כי הדלקתי נרותי

עיקרי המעשה אמיתיים לחלוטין

                                            בימי השבוע האחרון של השנה,

יכולין לתקן בהם את כל ימי

השבוע של השנה, יום א' כנגד יום א', וכו',

 וכן יום שבת קודש כנגד כל שבתות השנה.

[בשם הקדמונים ז"ל]

לכבוד שבת קודש, האחרונה של תשע"א...

 

"במיון?"

"כן, עכשיו ביום שישי בבוקר, עם בני היקר לאורך ימים טובים".

"מה קרה?" תמהתי מול ידידתי תרצה. ותרצה ספרה. ספרה שאתמול [ה'] חזר אלחננוש שלה מייבב מן החיידר; לא מצליח לו להזיז את היד; נדמה לו שאולי זה שבר כמו שקרה ליוסי אחד בכיתה שלשום. "כמו הורים מסורים – ניסינו, בדקנו – לא נפוח, היד לא מיוסרת, שמחנו – הקב"ה רחם עלינו, והוציא אותנו בזול".

"נו ו-?"

"נו והבוקר הוא מיילל מרות שוב. נחרד להזיז יד". בקצור – בן החמש הצליח לבלבל אותה היטב: האם אכן היא  אם מזניחת -שברים ח"ו, או שמא הוא חושק במאוד מאוד בגבס מעוטר כמו של היוסי ההוא. "כך שעכשיו אני במיון, ולבי בעבודות השבת שטרם נעשו".

שלוש שעות מורטות עצבים, צילום, אורטופד רוסי – "ולשמחתנו [ואולי רק שלי?] חזרנו ללא גבס הביתה, ועם שעון שמאיים מאוד על ההספקים לכבוד שבת קודש. איכשהו [איך באמת?] ברגע האחרון, שבת צפרה  - וממוטטת עמדתי מול הנרות, ידי רועדת בהדלקתן, וגרם של כוח אין בי כדי למלמל תחינות שכל האמהות בכל הדורות, שזרו בחום ליד האור הרך...

"שישי הבא עלי לטובה, מצא אותי מבלה בחדרו של רופא הילדים המבוקש, יען 'סטרידו' הטריד אותנו כל הלילה, ומאוד הדאיג. הפעוט בן השנה וחצי השתעל כל הלילה – כל הלילה! – ולבי יצא אל מול קוצר הנשימה שפקד את ביתי בהפתעה לראשונה. אז מה?  בבוקר רצתי לרופא, חיכיתי תוך כדי תזמורת בלתי פוסקת מצידו ב[חוסר] סבלנות, ולקראת הצהרים יצאתי עם מרשם אנטיביוטיקה וקורטיזון. עכשיו נשאר לנו רק להתרוצץ  בעיר, ולחפש את בית המרקחת המשמש בתורנות.

"שוב עמדתי נכלמת מול נרות השבת המפיצים נוגה שלא הצליח לחדור את תוך עיני הנעצמות. ממש בצפצוף השני, ברגע  האחרון, ואני עדיין בבגד חולין, ודמעות מסמאות את ראייתי. לא, לא הצלחתי  להתחנן עימן, רק שוועתי לנוח, ולתת לעצמותי הדואבות מזרן כלשהו אחרי מרוץ בלתי פוסק.

"בשלוש  ותשע דקות בצהרי – שישי הבא אחריו, פתח ילדי את הראש, וככה פסענו לעבר 'עזר מציון', הדבק והפרפר המעופף. ותקשיבי", אומרת לי תרצה בת שיחי המתארת את הסיפור בכזו חיוניות, "עדיין לא קישרתי שהכל מתרחש אצלי דווקא בימי שישי! את מבינה?!"

ערב שבת הבאה, ב"ה עבר על תרצתנו בשלום, אפילו מוזיקה הנעימה את האוירה ובישרה על נהרת השבת העתידה להתרגש עוד כמה שעות. אבל שבת נכנסה, כדרכה בקודש, בנשימה טרופה. מה לעשות? גם כזוג צעיר ומתארח, היה לה קשה ומסובך כל הקטע הזה של ה'שישי'. תמיד עמדה בצפצוף השני להדליק נרות, ותמיד לא מאורגנת דייה. "אז מה? קל וחומר עכשיו, כשהבישולים עלי, וסדרת ילדים מתוקים כולל תינוק חדש בן חודשיים, וארגון, ומטלות ו---- שבת, כן, שבת – מה תהא עליה?"

