משום היותי זכאי

פורסם ברובו במודיע, 'הבית שלנו'. לפרשת חיי שרה

חיוכים. לחיצות יד. כוסות משיקות. "חתן וכלה, שבע ברכות אחרון", מכריז מישהו, "מכאן אתם יוצאים הישר אל זרועות החיים, הפתוחות אליכם בהמון... בהמון? 

יופי? קושי? מורכבות? תלוי בכם. אז שיהיה לכם תמיד שמח, ותזכו יחד להשתבח"...

לחמניות, סלטים, מנה ראשונה ואחרונה, הכל יפה ונעים וטעים. ולקינוח מתוק – "רגע", אומר הדוד שמחה, יצור מקורי ומעניין, "חתן וכלה, אני רוצה שתשמעו".  יושב לו בנחת, לא מרגיש שהוא דורש דרשה לציבור. לוגם מעט משקה, מגרד משהו ביד. קצת מנענע את הכוס המלאה בקולה, מעיף מבט למזרח-מערב-צפון-ודרום, כולל למעלה ולמטה, ובודק שכולם מקשיבים כראוי: "עוד חודש, אולי חודשיים. יתכן שתחלוף שנה ואפילו שנתיים. פתאום הוא יגיד לה: 'הי, רגע, למה אני חייב לך? מה, אני מנוצל?' והיא תזמזם לאויר בעצבנות: 'ובעצם... ממממ... למה אני חייבת? אני כן צריכה להיות מנוצלת?' [ואתם מגחכים, חתן וכלה, דוד שמחה יודע טוב-טוב], אולי, לא תגידו את זה בקול ופה מלא, אבל בהחלט יכול לקרות שהלב יתגדש ומשהו בו יאיים להתפרץ... אז תקשיבו לי היטב, זוג מאושר. 'מנוצל''", וכאן הוא הדגיש את המילה בנלעגות  איומה, "זו מילה לא יפה. ממש ממש לא יפה, נעדרת חן ולא סימפטית. היא מלכלכת את הפה ומזהמת את הלב, היא שטותית לגמרי ועמוסה בכאב.

תעשו טובה ותחליפו אותה, בבקשה, בביטוי הנהדר: 'בעל חסד'". 

כהקולה התרגשה כנראה מן הדברים הנבונים והנחרצים, ובגלל שהיא ממש ממש לא צריכה להיות מנוצלת ולהשאר בתחום המושב שבעליה ביקש, החליטה להתפרץ בקילוח שחרחר ומהיר על בגדיו של הדוד החייכן, ומשם התגלגלה הכוס הישר אל הרצפה, על מנת להתנפץ בקול ניפוץ עדין. 'מזל טוב' רבתי פרץ מן הפיות המשועשעים, והדוד היקר אסף את עשתונותיו, אלו שמעולם לא ידע אפילו לאבד, והחל בשירה סוחפת: "סימן טוב ומזל טוב, ומזל טוב וסימן טוב, יהא לנו ולכל ישראל". 

אמן. 

◄◄◄◄

אמת ויציב. בני הזוג הטריים שמעו כבר את הציטוט הנודע בשם הרב דסלר: "ברגע שתתנו על מנת לקבל, תדעו כי אושרכם מכם והלאה". נתינה; ללא ציפייה, מתוך פְנים נקי וזך. נתינה טהורה רק משום שאוהבים את הנתינה ומחפשים 'השקעות' משתלמות כמותה.

העולם הדוהר והשטחי, טשטש גבולות, ותיעד את 'בעל החסד' כ'מנוצל'. הוי אומר, הוא נחות, חלש, חסר עמוד שדרה ונעדר יכולת אסרטיבית. הוא מצדיע ומעלה על נס את החזק והבלתי נכנע, העומד על רצונותיו, 'לא מתקפל', יודע את דעתו ומשנתו הסדורה. העולם הנוצץ הזה, מסכים להכיר בסיוע רק בלווי משפטי של חשבונות וחשבוניות, קבלות ואישורים. הכל רשום  ומתויק, כמו 'היום אני, כדי שמחר אתה', 'שמור לי ואשמור גם לך',  'אתן לך, על מנת שלא תפריע לי'. הוא מכיר במניעים אינטרסנטיים לחלוטין, ומסרב לנתינה ללא שכרה בצידה. 

הו, כמה שהוא מזדעזע ה'עולם' הזה, מהמילה הדוחה 'ניצול', מפחד פחד קיומי מפני 'רמיסה'; מתרחק כמטחווי קשת מ'להיקרע', ולא נותן יד ל'מחיקת האישיות'.  כל העב"מים הנוראיים הללו קשורים אצלו בקשר בל ינתק ל'פרייר'; זה שמרכין ראש ועוזר ללא תמורה הולמת, שנותן גוו למכים ולחיו לחורפים... . 'מנוצל' הוא כינוי לועג ומלגלג, תוך כדי שהחסד נמוג לו ונמחק עם הרוח, משאיר אדמה יבשה ואדישה לזולת.

