב, ואת העליבות שלי וכו' וכו'... "אצלי באזור כולן אמריקאיות מפונקות, 'ליידי'ות במלא מובן הביטוי. והיכן הן מתגוררות? בבית הבובות הורודות"...

◄◄◄◄◄

בעקבות ה'קטסטרופה' המתסכלת הנ"ל, רצינו לפנות לכל ה'בית יעקב', אלו הנשים היגעות וה... לא עושות כלום, שקנאתן, לעיתים, היא קנאת סופרים טהורה; רצונן להתעלות בתפקידיהן אשר בבית, אך לא יודעות במה להתלות, שאיפותיהן להתקדם - עזות, אך מוצאות עצמן הרחק מאחור. רצינו ללחוש להן כמה אמיתות, לכוון אי-אילו זרקורים, וללחוץ את ידיהן בהערכה כנה.  

לצורך כך, לפני שנקשיב לסדר הזועק בבית ומצפה לפעילותינו הלא-נגמרת, מומלץ ש'נעשה סדר' בענין ה'בית' הסטנדרטי שלנו לעומת ה'בית' המטופטפ של שכנותינו: 

קודם כל – כל אחד ונתוניו. אם נבראתי מכונית, מסוכן לי לדהור עם מנוע של משאית. ידידתי ה'משאית' תסתדר עם עוצמת האנרגיה, ואותה תגיש מנחה לכל יכול. היא צריכה לעבוד אותו עם כל כוחותיה, ואני צריכה לעבוד אותו עם כל כוחותי. אשריה; אשרי. 

שנית, עצה ששמעתי לפני כעשור מחברה יקרה, שכנראה לא שיערה שהחריש של מילותיה, יהיה תקף לזמן רב. [אם את קוראת את הרשימה, קבלי נא את מיטב תודותי! עד היום מלווה אותי ה'חריש' כמו מלאך טוב! וכך אמרת, בשעתו:]. כדאי לעמוד הכן עם סטופר של חמש שנים. יש בזה משהו שנותן לנו פרספקטיבה יותר רחבה וכוללנית ופחות ממוקדת והרסנית. הסטופר יעשה לנו חושבים, האם הפעולה שאנו אמורים לבצע, וכל כך נלחצים ממנה, תשמח אותנו גם בעוד חמש שנים?! אם כן, נשקיע בה ללא סייג. [ובדרך כלל אלו הדברים המשתייכים יותר לחלק הרוחני שבנו] ואם לא, ראוי שתשוב נפשנו למנוחתה, ולא תיטרד מדי בגינה... 

וסתם ככה, אני משערת שכשאעמוד להכנס לגן עדן, בזכות מלאי מצוותי, לא יבקשו בדווקא להציץ על הארונות העליונים שלא נגעה בהם יד אדם [מטפחת; לא מבלגנת...] מעולם, ובוודאי שיסתפקו בכך שבישלתי מכל הלב, הגם שללא כשרון בשמים. בקיצור, לא נראה לי שאקבל בית יותר מפואר למעלה, אם ביתי הנוכחי יישאר בבילגונו, ועוד יותר בקיצור, לא נורא. 

שלישית, בדרך כלל [ולא תמיד. אך זה ממש לא ענינינו. ] למרות ה'יש' הבוהק, מסתתר איזשהו 'אין' אפל. אבל, מיטיב להסתתר... כי כשמוסיפים משהו לכף מאזניים אחת, בהכרח הוא משפיע על הכף השניה. ובכל מקרה, התנחמי ב'יש' שלך, ולא ב'אין' שלה. 

שימי לב, בת 'בית יעקב' אחת. אולי זכית, את הפשוטה, ואצלך היחס לילדים הוא לא רק טוב, אלא אכפתי, אמיתי ומחבק? אולי תשומת הלב לסובבים אותך ניתנת בנייר עטיפה זוהר ומחייך? אולי עבודת השם שלך מצטיינת במצוות השמחה ומצב הרוח יציב עד נאה?  אולי זיכך אותך צער כלשהו, והתעלית בכוחה של תפילה?  וכל מיני נקודות בחיים, שנמצאות מתחת לשטיח האישי, או אם תרצו – נרמסות בעקב הנשי...