"אולי זה משהו במבנה האישיות, אולי זהו גן תורשתי או סביבתי", אני אומרת בהזדהות, ויודעת שגם אצלי המצב לא הרבה יותר מזהיר... איפה, איפה הן המשפחות הנהדרות ההן, שהכל נעשה בניחותא ובהתרגשות, הסירים מבעבעים במטבח מצוחצח, ריחות עולים וניחוחות של שבת עוטפים בקדושה את יושבי הבית, היושבים וממתינים בקוצר רוח לרגע בו יהיה מותר כבר להצית את הגפרור, להעלות אור בבזיכי הנרות הממורקים ולשאת תחינות רותחות לשמים...

אבל אצל תרצה? כל ערב שבת כולה תקווה, ועת הצפצוף – מנפצת את תקוותה לשברים. אמא שלה תמיד אומרת, שכדאי להתפלל על זה בהדלקת נרות של השבוע הקודם; וזכנו לקבל שבתות, מתוך שמחה, אושר וכבוד, ובנחת, ובשלווה, ובקדושה.

ומלאך טוב יענה: אמן, כן תזכי לשבת הבאה.

------------------------

רשות הדיבור לתרצה:

השבוע חלף פחות או יותר בנעימים, ובלילה, אור ליום חמישי, אני מנסה ללכת לישון. מה פרוש מנסה? כולי עייפה מעמל היום, קראתי שמע, למדתי שתי הלכות שמירת הלשון, הורדתי עדשות, צחצחתי שיניים והעפתי לכל הרוחות את נעלי הבית שסחבו אותי כל כך בנאמנות מאז הבוקר. סוף סוף נגע ראשי בכר, ופתאום – באפיסת כוחות אני מתרוממת בבהלה. מה קרה? עם שכיבתי חשתי כעין גוש המטפס אט אט לעבר גרוני, ומונע ממני לנשום. כן-כן, כמו שאת שומעת.  ניסיתי שוב לזרוק את ראשי העמוס ולהניחו  - ושוב, משהו מוזר עולה בי, ואם אני מעונינת להמשיך לנשום כמו כל יצור חי – אני חייבת להרימו. מה זה???!!! רבונו של עולם, מה זה??? אח, אמרתי בשקט לחלל הבית העטוף בשינה מבורכת, כמה צריך להודות להשם שאפשר לנוח, שאפשר להניח לגוף לאה, שבן אדם לא חייב כל הזמן לעמוד או לשבת, ויש לו אופציה מפנקת – לשכב!!!

שעה נוראה חלפה, בה ניסיתי לחילופין לשכב ולהתרומם, להבהל ולנסות ולהרדם בישיבה וליפול למיטה ולהתעורר שטופת זיעה וזוועה. דמעות חרישיות החלו לשטוף את עיני העייפות ולזלוג בחופשיות. קודם כל, נחרדתי ממה שקורה בתוכי ומתרחש בעוצמה שקטה, ומי יודע איזו גזירת שמיים עומדת להינתך. אחר כך כל, התייסרתי, פשוטו כמשמעו, מכאבים בלתי מוסברים, ומראש אחד שרוצה פשוט לשכב. אבא, לשכב!!! רק לשכב!!! ו...כן, להצליח לנשום בד בבד!!!

משהמשיך הלילה להרגיע את העולם, ולהוציא אותי מן הכלל המאושר-מאושר הזה,  יצאתי למרפסת. אויר צלול כיין, שקט מהלך ברחובות, שמים קטיפתיים. מבעד לדמעות הכאב הפיזי ועוגמת הנפש, חשתי קרובה מתמיד לשומר ישראל, אשר לא ינום ולא יישן. ישבתי בלאות על הכורסא, נאלצת לכוון  אותה למצב ישיבה של תשעים מעלות, והתחלתי לשוחח עם הרבונו של עולם, הקרוב לכל קוראיו. קצת נרדמתי באמצע, מעט נמנמתי, גם התהלכתי 'כאריה בסוגר' כפשוטו, מונה את המרצפות בבית, ומרטיבה אותן בדמעות טעונות.

"אבאל'ה שלי!" המילים פרצו מתוך - תוכי, "בבקשה, תגיד לי, מה אתה מבקש לאמר לי? מה אתה רוצה לרמוז לי?  מה האיתות הכואב הזה בא לשאוג באוזני ליבי? אנא, תן לי את הזכות להבין".

---------------------

תרצה לא יודעת איך עבר בסוף הלילה, אבל הוא עבר מטורף מאוד. במשך היום הבא – יום ה', הוטב לה מעט, היא יכלה לנוח  למשך פרקי זמן קצובים, ואפילו ניתן לה חסד נהדר של חצי שעה רצופה על מאה חמישים מעלות! בשאר הזמנים המשיך ה'גוש' הנוראי להזכיר את קיומו כל אימת שנשכבה. "נו, אז למה לא ניסית לברר?"  אני שואלת, תמהה.

