בצלותי

פורסם ברובו בבית שלנו של המודיע

"ותעל שועתם אל האלוקים"

אפילו שנגזר שיצאו ממצרים,

לא יצאו, עד שהתפללו.  [אוה"ח]

על ספסל בגינה או בבית השכנה בליל שבת, על ספה שחולקים עם אמא עתירת נסיון, או מול יעוץ שהוזלנו עבורו לא מעט משאבים – קורה שמעלים על השולחן , גלוי, ישיר, מעיק ומציק - בעיות. קטנות וגדולות, עם ילדים קטנים שבעיותיהם לעיתים גדולות, למרות הפתגם, או עם גדולים שתמיד בעיותיהם גדולות כמו שאומר הפתגם. יש שנראות בלתי פתירות ויש שאנו מחכות לשמוע זוית נוספת מבת שיחתנו, יש מהן שנראות הר, ויש שנראות שלעולם לא נוכל לטפס עליהן ולמגרן...

ואנחנו יושבות שם, מציגות את הבעיה לעומק ולרוחב ולגובה, מספרות על תסכולים, אכזבות, ניסיונות נפל ותוצאות עקר. מצרפות רגשות טעונים, מצפות לאמפטיה ולהכלה, והכי – לפתרון! רבונו של עולם, משהו!

אז את שומעת, הילדה לא מתאקלמת בגן בשום אופן. מעצבן כל כך;  הילד לא מסכים להתלבש לבד וחזר להיות תינוקי, קרה לך? זה מוציא אותי מהכלים; מריבות שלא מתחילות להגמר ואמא שנגמרת מהן; ולאיזה עורך דין היית ממליצה  לפנות בנושא הדירה; ובכלל – איך אתם כן גומרים את החודש, תגידי לי, מה עושים כולם ואנחנו לא יודעים למרות הצניעות שאנו משתדלים לחיות בה?;  וסתם, אני נתקלת בקצר מלחיץ עם הבוסית ללא כל סיבה...

ואילו עוד לפני בעיות שכמעט היום בית אשר אין בו; אין כמעט בית אשר אין בו צרה הזועקת לישועה, אין כמעט בית שלא נפגע מפורענות המתגברת של עקבתא דמשיחא, אין כמעט בית, ואין ביטוח לאף אחד.

ואז? מול נרות השבת הבוהקים, או בין ביס אחד למשנהו בגינה, בחדר ההמתנה או במקום הייעוץ – מתחילות לעלות ולרחוש תשובות. פתרונות מנסיונה של המציעה, או מנסיון רעותה, חמותה או גיסותיה לאורך ימים טובים. זו אומרת בלהט, וזו טוענת בלהט,  עיצות  וטענות ונימוקים ורעיונות.  ככה אנחנו, 'ישר' מחפשים פתרון:

פתרון לעוגה שנפלה או למכונת כביסה שעשתה שביתת הפגנה, פתרון לתקר בלתי מוסבר עם מורה, פתרון לקורות חיים שמניבים את אותה תשובה [ובעצם אי-תגובה], פתרון לדלקת שלא מראה אותות פרידה, פתרון לדילמות חינוכיות, קושי בריכוז או  חבר שמשפיע לכוון השלילי,  פתרון, אלא מה - - -

***

הולך אדם לטייל ביער עבות. פוסע בין העצים, שקט ושאנן, זמר בפיו. לפתע מזדקף מולו, על שתי רגליים יציבות, דוב אימתני! מתכונן להתנפל עליו ועל צוארו... נבהל האיש, מה יעשה? נזכר שיש בידו מקל הליכה. חשב בתקווה: אולי ראה הדוב פעם צייד, ויודע הוא מהו רובה. שמא יחדוב שחמוש אני, ויברח? הרים את מטהו לשכמו, עשה עצמו כמכוין  את הנשק ולחץ על ''ההדק'', ולפתע נשמעה ירייה – והדוב נפל שדוד... חיבק האיש את מקלו וקרא: "האח, הצלתני!" ולא ראה כי על ענף עץ סמוך יושב צייד, ובידו רובה ממנו מיתמר עשן הירייה...

השמעתם את החדשות המרעישות? שני ילדים בני שלוש עשרה, גיבורי חיל, פשטו להם על עיר שלמה, והרגו בה כל זכר, ללא התנגדות! איש לא עמד לפניהם, איש לא עמד בפניהם. אחרי עשרות שנים מגלה להם האבא הגדול, שלמעשה למעשה, הוא זה שכבש את שכם. איך, איך? בחרבי ובקשתי שלי, כלומר: בצלותי ובבעותי, בתפילתי ובבקשתי. שתדעו, בני. למרות שחשבתם, אין זה המקל; זהו הרובה שעשה את העבודה ביעילות אופיינית. [משלו של הבן איש חי, על פי מעיין השבוע].

