סתם תינוק...

שבט ס"ד, י"ב בטבת תשע"א פורסם בברובו במודיע, הבית שלנו.

השקט השתרר בשעה טובה ובאמת מוצלחת. נשימות קצובות של הסיפורים זמזמו לי שיר מלא השראה. זהו. עכשיו אסתער על  העט ועל הדף שכל כך קורצים לי, וממתינים בסבלנות רבה מדי. אפילו בן החצי שנה ישן במלאכיות ענוגה. קדימה, מוזמנת לקשקש! 

בדיצה ובחדווה ובמעין ניתורים קלילים נטלתי את מחברתי, והעט קבל את האות. המילים התחילו להתרוצץ, כשקול ענות חלושה עולה מעם חדר הילדים. לגשת? לא לגשת? אני חוטפת עוד כמה משפטים שכבר כמה שעות מתנגנים כל כך יפה וזורם במוחי, עד שיכולתי להוציאם מן הלב המתפקע אל הכתיבה המשחררת. נהיה שקט. הוא נרגע!  אני מספיקה לשער, וכבר לא מתלבטת אם לגשת או לא. סתם חלום, אולי מוצץ. אולי שחרור קיטור קטן. העט רץ, אני במערבולת הסיפור. התיאורים העדינים. האומנות. התובנות. יפחה נוספת מתייפחת. בכי צלול ומוגבר. ברור. אני אומרת לשייני המתרקמת על תהלוכות נשמתה הסוערת, ברור שעלי לגשת. רק רגע. אעיף את סיום הפיסקה שכמעט בורחת לי מהמחשבות, ואגש לנחומי. 

הופ. נרגע. התייאש? נרדם? – לא צריך לגשת. באמת שלא. 

*

וכשכן היה צריך לגשת...

- קרה לך פעם? 

- המון 'פעם'...

- שהתינוק בכה ויילל, אפילו צרח וצווח, ואת פוכרת ידיים ואינך יודעת מה יש, מה קרה. הן לא רעב הוא ללחם, ולא צמא למים, וכבר נקי עם ביגוד נינוח וניחוח...

לתועלתך, כמה רעיונות של 'אולי ושמא ויתכן'; השערות לסיבת הבכי. וקחי בחשבון, שלמרות ההתחשבות שלי והרצון העז לעזור, הוא מעולם לא הסכים לגלות את אוזני על בטוח. רק המשיך ודחס את האויר בחלקיקי צרחות צפופים, ובהמון לחץ. [לכשיגדל, אני מקווה לשאול אותו ברצינות תהומית, למה בכה אז, כשהשכבתי אותו עם הבגד התכול הקטיפתי, [מסבתא-ירושלים] על הסדין הארומתי, [מהדודה-אמריקה] , כשהמובייל ניגן קונצרט מעלה נוסטלגיות ודמעות, והתנור הפיץ חום-נגוהות, והבית היה כל כך מצוחצח, וריחות נעימים מלאו את המטבח, והוילון התנפנף בחן רב, ושמש פז הציצה מבין קרעי-העב... נו, זה היה אז, מתוקי, באותו יום שישי, ערב שבת קודש  פרשת שמות, שנת תשע"א למנין שאנו מונים פה. תגיד, למה צרחת בלחש כזה, שקרא לגברת גוטמכר, ע"ה, שכבר נעזרה במכשירי שמיעה?]

ובכן זו הרשימה אני כותבת כעת, כשהנחתי לה, באנחה, לשייני יקירתי המשתרטטת עלי דף, מפני שהפעוט מחבב דווקא את ידי המחבקות, ובזה הרגע הערוץ פתוח לכוון הניחושים לסיבת בכיו הנוגע ללב: 

• אולי הוא כן רעב, ומרוב המרוץ לא שמת לב שכבר חלפו שלוש שעות... לפעמים הפעוטים הם שעון תזכורת בעבורנו, לניצול זמן... [ואולי כן צמא, או רטוב מפני שאחותו השתוקקה להשקות אותו ואת בגדיו לרוויה, או כואבת האוזן, או מורגשים המעיים...- ]

• משום שלפעמים הצטבר לו אויר  מיותר, גם אם חלפו שעתיים מאז שאכל בשקיקה מתוקה שגילתה לנו את הגומה החמודה. 