כמה פעמים אנו רוצים ורצים ומתרוצצים כדי להשיג משהו שייטיב למשפחתנו, והכוחות שהמשהו הזה גומר, באים בעצם על חשבון השלווה, הנעימות או החוויה בבית. לעיתים, אנו כהורים, מתאמצים בשביל להשביע את רצון הילדים ולשמחם, אך  - תשאלו אותם – אין זה רצונם!!! זיכרונותיהם הטובים יעלו ריח אפוף נוסטלגיה ממילוי צורכיהם האישיים, יותר ממילוי צורכיהם החיצוניים, הבאים, לא פעם, על חשבון...

רביעית, ישנו מושג ערטילאי, שכמדומתני, עדיין לא זכה בן אנוש לתפוס בו, למרות שכלה את חייו בעבורו. המדובר הוא במושג המרטיט והנחשק [קחו נשימת טיהור]: "חלום חיי".  בתוך כל אחד מאיתנו הוא שוכן, כשהוא הכוח המדרבן, אך אין אדם שמת וחצי ממנו התממש. אומרים, שאת קברו של האדם, ניתן לכסות בחלומותיו, ואז החולות ייגעו בשמים... אפילו אשה בת שבעים התבטאה באוזני ש'יש לה חלום' ללמוד בעל פה את כל תאריכי ההולדת של הנכדים כולל הנינים, ולזוכרם בתשורה נאה ומחממת. תגידו לי, זה לא מזעזע?!  אף אחד לא מרוצה באמת! עד שכובשים חלק אחד בחיים, דוהרים כולם לעבר החלק הבא! שבעים שנה לחיות בציפייה ליותר טוב/ מועיל/ מוצלח??? ואולי למות ללא כלום?! זה הרי מחריד!!!

 קראתי פעם בספר רצוף דברי חוכמה: מי שחולם תמיד, מתעורר, אבל בפיג'מה... 

ולעניינינו, עשיתי פעם חשבון פשוט, שגם אם אי-פעם אממש את היומרה הנכספת, ואסדר כל תא וכל מרצפת בביתי, ממילא רצף החיים כבר יתחיל לנגוס במקום בו התחלתי, כך שהמעגל הזה לא ממש תועלתי... 

ובכן,  לפי מסקנת ה'מנוע' וה'סטופר' וה'יש' וה'חלומות' – אז באמת אין להם מקום, לטרוניה, לזעף ול... אולי קנאה. אין מקום לתערובת החמוצה, וכבר לא ממש קשה לגור על יד בית מרקחת שמאובזר היטב, או מול בית בובות שלעולם לא מפסיק את ההצגות הנפלאות שלו.

אז מה, בכל זאת,  עדיין באמת לא קל?!... 

◄◄◄◄

   נאמר מעתה: 

אח, כמה לא קל לגור מול שכנה, למשל, שברשימת המטלות והסידורים שלה מופיעים סעיפים מרתקים. כמו הסעיף הזה: לעבוד על מידת השמחה. בשבילי ובשביל ביתי; לעולם הזה ולעולם הבא. לתת עידוד חום ואהבה לילדי. להשקיע בעיקר, לא להישקע בטפל.  או מול אחת כזו שלא פוסק פיה מלחייך [שימו לב לעוצמת כל אחד מהפריטים:] כש... זכתה לגמול חסד[!] או לספר  אגדת-חז"ל לילדיה [!] או לומר 'מודה אני' בהודיה, גם לאחר לילה נטול-שינה[!] 