כמה פעמים אנחנו עושים ועושים, ורצים ומתרוצצים, ומתכננים ומתכוננים? לא מעט. אמונים אנו על אומנות אבותינו, שאין כוחנו אלא בפינו. אין כוחנו, אלא –כדאי לשנן – אלא בפינו. אנחנו מעבירים את הבעיה למעלה, והשם משמים כבר מסדר אותה. לכאורה נראה שהמהלכים שלנו  הזיזו משהו, שהטקטיקות היו משובחות, שהרעיונות הצדיקו את העמל – אבל בעצם הכל הוא רק כסות עיניים למה שכולנו יודעים ושלעולם לא מיותר לשוב עליו: הכל משמים, אבל נשלח דרך צינורות ההשתדלות שפתחנו.

אבל ההשתדלות הנכונה ביותר והראשונית ביותר והמועילה ביותר והלפעמים קשה ביותר, כי יש איזה יצר שמהתל בנו שזה בזבוז זמן, ולא לדרגתנו וכיוצא בזה: היא התפילה, בצלותי ובבעותי, בתפילתי ובבקשתי.

עם שלם, בני יעקב אבינו, מתענים תחת ידי הרודן המצרי. הובטח להם מכבר שייגאלו, בדי חזקה ובזרוע נטויה. אולם, עד שלא השתמשו בצעקה, זעקה ושוועה, עד שלא נטלו את החרב והקשת, את התפילה והבקשה – לא יצאו. "ומי יודע", אומר הרב פיקוס זצ"ל, "גם אצלנו, כמה מתנות ממתינות לנו, שנורידן על ידי מפתח הזהב של התפילה"...

יש משהו אחד שהוא בגדר 'ודאי' לעומת כל השאר שספק אם יועילו.  המושכל הראשון שצריך להתנגן לנו, בלחן או בלעדיו, באשמורת של בוקר או בחצות, באור או בחשכה עבותה, היא – פתרון התפילה. איך שווענו קודם? פתרון, רבונו של עולם, משהו! אכן כן.

ואם אנחנו שואלים  - מה הפתרון?

פשוט, לכאורה, אבל כל כך קשה להשבה [תרתי משמע]: להשם יתברך פתרונים! כן, פתרון, רבונו של עולם, משהו!

כן, מותק, תשאי עין ותבקשי עצה מרב העצה וגדול העליליה, עילת העילות וסיבת הסיבות. פני למקור ולא אל הסימפטום. התפללי שבתך תתאקלם, הפצירי שאך טוב וחסד ושלוה ישררו בין הבנים, בקשי שהוא יאהב להתלבש לבד כי זה כל כך מקל עליך בעת לחוצה, ספרי שקשה לך לראות את בן השלוש שאינו מוציא עדיין אף הברה אחת. הוא ייעץ לך למי לפנות ואילו שליחים ייטבו בעיניו, ובכלל – בידיו המשכורת והברכה שתבוא דרכה. ולב של שרים ומלכים וכל בוס שיהיה – אצלו ושלו. ספרי על המועקה, אחזי במטה העוז הזה, אל תתני לעצמך להיות שוטה ולחשוב שהמקל שלך עשוי להניס דוב מפחיד.

הביני, הביני שהירייה תבוא ממנו בזכות צלותך ובעותך.

***

יש לי ידידה, שלא פעם היא אומרת לפני מעשה כל שהו: "רגע, אבל עוד לא התפללתי על זה!" עוד לא התפללתי שלא יהיה תור  ושהרופא יהיה שליח טוב, ושאמצא ביבי סיטר, ושיסתדר לי להספיק כל מה שצריך, ושבעצם, בכלל לא אצטרך לו, לרופא. עוד לא התפללתי שהמכונה תשוב לחיים, [כן, בהחלט],  ועוד לא בקשתי שטיפול השיניים יתאים לכיסנו ושהשם ישלח מעות, ושלא יכאב בכלל. [שוב, בהחלט]. עוד לא ספרתי להשם שאני רוצה שבן השלוש שלי ידבר טבעי, הישר מידו הרחבה העשירה והפתוחה, ושלזכות זה אשתדל מצידי לאמר תפילה על שמירת הלשון. ו - כן, עוד לא בקשתי שאזכה לפנות לאיש המתאים – אם יהיה צריך, וללא ביורוקרטיות מורטות עצבים. שליח טוב, ודי. שההשתדלות, ושהלואי שלא  יהיה צריך, תהיה קצרה וממוקדת.

 עוד לא, עוד לא. חכו רגע, בטרם תפנו לפותרי הבעיות למיניהן, טכנאים או רופאים או קלינאיות או אלו שיש להם קשרים.