בפרשת השבוע, פרשת חיי שרה, אנו פוגשים את אימנו רבקה לראשונה. בהמשך מספרת התורה על גדלותה: "ויוגד לרבקה" [כ"ז, מ"ב] ברוח הקודש הוגד לה... וכן: [פסוק מ"ה] " ורוח הקודש נזרקה בה, ונתנבאה"... [רש"י]. רבקה, אחת מארבע אמהותינו הקדושות, אמהות האומה. זכתה להדבק ביצחק נאזר – בגבורה, להיות אם ליעקב איש - האמת, ולהניח את היסודות לבנין בית ישראל. מתי יצקה את האדנים המבוססים לבנין הבית הגדול? היכן התחילה שרשרת הזהב, על חוליותיה הנשגבות, להטוות? באיזה שלב החלו הפנינים הבוהקות להתגלגל ולהיקשר לכדי גדלות מטפסת שכזו, שכשנכנסה לאוהלה של שרה שבו שלושת הסימנים של השריית השכינה? 

ובכן, הכל נעוץ אי-שם, כשעומדת היא, פעוטה בת שלוש, מול אליעזר וגלריית עבדיו, אשר יש להניח שהם לא היו חלושי כוח ורפי אונים. או אז מבקש 'השדכן' לעתיד, 'הגמיאיני נא מעט מים מכדך'...

לכאורה מתבקש ממנה לענות בחיפזון: "אדוני הנכבד והנעלה. יודע אתה כי מלאכת שאיבת המים היא ממש לא פיקניק בעבורי. התכבד נא להיעזר באחד מעבדיך החסונים". 

אלא שהילדה המופלאה הזו, אוהבת את החסד, לא רק מסכימה להיגיון שבו. ויש הבדל גדול "בין דבר שאדם עושה מצד ההכרח, לדבר שהוא עושה מצד האהבה". [החפץ חיים]. בזריזות ובשמחה נותנת לו את מבוקשו, ומוסיפה להשקות עשרה גמלים ששותים כמויות, בדיוק כמו ש'ספינות מדבר' חזקות  כאלו שותות...

וזו, זו בדיוק הנערה אותה הועדת, השם הטוב, ליצחק! 

"וכשתהיה לו אהבה למידה זו, יהיה מחפש בכל כוחו ... לעשות חסד... ובעין יפה". 

ובכן? בזכות היותה 'מנוצלת קטנה', זכתה לענוד את כתר ה'אשה הגדולה'... 

כדאי שנפנים: אף אחד לא מדבר על ניצול או רמיסה; אף אחד לא מייעץ להתמוטט או להקרע; בשום מקום לא קוראים למחיקת האישיות. רק מה? המדד צריך להיות אישי מאד: אם יש לי כעת כוח / פנאי / מזומנים או שאר משאבים – אזי טוב ויפה ונהדר ונפלא. אתן באהבת חסד, בלי פנקסנות של היום אני ומחר את, שמרי לי ואשמור לך, אתן לך ולא תפריעי לי. המניעים יהיו קודש לחסד אוהב ומעלה ריח ניחוח להשם. "ועל ידי זה היה נתמלא כל העולם כולו במידת החסד, וממילא היו מתבטלים כל התלאות וכל הצרות מן העולם". [הח"ח] 

לא כי אני חייבת, אלא דווקא משום היותי זכאית. 

'מנוצלת' אחת התבטאה פעם כשאור קורן מפניה: "כשמשהו עומד לי בבית סתם, ללא שימוש, אני מרגישה שזה 'בל תשחית' למהדרין". בדיוק כמו בעל עסקים הזורע דולר ומייחל לעץ מניב דולרים [ללא רקבונו של הדולר הראשון], כך בעל החסד מחפש בנרות  ותר אחר עסקאות משתלמות והשקעות המניבות תשואה לנצח נצחים.

ומאידך, אם כעת אין באפשרותי להיטיב, עם כל הרצון הטוב, והחסד המתבקש עשוי לפגוע בבית פנימה, או לבוא על חשבון מישהו או משהו קודמים, בל אצטער. לא אהיה מוּנעת רק מאינטרסים צרים, הקוראים לי לעשות חסד ללא משאבים מתאימים, רק מחשש -   ש'אחר כך היא לא תעזור לי כשאזדקק'. אלא חסד יפה, זורם, עשיר בטוב לב ומשופע בעין נדיבה. 

◄◄◄◄

"אז אתם שומעים, חתן וכלה?  אמנו רבקה ממש לא היתה 'מנוצלת'. זו היא, ורק היא, שהרויחה בזכות היותה 'בעלת חסד'". 

ודוד שמחה הקריא מתוך פתק קטן את מה שהספיקה רעייתו, מנשים באוהל תבורך, לשרבט בו במקום: 

'יהי רצון, שברכה תשרה בעיסת חייכם, ונר דלוק מערב שבת יאיר את ביתכם, וענן השכינה יהיה קשור לאהלכם'.

בעלי חסד שכמותכם...