• ולעיתים הסדין הכהה והיפה והמותאם עם הוילון והבגד והריצוף – ספג ריח נורא של פליטות [פה...], ואי אפשר להירדם. אין זו איסטניסטיות, והדבר רחוק מפדנטיות. זו מינימאליות. 

• קורה גם שקר לו, למרות הידיים החמימות.  

• ואולי הוא פשוט מתחנן להחליף תנוחה, ומקווה בסתר ליבו [יש לו, ברוך ה'] שתהפכי אותו, ברחמיך הרבים, על הגב. 

• יתכן שהוא מעונין למצוץ משהו, ולנצל בכך את חוש המציצה המפותח שטבע בו הבורא למען יכיר את העולם. 

• ושמא שן חיננית מתחילה ללבלב ולפרוח, ואת עדיין לא הבחנת. ['אצלי כולם מוציאים שיניים בגיל שנתיים'...] 

• ו – שימי לב. האם אין באזור זבוב טורדני, ואת ה'בן יקיר' שלך, לא לשכוח, עדיין לא לימדת לגרד! 

• ומה את אומרת על כך שהאף סתום, וממחטה ממש לא באה בחשבון? 

• פעם גם גיליתי שפטריה לבנבנה אוותה למושב לה את פיו האדום והקטן. בחסדי השם, יש משחה מרגיעה. 

• הייתי מציעה שתסתכלי ליתר בטחון אם אינו שוכב על חלקיק של משחק [בת השלוש מאוד נדיבה וכבר חפשה עמית למשחק], ולכן שנתו ממאנת להופיע... ואם הוא כעת בעגלה הנסיכית, האם רצועות הקשירה לא נחות מעדנות מתחתיו ומפריעות למלאך השינה? 

• גם קרה לא פעם שהבגד לחץ לו [כל כך קיווית שישמינו קפליו] וסיומת הרוכסן של הביביגרו האהוב 'מחנהל'ה כבר' דוקרת אותו [הוא רגיש]. או שהבגד העולמי שקנית לו לכבוד חתונת אחיך ו'שלא תאמינו כמה הוא עלה' מכיל, בין ביתר, תווית ובה ארץ היצור [סין] וחומר הגלם [פוליאסטר 100%] ותוית המותג היוקרתית פשוט מרגיזה! [עורו עדין].  

• ולאחר שברוב אימהיות הסרת אותה, את התוית מעצבנת, ובאנחת צער קטנה על שמהיום לא ידעו מי ילד את הבגד המלכותי [ע"ע תוית], נשארו שאריות מהתוית ז"ל, ולפעמים הן מטרידות הרבה יותר...

• מישהי סיפרה על ילד שבכה ויילל וצרח וצווח, ולא בקבוק ולא מוצץ ולא קוררר ... וביאושה כי רב, הסתכלה לו לתוך העיניים האדומות ושאלה ברטינה: 'למה, ל-מ-ה אתה בוכה כמו תינוק?!' וכמו שסביר להניח, הוא לא התנדב להסביר מאום, פרט לבכי משודרג ומדאיג. אחרי הרבה עוגמת נפש, התברר שהאח העילוי שהלבישו, 'תקע' באופן מכאיב את הגרב, כשהזרת הקטנה הסתבכה [או לחילופין, ששערה קטנה הסתובבה לו על האצבע, מבלי יכולת לשחררה] כשגילינו זאת – כך סיפרה המישהי, האמא – חיבקתיו ונישקתיו ובכיתי אחריו, אחרי שבכיו נמוג והלך, וחיוך צץ על פניו הרטובות, והפטרתי: 'אויש, ילדי. מתי תדע לדבר'...