אולי נרשום לנו על המקרר באותיות יפות וברורות: הכל מתחיל מלמעלה. כל מה שמתרחש פה – מקורו עליון ונעלה, ואם ניישר שם הדורים – יש לצפות שהם יתיישרו גם כאן וישתלשלו לעולמינו בבשורות טובות... הרבונו של עולם, הוא אינסוף, ולאינסוף לא משנה מעט או הרבה, קשה או קל, בר השגה או חתום ונעול. הוא איננו מוגבל – ודווקא משום כך ניתן לבקש ממנו הכל!

שמעתי פעם, כמה יפה, אמא יקרה שמשיבה לבן תשובות של יומיום. "אמא", עולה תלונה רגוזה, "אני לא מוצא את המכנסים שלי!" והיא, בנחת , ובשיא הרצינות: "תתפלל שתמצא!"

"איך אני אספיק את זה?" "נתפלל עליך!"

"אני משתעל וכואב לי הגרון". אמא קוראת לכל האחים ומבקשת לאמר פרק תהילים, כי אח שלכם לא מרגיש טוב, אז שיהיה איכפת לכם ממנו, טוב?

ולגברת הזו, ילדון שובב קשקש במחברת, בלא שציפה שאי פעם הרב'ה יודיע על בדיקת מחברות נחרצת בעוד שבועיים.

באופן טבעי ניגש הילד הלחוץ לאמא, ובקש שתתפלל. תתפללי אמא, אני לא יודע מה לעשות. בעת משובה קשקשתי ואני חושש. עלה בדעתו אולי להתנצל בבא העת שהמחברת אבדה, אבל אמא אמרה שלא צריך לשקר. יהיה בסדר, והיא תתפלל.

בסוף השם יתברך פתר את הבעיה, ונתן כלי מלא רחמים בידי הילד: המחברת נעלמה באמת. יומיים קודם , והילד היה זקוק בדחיפות למשהו מן האוסף שלו שהיה שם – אך היא נבלעה. [לבנים, אבידת מחברת ממש לא דוקרת את הלב], וכך הכל בא על מקומו בשלום. ובשלווה .

 ובתפילה.

אבל איך? כמה עצות, מהנסיון של אחרים,  לתפילה עריבה:

*קודם כל להתפלל שנתפלל טוב! בהתעוררות – אבל בשמחה, באהבה – אבל ללא כאב.

*הספר שערים בתפילה של הרב פינקוס, יש בו הרבה השראה ופתיחת לב. אפשר מידי פעם לפתוח איפה שיוצא, ולהיטען חזק.

*הרב לוגאסי מציע לנשים ואמהות בישראל, שתוספנה רבע שעה ביום לתפילה. אפילו לקום רבע שעה קודם, ולבקש על כל מה שעתיד להתרחש היום ולהעשות על ידינו. רבע שעה שעשויה לחולל נפלאות. [ולמשל, כשאנו מטלפנות לחברה כלשהי לגעור על תקלה במוצר שלהם, וממתינות רבע שעה כעוסה [במקרה הטוב], איננו חשות בזבוז זמן. כי ככה זה. אבל אולי תפילה על כך שמיד יענו לי, ולא יעבירו אותי מפקידה לפקידה, ושהתקלה תתברר כטכנית בלבד – זה כבר עשוי להיות חסכון בזמן ובעצבים...] נוכל גם לקחת את רשימת המטלות שכתובה בעט כחול וצפוף ולחוץ מיום האתמול ומחכה לנו בלי הרבה סבלנות שנעשינה. פרט פרט. לפני הכל, נעבור על סעיפיה, ונבקש אחד לאחד שיתמלאו משאלות ליבנו לטובה ויותר, שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, ובכמה שפחות השתדלות. ובקלות. ובלי דאגה.

*כשמחשבות זרות באות ומתערבבות בתפילתנו, ואנו טרודות בלסלקן, ולפתע מוצאות עצמנו בעושה שלום – כמה זה מתסכל ומבייש. קראתי, שכדי להקל עלינו לנצחן, כדאי לדמיין איך שהמחשבות הן המשטינים והמפריעים לנו לקשר עם אבינו הרחמן, היושב על כסא כבודו ומעונין להיות קשוב לנו, ואנו פשוט חותרים לסלול לנו דרך רצופת-אהבה אליו...

* ואתן יודעות מה? גם כשיש לנו לאמר משהו חשוב למישהו חשוב עוד יותר, למשל כשיש אי-נעימות או כשאנחנו לא יודעות בדיוק איך לאמר בעת רגישה/ על נושא רגיש/ לאנשים רגישים, או 'כשהולכים על ביצים' – אמרה פעם מורה דגולה: "עד שנחשוב מה להגיד להם, בואי נגיד לקב"ה שיגיד להם".[חוברת "פתחה בחוכמה"].