"את יודעת איך זה. כשלא מרגישים טוב- איך כוח לחשוב על תור לרופא, וכשקצת מתחיל להיות טוב – חושבים שלא צריך אותו בכלל". ובכלל, הוסיפה בלאט, היתה לי הרגשה ברורה שאין כאן משהו פיזי גרידא, אלא איזושהי קריאה שמימית. בינתיים הרביתי בתפילה, שהיא תמיד צריכה להיות הצעד הראשון – בין אם קבעת תור לרופאה, ובין אם לאו.

ליל שישי פרש כנפיו השחורות, והבהב עם כוכבי – אמש. לא היה לי גרם כוח כדי להתחיל עבודות שבת, ומאידך – גם לא ראיתי כל כך  צורך. מן הסתמכות על תאוריית ה'סמוך' הידועה. יהיה בסדר. אני טיפוס זריז, ימי שישי הם ארוכים, ואספיק. [בדיוק כמו שבכל פעם חשבתי, טיפוס רגע אחרון שכמותי; ממש לא ענין של מבנה אישיות ולא סביבה או תורשה ].

"ופתאום?" אני שואלת, כשמדבריה עולה אקורד של תפנית חדה. 

-----------------------------

תרצה ממשיכה לגולל:

פתאום דמיינתי לי את יום המחר: והיה אם לילה זה יהיה חלילה נורא כקודמו, אין ספק, שחובתי תהיה לרוץ למחרת לרופאה. ומפני שלא הייתי באותה תקופה ממש בתקן, שיערתי – לא, בעצם ידעתי בודאות – מה תהיה תגובתה: לאחר המתנה במרפאה, היא תצייד אותי בהפניה לבית חולים, בחיוך משתתף ובקריצת אזהרה לאמור: חמודה, לא לקחת סיכונים!!! אל תהיי חכמה מדי!

וזהו יום שישי שעתיד להתרגש על עולמנו מחר... יום השישי!!!

בום! בבת אחת האירה ההשגחה העליונה את נתיבי הגיגי, ובדמעות הבטחתי לאבאל'ה שלי, שמהיממה האחרונה והכאובה, זכיתי להכירו עוד יותר: "אני מבטיחה לך, אבא, מבטיחה ששבת תיצפה בנו מוכנים לקראתה ותראה נרות מפיצים אור יקרות כבר מזמן פלג המנחה! אני מבטיחה, בעז"ה, שאם אתה - רופא כל בשר -  תרפא אותי ודי, בלי השתדלויות ורופאה ובית חולים ובלאגן ויום שישי מקוצר ולחוץ – שבת תהיה אצלנו באמת כמו מלכה!"

עשיתי עם אבא הסכם פשוט: הרי בשבועות האחרונים אתה מראה לי שבעצם יש לי זמן בימי שישי לריצות רפואיות ולתקלות מזדמנות. ואני הרי חשבתי שהכל ענין של חוסר זמן. אז בבקשה, הנה, אלמד את הלקח, ואיישם אותו: במקום לבלות במקומות מטרידים, ולהספיק שבת לחוצה, אנא, תחסוך ממני עוגמות כאלו ואחרות, ובזמן הנותר הזה – אקבל את השבת נינוחה. בדיוק כמו שצריך.

נכון, אין הלכה כזו 'של זמן רב לפני שבת', אבל יש ויש 'ממתין ומצפה לבואה'. ואני רציתי לתת משהו מעצמי ממש.

ותשמעי! נרדמתי! והתעוררתי רעננה לבוקר שטוף אור, ללא זכר לתסמין המפחיד של אתמול!

---------------------------

עכשיו נותר לקיים את ההבטחה, ולהיות כמו המשפחות הנהדרות ההן.  תרצה היתה תשושה מעט, אבל נחרצת לעמוד בהסכם. "לא בטלתי זמן, התפללתי בהתרגשות שחרית [וכאן לא מהרתי כלל], סעדתי בפת ובחלב וממש לא באיזה ג'אנק נשלף שגומר את הכוחות, והתחלתי מתוך שמחה עילאית להתמקד אך ורק במה שמזדהה עם הכנות נחוצות לכבוד שבת [להבדיל מדברים שאני חייבת שיהיו מוכנים, אבל ממש לכבוד עצמי...], תוך איתור המוקדים הבעייתים שלי.  אצלי למשל, זה כולל את העובדה שאין ליטול לידי עיתון כלשהו אפילו רק לרפרוף, וכשאני מסדרת את החדר – אין להתחיל בשיטת ה'אם כבר –אז כבר' ולסדר ארונות זנוחים, וסלטים? קודם כל נראה אותך גומרת יפה עם המנות העיקריות, ואם נשאר פנאי – אפשר להתחיל להתקשקש. [או לחילופין, לעשות זאת בימי השבוע הקודמים, כמו הנשים המאורגנות מהמוזיאון].