• וכל זה, חוץ מהפינוק, או הפינוק שאינו פינוק : קצת 'על הידיים' הוא רוצה, קצת לחוש 'אמא', להתלטף בחיבה ולהרגיש אהבה. גם אם לא 'מגיע' לו...  וחוץ מאשר שלפעמים, לא מעט פעמים, [קרה לך פעם? לא רק פעם!] זה סתם. נו, אז מה. הוא בסך הכל – סתם תינוק.  [במידה שאדם מודד בה מודדים לו. אנחנו צועקים לה', מתפללים, מיחלים. לא תמיד מגיע לנו, אבל אנחנו רוצים נורא-נורא-נורא. לא נרצה שידקדקו איתנו במידה ובמשורה...]

• ונקודה קצת יותר רצינית: כל מה שקורה בעולם – ואשר יש לו השלכות לגבינו – בודאי שמיועד בעבורנו... לא תמיד יש סיבה ארצית לבכיותיו המנדנדות של הילד. לעיתים הסיבה היא שמימית טהורה. אולי רוצים לבחון אותי כעת? כדאי שנזכור, ש'השם צדיק יבחן'. קורה ומבחן מסתמן, ובודקים אותנו אם מגיעה לנו מעלה כלשהי, אשר תלויה בעמידתנו בנסיון הקטן [...] הזה... 

*

אחותי התקשרה אלי לשפוך את הלב על הדמעות הנשפכות כאשד גואה מעיני בן החודשיים היצירתי שלה. "סתם הוא בוכה, סתם, סתם, סתם!!!!" 

"את לא צריכה לספר לי", ניסיתי לדבר בקול רם, ולהתגבר על חזנותו הבלתי מעורערת. "עד לביתי שבפריפריה אני שומעת אני קולו הערב, מדלג על ההרים ומקפץ על רעש מנועי האוטובוסים"...

אחרי שעה, כשעדיין לא נרגע, אני שומעת את קולה ואת עבודתה העצמית: "חשבתי", צעקה אלי, כשהרקע מלווה בסירנות, "שלפעמים תינוק בוכה וצורח, ואמא כמעט מאבדת עשתונות ובוכה מתסכול עמו. חמודי, היא צועקת מבעד למסך הבכיות, נדנדתי, האכלתי, פינקתי. מה עוד? תגיד לי, נראה לך שיש לי זכות קיום רק בתור שפחה שלך? נולדתי כדי לשרת אותך? אולי כדי להנות מזיו ביצועיך המהנים? שניה", היא התנצלה יען קולותיו הרקיעו שחקים, ולבה של האמא, זה שקשרו לו כתרי הבנה עמוקים במיוחד, ידע בברור ש'זה סתם, סתאאאם!'

"אז את שומעת? פתאום חשבתי, שעלי להודות להשם שזה סתם!!! לפחות לא כואב לו, ולפחות לא כואב לך – פי כמה. מה היה עדיף, סיבה מכאיבה, חלילה?!" 

אחותי, התפעלתי! 

*

הרב פרדו זצ"ל, מייסד ומנהל סמינר אור החיים, אמר פעם לתלמידה שנזקקה למשהו אולם השערים היו סגורים: "תבכי, בתי, לה'.  כשתינוק צריך משהו – הוא בוכה". מספרים, שבאורח פלאי הסתדרו הענינים לטובה. 

את המתפללת, מעתירה, מבקשת, מתחננת ומפצירה. בכך לפחות קיימת 'התלבטות' אם להענות לך. לגשת אליך. הכנסת 'אופציה' כזו; אולי התפילה תזכה אותך במתנה שאת מייחלת. 

אבל אם את מפסיקה, נודמת? אה. נרגעת. אין צורך לגשת...

הקב"ה מתאווה לתפילותינו! 

שנקוה אל השם, חזק ויאמץ ליבנו, ונקווה, ונקווה...