וכן להלאה, הרי לשם מי ומה אנו עמלות? לצאצאינו,  וצאצאי צאצאינו. עמלנו –אלו הבנים. מומלץ שנקל גם עליהם את הדרך החל בראשיתה היפה:

* נספר לילדינו על דילמה או פרובלמה ששיחרה לפתחנו, מול תחושה של אין אונים, ופניה ישירה לבעל הכוחות כולם -  ועל ההיענות המופלאה של 'כי אתה עמדי'. אלו יכולות להיות שאלות קטנות, בעיות נקודתיות, כל פרט שולי – אבל כזה, שכשנשאתי עין נהיה העקוב למישור.

* כדאי שכבר מקטנות נחדיר בהם אהבת תורה, ויראת שמים, וכוחה של תפילה. נספר להם סיפורי קודש, מלאי תום ובטח, ספוגי עסיסיות יהודית איתנה. פעם אמר מישהו, ש'לו היו הילדים יודעים כמה הוריהם חלשים – היו מתמוטטים'. באמת [אבל בשקט-בשקט], אין לנו גב חזק אמיתי לתת להם, כי מי אנו ומה חיינו. הבה ניתן להם 'מטה עוז' – כלשון החזו"א – ונצייד אותם במקל מסיבי שכן משחרר ירייה!

 ילד קטן מפליג באוניה לבדו בין  שאר נוסעים נוכרים. רוח סערה פוקדת את הים הגדול, רוח שמתגברת ומתחזקת, יעלו שמים ירדו תהומות.. אנשים פונים בתחנונים לפסיליהם, משליכים חפצים מכבידים לגלים המקציפים. ילד נרעד בוכה לו בכי תמרורים בודד...

ואז הם פונים אליו, גויים שחוששים לחייהם: "ילדון, למה אתה בוכה? הרי יש לך אבא בשמים שנמצא איתך בכל מקום, קשוב לך, ונכון לבא לעזרתך. בא, בקש ממנו, התפלל אליו!" אתה לא לבד!!!

ויתפלל הילד. השם, תראה מה קורה פה. איזו רוח חזקה ומפחידה. אוניה כמעט טובעת. תציל אותנו, השם הטוב. חושה לעזרתנו!

והשם הטוב, קל שומע תפילה הוא. ויצוה את הרוח, ותרגע, ואת הגלים – כי ישתוקו. ויגיעו אל מחוז חפצם...

זהו סיפור קצר מחז"ל, שיוכבד סגל ע"ה הביאה ב'כה עשו חכמינו' החביב שלה. כמה יפה  - ובריא!!! -  לגדל ילדים על ברכי סיפור מחזק ונותן כח ותעצומות!

*ואם אפשר, עוד פרט קטן, אבל מרגש: בעת שישבתי להעיף את המילים הללו אל המקלדת, כי ממש לא היה מספיק זמן עד לשליחתן אל המערכת, והנה צצה תקלה קטנה, אשר לפי דרך הטבע, עשויה לתקוע מקל בגלגלי המבקשים לשעוט. ומהי? בתי פעוטתי יקירתי פצחה במחול עמוס בכי ללא סיבה, וכמו שכבר אני מכירה את הסיטואציה – זה לא הולך  להיות מחובר עם הספק של כתיבה ויבול מרשים.

רגע לפני ששחררתי ''אוף'' גדול, משהו פנימי שאל אותי: רגע, תזכירי לי, על מה בדיוק את מתכוונת לכתוב?

על תפילה וצלותי וזה?!

הבנתי לבד. ומיד. לחשתי פרק תהילים, בקשתי מאבא שלי ואמרתי שאני רוצה להספיק, בבקשה.

ו  - איך אומרים? ותשקוט הארץ, ממש בניגוד לתמיד.  אבא גם הוליך את אצבעותי ומחשבותי, אבא סלל לי נתיבים בתוך הזמן הבוער, אבא היה שם, בשבילי. בלי קלישאה, ובלי חצאי אמיתות. כי רק אבא כל יכול, יכול להכיל ולהיות איתי בכל רגע נתון. כי בן אדם, אצילי ככל שיהיה, לעולם לא יכול להיות שם בשבילי לגמרי.

זה היה מרגש, ועוד יותר מכך – מחייב.

ומזכה.

***

ו-שנייה.

ואם אתם שואלים, נגיד, מה לעשות? יש לך אולי רעיון  איך להרגיע צרחנית קטנה כשיש תפקיד חשוב שמחכה? אח. פתרון, רבונו של עולם! לפתרון אנו זקוקים!

אז תשמעו, תפילה. זהו, כי זה מהנסיון הנוכחי שלי...