ובכן, אני צריכה לומר לגיסתי: "אח, לא קל לגור על יד מי שמקפידה להתקשט כבת מלך פנימה, ולהיות צנועה החוצה". והיא צריכה להשיב לי: "לא קל לגור בשכנות עם מי שחייה נעים סביב ויתור אצילי תמידי". ואנחנו צריכות להבין ביחד ש "לא פשוט לפגוש במי ששמחה בחלקה למרות הכל".  – משום שכל אלו הן-הן המודל האמיתי לחיקוי . מודל שיש לשאוף לגעת בו, לחיות אותו, לשמח דרכו אלוקים ואדם. 

אני צריכה לומר לה: "אח, כמה לא קל להתגורר מול ידידה שהשתדלותה בפרנסה מתחילה בברכת המזון בנחת". 

והיא לי: "באמת לא קל לגור מול שכנה שהבלגן בביתה כבר הפך את התקרה לריצפה ואת הריצפה לתקרה, ובכל זאת הטונים העולים שם סבלניים ונינוחים, וזו תוצאה של עבודה עצמית נטו".

ואני לה: "לא קל לגור מול אחת שמתחזקת תדיר ב'אין עוד מלבדו', מלחשת 'גם זו לטובה', ותפילות תכופות קושרות אותה למעלה". 

והיא לי: "לא קל על יד אחת כזו שמשתדלת להאהיב את המצוות על צאצאיה וחוגגת איתם, בהמון עליצות, 'סיומים' והתחלות עם מאפים מפרי ידיה". 

ואני לה: "וזו הזוכרת שלא היא הקובעת בבית, ונכנעת לרצון השם".

והיא לי: "וההיא שמקריבה קורבן או שניים, ומרגישה רק בניחוח שהוא מעלה". ואני לה, והיא לי; ואני לה והיא לי...

אח, כמה באמת לא קל להתגורר מול שכנה שמה שתלוי לה על המקרר זה הדף הקטן הזה, שנועד להעמיד את ערב פסח על כל דרישותיו – בפרופורציה אמיתית: [ פסח? כן-כן. עוד חודשיים וקצת הוא מאחורינו...]

"את האלוקים ירא, ואת מצוותיו שמור. כי זה כל האדם". 

זה, ורק זה! להשקיע בזה! 

חודש הגאולה משחר לפתחי,

 ומי יודע מה מחכה לי שמה, בשמים, לדמעה...

 עכשיו, עכשיו זה הזמן! 

לא הנקיון, לא הלחץ, לא הקניות, לא ההספקים. הרוחניות. 

אולי נזכה כבר לקדם פני משיח?!

 כל הסיכויים! עם כל זה אחכה לו! 

אח, באמת קשה לגור על יד 'רבנית' כזו, שנחבאת אל הכלים. 'רבנית' שגבהה קומתה ומסדרת לה את ביתה האמיתי, וזוכרת שדירתה, זו שמצויה כאן, היא רק-רק אמצעי.  באמת קשה לגור על יד מי שנשימותיה קשובות לנשמתה, והאוויר שלה אחר מאווירי, ופסגותיה עצומות מפסגותי...

רק הבעיה היא, שלא קל לנו לדעת שלא קל לחיות לידה. כי הכל בשקט, הכל בסתר, בהצנע – לכת.

בחדרי חדריו של הבית.

◄◄◄◄

ומעל דפי 'הבית שלנו' תצא קריאת החיבה אל עקרת הבית, עיקרו של הבית. כי זה מה שאפשר לאמר לה, בלשון רכה, אודות ביתה הקסום. תעשי, מתוך היומיום, עבור ה'בית' האמיתי שלך. לא משנה באיזו דרך ולפי אלו תמרורים. העיקר שתסעי ישר, עם המנוע שלך, ועם ה'סטופר' שלך, ועם ה'יש' שלך, ובלי החלומות שלך,  בכביש שמחתה של מצווה, אל עבר הטוב הצפון לך לעתיד לבוא.  

וכך, כך בעצם נזכה אנו, בית יעקב, לקבל את התורה שלנו; מורשה קהילת יעקב.