פעם אמרה אשה חכמה: החוכמה היא לא מה את מכינה לכבוד שבת, אלא על מה את מוותרת לכבודה...

כשעה ועשרים דקות, כשמיקסרים עדיין פעלו בבתים סמוכים, ותנורים הנפיקו יצירות מרהיבות, ומגהצים גיהצו במלוא המרץ – נעמדתי, לבושה בחלוק הקטיפה השבתי, לתפילת מנחה של ערב שבת. הפלטה כבר סודרה, רק שני סלטים צנועים חכו במקרר, אונלי עוגה אחת בלבד, קינוח בצורת פירות חיים הישר מחנות הירקות וללא כל עיבוד. הבית היה פחות או יותר נעים ומאורגן, הילדים התלבשו בבגדים החגיגיים, הנרות מוכנים להדלקה. נכון, הגעתי טרופת נשימה מן המאמץ העילאי, אבל הרבה לפני הזמן. עמדתי בהסכם!!!

 ואני אמרתי את השמונה עשרה הזה הכי בנחת בעולם; אולי כמו נעילה.

ענוגה היתה התחושה המרחפת, כאילו נשאבתי אל ימי האר"י הקדוש וגוריו, היוצאים לקבל פני שבת מלכתא בשדה...

------------------------------

שלוש מטבעות שולשלו לקופת הצדקה, גפרור ניצת, שעון הראה על שעת פלג המנחה. ידי רטטו בעת הקסומה ההיא, ועיני לא הכילו את שתי דמעות האושר שהתגלגלו, גדולות ונוצצות, על לחיי המאומצות.  את הברכה ברכתי בקול רועד. אשר-קדשנו-במצוותיו-וצוונו---להדליק נר של שבת. הוא צווה אותי – וזכיתי לעמוד בצוויו הקדוש בהידור.

התיישבתי על הספה, לא מאמינה שזכיתי באושר הנשגב. אני! תרצה! שכבר מדליקה נרות עשר שנים, ב"ה, אבל תמיד בלחץ נוראי – והנה הדלקתי נרותי, והצעתי מטתי והחלפתי שמלותי לכבוד השבת – טרום הזמן!!! "וזכני לקבל שבתות, מתוך שמחה, ומתוך מיעוט עוונות", אי-אי-אי מיעוט עוונות. 

ומלאך טוב ענה אמן , כן תזכי לשבת הבאה.

------------------------

עודי נושאת תחינות זכות כפי ששזרו כל האמהות בכל הדורות, נדהמתי כשבעצם שמתי לב, שהתינוק  שלי ישן. בכל ערב שבת היתה לו מסורת להתעורר ולצרוח בעשרים הדקות האחרונות הלחוצות, והיום? אבא חזה במאמצי, והרדים אותו בנחת. כנראה זה מה שנקרא, שהבא ליטהר מסייעים בידו.

"ומאז, תרצה?" אני שואלת, נדבקת מההתרגשות ומכך שהכל תלוי ברצון חזק ואמיתי. ["אולי לכן קוראים לך תרצה? מלשון רצון ושאיפה?"]

"יש נסיונות. לא אגיד לך שתמיד הכל הולך. היצר הרע מוצא הרבה דרכים לשבש לי, ואני מוכרחה למצוא המון כבישים עוקפים. תוך ידיעה שדווקא ככה השבת שמחה, וזו בדיוק היצירה המרהיבה ששבת מבקשת".

הנה, איך אמר אבא שלנו בשולחן השבת הנעים? "שמעתי בשם אחד הגדולים, שלהכנות הגשמיות אנחנו דואגים ביתר שאת, אולם את העיקר, את ההכנות הרוחניות ליום הקדוש – כבר אין בנו כוח לפעול... ובדיוק  אתמול, תמה ידיד טוב באוזני; הן כששבת נכנסת בארבע, או בשבע, תמיד –עם הנשמה ביד. למה? מין חוק בלתי כתוב, ושמו: חוק מריחת הזמן. דברים יהיו מוכנים, אבל בזמן שצריך, ולא רגע קודם. אז, בואו אנשים טובים, ותקציבו לכם זמן סיום-הכנות, שיהיה כולו נחת לבורא".

---------------------------------

... ואחרי זמן גדול, בו זכיתי להתפלל בנחת ולנוח בהתרפקות [בלי שום-שום 'גוש'!] מול נרות-הקודש, רק אז הגיע רגע 'כניסת שבת' הכתוב בלוח השנה, ועלה הצופר וניגן וריקד על הגגות: "כי הדלקתי נרותי, והצעתי מיטתי והחלפתי שמלותי לכבוד השבת"...

אהה. אנא, מלך מלכי המלכים.